רוב המושבות של הסולות הן עתיקות יומין, אך יש כאלה, באיי שטלנד, למשל, מתחילת המאה, ואלה שבנורווגיה, איסלנד, ניו־פאונלנד ואיי התעלה נוסדו בשנות הארבעים של המאה הנוכחית. לסולה גוף דמוי סיגר ומוטת כנפיים באורך שני מטרים. לבוגרים כנפיים לבנות, שקצותיהן שחורים, וראש בצבע כתום. המקור כחול־אפור, עיניהם צהובות והרגליים אפורות עם פסים ירקרקים לאורך האצבעות. מלבד הסולה הצפונית, שבה פגשנו בסלע הבס, יש עוד שמונה מיני סולות, החיות בחלקו הדרומי של כדור הארץ. הסולות ניזונות מדגים, שבית גידולם קרוב לפני המים (מניתוח קיבות של סולות אפשר ללמוד כי 85 אחוזים ממזונן הוא דגים, שני אחוזים – צדפות, והשאר בעלי חיים שונים שהיו בקיבות הדגים שצדו הסולות). הסולה סורקת את פני הים מלמעלה. כשהיא מאתרת טרף, היא צוללת מטה – מגובה של עד 50 מטרים – כשכנפיה סגורות למחצה, ובאמצעותן היא שולטת בכיוון הצלילה. לפני הפגיעה במים, בעוצמה רבה, סוגרת הסולה את כנפיה. הטרף אינו משופד, אלא נתפס באמצעות המקור ונבלע בשלמותו. הסולות דוגרות לרוב במצוקים תלולים ובפסגות איים, במושבות צפופות, כאשר בין קן לקן מרחק של כמטר אחד. בסלע הבס, בשל הצפיפות, הן דוגרות גם במשטחים פנויים. הזוגות נוצרים באיזור הקן. הזכרים מכריזים על עצמם כשפניהם אל הנקבות ומניעים את ראשם מצד לצד. לעיתים הם מטים את הראש לאחור עד שהמקור מופנה מטה. הנקבות עפות מעל למושבה ונוחתות בקרבת הזכר המפרסם את עצמו. הן מתקרבות אליו בזהירות, שכן הזכרים אגרסיביים בהתנהגותם. הסולה הבוגרת היא בת חמש או שש שנים, בני הזוג נשארים נאמנים זה לזה והקן נשאר באתרו מספר רב של שנים. עופות צעירים ומתבגרים מתכנסים ב"מועדונים" שמחוץ לאתרי הקינון. הקן, דמוי הר געש, עשוי מתערובת של צמחים, אצות, נוצות, אדמה וגם פסולת אדם – חוטים וקרעי רשתות דיג. ההפרשות של הסולות מחזקות אף הן את הקן, ומעניקות לו תמיכה ויציבות. אלה חשובות במיוחד, משום שהקן ממוקם על דרגשי סלע במצוקים. הקן של סולת הכף (Sula capensis), למשל, מורכב כולו מלשלשת. בחודש מרץ מטילה נקבת הסולה ביצה אחת שצבעה תכלת, ההופך במהרה ללבן מוכתם. אם הביצה נפגעת או שאחד השחפים חומס אותה במהלך שבועיים־שלושה אחרי ההטלה, תטיל הסולה ביצה נוספת. הזכר והנקבה לוקחים חלק כמעט שווה בקינון, שנמשך שישה־שבעה שבועות. הביצה נשמרת ומחוממת מתחת לקרום השחייה של ההורים. כשמתחילה הביצה להיסדק, בעת הבקיעה, היא מונחת על כף הרגל כדי למנוע ריסוק או פגיעה באפרוח. באמצע אפריל בוקעים האפרוחים, השוקלים כ־60 גרם. בתוך 11־12 שבועות עולה משקלם בקצב מהיר מאוד, ומגיע לכ־450 גרם (משקל של בוגר הוא כשלושה קילוגרם וחצי). משקל זה, הצבור כשומן, חשוב ביותר לאפרוחים בימי עצמאותם הראשונים: בחודשים אוגוסט־ספטמבר הם מתקרבים לקצה מצוק הדגירה ומטילים את עצמם לתוך המים, במה שאפשר לכנות התעופה הראשונה בחייהם. רק בהמשך, עם התחזקותם וירידת משקלם, הם מסוגלים להתרומם ולעוף (מאגר השומן של האפרוחים גרם לכך שהיו מבוקשים על ידי ציידים, אשר נהגו לאסוף אותם מתוך המים, עד שנחקקו חוקי שמירת הטבע שהפסיקו מנהג זה). הסולות הצעירות נודדות אחר כך דרומה, למערב אפריקה, עד סנגל, וכמה אלפים מהן מגיעים גם לים התיכון. לאחר שלוש־ארבע שנים חוזרים המתבגרים לאתרי הקינון שלהם. הבוגרים אינם מרחיקים, והם מבלים את החורף בים, בסמוך לאתר הקינון. עוד על הסולה אפשר לקרוא בספרו של ד"ר בריאן נלסון, שהתגורר כמעט שלוש שנים בסלע הבס. נלסון חקר את הסולה ביסודיות ותיעד את ממצאיו במאמרים רבים ובספר "The Gannet", שראה אור ב־1978, בהוצאת T.A.D Poyser. |