במועדון הקו מילניום. בשנת 2000 הכתירו מגזינים בינלאומיים את ישראל כאחת מחמשת היעדים המומלצים לחופשת בילויים מפות ומדריכים מודפסים ליעד מזרח-תיכון, בהנחה לגולשי מסע אחר!

הפאצ'ה והאוקטופוס. השמועה על חיי הלילה התוססים של תל אביב התפשטה בעולם, ולא מעט צעירים אירופים באו לכאן לבדוק את הסצינה. מגזינים בינלאומיים הכתירו את ישראל כאחד מחמשת היעדים המומלצים לחופשת בילויים. סביב חיי הלילה, שרק כמה שנים לפני כן התקיימו כתת תרבות סודית כמעט, התפתחה תעשייה שלמה שכללה מגזינים ותוכניות רדיו וטלוויזיה, וגם תעשייה חוקית פחות של סחר בסמים.
פחות משלוש שנים עברו מאז, וכבר הדיבור על התקופה ההיא מתובל בנימה נוסטלגית. למי שבא מבחוץ חיי הלילה התל אביביים של חורף 2003 נראים תוססים, אבל בעיני רבים מהמקומיים "זה לא מה שהיה פעם".
אפשר למנות רשימה ארוכה של הסיבות לנפילת חיי הלילה התל אביביים, אבל בשורה התחתונה מדובר בירידת המתח הבלתי נמנעת שבאה תמיד אחרי שיאים, שלב הכרחי בדרך לשיא הבא. בכל מקרה, סיפור התהוותה ועלייתה של תרבות המועדונים הוא הרבה יותר מעניין מניתוח הגופה.

יריית הפתיחה
את נקודת ההתחלה של סצינת הלילה התל אביבית ראוי למקם בראשית שנות השמונים, ואם להיות ספציפיים יותר: 6 ביוני 1982, ערב פתיחת מועדון הקולוסיאום בכיכר אתרים. אורחת הכבוד היתה גרייס ג'ונס, זמרת, דוגמנית ומהדמויות הבולטות בסצינת הדיסקו בניו יורק בסוף שנות השבעים;

והפתיחה, שנכחו בה כל הסלבריטאים של התקופה, קיבלה סיקור ב"מבט לחדשות", לא פחות.
המועדון, שנראה מבחוץ כמו כדור דיסקו ענקי, אירח הופעות רבות מחו"ל, להקת בנזין נתנה שם את ההופעה הראשונה, ודוד אבידן כתב על המקום שיר. כך חווה את המקום הכתב עמוס לבב בכתבה "דבר מצחיק קרה לי בקולוסיאום", במוסף "סופשבוע" של "מעריב" ב־1982: "תמורת 700 שקלים סמליים נכנס הזוג הכפרי לקולוסיאום. מכת רעש אדירה קידמה את פניהם. מאות אנשים קפצו וכרכרו על רחבת הריקודים. עשן לבן היתמר אל על. זרקורים בשלל צבעים הבליחו בעלטה. על מושבים בצבע כסף התפרקדו זוגות־זוגות וניהלו שיחה מוזרה. שפתיהם נעו, אך קולם לא נשמע. רק רעש אדיר בקע מהרמקולים הענקיים".
הקולוסיאום יכול להיחשב לנקודת האפס לא רק בגלל ההצלחה הממושכת שלו בחצי הראשון של שנות  השמונים, אלא גם בגלל הקונספט שלו, שהקדים את הרעיון של הסופר קלאבז – המועדונים הגדולים של סוף שנות התשעים – כמעט בעשרים שנה. מדובר בגישה מסחרית של לעשות את זה כמה שיותר בגדול ובתפיסה עיצובית של חלל המועדון כעולם אשלייתי, סטרילי ובועתי. הקולוסיאום נתן השראה לכל מקום שבא אחריו וביקש להיות הרבה יותר מסתם מועדון. מהתאורה, ובה קרני הלייזר הראשונות בארץ, ועד תקליטן קבוע, אילן בן שחר. היו גם מוצרים נלווים כמו קלטות ותקליטי אוסף שנשאו את שם המועדון. הקולוסיאום נהפך למותג.

