אף על פי שהם כביכול מורדים בקודים תרבותיים, התרמילאים הישראלים מקיימים קהילה שהקודים שלה לא פחות ברורים", מאבחנת דריה מעוז, דוקטורנטית בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, שעבודת הדוקטורנט שלה עוסקת בתרמילאים ישראלים בהודו. הנהירה הגדולה להודו התחילה בראשית שנות התשעים וגברה שנים אחרות אחר כך. כמה עשרות אלפי תרמילאים מגיעים להודו בכל שנה.
יש כמה ריכוזים עיקריים של תרמילאים ישראלים בהודו, וכל ריכוז כזה פעיל במשך כמה חודשים בשנה: בהגסו ודהרמקוט באזור דהרמסלה, ושישט ואולד מנאלי באזור מנאלי, וכן קסול, רישיקש, פושקר, גואה, המיין בזאר בדלהי, ורנסי ופונה. פעילות הריכוזים האלה תלויה בשלושה גורמים: עונות המונסון שמכתיבות את הזמן שבו נעים לשהות במקום מסוים, חגי ישראל שלכבודם מגיעים התרמילאים לבתי חב"ד, וזמינות יבול הצ'ארס (החשיש ההודי), שהמעשנים רואים בו סיבה טובה לנדודים.
בכל מושבה כזו מתקבצים עשרות או מאות תרמילאים ישראלים שאינם מתערים בדרך כלל בקבוצות תרמילאים ממקומות אחרים בעולם. זו תופעה כמעט ייחודית לישראלים (שותפים לה צעירים יפנים). מעוז מציינת שהאופי הקולקטיבי של החברה הישראלית, ובעיקר של השירות הצבאי, בא לידי ביטוי בהתנהלות המגובשת והמלוכדת של התרמילאים. יתר על כן, עזיבת בית ההורים ומוקדי תמיכה אחרים יוצרת חרדה, וההימצאות בחברת ישראלים אחרים מקילה עליה.
לכמה מהמושבות הלו יש מאפיינים ברורים: לאולד מנאלי למשל מגיעים יותר אופנוענים, ואילו אל ושישט, הנמצאת על ההר לא רחוק משם, מגיעים תרמילאים הנחשבים רוחניים יותר. כמו בכל קהילה, גם כאן יש קודים של התנהגות, ומעוז מונה אותם: לבוש – הדגמ"חים שנקנו בארץ מוחלפים בשרוואלים, ובצפון הקר גם השאלים דומיננטים; עישון סמים – אם אינך מעשן סמים אתה מסתכן בלהיות אאוטסיידר (לפי מחקר אחרון, כשבעים אחוז מהתרמילאים הישראלים בהודו מעשנים סמים "קלים" – צ'ארס וגנג'ה. מעוז מעריכה את המעשנים בכשמונים אחוזר); קוד אחר הוא "לקחת קורס" – בעיקר רוחני.
בתחילת הנהירה הציעו הודים מאכלים שמתאימים לקהל הישראלי, כגון חומוס, מלוואח, סלט ישראלי ושניצל. אחרי כן נוספו תחומי שירות אחרים (חיבור לאינטרנט עם מערכת הםעלה בעברית ועוד). בשנים האחרונות גם ישראלים מקימים בתי עסק כגון בתי תה ומסעדות המיועדות לישראלים.
המחקר של מעוז כלל עבודת שדה וראיונות עומק ובדק שלוש קבוצות גיל של תרמילאים: אחרי הצבא, בסוף שנות העשרים ותחילת שנות השלושים, וגילאי 55-40. לכל קבוצת גיל כזו סיבה משלה לצאת למסע, צורת טיול אחרת וקצב טיול שונה. המאפיינים האמורים כאן נוגעים בדרך כלל לתרמילאים בתחילת שנות העשרים לחייהם. תרמילאים מבוגרים יותר יבקרו בדרך כלל במקומות במציעים עבודה רוחנית כגון אשראמים.
ראיינה והביאה לדפוס: תמר שנקר
ספר הפרוזה מאת דריה מעוז "הודו תאהב אותי" מתבסס על עבודת המחקר בהודו ויצא בהוצאת כתר