ההתנתקות
עוד בטרם זיהה לואי פסטר את השמרים ראו האנגלים בתסיסת אלכוהול מתת אל, והממלכה דאגה לעשות ביקורת רשמית בתום תסיסת הבירה. פקידים מיוחדים של הממלכה, שכונו "Ale Conner" ("טועמי האייל"), חנוטים במכנסי עור הדוקים ומלאי חשיבות עצמית, עברו פאב אחרי פאב ובדקו את איכות התסיסה. וכך נעשה הדבר: הפקיד המכובד במכנסי העור שפך מעט בירה על מושב של כיסא עץ, התיישב עליו למשך מחצית השעה, ובתומה התרומם ממושבו. אם לא התנתק מהמושב בקלות אלא בקולות קריעה ומשיכה – סימן לכך שהבירה טרם סיימה את תהליך התסיסה, כלומר שהיו בה סוכרים שטרם תססו. אם התנתק מהכיסא בקלות – סימן לכך שהבירה מוכנה – זכו יושבי הפאב לבירה על חשבון הבית.אחד מאותם הפקידים המכובדים היה וויליאם שייקספיר, בטרם פצח בקריירת המחזאות שלו. ואכן, ביצירותיו אפשר למצוא שירי הלל לשיכר הבריטי. [ליאור הרגיל]
תאונת הבירה הגדולה
המהפכה התעשייתית לא פסחה על תעשיית הבירה. מבשלות הבירה הענקיות שקמו בעקבותיה התחרו זו בזו ביכולת הייצור. בשנת 1814 הגיעה התחרות בין מבשלת ווייטברד למבשלת מוקס לשיאה. מוקס ייצרה את מכל התסיסה הגדול בעולם – מכל עץ מחושק בחישוקי מתכת, 49 מטרים רוחבו ושמונה מטרים גובהו – ומילאה אותו ביותר מחצי מיליון ליטרים בירה. משראתה כי טוב מיהרה וייצרה עוד מכל כמוהו, אלא שהמכלים לא עמדו בלחצי התסיסה: באחד הימים באותה השנה התפוצץ אחד מהם, והשני החרה־החזיק אחריו וקרס ברעש גדול, שנשמע ברדיוס של שמונה קילומטרים. נחלי בירה אדירים שטפו את הצומת הראשי (טוטנהאם קורט ואוקספורד), ונשאו עימם את גופות עובדי המבשלה שהמכלים קרסו עליהם. אחרים נהרגו מפגיעתם של חישוקי המתכת שהתעופפו למרחק ניכר. אך לאסון הגדול גרמו המוני הלונדונים תאבי הבירה חינם: רבים רמסו זה את זה למוות, רבים אחרים סבלו מהרעלת אלכוהול ומיהרו למצוא מפלט בבית החולים. אלא שבזאת לא הסתיים האסון: מכיוון שהמאושפזים החדשים הדיפו חזק של בירה, החולים הוותיקים יותר חשבו שמישהו מחלק בירות חינם באגף אחר, ובבית החולים פרצו מהומות קשות. חולים רבים נהרגו, ואת גופותיהם העבירו לאולם גדול לזיהוי. בני משפחה מודאגים וסתם סקרנים הציפו את האולם (בעל המקום אפילו מכר כרטיסים), עד שרצפת הקומה השנייה קרסה, ורבים מאלה שבאו לראות את המתים – הצטרפו אליהם. עד היום לא ברור כמה אנשים נהרגו בתאונת הבירה הזאת. [ליאור הרגיל]
סמטת הג'ין
האנגלים חיבבו אלכוהול מאז ומתמיד. לקראת סוף המאה ה־17 הם אהבו בעיקר את הברנדי הצרפתי,
אף שהבירה היתה המשקה העיקרי שלהם. כאשר הסתכסכו אנגליה וצרפת, החליט הפרלמנט להעלות את המס על הברנדי ולהוריד את המס על הג'ין. אגב כך הוחלט להעלות גם את המס על הבירה, כדי לפגוע בכמה בעלי מבשלות בירה גדולות שצברו כוח רב מדי. הצורך ברישיון לייצור ג'ין, לעומת זאת, בוטל לגמרי.
ב־1694 הג'ין כבר היה זול מהבירה, וב־1742 צרכה אוכלוסיית אנגליה (שהיתה עשירית מגודלה כיום) פי עשרה אלכוהול (משקאות חריפים, כלומר לא בירה) מזה שהיא צורכת כיום (כלומר 19 מיליון גלונים בשנה, ואין מדובר במשקאות שיש בהם ארבעים אחוז אלכוהול כבימינו, אלא במשקה כפול בחוזקו). מעריכים כי בשלב כלשהו כל בית רביעי בחלקים מסוימים בלונדון מכר ג'ין.
התוצאות לא איחרו לבוא: אחוז התמותה זינק, אחוז תמותת הילודים היה קרוב לחמישים (כן, גם הנשים הצטרפו לחגיגה). בתי מרזח רבים הכינו מרתפים למאבדי ההכרה, כדי שיוכלו להמשיך לשתות מיד לכשיתעוררו, ומשום כך חלה ירידה ניכרת בתפוקת הייצור.
בשלב הזה התעוררו חברי הפרלמנט, בני המעמד הגבוה, והמס על הג'ין הועלה במקצת, אך מעמד חברתי שלם כבר היה עסוק בהתאבדות קולקטיבית. רק לאחר שהצבא התלונן על קושי בגיוס חיילים ונשות החברה הגבוהה התלוננו על קושי בגיוס משרתים – הועלה המס על הג'ין במידה ניכרת, והמס על הבירה הורד. אומה שלמה חזרה לשפיות אלכוהולית, פחות או יותר. "סמטת הג'ין", ציורו המפורסם של וויליאם הוגארת', מתאר את התקופה הקשה ההיא. [ליאור הרגיל]