ניו אורלינס נוסדה ב־1718 על ידי ז'אן בפטיסט לה מואין מביינוויל, מושל המושבה בילוקסי. בתחילתה היתה העיר אוסף של בקתות סמוך לביצה שורצת מחלות. עם תחילת יבוא העבדים האפריקאים לארצות הברית בשנות ה־20 של המאה ה־18 החלה להתהוות הדמוגרפיה המיוחדת לה. ב־1721 הועלתה למדרגת בירת לואיזיאנה, למרות שהיתה אז מעט יותר מכפר ציידים ומחפשי זהב. בשנת 1732 הגיע מספר התושבים ל־5,000. בתחילה היו המתיישבים הספרדים והצרפתים בעיר עוינים זה לזה, אולם תוך זמן קצר, עקב צרכים כלכליים, נאלצו ללמוד לחיות ביחד. בשנת 1762 ויתרה צרפת על העיר לטובת ספרד, אך התושבים התקוממו נגד החלטה זו, הכריזו על עצמאותם ונכנעו רק ב־1769. עד סוף המאה ה־18 שִגשג הנמל והפך למקום משכנם של מבריחים, מהמרים, זונות, שודדי ים ופליטים מהמהפכה הצרפתית וממרידות העבדים בהודו המערבית. ב־1801 הועברה השליטה בעיר לידי צרפת, וב־1803 נמכרה על ידי נפוליאון לארצות הברית, במסגרת הסכם רכישת לואיזיאנה. אירוע זה זכור כשינוי המר ביותר בהיסטוריה של העיר: בעקבותיו הופרדה ניו אורלינס לשני חלקים. האמריקאים, שעברו בהמוניהם להתגורר בה, נחשבו לגסים וחסרי תרבות בעיני הקריאולים (צאצאי הספרדים), והיו שנואים על השחורים – עליהם הנחיתו הגבלות שלא היו מוכרות קודם לכן בעיר. מכיוון שהאמריקאים לא היו רצויים ברובע הצרפתי, הם נאלצו להתיישב ברבעים הידועים כיום כרובע העסקים המרכזי (CENTRAL BUSINESS DISTRICT) ורובע גארדן (GARDEN DISTIRCT). רחוב קאנאל הפריד בין שני חלקי העיר, ועד היום מכונה הרצועה האמצעית של הכבישים הראשיים בשם "השטח הניטרלי". ב־1804 התגוררו בניו אורלינס 10,000 תושבים, והיא הועלתה לדרגת עיר. ב־1815 התקרבו הקריאולים והאמריקאים זה לזה, כשהביסו ביחד את הבריטים בקרב ניו אורלינס, ששם קץ למלחמת 1812, והבטיח את שליטת האמריקאים בארצות הברית. הגנרל המנצח, אנדרו ג'קסון, הפך לגיבור לאומי; צבאו היה מורכב משודדי ים (שצוידו על ידי ז'אן לאפאייט המפורסם, בעבר אויב מושבע של האמריקאים), עבדים, קריאולים ואינדיאנים. בשנים הבאות היו שנות שגשוג. עד למלחמת האזרחים היתה ניו אורלינס למרכז הכלכלי של הדרום, יצרן הכותנה, ולמרכז סחר בטבק, כותנה ואינדיגו (צבע כחול). מהגרים רבים נחתו על חופיה, ביניהם, אירים, גרמנים וסיצילאנים (ניו אורלינס היתה מושב המאפיה בארצות הברית עד 1890, ונוכחות המאפיה מורגשת בה עד היום). במלחמת האזרחים נכנעה ניו אורלינס, שהיתה חלק מהקונפדרציה הדרומית, לחילות האיחוד של הגנרל בטלר, שחסמו בפניה את הגישה למיסיסיפי ובודדו אותה משווקיה. בזמן שהצפון תועש וערים דרומיות אחרות גדלו, החל מצבה הכלכלי של העיר להתדרדר. הקמת מסילת הברזל, שביטלה את חשיבות הנהר, וביטול העבדות, סימנו את סוף ימי תהילתה. הג'אז פרץ לברים ולבתי הבושת בתחילת המאה, והפריח בעיר חיים חדשים, בד בבד עם התפתחות המארדי־גרא, (קרנבל קתולי, המשלב אלמנטים נוצריים עם אלמנטים הייחודיים לעיר כגון הופעות ג'אז, ריקודים ועוד) כמקור משיכה לתיירים. אבל דווקא תעשיות הנפט והפטרוכימיה, הפחות רומנטיות, הן שהצילו את הכלכלה. נפילת מחירי הנפט בשנות ה־80 היתה מכה נוספת, אך ניו אורלינס עמדה בפניה, כפי שעמדה במשברים קודמים. |