| סילבן בארצ'י איננו ה"משוגע" היחיד שהגיע למחוזותינו באופניים. במועדון הרוכבים לארץ הקודש חברה גם ניקי ון־דורסטיין, הולנדית בת 34 שבעצם התגלגלה לכאן על אופניה קצת במקרה. כשניקי התפטרה מעבודתה ויצאה למסע שלה ב־1 במאי 2004 היא לא תכננה להגיע לישראל. התוכנית המקורית שלה היתה לרכוב במשך כמה חודשים עד בולגריה — דרך בלגיה, לוקסמבורג, צרפת, קורסיקה, איטליה ויוון — כדי להשתתף שם בפסטיבל של אנשי ריינבו. אבל במהלך הפסטיבל היא פגשה בחור בלגי בשם מרטן ון־דה קייבס, שגם הוא בא לשם באופניים. ניקי ומרטן התיידדו, והוא סיפר לה כי הוא ממשיך למצרים דרך תורכיה, סוריה, ירדן וישראל. בלי לחשוב פעמיים החליטה ניקי להצטרף אליו. ניקי: "בעבר טיילתי במדינות רבות במכוניות, ברכבות, בטרמפים או ברגל. אבל אני שמחה שגיליתי את האופניים. לטיול באופניים יש יתרונות רבים: קודם כל הוא זול, מכיוון שהאופניים לא צורכים דלק ומשום שזול לתקן אותם, ובטיול כזה אתה גם לא תלוי בלוח זמנים של רכבת או אוטובוס. טיול באופנים הוא טיול מאתגר, וסיום של רכיבה במעלה הר גבוה מקנה הרגשת סיפוק נפלאה. אתה גם מרגיש מחובר יותר למרחבים. אבל היתרון הגדול ביותר הוא הקשר עם האנשים. מקומיים שרואים אותך רוכב על אופניים עם כל הציוד מיד מתעניינים מי אתה ומאיפה באת, וככה נוצרים קשרים הרבה יותר בקלות". את הגבול מירדן לישראל הם חצו ב־5 בנובמבר 2004, במעבר שליד בית שאן. ניקי דיוושה לכאן לאורך כמעט 8,000 קילומטרים! המפגש עם הישראלים היה משונה בתחילה, היא מספרת. "אחרי שבתורכיה ובסוריה כולם התעניינו בנו, פתאום שום איש בישראל לא מנופף לך בדרך בידו. מה גם שבישראל קשה לרוכבי אופניים, כי נהגים רבים לא מתחשבים בהם. אבל למדתי להכיר את הישראלים. אני בארץ כבר תשעה חודשים, ובמהלכם פגשתי המון אנשים נחמדים ורכשתי חברים רבים". בחודשים האחרונים היא מתגוררת בעין כרם עם שני ישראלים ובחור ספרדי, ובקרוב תשוב להולנד, הפעם בטיסה. "הייתי רוצה להישאר עוד, אך אני צריכה לחזור לחיים האמיתיים ולעבודה", היא אומרת, "אבל אני כבר חולמת על לחזור לכאן". [זהר בר־אור] |