מורה הדרך הראשון בדת הסיקהית היה גורו נאנק (Guru Nanak), ואחריו באו עוד תשעה ממשיכי דרך. יחדיו הם מכונים "עשרת הגורואים" ועל שמם קרוי הגשר היחיד החוצה את האגם אל המקדש, המסמל את הדרך הנכונה לחצות בה את אוקיאנוס החיים. השינוי בחייו של גורו נאנק והפיכתו לנביא חלו בשנת 1496, כשהיה בן 27. עד אז שימש כשר האוצר של הנסיך בסולטנפור (Sultanpur).
לפי האמונה, גורו נאנק יצא לנהר כדי לערוך טבילת בוקר ונשאר מתחת למים שלושה ימים. הכל חשבוהו למת, אלא שבבוקר היום הרביעי הוא שב ועלה מהמים. לפי האגדה, בשובו ליבשה היו מילותיו הראשונות: "אין דת הינדואית ואין איסלאם".
נאנק חי בזמן שלטונם של המוגולים, בעת שקיסרים מוסלמים כבשו את צפון הודו, לחמו בנסיכויות ההינדואיות, ולא אחת כפו על המקומיים בכוח החרב להמיר את דתם לדת מוחמד. על קרקע זו צמחה נבואתו שהטיפה לפשרנות דתית, לסובלנות ולדו קיום.
הסיקהים אומרים שגורו נאנק לא התכוון לייסד דת חדשה, אלא לשנות מושגים. הוא התנגד לפולחן צלמי האלים, לחלוקת הציבור ההינדואי למעמדות ולמעמדה הנחות של האישה לעומת הגבר. כך התנגד גם למסעות הג'יהאד של המוסלמים. מיום שנפגש גורו נאנק פנים אל פנים עם האל הוא יצא למסעות רבים שנמשכו ארבעים שנה, ובהם הפיץ את תורתו. כשהזדמן לו עצר לפרקי זמן ארוכים על גדות אגם אמריצר ועסק במדיטציה, ומכאן קדושת המקום.
ממשיכי דרכו של נאנק נעשו קיצוניים ממנו, בעיקר משום שנאלצו להמשיך ולהילחם במוסלמים ובגזרות שגזרו. לאחר הקמתו (לפי השערות בימיו של גורו גובניד סינג) עבר מקדש הזהב מיד ליד במלחמות אינספור ומתוך שפיכות דמים נוראה. פעם אחר פעם חיללו המוסלמים את קודש הקודשים והחריבו את המקדש, ופעם אחר פעם הקימוהו הסיקהים מחדש. גורו גובניד סינג (1708-1666), העניק צביון לוחמני לדת והיה זה שנתן במאמיניו סימנים. ואכן, יש משהו תוקפני בהופעתם ובאמנותם של הסיקהים. כשהם מסבירים לזר את עיקרי דתם, הם מרבים להשתמש בקונוטציות מעולם המושגים הצבאי. גם היום ניצבים סביב המקדש שומרים חמושים בחניתות ארוכות ובגרזנים. סיקהים אדוקים נושאים בנוסף לקורפאן (פגיון קטן) המוצנע בבגדיהם, גם חרב גדולה הנראית למרחוק.
במוזיאון להיסטוריה הסיקהית שנמצא בסמוך למקדש מצויים עשרות ציורי שמן המתארים מראות מלחמה שבהם שולט צבע אדום, ואלימות וחירוף נפש זועקים מהם. לצדם מוצגים תצלומי דיוקנותיהם המרוטשים של הרוגי המאבק שהתחולל במקום בשנת 1984, אז התקוממו סיקהים קיצוניים שביקשו את עצמאות חבל פנג'ב והשתלטו על המקדש. התקוממותם דוכאה ביד קשה על ידי אינדירה גנדהי, והאירוע הוביל אחר כך לרציחתה בידי שומר ראשה הסיקהי.