"מדע הרוח" — שטיינר והאנתרופוסופיה

"אין דבר כזה תורה אנתרופוסופית", אומרים אנשי הרדוף, "אבל לאין־תורה הזו יש מחבר". האנתרופוסופיה (ביוונית־לטינית, "חוכמת האדם") מתרכזת סביב כתביו של רודולף שטיינר (1861־1925), "הדוקטור", כפי שהוא מכונה בחיבה – איש רוח והגות אוסטרי, מלומד גדול ורב תחומי.
ב־1912 פרש שטיינר מהתנועה התיאוסופית, בה היה חבר, וייסד את האנתרופוסופיה במטרה ליצור את "מדע הרוח" – שילוב של מזרח ומערב, הפניה של המתודה המדעית וכוחות השכל לחקירה פנימית־רוחנית. בבסיס האנתרופוסופיה עומדת התפיסה כי ההוויה המוכרת לנו בחושינו היא חלק זעיר ממציאות קוסמית גדולה, מציאות שהאדם יכול לתפוס בעזרת כושר החבוי בתוכו ושאותו ניתן לפתח. ספרו של שטיינר, "כיצד קונים דעת העולמות העליונים", מכונה בהרדוף "מדריך הקניות", והוא המבוא האולטימטיבי לפיצוח "רזי ההוויה האלוהית, הנצחית, האינסופית".
שטיינר כתב המון וכמעט על הכל. על חקלאות, ארכיטקטורה, רפואה, אמנות, וכמובן על חינוך. מעל ומעבר ליכולת הקריאה של אדם ממוצע. כתביו הם תמהיל של גלגול נשמות וקארמה, מיתוס היבשת האבודה אטלנטיס, פילוסופיה הגליאנית, השפעות של גיתה, טכניקות אזוטריות לתפיסת הנסתר ופסיכולוגיה התפתחותית ייחודית על שלבי התגלגלותה של הרוח בחומר, וזו רק רשימה חלקית. מצד אחד, השפע העצום הזה מקל על האנתרופוסוף למצוא את דרכו בתוך המסגרת הרעיונית, ומצד שני, שימש מקור לא אכזב לביקורות נגד האנתרופוסופיה. בין היתר הואשם שטיינר בגזענות ובהטפה לפגניזם ולשטניזם.
ייחודה של האנתרופוסופיה הוא הגוון הפרקטי העז שהיה לה מראשית ימיה. שטיינר חיפש תחומי יישום שונים לרוח, ומצא אותם בעיקר בחקלאות, בעבודה עם אוכלוסיות בעלות צרכים מיוחדים ובחינוך. הבדל נוסף לעומת דרכים רוחניות שמדגישות את ההתפתחות האישית הוא המחויבות החברתית העמוקה. כפי שהגדיר זאת שטיינר בספרו: "ההתאמנות הרוחנית האנתרופוסופית מיועדת למטרה אחת בלבד, לאפשר לאדם להכשיר את עצמו להיות שותף אחראי, מוסרי, רגיש ומבין יותר בחברה ובתרבות האנושית. אין לה ולפיתוח של האגואיזם ולא כלום: כל לימוד, כל קניית ידע לשם העשרת ידיעותיך בלבד, מטה אותך מן הדרך, מאידך, הלימוד לקניית ידע רם קידום התבגרותך לקראת התעלות האדם וקידום העולם, יקדם אותך צעד קדימה". זה מה שמנסים ליישם בהרדוף.