מהו הפאטרונטו דה לימה? "זהו גוף אזרחי שהוקם שלא למטרות רווח ולא נועד להשיג מטרות פוליטיות או דתיות. מטרתו היחידה לשחזר את המרכז ההיסטורי של לימה. הארגון נוסד לאחר שקבוצת יזמים בראשות אדוארדו ארארטה נרתמו להציל את המרכז ההיסטורי ושיתפו בעניין זה יזמים נוספים, אך גם אנשי מקצוע, כדי ליצור צוות מאוזן. כיום יש בו 240 חברים, בהם החברות החשובות ביותר בפרו ואנשי מקצוע, שלחמו כל חייהם לשיקום מרכזה של הבירה. הם גם תרמו את המימון שעליו מתבסס הפרויקט. "משום שהתקציב מוגבל, איננו יכולים לבצע פרויקטים גדולים, אך הפאטרונטו השיג כמה דברים חשובים מאוד לעיר. קודם כל, הוא הניע את אונסק"ו להעניק ללימה מעמד של 'מורשת תרבותית של האנושות' (CULTURAL PATRIMONY OF HUMANITY). דבר שני, הוא ניסח את הכללים לשיקום המרכז ההיסטורי. ובנוסף לכך יזם תוכנית לבתי ספר, אותה לומדים כ־70,000 תלמידים, להגברת המודעות לחשיבותו של המרכז. את התוכנית מלמדים סטודנטים באוניברסיטה שהוכשרו למורים, והם מסבירים את הבעיות שיוצר המרכז ההיסטורי של העיר והפתרונות האפשריים לבעיות אלה". מה המשמעות של ההכרזה של אונסק"ו? "זה מאפשר להעלות את המודעות הציבורית. רוב תושבי פרו חשבו שהמרכז ההיסטורי כבר אינו בר שיקום. אונסק"ו, לצערנו, אינו מוסד עשיר ואינו יכול לעזור בתקציבים. הוא יכול לארגן קורסים לאנשים מקצועיים בכמה עשרות אלפי דולרים, אך אינו יכול לגייס משאבים המספיקים לשחזור ולשיפוץ של כנסייה שלמה, או לשיקום של בית קולוניאלי. עם זאת, תמיכתו מגבירה את הסיכוי לקבל תקציב מארגונים פרטיים או ציבוריים או ממדינות אחרות." האם יש לו כוח חוקי? "לא. 62 ערים היסטוריות הוכרזו כ'מורשת תרבותית של האנושות', מתוך 370 אתרים שהוכרזו. האתרים האחרים, כמו הואסקאראן ומאצ'ו פיצ'ו, שוכנים בחיק הטבע. החשש כי אונסק"ו תמחוק את לימה מהרשימה מהווה אתגר. צעד כזה, פירושו כישלון מוחלט של יחסי ציבור, וראש העיר מביא את זה בחשבון." האם אתם מקבלים עזרה מחוץ לארץ? "מעט מאוד. לצערי, שיתוף הפעולה מתקיים בדרך כלל בין מדינות או בין מרכזים מוניציפליים. אנחנו גוף פרטי, ולפיכך זה קשה יותר. קיבלנו עזרה מקרן גטי (GETTY FOUNDATION), העוזרת לנו לשקם את אחד הבתים הקולוניאליים החשובים ולהפוך אותו למוזיאון ההיסטורי של לימה. ספרד עזרה לנו, באמצעות משרד החוץ, לשפץ בניין שהכיל את תשמישי הקדושה של סן פרנסיסקו ואשר נהרס כמעט לחלוטין ברעידת אדמה. זה אינו רק אתר ארכיטקטוני, אלא מעין מוזיאון זוטא עם פסלים, תחריטים וציורים; הכל שוקם. בנוסף לכך שוקמו מגדל של כנסיית לה מֶרְסֶד והאוניברסיטה העתיקה של סן מארקוס." מה מבחין את לימה מבחינה היסטורית, אסתטית וארכיטקטונית מבירות לטינו־אמריקאיות אחרות? "באונסק"ו הבינו זאת היטב. הארכיטקטורה בלימה מעורבת – ספרדית ואינדיאנית. הקתדרלה של מקסיקו סיטי, למשל, ספרדית באופיה. אם תעביר אותה לסרגוסה או לברצלונה, היא תתאים לסביבה. הכנסיות והמבנים של לימה שונים. למעשה, אפשר לראות את השוני לא רק בלימה, אלא לכל אורך החוף המרכזי של פרו. "למדבר זה, שבו כמעט לא יורד גשם, יש היסטוריה ארוכה של בנייה. ההערכה היא כי בני אדם חיו שם כבר לפני 14,000 שנים, ובנו באיזור בתים בשיטות שונות. הם הותירו אחריהם את מה שאנו מכנים הואקאס (HUACAS), צורת בנייה שאפיינה תרבויות שקדמו לאינקה, שאומצה מאוחר יותר על ידי