| שעה שתרבויות מסוימות קידשו את המרחץ הציבורי, תרבויות רבות אחרות לא ראו ברחצה עניין מובן מאליו במשך עידנים רבים. כשהוכתרה קתרין לבית מדיצ'י האיטלקייה למלכת צרפת בשנת 1547 תמהו חצרני הארמון על שנהגה להתרחץ יותר מפעם בשבוע. בצרפת נחשב אז הבושם למזור מקובל לריחות גוף מיותרים. באותם הימים עדיין לא הכריז לואי פסטר על יתרונותיה הבריאותיים של הרחצה לשם היגיינה.כיום מצוידת צרפת, כמו ארצות רבות אחרות, בחדרי אמבטיה מודרניים, אלא ששום דבר בהם אינו מודרני באמת, וכל תכולתם טופחה במהלך ההיסטוריה על ידי תרבויות שבהן היתה הרחצה מסורת חשובה. המקלחת, האמבטיה, האסלה והכיור היו כבר בימי רומא העתיקה. אסלותיהם של אצילי רומא היו נשטפות בלא הרף בזרם מתמיד של מים. ה"ניאגרה" המודרנית הומצאה בידי האציל האנגלי סר ג'ון הרינגטון בשנת 1596, ועיקר החידוש שחל מאז בחדר האמבטיה המודרני מלבדה היה בתפוצתו ובחשיבות שהקנו בו לענייני הפרטיות.באופן מוזר זכה חדר האמבטיה הפרטי לעדנה דווקא במהלך שיאו של עידן המרחצאות האירופיים. ביריד שנערך בארמון הבדולח בלונדון בשנת 1851, האמבטיות, הספוגים, הסבונים ושרפרפי הרחצה היו להיט. בזכות הטכנולוגיה של אותה התקופה החלו מים חמים וקרים לזרום בברזי הבתים באירופה והוסיפו להתלהבות הרבה. מאותו היום ואילך יכלו האירופאים להסתגר בשלווה מאחורי וילונות ומקלחונים, עם כל ההחמצה שבאובדן חוויית המרחץ המשותף. התפתחות המקלחת לא נעצרה כמובן במאה ה־19. מדי שנה מוצף השוק בחידושים בתחום. ראשי "טוש" חדשניים, המצוידים בסילוני "מסאז'" מיוחדים, מתחרים בהצלחת הג'קוזי הביתי. ראשי מקלחת אחרים תופסים את כל תקרתה של פינת המקלחת וממטירים על הרוחץ קילוח רחב של גשם חם. מרוב תענוג יכולים המזמרים תחתיו לשכוח לרגע עד כמה אכזר העולם שהם חיים בו, עולם שמאות מיליונים מתושביו עדיין אינם נהנים מאינסטלציה ביתית או קהילתית סבירה ונאלצים להתרחץ במקווי מים ובגיגיות. |