למי לא מתחשק לפעמים לברוח מתכתיבי המציאות אל השקט והחופש של המדבר? אורזים תרמיל ויוצאים לטייל – ברגל או ברכב – ואולי גם לישון במרחבים הצחיחים, שנראים כמו שיא עוצמתו של הטבע. אלא שגם העוצמה הזאת מורכבת מאינספור מערכות אקולוגיות עדינות ופגיעות. וצריך לשמור עליהן, כדי שגם לצאצאים שלנו יהיה מקום לברוח אליו. למטיילים ברכב שטח, למשל, חשוב לדעת שמותר לנסוע בשטח רק בשבילים המסומנים במפות סימון שבילים כדרכים המיועדות לכלי רכב (ולא באופן חופשי בשטח או בשבילי הליכה). חשוב לא פחות לומר למה: כשנוסעים בשטח פתוח פוגעים במערכת האקולוגית ובאיזון שלה. דריסת הקרקע מפריעה לקצב התחדשותה לשנים רבות מאוד, וגם אם לא מתכוונים עלולים לרמוס מחילות של בעלי חיים (כמו חרדוני־צב, פסמונים ועוד). הנסיעה בשטח גם פוגעת בהידוק הקרקע ומאפשרת את סחיפתה, מה שגורם לשינויים בפני השטח. יש להימנע גם מנסיעה בשעות החשכה, שכן הלילה הוא זמן הפעילות של בעלי חיים רבים ונסיעה בשטח מפריעה לאורח חייהם ועלולה להביא לדריסתם. מאותה סיבה הלינה בשטח מותרת אך ורק בחניוני הלילה המופיעים במפות סימון שבילים. חשוב מאוד שמי שרוצה להדליק מדורה יצטייד מראש בחומרי הבּעֵרה ולא יקושש זרדים בשטח. קרה שמטיילים שטיילו באזור הבעירו אש בעזרת ערמת זרדים שמצאו על ענף. אלא שהערמה הזאת היתה כנראה קן של עוזניית הנגב – עוף דורס שנכחד מהאזור וששנים ארוכות מחכים לפרטים שלו שיגיעו מסעודיה ויקננו בנגב. ועניין אחרון – חשוב לשמור גם על הניקיון. לא נמאס לראות עטיפות של במבה זרוקות בדרך? |