בחזרה לאפריקה – הנה בא המלך המשיח

בשמו של מרקוס גארווי (Marcus Garvey) נתקלתי בראשונה בארצות־הברית, כשהתארחתי בשיעור "היסטוריה אמריקאית־אפריקאית" בתיכון בלוס־אנג'לס. המורה תיאר דמות של מעין הרצל שחור, שקרא לשחורים בכל העולם להתאחד ולחזור למולדתם האמיתית, אפריקה.
המורה סיפר על "הציונות המעשית" של גארווי, שייסד בין היתר קו ספנות בשם "הכוכב השחור", במטרה להוביל צאצאי עבדים שחורים אמריקאים בדרכם למולדת הישנה־חדשה. הניסיון נכשל בסופו של דבר, אבל גארווי היה מאלה שהציגו את רעיון אחוות השחורים באשר הם כחלק מאותה ישות גזעית־אתנית, בין אם הם חיים בגטו עירוני בניו־יורק, במטעי סוכר בג'מייקה או בכפר באפריקה. הוא אמנם לא היה הראשון, אך הוא זה שהפך את הרעיונות הללו לתנועת המונים.
גארווי זיהה במפורש את האפריקאים הגולים כ"בני ישראל שחורים", וכבר בשנות העשרים של המאה דיבר על "הגולה השחורה" והשווה בינה לבין הפזורה היהודית. הוא העלה רעיונות משיחיים על שיבה לאפריקה כחלק מתהליך השחרור העצמי של השחורים, בדומה לשיבת היהודים לציון.
גארווי הפך לגיבור תרבות בכל רחבי העולם השחור, ומנהיגים אפריקאים רבים – בהם נשיאה הראשון של ניגריה, נמדי אזיקיווה, ונשיא זמביה, קנת קאונדה – הושפעו ממנו עמוקות. עם הרבים שאימצו את גארווי ואת רעיונותיו היו גם הראסטות בג'מייקה, שהתחילו להתגבש כתנועה בסוף המאה ה־19. גם הם זיהו עצמם עם בני ישראל, בעיקר עם דמותם כעבדים במצרים, וחלמו על גאולה שחורה מיד פרעה הלבן.
בשנות העשרים של המאה ה־20 סיפק גארווי לראסטפאריאנים גם את הגרסה השחורה למשה רבנו. הוא דיבר על כך שבקרוב יופיע מלך אפריקאי, שיגאל את השחורים בכל העולם ויחזיר אותם לאפריקה. הרעיון נקלט במהירות בקרב הראסטות, והם התחילו להפיץ את הבשורה. בעיני השלטונות הבריטיים נתפס ביטוי הרעיונות האלה כהתססה נגד השלטון, והם התחילו לרדוף את הראסטות ולעצור רבים מהם. מאז היו לראסטות גם קדושים מעונים והפופולריות שלהם רק עלתה.  
פחות מעשר שנים אחרי נבואתו של גארווי אכן הופיע המלך האפריקאי; או כך לפחות נראו הדברים לראסטפאריאנים. ב־1930 עלה לשלטון באתיופיה ראס טפארי מקונן, הלא הוא הקיסר היילה סלאסי. לטקס הכתרתו הגיעו מלכים ונסיכים מכל העולם, דבר שעשה רושם עצום בג'מייקה והתפרש כהכרת העולם כולו במלך השחור. מכאן קצרה היתה הדרך לזיהויו של סלאסי כמלך המשיח ואתחלתא דגאולה. התנועה הצעירה אימצה את שמו והיתה לתנועה הראסטפאריאנית.
עד עצם היום הזה מאמינים הראסטפאריאנים באלוהותו של היילה סלאסי ורואים בו את התגלמותו של ישו ששב לתחייה. לדבריהם, סלאסי הוא הצאצא ה־225 לשושלת המלכותית שנוסדה על ידי שלמה המלך ומלכת שבא. לפיכך, הוא נצר לזרע בית דוד, וסמלו הוא האריה, הלא הוא גור אריה יהודה. האריה הזה, שפיאר בדמותו את דגל אתיופיה, מתנוסס גם על מאות עטיפות של תקליטי רגאיי, חולצות־טי ודגלונים.
כשהגיע היילה סלאסי לביקור ממלכתי רשמי בג'מייקה ב־1966, הוא נדהם: שני מיליון בני אדם יצאו לקבל את פניו, אלפים רבים התגודדו בשדה התעופה וקבלת הפנים הפכה להפגנת ענק ספונטנית. כלל לא ברור מה חשב סלאסי על העניין, שכן הוא בוודאי לא ראה את עצמו כהתגלמות של ישו.
במקבלי הפנים היתה גם ריטה, מי שהיתה לימים רעייתו של מארלי וזמרת ליווי שלו. בראיון טלוויזיוני סיפרה ריטה מארלי: "המתנו לו במשך שעות וכבר לא יכולנו לשאת את הציפייה. אז עבר בשמים ענן. ממנו התעופפו שבע יונים לבנות, ואחריהן יצאה השמש מאחורי הענן. ואז הוא הופיע – מלך המלכים, צאצא לשלמה המלך, הקול של אפריקה השחורה מול בבילוניה. ואני ידעתי שהאדם הזה הוא ישו שהתגלם בבשר. במו עיני ראיתי את האות: סימני הצליבה היו טבועים בכפות ידיו, כפי שדיברה הנבואה על שובו של ישו. אמרתי לעצמי, אלוהים אדירים, זה הוא!".
היילה סלאסי, ועימו אתיופיה כולה, היו לסמל של גאווה שחורה. אתיופיה בלשון הראסטות היא כינוי לאפריקה (שם שניתן ליבשת על ידי הלבנים), והיא נקראת גם "ציון" ו"ירושלים". לאתיופיה היה מעמד מיוחד בקרב השחורים גם בשל סיבה נוספת. ב־1896 התרחש קרב אדווה (Adwa) בין האיטלקים לאתיופים, שהסתיים בניצחון אתיופי. זה היה הישג גדול לאתיופיה וכישלון חרוץ לאיטלקים. איטליה היתה למדינה האירופית היחידה שהובסה על ידי האפריקאים. לפיכך, תחת שלטונו של מוסוליני חידשה איטליה את מאמציה לכיבוש אתיופיה, וב־1935 הצליחה בכך לפרק זמן של שש שנים.  
ב־1974 התחוללה הפיכה באתיופיה, הקיסר הודח ולפי הגרסאות הרשמיות הוא מת. הראסטפאריאנים מסרבים להאמין בכך. לדעתם, השמועות על מותו אינן אלא קונספירציה של האדם הלבן כדי לשבור את הרוח השחורה.
לדבריהם, אף אחד לא ראה את גופתו של היילה סלאסי, אין כלל הוכחה שמת, איש לא יודע היכן נקבר ובכלל, רב הנסתר על הגלוי.