משלג לקרחון – כך נוצרים קרחונים

שלג, המשמש כחומר גלם לקרחונים, יורד באזורים הנמצאים ברחבים גיאוגרפיים גבוהים, ובאזורים שבהם שוררת טמפרטורה נמוכה, בשל גובהם הטופוגרפי הרב.
משקלו הסגולי של השלג היורד קטן מאד, ונפחו גדול. כשהשלג נשאר זמן מה על פני הקרקע הוא נדחס בשל הכמות הנוספת הנוחתת עליו, והרווחים בין הגבישים הולכים ומצטמצמים. גבישי השלג מאבדים את המבנה הכוכבי שלהם וצורתם מתעגלת. בנקודות המגע בין הגבישים נמס השלג למים ששבים וקופאים. הגבישים הולכים וגדלים, ונוצר "שלג גרגרי" שגבישיו גדולים ממה שהיו בתחילה. חומר זה, הנמצא במצב ביניים בין שלג לקרח, מכונה "מיקפא". הפיכתו של המיקפא לקרח דורשת פרק זמן ארוך יותר, שבמהלכו נמשך הדיחוס, החללים בין הגבישים נעלמים, תכולת האוויר מצטמצמת, והחומר הופך לבלתי מחלחל. זהו מצב של קרח התחלתי, שגודל גרגריו בתחילת התהליך סנטימטר אחד. במשך הזמן גדל הגוש הנוצר.

בשל לחץ המשקל מתחיל הקרח לנוע בכיוון שבו ההתנגדות קטנה יותר. לרוב נע הקרח במורד המדרון שעליו הוא מונח. הקרח מורכב מלוחות זעירים המונחים האחד על השני והאחד לצידו של השני. בסיסי המשטחים הם בדרך-כלל משטחים ישרים וחלקים, ולכן תחת לחץ עשוי גביש אחד לנוע על גבי השני. הגבישים הקטנים, שהפשירו בחלקם, אינם קופאים מחדש בצורתם הקודמת, אלא נספחים אל הגבישים הגדולים והיציבים יותר. השינוי ביחסי הנפח יוצר את תנועת הזרימה.
קרחון סן-רפאל הוא אחד מאותם קרחונים היוצאים משולי יריעת הקרח היבשתית ומכונים "קרחוני מוצא". תנועת הקרח שביריעות הקרח היבשתיות נובעת בעיקר מהעומס הגדול שבמרכזם. אם מופעל לחץ מספיק גדול עלולה תנועת הקרחון להיות אפילו הפוכה לשיפוע הטופוגרפי, כלומר במעלה המדרון. שיפוע שדה הקרח נוטה מן המקום העבה ביותר למקום הדק יותר. בדומה לנהר, מתרכזת הזרימה המהירה ביותר במרכזו של הקרחון. פניו באיזור זה מוגבהים מעט יותר ושופעים לעבר שתי פיאותיו. מהירות זרימת הקרח מסתכמת בסנטימטרים ספורים במשך יום.

גודלו של הקרחון ואורך חייו נקבעים על פי מאזן הקרח שהוא מקיים: כלומר היחס שבין אספקת קרח והצטברות לבין פחיתה (ABLATION), הנובע מהפשרת הקרח, מהתאיידות ומבקיעה.
ערך: ד"ר גלעד (גילי) חסקין