המון מזל טוב אביב. 33 זה גיל נהדר, אני זוכר שחשבתי שאני מלך העולם.
אנחנו מתגעגעים מאוד, אבל לא נוכל להגיע אליכם גם השבוע. הדרכים מהגליל למישור החוף משובשות ונראה שההרס הפעם רב, ייקח זמן עד שיתוקן. אני שמח שעברתם את הסופה האחרונה בשלום, זה כבר לא מובן מאליו.
נזכרתי היום בשנת 2007, כשהייתי בגילך.
הייתי פעיל במה שנקרא "התנועה הסביבתית". כשהגעתי לאוניברסיטה בדיוק הקימו תא של סטודנטים למען הסביבה, לראשונה בישראל. העסק תפס די מהר ותוך כמה שנים היו תאים כאלה בכל הקמפוסים בארץ. נראה היה שהדור שלנו מרגיש שהעתיד שלו ושל ילדיו בסכנה, אבל זו הייתה בעיקר תחושת בטן. מעטים לקחו אותנו ברצינות.
גם אנחנו לא רצינו להאמין שתחושות הבטן שלנו נכונות.
ואז, אי שם בשנת 2006 הופיע בחיינו הסרט "אמת מטרידה", ועימו אדם בשם אל גור שהיה שנים רבות סגן נשיא ארה"ב ומנהיג שאנשים היו מוכנים להקשיב לו.
משהו השתנה באותה שנה.
ממושג ערטילאי המוכר למיעוט זניח בעולם, הפכה התחממות כדור הארץ ללהיט. השיא היה בהופעות בכל רחבי העולם ב 7.7.07, שבהם מדונה אמרה שמתחילה המהפכה הירוקה (אתה מכיר את מדונה, נכון? בשנות העשרים היא חיה לתקופה בארץ ושרה בצוותא כל מוצ"ש בתוכנית של המרכז לקבלה).
הייתי בין המארגנים של ההופעות האלה בארץ.
אפילו שידרו חלקים מן ההופעות שלנו בכל העולם דרך ערוץ 10. הכל נראה היה מושלם, וקיבלתי מכתב תודה מאל גור.
באותם ימים הטמפרטורות עלו רק ב-0.6 מעלות מאז שהחלה המהפכה התעשייתית ויחד איתה פליטת פחמן לאוויר. עדיין חיינו באקלים הנוח שהיה לנו מתחילת ההיסטוריה האנושית. קשה היה להאמין שמשהו באמת ישתנה. גם אני עבדתי בעסק הזה בעיקר כדי שתהיה הופעה מגניבה של ערן צור.
לא החלפנו את הנורות בבית לנורות חוסכות אנרגיה, המשכנו להגיע מדי פעם (מרבית הפעמים למען האמת) לעבודה עם הרכב למרות שהייתה לנו רכבת 10 דקות הליכה מהבית. השתדלנו למחזר מה שניתן (זה לא היה הרבה- בעיקר בקבוקי פלסטיק). המשכנו לחיות בדיוק כפי שחיינו עד אז.
לא הבנו שזה עכשיו או לעולם לא. שאין כאן עניין של להיות ירוק יותר או פחות, אלא של להיות הורה שדואג לעתיד של הבן שלו, או לא.
גם הממשלה לא הגיבה. באותה שנה חברת החשמל תכננה להקים תחנת כוח פחמית נוספת, לחברות שרצו לפתח אנרגיה סולרית שמו מקלות בגלגלים. היה כבר חוק אוויר נקי מוכן ליישום, והייתה תוכנית אב למשק האנרגיה אשר יכלה לחסוך אלפי טונות של פחמן, אבל לאף אחד לא היה דחוף ליישם אותם כיוון שזה היה כרוך בעלויות. שמישהו אחר ישלם על הזיהום- בעיקר אתה. אנחנו מצידנו לא לחצנו על הממשלה לשנות את סדר העדיפויות.
הכל נראה היה נורמלי, עולם כמנהגו נוהג. היו לנו צרות אחרות, קונפליקטים עם השכנים שלנו (שאחר כך התגברו בגלל מחסור במים), עוני ופערים חברתיים (שגם הם החמירו מאוד). ידעתי שאם הטמפרטורות ימשיכו לעלות השינויים האקלימיים יהיו הרבה יותר מהירים. אבל זה עדיין נראה רחוק מספיק כדי לנהוג כרגיל עם שינויים מינורים. לא תפסנו שהדברים צריכים להשתנות מהר, מתוך מחשבה כדי לא לעשות טעויות, אבל מתוך תחושת דחיפות. לא תפסנו שאנחנו הדור האחרון שיחיה בתנאים האקלימיים הנוחים האלה. היינו יכולים להיות הדור שמנע את התחממות כדור הארץ. אבל לא היינו.
כתב: צור משעל