מבנה מועדון הקולוסיאום כיום, כיכר אתרים. הקולוסיאום נתן השראה לכל מקום שבא אחריו וביקש להיות הרבה יותר מסתם מועדון | צילום: רן חן

המיתוס הגדול
רחבות הריקודים של שנות השמונים התבטאו במוזיקה נסיונית ואפלה לצד מקצבים אלקטרוניים רקידים. ז'אנרים כמו גל חדש, פאנק, רוק גותי, מוזיקה תעשייתית וניו ביט כיכבו במועדונים אלטרנטיביים כמו השירוקו, הליקוויד והחשוב מכולם: הפינגווין.
הפינגווין שכן במקלט ברחוב יהודה הלוי 43 והחל לפעול כמועדון ב־1982 ביוזמת צבי מילשטיין. עוד בימי פעילותו היה המועדון למיתוס הגדול ביותר בעולם המועדונים המקומי, מכיוון ששם בא לידי ביטוי לראשונה יסוד החוויה המועדונית: מקום שיוצר בתוכו אוטונומיה בליינית ששונה לגמרי מהנעשה בחוץ. הפינגווין של תחילת שנות השמונים היה חוויה חוצנית לעולם שבחוץ, ואנשים שבאו למועדון דיברו על הפעם הראשונה במונחים של הלם תרבותי.
במהלך שנות השמונים נעשה הפינגווין מרכז הרוק האלטרנטיבי ואירח הופעות של אמנים כמו רמי פורטיס, הקליק, די.אקס.אם, סיאם ונושאי המגבעת. בשביל לא מעט צעירים פאנקיסטים בתספורות מוהיקן בכל צבעי הקשת ובתכשיטים דוקרניים מברזל היה המועדון בית שני, ובשלב מסוים הוא התנסח לכדי תת תרבות שחבריה כינו את עצמם פינגוויניסטים. בסוף שנות השמונים נכנס הפינגווין יותר ויותר לעמודי החדשות בעיתונים בגלל שמועות על פעילות של כת השטן במקום, וגם בגלל ריקוד הפוגו – ריקוד אלים שמבוסס על דחיפות – ש"משחית את הנוער". המועדון נסגר סופית עשור לאחר פתיחתו לאחר כמה חילופי בעלות.

חוד החנית
עוד עשייה מועדונית באותו עשור ומיתולוגית לא פחות באה מכיוון הקהילה ההומו־לסבית. מתחילת שנות השמונים פעל בחצר אחורית ברחוב מנדלה, בין הירקון לבן יהודה, מועדון התיאטרון. מועדון התיאטרון ודיוויין (שהיה ממוקם בדיזנגוף פינת ארלוזורוב) היו המועדונים הראשונים שהתפתחה בהם הקהילה ההומו־לסבית, מקומות שבהם חברי הקהילה, אז רובם ככולם בארון, יכלו להתפרק, להשתחרר ולהרגיש בבית. בהתאם למצב הקהילה באותם ימים, היה מועדון התיאטרון אפור ולא בולט לעין מבחוץ אבל נוצץ מבפנים. את עמדת

במועדון הדום. את השנתיים האחרונות מאפיינת פתיחת מועדונים מעוצבים ומסחריים שמתמלאים בסופי שבוע בקהל מעורב של הומואים וסטרייטים ומשמיעים מוזיקה דומה

