בחוג הקוטב הצפוני – מסעו של פרג' פרי

פרג' טוען שהתמונות מדברות בעד עצמן, אך למרות זאת אנו מוסיפים כאן פרטים על הביקור ועל אופן פעולתו של צלם הבא מן המזרח הקרוב לצפון הרחוק.
במהלך המסע עבר 30,000 קילומטרים והגיע לפינות נידחות כבאראו (BARROW) שלחוף אוקינוס הקרח הצפוני, האי סנט-לורנס (ST. LAWRENCE) שבלב מיצר ברינג והערים קוצביו (KOTZEBUE) ונום (NOME) במערב אלסקה. 

אילו הכנות נעשו לקראת המסע?
הסיור תוכנן משך קרוב לשנתיים, ובמהלכן נוצרו מגעים עם גופים אמריקאיים שעזרו בהכנות ובקשרים עם המדריכים המקומיים.
כדי להתגבר על בעיות הציוד פניתי ליצרני מצלמות וציוד צילום, וכשהבנתי שציוד סטנדרטי לא יפעל בקור של כ-50 מעלות מתחת לאפס, החלטתי להשתמש בציוד מכני. הציוד כולו עבר טיפול מיוחד לריקון השמנים הרגילים ומילויו בשמנים דקים יותר ועמידים בפני קור. עוד לפני היציאה מן הארץ הוכנס הציוד כולו למתקן הקפאה למשך מספר ימים, ורק לאחר שנוכחתי לדעת שהציוד אכן פועל גם בתנאים קשים, נרגעתי ויצאתי למסע עצמו. 

במה שונה מסע צילום בחוג הקוטב מכל סיור צילום אחר?
לקחתי למסע 11 מצלמות, שתיים מהן קפאו, שלוש אחרות נפלו בשעת הנסיעה במזחלות כלבים, אך השאר ביצעו את המשימה על הצד הטוב ביותר. פיתחתי טכניקה מיוחדת כדי להחליף סרטי צילום ולצמצם עד למינימום את הוצאתן של האצבעות מן הכפפות העבות. בעיה נוספת, התכסותן של העדשות באדים בשעת הכניסה לבקתות החמות, נפתרה בעזרת עטיפתה של המצלמה ביריעת ניילון. את כל הסרטים הגמורים נשאתי קשורים על צווארי, ולא הסכמתי להיפרד מהם לכל ארכו של המסע. 

המעבר ממקום מרוחק אחד למשנהו נעשה בטיסה, אמצעי התחבורה היעיל היחידי בארץ ענקית זו. הבסיס נקבע בעיר המרכזית פיירבנקס, וממנה יצאו לגיחות ברחבי אלסקה, שארכו מספר ימים. המטוס, המצויד בגלגלים ובמגלשים לנחיתה בשלג, ליווה את המסע לכל אורכו, ואיפשר לו להגיע למקומות נידחים ומרוחקים מאד. באחד המקומות, באי סנט-לורנס שבמיצר ברינג, מרחק כרבע שעת טיסה מסיביר, בכפר ששמו סבונגה (SAVOONGA), לא הצליח הטייס להמריא לאחר ששהינו במקום כיום וחצי. עקב מזג האוויר נאלצנו להשאר חמישה ימים תמימים בכפר. השלג סביבנו הלך ונערם, וכיסה כמעט לחלוטין את הבקתות. זקני סבונגה לא זכרו סופה כזו בחמישים השנים האחרונות. כשישבנו שם במשך אותם חמישה ימים ארוכים, שמענו במספר הזדמנויות שני דברים: ראשית, סבונגה היא סוף העולם; שנית, מכאן מתחיל מזג האוויר בעולם כולו, מכאן מוצאן של הרוחות. באותם ימים יצאו הרוחות לדרך במרץ רב. 

הנסיעה בין הכפרים השונים נעשתה בעיקר במזחלות שלג. בלילות ארגנו עבורי שני המלווים אירוח בבתיהם של תושבי הכפרים שבהם ביקרנו. כאן בבקתות, נעשו רוב צילומי הפנים והפורטרטים. הימים הארוכים (הסיור נערך באפריל) איפשרו שעות צילום רבות מן הרגיל, לעיתים עד 18 שעות נסיעה וצילום ביום אחד. 

