| על ארבעת הסגנונות של ציורי הקיר ב"שלוש המיטות" של פומפיי פומפיי היא מקור בלתי נדלה ללימוד האדריכלות של העולם העתיק, אך עיקר פרסומה בה לה מהפרסקאות (Fresco, לח, טרי) – תמשיחי הקיר – שנתגלו כמעט בכל מקום בעיר. ציור בטכניקת הפרסקו דרש מיומנות וזריזות ידיים, שכן בצבע שהורכב מפיגמנטים גולמיים ומטיח אפשר היה להשתמש ר‐ק בעודו לח. רמת הדיוק, הכשרון האמנותי והמיומנות הטכנית של כל אחד מתמשיחי הקיר ניתנים להערכה על ידי חוקרי אמנות, ומתברר כי המפוארים יותר נקבעו בחדרים החשובים יותר בבית; למשל, בטריקליניום (מילולית: "שלוש מיטות"; חדר הסעודה והאירוח בווילה הרומית). חקר הפרסקאות מפומפיי מתבסס על תיאוריה שפיתח בשנת 1882 חוקר האמנות הגרמני, אוגוסט מאו (Mau). לפי תיאוריה זו, הציורים ממוינים לארבעה סגנונות: הראשון מחקה בנייה מונומנטלית באבני גזית ומבוסס על סגנון עיטור הלניסטי (ועל כן נחשב לקדום ביותר, מהמאה השנייה עד המאה הראשונה לפני הספירה). בציורים מהסגנון השני (מהמאה הראשונה עד שנת 10 לפני הספירה) מופיעות צורות ארכיטקטוניות תלת־ממדיות באמצעים ציוריים מועטים ובתוך חלל גדול יחסית. גם בסגנון השלישי (משנת 10 לפני הספירה עד שנת 40 לספירה) מופיעים אלמנטים דומים, אולם התחושה שהם יוצרים היא אוורירית וסוריאליסטית יותר, הודות לדמויות מן המיתולוגיה ולמסיכות התיאטרון ששובצו ביניהם. הסגנון האחרון (משנת 40 לספירה עד שנת 79 לספירה) הוא אקלקטי ופחות מגובש באופיו. הוא מתאפיין בריאליזם יחסי, שעולה מנופי הגן העשירים שהשתקפו בו. בשנים האחרונות מערערים חוקרי אמנות על החלוקה של מאו, בטענה כי ההפרדה בין הסגנונות היא שרירותית, וכי המעבר מסגנון לסגנון לא התרחש בצורה ליניארית בזמן אלא בקפיצות קדימה ואחורה. |