הנסיגה מחברון, קנדה

טענת המיסיון, שתחנותיו לא שינו את אורח החיים המסורתי במקום, משוללת כל יסוד במציאות. ייסודן של החנויות, רכישת פרוות השועלים, ויצירתם של כפרים, הן דוגמאות מעטות לשינויים מהותיים באורח החיים הקהילתי. שינויים אלה לא היו קשורים למעשה כלל לאמונה הדתית שהביאו עימם אנשי המיסיון. יחד עם זאת עדיין נשמר אורח החיים הכלכלי. התושבים הקבועים בחברון היו בדרך כלל הזקנים ביותר, החולים והנכים, האינואיט בעלי כושר העבודה בילו את מרבית השנה מחוץ לקהילה. משפחות האינואיט בילו את הקיץ כולו באוהלים ועסקו בדיג ובציד.
כמה מהמשפחות האינואיט גילו התנגדות לשינויים באורח החיים ממש עד לרגע האחרון. משפחת סמיגאק ממפרץ סגליק היתה האחרונה לאמץ את הנצרות בשנת 1933, ובניה המשיכו להתגורר מחוץ לחברון עד לפינויו של הכפר.
השינויים שגרם המיסיון באורח החיים של התושבים קיבלו ביטוי חזק במיוחד במהלך החורף – בין חג המולד לחג הפסחא. במהלך תקופה זו שהו האינואיט בכפר, חיו במסגרת הקהילה, והמיסיונרים המוראביים עסקו באינטנסיביות בניהול חיי הכפר. בחודשי החורף התקיימו לימודים בבית הספר של הכפר, הוקמו מקהלה ותזמורת כלי נשיפה, והונהגו פסטיבלים מוראביים שהועתקו כולם מתאריכיהם המקוריים, כדי שיוכלו להערך בחודשיהם הפנויים של האינואיט. בעקבות כל אלה החלו קבוצות האינואיט להיקרא על שם תחנת המיסיון שסביבה התקבצו. 

במהלך המאה ה-20 התחולל בקהילות המיסיון המוראבי תהליך הפוך לזה שבמאה הקודמת. שתי קהילות שהוקמו צפונה לחברון ננטשו בשל קשיים כלכליים של המיסיון. קילינק, הכפר הצפוני ביותר בלברדו, ננטש בשל סכסוך פוליטי בין קוויבק לבין ניופאונדלנד, וכך הפך חברון לכפר הצפוני ביותר של המיסיון. כפר בשם נוסאק, דרומי יותר, במחצית הדרך בין חברון לניין, ננטש אף הוא, וחברון הפך מבודד לחלוטין. כל אלה הביאו בסופו של דבר לנטישתו של הכפר, ולמציאת פתרונות חלופיים עבור אוכלוסייתו.
בשנות החמישים החליט המיסיון המוראבי לסגור את תחנתו בכפר, ולממשלה הקנדית לא נותרה למעשה ברירה, והיא הלכה בעקבות הכנסיה והודיעה על כוונתה להפסיק את השירותים שסופקו לכפר הבודד. ללא המיסיון לא יהיו בישוב בית ספר או כנסיה. השירותים הרפואיים סופקו על-ידי הממשלה ממרחק 350 מייל, ובתנאים קשים מאד לטיסה משך רוב ימות השנה.
משך שלוש שנים, בין 1956 ל-1959, המריצה הממשלה ועודדה משפחות לעזוב את חברון ולעבור למחוביק. תושבי המקום התנגדו למעבר, וסירבו לשנות את מקום מגוריהם. לא זו בלבד אלא שמספר משפחות מנוטאק בחרו דווקא בתקופה זו לעבור לגור בחברון הצפונית והמבודדת יותר. התנועה דרומה חלה רק ב-1958, כאשר האינואיט שגרו בחברון עיכלו את העובדה שתחנת המיסיון אכן עומדת להיסגר. אנשי נוטאק, ששנתיים קודם לכן עקרו צפונה, היו הראשונים לקבל את ההצעה למגורים חלופיים במחוביק (כפר דרומי יור שאוכלס עד אז במתיישבים שאינם אינואיט טהורים, אלא בעיקר במשפחות של נישואי תערובת). 

ההחלטה הסופית של ממשלת ניופאונדלנד התקבלה ב-1959. באפריל אותה שנה קיבלו התושבים את הודעתה של הממשלה, כי היא מתכוונת להפסיק את האספקה לכפר לא יאוחר מקיץ 1960. התוכנית המקורית היתה לפנות חלק מן האוכלוסיה באותו קיץ, ואת אלה שיוותרו שם לפנות בקיץ שלאחריו. באוגוסט הודיעו האינואיט שהיו אמורים להישאר במקום, כי בשום אופן אינם מוכנים לבלות חורף נוסף במקום הנטוש למחצה. במצב זה נותרו שבועות ספורים בלבד למציאת פתרונות דיור לאוכלוסיה כולה, לפחות למשך החורף. רק בסוף אוקטובר הושלמה המשימה. 60 משפחות נטשו את חברון, ו-30 מתוכן יושבו במחוביק. השאר נדדו למקומות מרוחקים יותר.
משך זמן רב ניטש ויכוח האם היתה עזיבת חברון שגיאה או מעשה נבון. אף אחת מן הרשויות המעורבות בדבר לא ששה לקחת על עצמה את האחריות לנטישתו של המקום, וככל שגברה ההרגשה שמבחינה חברתית נעשתה כאן טעות, בשל בעיות חברתיות שהחלו לצוץ במחוביק, רבו המתנעים מן המעורבות בפרשה.