לא פנטזיות על גילוי זהב ולא סקרנות מדעית הביאו קבוצת וולשים באמצע המאה ה-19 לפנות לשלטונות ארגנטינה, לבקש להתיישב בשטחה ולהבטיח שבתמורה הם יקבלו עליהם את ריבונות המדינה וחוקיה. הם מאסו בשלטון האנגלי ושאפו לחיות במקום שיכבד את אורחות חייהם ואת תרבותם. וולשים רבים שהיגרו מוויילס לארצות הברית נטמעו באוכלוסייה המקומית, ונראה שהם מאבדים את ייחודם. משום כך יצאו שליחים מוויילס לחפש אזור מיושב בדלילות שבו לא ייטמעו במקומיים (אגב, מספרים שהם בחנו גם אפשרות להתיישב בפלשתינה). השליחים הגיעו לפטגוניה, ראו כי טוב וסיכמו עם שלטונות ארגנטינה על הגעתם. ב-28 ביולי 1865 נחתו 153 וולשים באזור צ'ובוט (Chubut).
עד מהרה גילו הוולשים שמלבד החופש בחיי תרבות ורוח מצפים להם כאן לא מעט קשיים בחיי החומר: חוסר במים מתוקים, יבול דל, הצפות והעדר דרכים שבעזרתן יוכלו להגיע לחופי האוקיינוס כדי למכור את סחורותיהם. חלקם נשברו ונדדו למקומות אחרים, והקהילה הלכה והידלדלה. בעקבות המצב יצאו כמה מתיישבים לוויילס ולארצות הברית ושכנעו וולשים נוספים לעלות עימם לארץ החדשה. כך הגיעו לפטגוניה בשנות השבעים של המאה ה-19 עוד שתי קבוצות של מהגרים וולשים.
את בעיית המים הם פתרו באמצעות הקמת מערכת השקיה, הראשונה מסוגה בארגנטינה, שאפשרה להרחיב את שטחי הגידולים. קווי רכבת נמתחו בין היישובים הוולשיים, והמצב החל להשתפר. גם המפגש בינם ובין ילידי האזור יצר בתחילה חששות, אך כעבור זמן נרקם שיתוף פעולה ונוצרו קשרי מסחר. הוולשים הקימו כמה יישובים, בהם ראוסון (Rawson), טרלאו (Trelew), אסקל (Esquel) וגאימאן (Gaiman).
בכל אוקטובר מקיימים הוולשים פסטיבל שירה וולשית (Eisteddfod), וב-28 ביולי הם חוגגים את יום הנחיתה בחופי ארגנטינה בטקסים בכנסיות, בשירים, בסיפורים עממיים ובשתיית תה גאלי מסורתי.