יש עדויות לקיומם של פעמוני חרס כבר בסוף האלף השלישי לפני הספירה, ברומניה, ופעמונים דומים נמצאו גם בקנוסוס ובכרתים. כאלף שנים מאוחר יותר נוצקו פעמוני הארד הראשונים במזרח התיכון ובמקביל גם בסין. שם היתה להם חשיבות סמלית וטקסית כבר באותה תקופה, ובשירים שנכתבו בסין בתחילת האלף הראשון לפני הספירה מתוארים הפעמונים כבעלי צליל שמיימי המסמל את קול האלים. עד המאה החמישית לפני הספירה הפכו פעמוני הארד לכלי נפוץ למדי באירופה, באגן הים התיכון, בסין ובהודו, וגם באמריקה ובאפריקה יצרו פעמונים לפני המפגש עם האירופאים. פעמונים נוצרו בריקוע, בסמרור לוחות מתכת או ביציקת ארד, בצורות מגוונות: במזרח היתה לפעמונים צורת גביע הפוך ובמערב התפתח הפעמון לצורתו המוכרת היום – קעור, בעל ענבל ושפה משתפלת. הפעמונים לא היו גדולים, גובהם לא עלה על 40 סנטימטרים ומשקלם אפשר לנגן בהם ביד, בדנדון, או בהקשה. עם השנים הלכה והשתכללה יציקת הפעמונים ובשנת 752 לספירה התקין האפיפיור סטפן השלישי לראשונה פעמון במגדל, בכנסיית סנט פטרוס שברומא. מאז לא הפסיק העולם הנוצרי לנגן בפעמונים המתנדנדים, בצלילים שנועדו בין השאר לסמל את קול השליחים הקוראים להאמין בישו ובתורתו, ומזכירים את הגמול המובטח לאמונה כזו – החיים הטובים שלאחר המוות בגן העדן. בצד הקדושה שוכנת כידוע גם הטומאה: בימי הביניים נערכו במקומות רבים, בעיקר בספרד, טקסי טיהור לפעמונים, עקב האמונה כי רוחות השטן נמשכות אליהם ודרות בהם.
