תה, משי ואופיום במושבה הבריטית

יתרונו הבולט של האי הונג קונג (בסינית, "הנמל הריחני") הוא בהיותו נמל טבעי במקום אסטרטגי – על קו נתיבי הסחר של המזרח הרחוק – המהווה תחנת מסחר ושער לסחר עם סין. זה מה שהניע את הבריטים להשקיע מאמצים רבים כל כך להשתלט על המקום במאה הקודמת. עד לכניסת האנגלים, היתה אוכלוסיית האי הקטן דלילה ורוב תושביו התפרנסו מדיג. ההתיישבות הבריטית האיצה את התפתחות האי הקטן, אך היחסים בין שתי התרבויות – האנגלית־מערבית והסינית־מזרחית – היו מתוחים ורצופי אי־הבנות וקשיים.
הסוחרים הבריטים הראשונים הגיעו לאיזור ב־1625 מחופי הודו, והותר להם להקים במקום מחסנים כבסיס לייצוא תה ומשי. הסינים לא העריכו במיוחד את ה"ברברים המערביים", וב־1757 ביטל הקיסר את ההטבות שניתנו לסוחרים הבריטים. הוא העביר את כל סמכויות הסחר בין המערב לבין סין לידי גילדות הסוחרים, ה"קו הונג", אשר שמחו למלא את התפקיד תמורת עמלות, אחוזים, שוחד ומתנות אחרות. סוחרי הגילדות שימשו מעין חיץ בין הזרים לבין הקיסרות הסינית ונתיניה. היה להם מונופול על סחר החוץ, הם קבעו מחירים, עיצבו את היקף הסחר, את אופיו ואת תקנותיו, גבו מכסים והיו אחראים על הסוחרים הזרים: לסוחרי המערב הותר להתגורר בעיר מספטמבר עד מרץ בלבד, תנועתם בעיר הוגבלה, נאסר עליהם ללמוד את השפה הסינית והם לא הורשו להכניס לאי את נשותיהם וילדיהם.
דפוסי הצריכה של הסינים והגבלות המשטר לא אפשרו קליטת סחורות מערביות בקנה מידה שסיפק את הסוחרים הבריטים, ובהדרגה הם הגיעו למאזן מסחרי שלילי. רק מוצר אחד – אופיום – עשוי היה לשנות את המצב ואת המאזן המסחרי, ול"חברה להודו המזרחית" היה מונופול על הסחר בו. כבר ב־1773 פרקו סוחרים בריטים 100 ארגזים, שהכילו כל אחד כ־700 קילוגרם של אופיום בנגלי. המעשה עורר התנגדות עזה בקרב הממשל הסיני, והחדרת הסם הפכה למוקד עימות בין הקיסרות לאימפריה הבריטית. מכתבים נשלחו למלכה ויקטוריה, איומים הושמעו, והמצב הגיע לכדי עימות אלים ב־1839, כאשר הצבא הסיני הטיל מצור על הסוחרים הבריטים. הבריטים העמידו לסינים אולטימטום חד־משמעי: חתימה על חוזה סחר רציני או כיבוש האי והקמת מושבה בריטית.
זו היתה העילה למלחמה המכונה "מלחמת האופיום", שהתנהלה בשנים 1840־1842. בסיומה נחתם הסכם ננג'ינג, שבו ויתרה סין על הונג קונג לטובת בריטניה ופתחה חמש ערי נמל נוספות לסחר בריטי. הסינים התקשו להשלים עם העלבון הצורב שבמסירת אדמה, הבריטים חשו כי פיסת אדמה קטנה ושוממה אינה תחליף להסכם סחר הולם, ושני אדריכלי ההסכם שילמו מחיר כבד: הנציב הבריטי הושעה מתפקידו ועמיתו הסיני הובל לבייג'ין באזיקים.
בשנת 1860, לאחר ניצחון בריטי נוסף, במלחמת האופיום השנייה, זכתה בריטניה בשטח היבשת שמול האי הונג קונג, קאולון (Kowloon). ב־1898 נחתם בבייג'ין הסכם לחכירת החלק הצפוני של קאולון ("הטריטוריות החדשות", New Teritories) ו־235 איים נוספים ל־99 שנים. בשנת 1984 חתמה ראש ממשלת אנגליה אז, מרגרט תאצ'ר, על הסכם להחזרת הונג קונג לסין, והוחל בהכנות להחזרת המושבה לבעליה ב־1997.