| העיר איזניק של ימינו היא ניקיאה העתיקה, מקום התרחשותם של כמה מאירועי המפתח בהיסטוריה של אירופה. קיצור תולדות ניקיאה (Nicaea), היא איזניק של ימינו, נקראה על שם אלת הניצחון היוונית ניקי (Nike). העיר הוקמה במאה השלישית לפני הספירה, בתקופת מלחמות הירושה שלאחר מות אלכסנדר הגדול, ונבנתה במתווה הלניסטי טיפוסי שהשתמר עד ימינו – רחוב קרדו רחב, הנחצה על ידי רחוב דקומנוס ומוקף חומה. השם ניקיאה השתנה לאיזניק אי־אז במאה ה־13 או ה־14 לספירה, עם כיבושה בידי הסלג'וקים ואחריהם העות'מאנים, על ידי התוספת "איז", שמשמעותה "אל", לפני השם הביזנטי שהשתבש (כפי ששמה של סמירנה השתנה לאיז־מיר). בעיר קטנה זאת התרחשו אירועי מפתח בהיסטוריה של הדת הנוצרית ושל העולם המערבי. בניקיאה פירסם הקיסר הרומי דיוקלטינוס, בשנת 303 לספירת הנוצרים, את "הצהרת ניקיאה", שכפתה על כל האוכלוסיה באימפריה הרומית את פולחן אלי רומי כדת מדינה. היה זה הניסיון האחרון של קיסר רומי להפעיל את סמכותו כדי למנוע את התפשטות הנצרות בתחומי הקיסרות. עברו אך עשר שנים, ובשנת 313 לספירה הכיר הקיסר קונסטנטינוס בנצרות כדת המדינה בקיסרות הרומית. לאחר 12 שנים נוספות, בשנת 325, התכנסה בניקיאה המועצה האקוּמֶנית (כלל־עולמית) הראשונה בתולדות הכנסייה הנוצרית, בהשתתפות כ־200 מראשיה שהגיעו מכל רחבי האימפריה. במועצה אקומנית זאת התקבלה התפיסה התיאולוגית הנוצרית, התקפה עד ימינו, באשר לטבעו האלוהי של ישו ומהותו של השילוש הקדוש, לעומת הגישה שהציג הבישוף אריוס, אשר נקראה על שמו "אריאנית" ושראתה את ישו כנחות לעומת אלוהים. בשנת 787 לספירה כינסה הקיסרית הביזנטית אירני מועצה אקומנית נוספת בניקיאה, השביעית במספר, ובה הוכרע המאבק בין האיקוֹנוֹקְלַסְטים (מנתצי האיקונות), שדחו ציור איקונות דמויי אדם בכנסיות וראו בהם עבודת אלילים, ובין האיקוֹנוֹדלסטים, שהתירו ציור איקונות כל עוד אינם משמשים לעבודת אלילים. הדי המאבק, שהוכרע לטובת האחרונים, השתמרו במבנים ציבוריים ובכנסיות של העולם העתיק, בשרידי ציורים של דמויות אדם שהושחתו (רק במקומות נידחים בשולי האימפריה, למשל במנזר סנטה קתרינה שבמדבר סיני, השתמרו איקונות מתקופה הקודמת למאה התשיעית). ועידה אקומנית זו נערכה בכנסיית איה סופיה ("החוכמה הקדושה") בניקיאה, שהפכה למסגד לאחר כיבוש העיר בידי העות'מאנים. שרידי הכנסייה עומדים על תילם במרכז איזניק, במקום המפגש של רחוב הקרדו ורחוב הדקומנוס, החוצים את העיר (ראו "מסע אחר" 83). לעיר ניקיאה נמלטה החצר הקיסרית הביזנטית לאחר שאבירי מסע הצלב הרביעי, הידוע לשמצה, כבשו את קונסטנטינופוליס (היום, איסטנבול) בשנת 1204. האבירים העדיפו, בתמיכת הרפובליקה של ונציה, לכבוש ולשדוד את בירת הקיסרות הביזנטית הנוצרית על פני המשך המסע למזרח, לשחרור ארץ הקודש מידי המוסלמים. 57 שנים היתה ניקיאה בירתה האדמיניסטרטיבית של הקיסרות הביזנטית, תחת שלטונם של חמישה קיסרים, עד אשר הקיסר הביזנטי מיכאל השמיני כבש שוב את קונסטנטינופוליס בשנת 1261 ושם קץ ל"קיסרות" שהקימו בה ובסביבתה אבירי מסע הצלב המוזר הזה. כ־70 שנה לאחר מכן, בשנת 1331, כבש את ניקיאה הסולטאן העות'מאני אורחאן גאזי והפך אותה לבירתו לזמן קצר, עד שעבר לעיר בורסה וקבע בה את בירתו. מבחינה פוליטית, היתה זאת תקופת הזוהר האחרונה של ניקיאה־איזניק. מכאן ואילך, היו חשיבותה של העיר ותהילתה קשורות באמנות הקרמיקה ובאריחי איזניק. |