פינגווינים עירוניים

סימונס טאון (Simon's Town), אחד מפרבריה של העיר קייפטאון, היא לכאורה עיר נמל רגילה – תנועת מכוניות ערה, בתי קפה, חנויות, מוזיאון קטן. פסענו ברחוב צדדי, כשמשני עברינו בתים חד־קומתיים, מוקפים גינה. משער של אחד הבתים הציץ לפתע פינגווין קטן. הוא הניד בראשו ימינה ושמאלה, בלתי מרוצה בעליל מאורחיו הלא צפויים, ואז דידה בצעד נמרץ לחצר הבית, כנראה חיפש פינה שקטה יותר. המשכנו לכיוון החוף. מדי פעם הציץ פינגווין מהשיחים וחצה במהירות את המדרכה שעליה הלכנו. בקצה גרם המדרגות המוליך אל חוף הרחצה, קידמו את פנינו נעירות עזות והמוני פינגווינים מתרוצצים.
סימונס טאון היא אחת משלוש המושבות היבשתיות של הפינגווין האפריקאי. הקינים הראשונים של המושבה התגלו ב־1985 בחוף הרחצה בולדרס (Bolder's). שלוש שנים קודם לכן התגלו לראשונה קינים בחוף העיירה בטיס ביי (Betis Bay),  וגם בחופי נמיביה התפתחה מושבה יבשתית. התופעה הייחודית של קינון פינגווינים על חופי היבשת עצמה החלה כנראה כתוצאה ממחסור במקומות קינון מתאימים על האיים.
בעבר, טורפים יבשתיים מנעו את אפשרות הקינון הזו, אך כיום טורפים שחודרים למושבות מושמדים או מורחקים. בבטיס ביי פקח הרג נמר שחדר למושבה, מלכודת המופעלת דרך קבע מונעת כניסה של נמיות ושאר טורפים קטנים (המועברים אחר כבוד לאחת משמורות הטבע הסמוכות), ובשנת 1989 הושלמה בניית גדר סביב המושבה, המונעת חדירה של בעלי חיים, בהם כלבים וחתולים. רוב תושבי בטיס ביי נהנים מפנינת הטבע שנפלה בחלקם. הם הקימו אגודה שלקחה את המושבה תחת חסותה, ומאמציהם נשאו פרי: כיום מצויים שם כ־80 קינים.
הפנסיונר הנדריק ואן דר מרווה, המכונה "איש הפינגווינים", מטפח את מושבת הפינגווינים שבסימונס טאון. הוא מבלה שם את מרבית זמנו, מנהל מעקב שוטף אחר המתרחש במושבה, אוסף פינגווינים פגועים ומחלק חומר הסברה למבקרים הרבים. לדבריו, חלק מהשכנים בבתים הסמוכים למושבה תומכים בעבודתו, אך יש אחרים שמתנגדים. אחת השכנות עקרה את גינתה ושתלה במקומה שיחים נמוכים, המהווים אתר קינון אידיאלי; שכן אחר הסיר את הגדר שסביב חצרו, והגדיל בכך את שטח המושבה. לעומת זאת, כמה שכנים היכו פינגווינים למוות, משום שנעירותיהם טרדו את מנוחתם; אחרים משחררים לעיתים את כלביהם מחוץ לשטח החצר, כדי שירדפו אחרי הפינגווינים.
דיירים הגרים בסמוך למושבה התלוננו בפני מועצת העיר על הלכלוך והרעש שגורמים הפינגווינים ותבעו לסלקם. מועצת העיר תמכה בתביעה, וקבעה כי הפינגווינים החיים לחופי דרום־אפריקה יכולים להסתדר גם ללא מושבה זו. כדי לשכנע את המועצות המקומיות בחשיבות המושבות היבשתיות פתחו ארגוני שמירת הטבע במסע הסברה. במקביל הם התחילו לתכנן דרכים לפיתוח האתרים מבחינה תיירותית, מתוך אמונה כי אם יביאו הפינגווינים תועלת כלכלית לקהילה, יעדיפו התושבים לא לפגוע בהם. בינתיים, כבר גובים כסף בכניסה, אבל לא נעשות פעולות משמעותיות לשמירה על המושבה הייחודית.