באחת התמונות באלבום אני בת חמש, על אופנוע צעצוע. ברקע הפלמינגו על רגל אחת, כמו תמיד. הצבע שלהם ורוד, אבל לא רואים כי התמונה בשחור־לבן. 1965, גן החיות בתל־אביב, היכן שהיה פעם גן הדסה ועכשיו הקומפלקס המפואר של גן העיר. אבא של מיכל היה נהג מונית, אבא של דלי היה חשמלאי, אבא שלי היה סגן מנהל גן החיות בתל־אביב. אני רציתי שיהיה המאכיל של החיות, כמו ג'וני שישב בכלובים עם השימפנזים והאריות. להיות הבת של סגן המנהל פירושו לגדול בגן החיות. כשביקרתי את אבא בעבודה, ביקרתי גם את הפלמינגו שאולי היו להם שתי רגליים אבל אפשר היה לראות רק אחת (ואני בחנתי את העניין בקפידה, כי המשרד של אבא היה ממש ליד); את האריה שלא מצא מנוחה והסתובב בכלוב ללא הרף, ולפעמים אפילו שאג בזעף; את התנינים ששכבו להם בפנים מסוגפים ונראו מפחידים רק תיאורטית, ואת היענים שאף פעם לא טמנו את ראשם בחול. אבל הכי אהבתי את ההיפופוטם, יעקב, למרות שהכרתי רק את גבו ולא ראיתי אף פעם את פניו. איך נראה היפופוטם – ידעתי רק מהספרים, אבל כל ביקור רצתי לבדוק את גבו של יעקב. מבחינה מסוימת, הוא היה מין סימן שהעולם עומד עדיין על כנו. אהבתי לעמוד מול הכלובים של השימפנזים. הם היו יותר נחמדים מהקופים האחרים, שפשוט זינקו בכלוב וצרחו. עמדתי שם שעות, למרות שרוב הזמן הם התעלמו מקיומי, פלו כינים זה מפרוותו של זה, התגרדו ואכלו בננות. זה היה המחזה המרתק ביותר. לפעמים הם היו מביטים בי וחושפים שיניים, כאילו מחייכים. ככה לפחות חשבתי. אהבתי גם את הפילים, שנעו בכבדות ונוקו בזרנוקי מים, וזעקו מנחת או מכאב. תמיד הצצתי בג'ירפות החייכניות שנעו בשלשות והביטו בי מזווית העין. ביקרתי גם את הדובים שבדרך כלל לא היו בבית. היו בגן גם חיות משעממות: הציפורים שפשוט עפו, הצבים הענקיים שלא הלכו לשום מקום, רק התכנסו בתוך השריון שלהם, אפילו הקנגורו שנראה מצחיק לא עשה אף פעם משהו מלהיב. הנחשים היו כל כך רחוקים בכלובי הזכוכית, שלא היה שום דבר מיוחד להגיד עליהם רק שהם מתפתלים. כל פעם שפרשו הטווסים את זנבם היה אבא מביא הביתה נוצות טווס. אחת לכמה חודשים הוא הביא הביתה ארגז מלא אפרוחים קטנים, שזיכו אותי בהערצת הגננת והילדים למשך זמן קצר, לפני ששבקו חיים. פעם רכבתי על פיל. המטפלים הוציאו את החיות הענקיות אל שבילי הגן, הניחו סל מתנדנד על גבם ואני, ואחר כך ילדים נוספים, עלינו על הסל בתור, והסתובבנו ברחבי הגן. מגבו של פיל נראה הגן כמו פארק זעיר, ולג'ירפות כבר לא היה צוואר ארוך כל כך. אבא תמיד חזר הביתה עם החדשות האחרונות. הוא סיפר באריכות את סיפורו של הקרנף שהגיע יום אחד לגן. היו, מתברר, בעיות לשחרר אותו במכס, ובואו התעכב יותר משציפו. אבא היה מודאג בגלל הקרנף. אבל היתה גם פעם אחת שהוא נעלב. לגן הביאו שימפנזה חדשה, ואבא היה מעורב בכל תהליכי ההתאקלמות שלה ודיווח לנו על כך מדי יום. יום אחד הגיע הביתה בפנים נעלבות ומרוגזות. במחווה מיוחדת זרקה השימפנזה על קרחתו חתיכות גזר. "ואני סתם עמדתי והבטתי בה", אמר לנו, ואנו ניסינו לא לצחוק. באחד הביקורים בגן רצתי כהרגלי לבריכת ההיפופוטם. אבל גבו של יעקב לא היה שם. מיהרתי למשרד של אבא כדי לברר לאן נעלם הגב. אבא הביט בי באהדה רבה ואמר לי: "יעקב מת". זה לא היה קל לשמוע, כי לרגע העולם עמד הרבה פחות על כנו. כתבה: תמר הגר |