קיצור תולדות הוורד (ויש גם מתכון)

הפרסים הם שהפיצו את גידול הוורד ברחבי אגן הים התיכון כבר במאה השישית לפני הספירה, וכך הגיע הוורד לגניו התלויים של נבוכדנצר בבבל, לחלקות המלך מידאס שבאסיה הקטנה, ליוון ולמצרים. העיר חפיז (Hafiz) בפרס, האוּז של ימינו, שהיתה מרכז לייצור וליצוא של שמן ורדים ומי ורדים, נודעה בכינוי "כתם היופי על פני תבל", ומסופר כי כל מי שבא בשעריה התעטף בניחוח הוורדים. הפרסים קידשו את הוורד והגישוהו כמנחה לאלים, ומי ורדים ושמן ורדים שימשו אצלם לטיהור גוף האדם בחייו ובמותו. כלות בחופתן זכו לבזיקת מי ורדים על פניהן למזל טוב, ומי הוורדים אף נחשבו סגולה להחזרת גברים אובדים.
היוונים האמינו שהוורד הוא גלגול של נימפה יפה או יצירתה של ארץ, שרצתה להתחרות במראה ונוס העולה מהים. האי רודוס, זירת ההתרחשות, נודע מאז כאי הוורדים, רודון (Rhodon). גם ברומא נחשב הוורד לנעלה שבפרחים, שם הוסב ה"רודון" היווני ל"רוזה", שקישטה בימי חג ראשי מנהיגים ורחובות. הגדיל לעשות הקיסר נירון שהשקיע סכום עתק בכיסוי רומא בוורדים בעת החגיגות שערך חדשות לבקרים. בבתים הובערו עלי הכותרת לבישום ולטיהור, ובעלי היכולת מילאו בהם את מזרניהם.
במצרים נזכר הוורד בשם "וורת" (Wart), ועל פי הרכילות המקומית, נהגה קליאופטרה לרפד את חצר ארמונה בוורדים לקראת בוא אהובה אנטוניוס פיוס, ואף ציוותה למשוח את מפרשי אונייתה בבושם שהכיל שמן ורדים.
הוורד אינו נזכר בתנ"ך, אך ממקורות חיצוניים ידוע על גידול ורדים לתעשיית השמן והבשמים באיזור עמק הירדן, בסביבות בית לחם ובמיוחד בירושלים, ליד בית המקדש. לדברי רש"י, ורדים היו נחוצים להכנת הקטורת בבית המקדש, שם נהגו להשתמש בוורדינון – תערובת של מי ורדים, שמן זית ובשמים מאירוס, סיגלית וצמחים אחרים.
בתקופת ראשית הנצרות נאסר השימוש בוורדים, כדי להתרחק ממנהגי הרומאים ולחזק את הצניעות, אך הגזרה בוטלה במהרה והוורד תפס מקום של כבוד בפולחן הנוצרי, בסמלו את פצעי הצלוב (ורד אדום) ואת מריה בבתוליה (ורד לבן). גם המוסלמים לא עמדו בקסמיו, וסופרים ומשוררים, בהם עומר אל־ח'יאם, השתמשו בסמליותו ביצירותיהם.
לאירופה הגיעו הוורד ומוצריו על ידי הצלבנים במאה ה־12, ועל שום שפגשו בו בארץ הקודש הוא נקרא "ורד קדוש" (Sancta Rosa). לאחר שכבש צלאח א־דין את ירושלים מידי הצלבנים בשנת 1187, הוא ציווה לשטוף את מסגד עומר במי ורדים כדי להסיר ממנו את טומאתו. למשימה זו לא היה די במי הוורדים המקומיים, ושיירה בת לא פחות מ־500 גמלים הביאה מדמשק את החסר.
עולי רגל וטיילים מזדמנים לארץ הקודש מהמאה ה־15 עד המאה ה־19 התרשמו מגידול ורדים באיזור יריחו ובבריכות שלמה, וגם הברון רוטשילד לא עמד בפיתוי: לנסיונותיו לייצר בארץ ישראל מוצרי יוקרה בעלי ניחוח צרפתי כיין ומשי נוספו בסוף המאה ה־19 שטחי ורדים לבושם, שניטעו במושבות הגליל וביהודה. קרקע לא מתאימה, מחסור במים וחמסינים חיסלו את הגידול.
בנוסף למקומו בתרבות ולשימושיו ברפואה ובתעשיית הבשמים, כיכב הוורד וממשיך לככב גם בלא מעט מטבחים באיזור הים התיכון, החל במגוון מאפים ומשקאות (למשל, סחלבּ) שנהנים מכמות נדיבה של מי ורדים, דרך ריבות ומרקחות שבהן משתמשים גם בפרי ובעלי הכותרת, וכלה בתה, חומץ ואפילו יין.
והנה, מתכון אחד מרבים להכנת ריבת ורדים, שאינה רק ריחנית וטעימה, אלא גם נחשבת כסגולה לריפוי בעיות עיכול: שוטפים ומייבשים היטב עשרה פרחים של ורד ריחני (הכי מומלץ, הוורד בן מאת העלים, Rosa centifolia). מכניסים לסיר עם ארבע כוסות סוכר (או שתי כוסות דבש) ושתי כוסות מים. מביאים לרתיחה תוך כדי ערבוב רצוף, וחוזרים על התהליך שלוש פעמים. לאחר הרתיחה השלישית מוסיפים מיץ משני לימונים
ומאחסנים בצנצנות מכוסות בבד טבול בברנדי.