פגישה בביצות הוואקאראס

הצוענים אינם מקבלי אורחים או מסבירי פנים לזרים בהם הם פוגשים. רבים מספרים על ניסיונות להתידד איתם או לזכות להזמנה להשתתף באחד מארועיהם, נסיונות הנדחים בדרך-כלל על הסף. יגאל צור פורש כאן אפיזודה אישית בה חברו נדודיו שלו כרוכל רחוב בדרום צרפת עם מסע צועני לגרמניה. "חברים למקצוע".
אני עוזב את סן-טרופז. העונה עדיין לא נגמרה, אבל אני זקוק להפסקה מהיום-יום של עמידה על שפת הנמל ומכירת תולעים קסומות שמהן אני מתפרנס. לא רוצה לראות יותר גרמנים מדושנים, איטלקים צווחנים, צרפתים שיכורים. לא מעניינת אותי היאכטה של פון-קראייאן ולא ג'אנקה סינית יפהפיה משוחת לכה אדומה. חבל לי על הנערות הענוגות המוכרות ציורים בנמל, אבל עוד אחזור אליהן ואל חיוכי בוטיצ'לי שלהן.
"אתה נוסע?" שואלות הנערות המוכרות עגילים במסעדה בפינת הנמל.
אני צריך אנשים ממשיים, ממעיטי דבר, ואני חושב על ז'אן לוק שמנהל קמפינג במקום זה או אחר לאורך רצועת החוף הים תיכונית. אני נוסע את כל הדרך למונפלייה. לא יודע שוטב היה לעצור בארל. חפצי בתרמיל: סקסופון שאני נוהג לשכוח ברכבות, וסל הנצרים עם התולעים החמודות-מתועבות שחדרו לתוך אישיותי בדרך כה ערמומית של פרנסה.
ז'אן לוק לא נמצא במונפלייה. "הוא היה כאן", אומר הזקן שיושב בפתח הסככה, לבוש סרבל כחול ולרגליו מגפיים קצת קרועות. " תסע לארל, תשאל את פיליפ, הוא מחלק את המקום בשוק".
אני ממהר לארל. בטוח שאני בדרך הנכונה, חושב על רחוב השוק הארוך של סוף השבוע. אני נעמד במקום הרגיל, במרווח היציאה אל הכביש, בדיוק מול הגינה הקטנה. אני לא חושב על ונוס מארל, שמוטב היה לו ישבה כאן ולא בלובר. אני מוציא את התיק ומחכה לפיליפ.
"איחרת השבוע", הוא אומר. אני מיכה שנגמור את הסידורים הפורמליים, משלם לו שני פרנק וחצי עבור מטר המדרכה שאני תופש.כשהקהל מתחיל להתאסף סביב אני שואל אותו, כבדרך אגב, על ז'אן לוק. הוא כבר גובה כסף ממוכר העתיקות הסמוך. מעל לראשי האנשים הוא אומר "סנט-מרי דה-לה-מר, פסטיבל הצוענים".
הכיסים תפוחים לשם שינוי. יש לי כיס לכל סוג של מטבעות או שטרות. אני מוותר על כוסית יין אדום יחד עם פיליפ, וחושב על ריחו של ים מלוח. הריח מתחזק כשאני יושב באוטובוס הנוסע בדרך המתפתלת לעבר פתחו של הרון. מתערבב בו ריח של מים עומדים ועשב גבוה. ביצות הוואקאראס בדלתה של הרון. הסוסים האפורים, מנוקדים, עומדים ליד הגדרות, נחיריהם מרטטים. במרחק אני רואה עדרים ופרים בודדים. שיירה של קרוונים נגררים על-ידי מרצדסים ומכוניות אמריקאיות חוסמת את הכביש. הצוענים עוזבים את האיזור ופונים צפונה.
ז'אן לוק עומד בפתח הקמפינג מנסר לוח עץ. "סאלו, חבר". הלוח בשביל המקלחות. " הכינוס של הצוענים נגמר", הוא אומר, "איזה בלאגן". לא כולם עזבו. אני מתמקם ויוצא אל השוניות לצלול ולהעלות מולים, צדפות מים שחורות, שתהוונה יחד עם יין לבן את התפריט העיקרי. אחר הצהריים אני הולך מהקמפניג שבקצה העיירה לאורך המיני-גולף, לעבר השני אל הדואר ונגיע אל הכנסיה.
"רק חמישה פרנק", נצמדת אלי צועניה כהה, מגושמת, בשמלת כפלים כחולה, ומצמידה לחזי סמלון נחושת של הקדושות. "לא", אני אומר, ותייר מזדמן, שאליו היא נצמדת כעלוקה, נאלץ להוציא את המטבע.
אני מוציא את מרכולתי, וכל הילדים הצועניים כבר עומדים סביב. אחר כך באות הנשים, מדברות בכל רם מדי, יותר מאוחר הצעירים, נושאים את הגיטרות מופשלות על גבם. אני מבחין בילדה צעירה, עיניה כהות, גדולות ופיה קצת פתוח וזרזיף של רוק מבצבץ בפינתו. היא מבחינה במבטי, משפילה עיניה וסוגרת את פיה המתוק. לידה עומדת אחותה המבוגרת, שניצני שדיה מותחים את הבד האדום. אני מסביר איך התולעת פועלת, מדגים. הם מבקשים מתנות. אני לא נותן. אני מוכר. הילדה לא מבקשת.
הצעירים עם הגיטרות על הגב עוברים ברחבה, תשומת הלב עוברת אליהם. אני אורז והולך לאורך הים. על המדרכה ממול הולכות שתי האחיות ומביטות בי. אני עובר, מוציא מהתיק קופסת פלסטיק אחת ובה תולעת אדומה ונותן אותה לילדה. היא סוגרת את שתי כפות ידיה על הקופסא והן רצות קדימה, נעלמות במקום שהכביש הופך לדרך עפר.
למחרת אחר-הצהריים אני שוב באותה פינה, כבר חלק מהנוף. הילדים הקטנים מיד רצים ומבקשים.אני אומר: "אחר כך". הצעירות בשמלות מתנפנפות עוברות בהבלטת חזה. אף אחד לא מציע לי מדליון של הקדושה. שלושה צעירים ניגשים אליי, גיטרות על הגב. אחד מהם שערו אדמוני מעט, פונה אלי ומודה לי על שנתתי לאחותו את המשחק. מבקש שאסביר איך זה פועל. אני מדגים והם צוחקים, חושפים שיניים פגומות. אחד מהם טופח על גבי. השניים האחרים מתנצלים והולכים לנגן. נשאר האח. הערב יורד, רוב האנשים כבר יושבים במסעדות. הוא בן שבע-עשרה ומאז שאביו נפטר הפך לראש המשפחה. יש לו קאדילק שקנה לו דודו. "אתה לא מאמין?". ודאי שאני מאמין.
אני חש בדידות, כמיהה, רצון לחבר. אנחנו חוזרים ביחד אל הקמפינג. "אנחנו יוצאים מחר בבוקר לגרמניה. תבוא איתנו?" אני עומד מול הקרוואן הארוך, הדלת פתוחה למחצה, שביב אור נמלט. אני חושב על האפלולית המקיפה אותם. נמלטת מבין קפלי בד, מן העיניים. הווילון מוסט ואני שומע צחקוקים וצעקות, מריח תבשיל מתובל. נחירי מרטטים, כמו של הסוסות האפורות. אני לוחץ את ידו, המזיעה, והולך לארוז. צריך רק להיפרד מז'אן לוק.כתב: יגאל צור