| עגבניות ותירס – אין דבר יותר אמריקאי מזה, כפי שיכלו להיווכח כובשי העולם החדש, ספרדים ופורטוגלים, שנבהלו מן העגבניה, אחר כך החליטו שהיא מין תרופה שעוד צריך לגלות מהו המיחוש המתאים לה, מאוחר יותר האמינו שמדובר בפרי־תאווה שאין שני לו, וכך, עד מחציתה השנייה של המאה ה־18, עברו עליה שנים קשות עם יחסי ציבור גרועים ברחבי אירופה. הפורטוגלים, שניכסו לעצמם חלקים גדולים מדרום היבשת, לא הסתפקו בכך ושלחו את ספינותיהם המהירות ואת סוחרי העבדים הזריזים גם ליבשת השחורה. כך הגיעו העגבניות לאפריקה, וכנראה, במסלול דומה, גם התירס. העבדים, לעומת זאת, הגיעו למטעי הדרום דרך האיים הקריביים. יוצא שמאכל דרומי אותנטי להפליא, שהונצח אפילו בסרט, צריך היה לעבור הרבה מאוד גלגולים, שלוש יבשות ותרבות של עבדות כדי להיות מזוהה, במאה שלנו, עם בישול ביתי דרומית לקו מייסון־דיקסון (קו הגבול של העבדות בארצות־הברית). עגבניות ירוקות לגמרי יש רק על שיחים. צריך לקטוף אותן, לפרוס לפרוסות שעוביין חצי סנטימטר ולייבש במגבת מטבח. בבקשה לא לנסות לטגן עגבניות אדומות מלאות עסיס, כי במקום שניצלים של עבדים תתקבל תוצאה במרקם של סמרטוט רצפה לח. זורים על העגבניות מעט מלח ופלפל לפי הטעם, מקמחים קלות, טובלים בביצה, מצפים בפירורי קמח תירס ומחליקים בזהירות לקלחת רותחת ובה שמן בעומק של סנטימטר לפחות. כאן מסתיימת האותנטיות, למעשה, כי בדרום עדיין נהוג לטגן את העגבניות בשומן חזיר מעובד שאפשר לרכוש בכל מרכול. מטגנים עד שהן מזהיבות בשני צידיהן, מוציאים בכף מחוררת ומייבשים על מגבות נייר. אחרי כן מביטים בזה ושואלים, למה בעצם. לא מוכרחים לאכול. כתבה: אריאנה מלמד |