הספרדים. לכן הארכיטקטורה של לימה מגוונת, עירוב של סממנים מערביים – כמו החללים בכנסיות או במנזרים – בחומרים וטכניקות מקומיים, כמו לבני טיט, בוץ וקָנָאבְּרָאוָוה, סוג של קנה שהיווה את השלד. לבנייה זו תכונות מיוחדות. לאבן יש מגבלות, אך בבוץ אפשר לבנות הכל. "זו תגובה היסטורית מהפכנית לרעידות האדמה. הספרדים התחילו לבנות כפי שעשו זאת בספרד: הם העמידו קשתות של אבן ולבנים, וכך בנו את הכנסיות והמנזרים הראשונים. הכנסייה הראשונה של סאנטו דומינגו, ממנה נותר תיאור מפורט, נבנתה בטכניקות אירופיות. ברעידת האדמה הגדולה ב־1576 היא נהרסה כליל, ועקב כך הוחלפו קשתות האבן בקשתות מלבני טיט, שהן קלות וגמישות יותר. אך גם מבנה זה קרס ברעידת אדמה. וכך קרה שהספרדים התחילו להשתמש בחומרי בנייה של האוכלוסיות העתיקות של האיזור: בוץ וקנאבראווה". אז הם פשוט חזרו לעבר? "כמובן, מפני שתנאי הסביבה הגיאוגרפית חזקים מהם. אומרים, למשל, כי לימה היא אוסף של אספקטים מסביליה, כמו הפאטיו (חצר פנימית), המתאפיין במזרקות ובאריחי קרמיקה מצוירים על הקירות; אבל זה לא מדויק. מרבית הספרדים לא הגיעו ללימה מסביליה. ההסבר למאפיינים אלה אחר. למעשה, לימה היא נווה מדבר, כמו הרבה ערים באלג'יריה או במרוקו. התנועה בין הערים התנהלה על גבי סוסים, תוך כדי רכיבה בשטחי מדבר עצומים ושוממים המעוררים געגועים לקול המים הזורמים. לפיכך אין פלא שבבתים הוקמו מזרקות, ואריחי הקרמיקה הצבעוניים הגבירו את תחושת הרעננות. מובן שאין להתעלם מההשפעה הספרדית, כי המודלים ספרדיים. אך התוצאה נובעת מהתנאים הסביבתיים, הדומים לאלה שבכל נווה מדבר בצפון אפריקה. האנתרופולוגים טוענים בצדק, כי בני אדם במקומות שונים מגיבים באופן דומה לאתגרים דומים. "תושבי לימה התפתחו באופן עצמאי ויצרו מבנים מיוחדים למגורים. בסוף המאה ה־18 נראו כל הבתים אותו הדבר. זו היתה תגובה לסגנון חיים ציבורי למחצה: חצרות פנימיות גדולות, מעין שלוחות של הרחובות. בתים גדולים או קטנים, עשירים או עניים, כולם נבנו על פי אותו מודל: חדרים שפונים לרחוב, וחצר פנימית אשר שורה של אולמות וחדרים הקיפו אותה. האור נכנס לבית מבעד לפתחים בגג שנקראו TEATINAS. "רבים טוענים כי החצרות הפנימיות הן השפעה של סביליה. אך כולם שוכחים כי סביליה היתה עיר ערבית, ושחצר פנימית ערבית שייכת לעולם נשי ואינה נראית מהרחוב. אפשר לבלות שעות בטיול בשכונת סנטה קרוז בסביליה בלי לראות אף חצר פנימית אחת. החצרות של לימה, לעומת זאת, היו שלוחה של הרחוב, משום שהאנשים חיו חיים ציבוריים למחצה. בכל בית התגוררו, בדרך כלל, כמה משפחות. המשפחה המרכזית אכלסה את חלקו הגדול, אבל החצר היתה מקום מפגש עם השכנים, והמקום בו שאבו את המים. "כאשר נישאה הבת שם נערכו החגיגות. כאשר מת בעל הבית התאספו כאן בני המשפחה והמקוננות שנשכרו לבכות את המת. זה היה כמעט חלק מהחלל הציבורי. היום הרחובות צרים מאוד וסגורים בגלל המרפסות מעל. בעבר, עוברי אורח הביטו לתוך חצרות פנימיות משמאל ומימין, שיצרו חלל גדול יותר והעשירו את מראה הרחוב". וכל הבתים הללו אבדו? "לא, חלק מהם עדיין קיימים. רק 20 בתים בכל העיר נשמרו היטב ויכולים לתת מושג על החיים בזמנים ההם. אך יש מאות בתים מוזנחים והרוסים ובכל אחד מתגוררות עשרות משפחות. וגם זו אחת ממטרותינו: לשקם אותן ולהחזיר את תחושת חיי היומיום של העבר ללימה בת זמננו". |