השפה של חסרי הכוח

השפה האירית־הגאלית התפתחה מהשפה הקלטית שהגיעה לאירלנד עד המאה הרביעית לפני הספירה. במאות שבאו אחר כך עברה האירית־הגאלית שינויים לא מעטים. עד המאה ה־17 רווחה שפה כתובה אחידה באירלנד, בסקוטלנד הגאלית ובאי מן. מאז פיתח כל אזור שפה משלו, ובאירלנד התבססה האירית־הגאלית המודרנית כשפה עצמאית. אמנם האנגלית מדוברת באירלנד כבר מהמאה ה־12, אך קהילת דוברי הגאלית היתה חזקה וספגה לתוכה קהילות שדיברו בשפות אחרות. בתחילת המאה ה־16 כמעט כל האוכלוסייה דברה אירית־גאלית. עם זאת, בערים המרכזיות אנגלית שימשה שפת האדמיניסטרציה והחוק. מעמד האירית־הגאלית כשפה דומיננטית התערער לראשונה במאה
ה־16 וה־17. אירועים שונים הורידו את קרנם של המעמדות דוברי האירית־הגאלית, עד שבסופו של דבר עלה במקומם מעמד שולט חדש ששפתו אנגלית. בתוך זמן לא רב היתה האנגלית לשפה היחידה של הממשל, של המוסדות הציבוריים ושל בעלי הכוח והמצליחים מבחינה כלכלית וחברתית, ואילו האירית־הגאלית המשיכה להיות שפתם של הרוב – האוכלוסייה הכפרית, המעמדות העניים, הלא משכילים וחסרי הכוח. דוברי האירית־הגאלית שרצו לשפר את מעמדם התאימו את עצמם לאתוס המעמד הבינוני על ידי כך שאימצו את האנגלית. בתקופה ההיא האוכלוסייה הכפרית גדלה במהירות, ומספרם של דוברי השפה גדל במידה ניכרת, עד שב־1835 הוערך בארבעה מיליון. אך אז הגיע "הרעב הגדול" ובעקבותיו ההגירה ההמונית. האוכלוסייה הכפרית הענייה נכחדה, וב־1891 קטן מספר דוברי האירית־הגאלית ל־680 אלף בלבד. באופן פרדוקסלי, לקראת סוף המאה ה־18 החל המעמד העליון האנגלו־אירי לפתח עניין אקדמי בשפה ובספרות האירית. העניין האקדמי חבר לחשש לעתידה של הגאלית המדוברת, שהפגיעה בה הפכה ברורה יותר ויותר. תחיית הגאלית צברה מומנטום בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה העשרים, בין היתר בעקבות הקמתה של ה־"Gaelic League" ב־1893. השאיפה לשמר ולהרחיב את השימוש בגאלית השתלבה בשאיפותיה של התנועה הלאומית־בדלנית המחודשת, תנועה שהגיעה לשיאה ב־1922 בהקמת הרפובליקה האירית.