שלג, המשמש כחומר גלם לקרחונים, יורד באזורים הנמצאים ברחבים גיאוגרפיים גבוהים, ובאזורים שבהם שוררת טמפרטורה נמוכה, בשל גובהם הטופוגרפי הרב. משקלו הסגולי של השלג היורד קטן מאד, ונפחו גדול. כשהשלג נשאר זמן מה על פני הקרקע הוא נדחס בשל הכמות הנוספת הנוחתת עליו, והרווחים בין הגבישים הולכים ומצטמצמים. גבישי השלג מאבדים את המבנה הכוכבי שלהם וצורתם מתעגלת. בנקודות המגע בין הגבישים נמס השלג למים ששבים וקופאים. הגבישים הולכים וגדלים, ונוצר "שלג גרגרי" שגבישיו גדולים ממה שהיו בתחילה. חומר זה, הנמצא במצב ביניים בין שלג לקרח, מכונה "מיקפא". הפיכתו של המיקפא לקרח דורשת פרק זמן ארוך יותר, שבמהלכו נמשך הדיחוס, החללים בין הגבישים נעלמים, תכולת האוויר מצטמצמת, והחומר הופך לבלתי מחלחל. זהו מצב של קרח התחלתי, שגודל גרגריו בתחילת התהליך סנטימטר אחד. במשך הזמן גדל הגוש הנוצר. בשל לחץ המשקל מתחיל הקרח לנוע בכיוון שבו ההתנגדות קטנה יותר. לרוב נע הקרח במורד המדרון שעליו הוא מונח. הקרח מורכב מלוחות זעירים המונחים האחד על השני והאחד לצידו של השני. בסיסי המשטחים הם בדרך-כלל משטחים ישרים וחלקים, ולכן תחת לחץ עשוי גביש אחד לנוע על גבי השני. הגבישים הקטנים, שהפשירו בחלקם, אינם קופאים מחדש בצורתם הקודמת, אלא נספחים אל הגבישים הגדולים והיציבים יותר. השינוי ביחסי הנפח יוצר את תנועת הזרימה. גודלו של הקרחון ואורך חייו נקבעים על פי מאזן הקרח שהוא מקיים: כלומר היחס שבין אספקת קרח והצטברות לבין פחיתה (ABLATION), הנובע מהפשרת הקרח, מהתאיידות ומבקיעה. ערך: ד"ר גלעד (גילי) חסקין |