האם צילום אסקימואים שונה מצילום אנשים במקומות אחרים?
האנשים שבבתיהם התארחנו היו בדרך כלל עצורים מאד, בעיקר בהתחלה. הם היו אדיבים ומנומסים, אך חשדניים, במיוחד כלפי המצלמות. לאחר כמה ימים הבנתי שאני חייב ליצור עימם את הקשר באופן הדרגתי מאד, להקשיב לשיחותיהם בתשומת לב רבה, ולמעשה להשתדל ככל האפשר להשתלב באורח החיים שלהם בזמן הקצר שעמד לרשותי. נמנעתי לחלוטין מלביים את הצילומים. ניצלתי את היכולת הטכנית הגבוהה ואת הזריזות שרכשתי במשך השנים כדי לצלם במהירות גדולה מאד, כמעט מבלי שירגישו. תמיד הבהרתי שמדובר בצילום פרטי ולא למטרות ממשלתיות כלשהן, אך בעיקר התאזרתי בסבלנות רבה. לא דחקתי בהם להצטלם, פשוט ידעתי לנצל את הרגעים המתאימים לכך עד תום. 

עד כמה נהוג במקומות הנידחים אורח חיים מסורתי, ועד כמה חדרו לשם תרבות מערבית ומודרניזציה?
כל התושבים שפגשנו, גם בכפרים הנידחים ביותר, התגוררו בבקתות בכפרי קבע. בחלק מן המקומות, בכפרים הקטנים ביותר, אין בתי ספר או מרפאות בכפרים גדולים יותר ובעיירות, אפשר למצוא מערכת חינוך מסודרת יותר. תזונת התושבים מבוססים כמעט כולה על ייצור מקומי. בחלק מן הכפרים ניזונים בעיקר מבשר אייל הצפון, ובחלק אחר מבשר לווייתנים, כלבי ים, ובעונות הדיג, בעיקר בקיץ, מדגים. רק בכפרים הגדולים אפשר לראות שימוש בולט יותר במזון מוכן שנמכר בחנויות כל-בו קטנות במקום. רבים מן הכפריים שבהם פגשתי אינם עושים כמעט שום שימוש בכסף, אינם יודעים מה זה בנק, וכרטיס אשראי נראה להם כלוחית פלסטיק חסרת ערך. הופתעתי במידה מסוימת ממיעוט השימוש באלכוהול. ברוב המקומות לא היו באר או מסעדה. 

השימוש הבולט ביותר בכלים מסורתיים היה דווקא בכלים שרבים סבורים שעברו מן העולם: סירת הדיג הזעירה העשויה עור, ומזחלת הכלבים. תושבי צפון אלסקה מייצרים עדיין סירות "ביתיות" המשמשות אותם לדיג. ההבדל היחיד הוא, שכיום מוצמד לסירות אלה מנוע בחלקו האחורי, אך מבנה הסירה ודרך יצורה וקשירתה בגידים לא השתנו כלל. מזחלות הכלבים משמשות עדיין באזורים מסוימים, נידחים בעיקר, ככלי תחבורה משמעותי. בכפרים מרכזיים אפשר לראות אופנועי שלג רבים, שהפכו ליורשיה המודרניים של המזחלת. בסבונגה שבסנט-לורנס, למשל, אפשר לראות עדיין יצרני סירות ומזחלות כלבים. הקידמה עדיין מהססת להגיע לשם. 

חיזוק נוסף לשימורן של מזחלות הכלבים נותן מירוץ המזחלות הפופולרי בין אנקוראג' (ANCHORAGE) ונום. 50,000 דולר ממתינים למנצח במירוץ, שבו משתתפות מזחלות הרתומות לשישה עד שמונה עשר כלבים. המנצח עובר את המרחק בשלושה עשר יום, האיטיים יותר מגיעים לנום בשלושה שבועות.
בנום שמעתי פתגם שממצה עבורי את המסע לאלסקה באופן הטוב ביותר: "מי שלא ראה, מי שלא שמע, ומי שלא חש על בשרו, לעולם לא יידע מה זה." 

ראיין: משה גלעד