צוענים בציון

מוח'תאר הצוענים בירושלים, סלים מוחמד דיב, מחזיק בידו את תעודת המוח'תרות שסבו קיבל בימי המנדט הבריטי צילום: דנצ'ו ארנון

הצוענים החיים בארץ-ישראל מרוכזים במספר מקומות: רובם גרים במזרח ירושלים, אחרים חיים באיזור עזה ובכפרים ביהודה ושומרון. רובם יושבי קבע שחדלו לנדוד וזנחו את עיסוקיהם האופייניים. בעבר הירדן המזרחי חיים עדיין כנראה צוענים נודדים.
משך תקופה ארוכה התגוררו כמה מאות צוענים מחוץ לחומות ירושלים באיזור "סעד וסעיד" (במחצית הדרך בין שער שכם לשער מנדלבאום). בשלהי תקופת המנדט הועברו הצוענים לשכונת באב אל-חוטה (צפונית לשער האריות), לישיבת קבע. כיום מתגוררים בשכונה כ-300 צוענים אך זר יתקשה מאד להבחין בינם לבין שכניהם המוסלמים. בעבר בלטו הרבה יותר בחיצוניותם, במנהגיהם ובעיסוקיהם המיוחדים, בעיקר חרשות ברדל, ניחוש עתידות, וקרקסי רחוב.
צועני ירושלים מדברים בשפת הנורי שמקורה במרכז אסיה. מצויות בה מילים ערביות, שהצוענים קלטו משכניהם ואימצו על-פי צרכי שפתם ושימושיה. כמובן שלא קיימת בנורי ספרות צוענית כתובה. ילדי העדה דוברים נורית בלבד עד היכנסם לבית הספר , שם הם באים במגע ילדי השכנים ולומדים ערבית. גם כשהצוענים דוברים ערבית, ניתן לזהותם על-פי ה-ק' הדגושה המסגירה את מוצאם. שמותיהם הפרטיים הם ערביים, אך לכל אחד מהם גם כינוי בשפתם.
כל צועני ירושלים הם מוסלמים, מנהגיהם הדתיים מצומצמים, ורווחת אצלם האמונה בשדים, ברוחות ובאמונות תפלות. גם טכסי הנישואין שלהם דומים לטכסים מוסלמיים.
עדת הצוענים מבודדת מבחינה חברתית. גרמו לכך שפתם השונה והבלתי מובנת, ומוצאם הנחות בעיני הסובבים אותם. הצוענים אינם נישאים לבני זוג מחוץ לעדה. בטכסים חגיגיים ובשמחות משפחתיות נוהגים הזקנים לשיר שירים צועניים מסורתיים בשפת הנורי, אולם שירה זו דועכת בהדרגה מכיוון שהצעירים זנחו אותה וקטעו את העברת המורשת התרבותית מדור אחד למשנהו. בקרב בני העדה היה קיים העבר מנהג של מילת נשים. קשה לקבוע אם המנהג עדיין קיים כיום, שכן בני העדה נמנעים מלשוחח על כך. אין לעדה מוסד פנימי-שיפוטי אך יש להם מוח'תאר שמונה בתקופת השלטון הירדני.
הצוענים בארץ נחלקו לשתי קבוצות בסיסיות: האחת התפרנסה מחרשות ברזל ונקראה בשם "חדאדין" (בערבית- חרשי ברזל), והשנייה, התפרנסה מהופעות בידור וכונתה בשם "רקאצין" (בערבית- רקדנים). חרשי הברזל נודדים עדיין מכפר לכפר בחיפושיהם אחר לקוחות. בדרך כלל הם חסרי מקום מגורים קבוע, ומשמשים דוגמא, אחרונה אולי, לאורח החיים הצועני "הקלאסי". מהלך הנדודים אינו קבוע ולרוב אין להם אפילו ישוב קבע אליו הם יכולים לחזור. החדאדין נודדים במסגרת משפחתית מצומצמת ועוסקים בעיקר בתיקון מחרשות, פירזול פרסות סוסים, התקנת איזמלים, מפתחות, מגלים וכלים דומים. כיום משלמים להם את שכר עבודתם בכסף אך בעבר נהגו לשלם במוצרי מזון כגון קמח ושמן. לעיתים פשטו הנשים יד בשעה שבעליהן עסקו בחרשות הברזל.
בימינו נוהגים חרשי הברזל לשכור להם בית לתקופת שהייתם בכפר (בעבר פחדו להיכנס לבית בנוי מחשש שיתמוטט עליהם). במקרים אחרים, כשאינם מוצאים בית, הם מתמקמים באוהל עשוי שקים ושמיכות המוקם ברחבה שבמרכז הכפר. חציו של האוהל משמש למגורים וחציו כבית מלאכה ומקום קבלת קהל. במרוצת השנים התמקמו כאמור חלק מהם בכפרים שעברו בדרכם. (זוג אחים מן הצוענים גרים בכפר רנטיס, שלושה חרשי ברזל בביר-זית ועוד). משפחות הצוענים נפגשות היום בעיקר בשמחות משפחתיות. ניתן לשער, על-פי זהות חלקית בשפה, שבעבר הרחוק היה מוצאם זהה לצועני ירושלים.
זקנים בכפרים רבים עדיין זוכרים את ההופעות של חבורות הצוענים כמשעשעות ביותר. אחרוני הצוענים- בדרנים, עקרו לעמאן בשנת 1967. צוענים אלה חיו במתכונת של להקות הבידור של ימינו. שכרם כלל מוצרי מזון שונים ולא כסף. ביקוריהם כוונו לתקופות השנה בהן היה האיכר עסוק מאד וזקוק לבידור ומנוחה. בתקופות אלה גם ניתן לצפות לשכר גבוה יותר.
הצועניות הן שהיוו את עיקר ההופעה. הן פשטו יד, רקדו וניחשו את העתיד. לבנותיהם יצא שם של נשים סוטות אשר נידחו על-ידי תושבי הקבע.
חלק מחבורת הצוענים היה סובב בכפרים בליווית חיות מאולפות שנועדו לשעשע את קהל הצופים. הקוף היה חיית הבידור השכיחה ביותר. בהוראת מאלפו היה הקוף מבצע להטוטים כהליכה על כסאות וחיקויי רועים. בסיום המופע היה הקוף סובב בין הצופים ואוסף כסף. העז קושטה בחרוזים ואולפה לבצע משימות שונות. הדוב היה שכיח פחות בעיקר בשל מחיר אחזקתו הגבוה. לעיתים רחוקות נהגו להזמין להקות בידור נודדות אלו להופעה בטכסי נישואין או שמחות אחרות.
פרנסתם של הצוענים היא כיום על עבודות שונות שמספקת להם העיריה. לא נשתמרה אצלם אף פרנסה מן הפרנסות הצועניות האופייניות. על אחד מזקני העדה,שכבר הלך לעולמו מסופר בירושלים, כי למד שבע שנים בצפון אפריקה את תורת ניחוש המזלות, אך הספרים שהביא איתו אבדו ואינם. 

כתב: יעקב יניב 

מתוך מחקרו של יעקב יניב על הצוענים בירושלים.