סיפור הבריאה שבט איפוגאו, בנאווה

בראשית ברא קבוניאן עולם שאותו החריב אחר כך על יושביו, בשל חטאיהם הרבים. אחר כך בא מונטאלוג, האל שלימד את איפוגאו את מנהגיהם ומסורותיהם, ושנשא לו לאישה את האלה מונטינינג. מזיווג זה נולדו בני האדם הראשונים: וויגאן האיש ובוגאן האישה.

ממרום מושבו השמימי השקיף מונטאלוג למטה, וראה כי בני האדם עירומים מבגד. הוא פיזר בארץ צמחים ועצים אחדים שניתן היה לעבדם לסיבים. הוא שלימד את וויגאן ובוגאן להסיר את הסיבים ולארוג מהם בד ששימש להכנת בגדים: איזור חלציים לגבר וויגאן וטאפי (בד ארוג ביד וכרוך סביב המותניים) לאשה בוגאן.

בתחילה ארגה בוגאן את הבדים ללא שום דוגמה. מאוחר יותר הוסיפה דוגמאות שעליהן חלמה בשנתה. אלו הן הדוגמאות היפות המקשטות כעת את הטאפי של נשות איפוגאו.

באותה עת הנחה מונטאלוג את וויגאן להכין את האדמה ולאסוף אבנים לבניית טראסות. כשנולד ילדם הראשון של וויגאן ובוגאן ניתזו לקרקע כמה טיפות מחלבה של האם. הן גדלו לצמח ועשו פרי. וויגאן טעם את הפרי מחלבה של בוגאן וראה כי טוב. זה היה האורז הראשון.

שנים רבות עברו. יום אחד ישב האל ליצ'ום למנוחה בראשו של הר והביט למטה. הוא ראה את וויגאן מכין שדה חדש לזריעת אורז ואמר לעצמו: "הנה וויגאן מכין לו שדה אורז נוסף". עוד בטרם סיים האל את דבריו חש וויגאן לפתע בעייפות גדולה. הוא נטש את מלאכתו וחזר לביתו. הוא קרא לאל הינומביאן וביקשו לברר מדוע הוא, וויגאן, עייף כל כך. הינומביאן פנה אל האל הגדול קאבוניאן וזה פנה אל עוזרו הראשי אל ליצ'ום. אמר ליצ'ום לקאבוניאן: "אני רואה את וויגאן מכין תמיד שדות אורז רבים כל כך לזריעה, אך מעולם לא ראיתי או שמעתי אותו מציע לנו פירור אחד מהיבול". הורה איפוא קבוניאן להינומביאן לרדת אל האדמה ולצוות על וויגאן להקריב מנחות.

כששמע זאת וויגאן קרא מיד לחבריו ולבני משפחתו, והורה להם להקריב מנחות בתום עבודתם בשדה. כשסיימו את עבודתם פנו הכול אל ביתו של וויגאן והכינו להם יין-אורז. אז חברו כולם לטכס הקינאו הראשון וצלו תרנגולת. ריח הצלי הגיע לנחירי קבוניאן וליצ'ום, ושניהם נחפזו לרדת אל האדמה. לבקשת בני האדם בירכו האלים את השדות, ביבולים גדולים, והזכירו לוויגאן להקפיד מכאן ואילך על מתן המנחות.

לפני ששבו למקום משכנם השמימי, אמרו האלים לוויגאן: "בכל עת שייפגע היבול, או שהשדות יהיו בסכנת החלקה במדרון, או כשתולעים יתקיפו את היבולים – קרא לנו באותה הדרך". זהו מקורו של המנהג המקובל על בני האיפוגאו.

(תרגום: אברהם שקד).