התקליטן אייש עופר נסים, שדאג לתת את הפסקול האפקטיבי ביותר להתפרקות הזו, דיסקו והיי אנרג'י. נסים, שנשאר תקליטן הבית של הגייז הישראלים עד היום, הוא ש"ימציא" שנים אחר כך את דנה אינטרנשיונל, היצוא הכי מצליח עד כה של סצינת המועדונים התל אביבית לעולם הגדול.
בארצות הברית ובאירופה מיצבו את עצמן מסיבות הגייז כחוד החנית במוזיקה, באופנה, בסמים ובגישה ההדוניסטית הלא מתפשרת כבר בימי הדיסקו בשנות השבעים. בארץ הונחו היסודות לכך בשנות השמונים, אבל הבום הגדול התרחש רק בשנות התשעים בהנהגתו של שמעון שירזי, היום מלך מסיבות הגייז וממארגני המסיבות הגדולים בארץ.
במבנה שבו שכן הפינגווין החל לפעול בתחילת שנות התשעים מועדון הברדרז. הברדרז היה המיזם הראשון של שירזי, ושם הוא החל ליישם את התפיסה שתהיה לסימן ההיכר שלו: מסיבות נושא מושקעות לקהילה ההומואית, שמבקשות ליצור עולם של פנטזיה רוויה במתח מיני. אחת המסיבות הראשונות, למשל, היתה ברוח מסיבת חוף, עם תפאורה של כיסאות נוח, כדורים מתנפחים וחול ים, ההפך הגמור ממציאות הדיכוי שחוו חברי הקהילה באותם ימים. בתוך שנים ספורות היו מסיבות ההומואים של שירזי למושא קנאה של הטרוסקסואלים, ואלו החלו לצבוא על פתחיהן כדי להצטרף לאותו עולם הדוניסטי מוקצן.

המהפכה האלקטרונית
במקביל להתפתחות סצינת מסיבות הגייז הגיעה לארץ התרבות החדשה של הדאנס האלקטרוני לסוגיו: האוס, אסיד וטכנו. זו היתה בעצם מהפכה שכללה חוץ ממוזיקה אלקטרונית גם סמים, אופנה וכמובן מסיבות מסוג חדש. מחוץ

לעיר פרחו הרייבים – מסיבות בטבע – שבחצי השני של שנות התשעים היו לתנועה המונית שכונתה "תרבות הטראנס" (ראו "מסע אחר" 90); ובתל אביב התפתחה המקבילה האורבנית שלהם: מוזיקת ההאוס ותרבות הקלאבינג. שלא כשנות השמונים המנוכרות, בתרבות החדשה היתה השמחה לגיטימית ואף רצויה. לאקסטזי (ראו "מסע אחר" 138) היה תפקיד ראשי בתהליך החלפת הניכור בחיבוקי אהבה ספונטניים עם זרים.
מסיבות ההאוס הראשונות בתל אביב התקיימו במועדון האליזבט, אבל המקום העיקרי שבו עברה העיר למקצבי שנות התשעים היה אלנבי 58. את המועדון הקימו ב־1994 אורי שטרק ורל נדל. ימי חמישי במועדון הוקדשו להאוס עם הדי.ג'יי צ'ופי, ובימי שישי היו מסיבות הגייז של שירזי שנקראו "פליירום".
ב־1996 התחיל שירזי את סדרת המסיבות המכונות "אפטר פארטי" – המסיבה שאחרי המסיבה, כלומר מסיבה שמתחילה בחמש בבוקר ונמשכת עד שאחרון הרוקדים נשאר על הרגליים. מסיבות האפטר הקצינו את הדיכוטומיה של המועדון מול העולם. המיקרו עולם של האפטר פארטי היה עולם הפוך שבו הנורמות המיניות נעלמו, ואיתן, ככל הנראה, גם כל איסור מודרני אחר: גברים בלי חולצות מתגפפים זה עם זה על הרחבה, נשים שהיו גברים מחליפות כדורים עם נשים שאוהבות נשים, ובחוץ, בחצר, חבורה של נשים וגברים בגיל העמידה, שמלווים את סצינת המסיבות מימיה הראשונים ולא ממש מבינים מי סיפר לכולם על הכת הסודית שלהם. מסיבות האפטר הלכו וגדלו והיו לאירוע המרכזי של בלייני העיר. בעקבות פשיטות של המשטרה החלו המסיבות לנדוד בין מועדונים ברחבי העיר, ובסופו של דבר הן עברו לירושלים, למועדון האומן 17, שהתחיל משם את נסיקתו כמועדון המוביל בארץ.

עלייתה ונפילתה של אומת הדאנס
סופי השבוע של אלנבי 58 היו גורם מכריע בעיצוב ובכינון של עולם המועדונים הישראלי, שזכה עם הזמן לכינוי "אומת הדאנס". באותה תקופה עודכנו זרמים מוזיקליים חדשניים בזמן אמת, הוזמנו תקליטנים מובילים מהעולם, התגבשה

במועדון אלנבי 58. סופי השבוע באלנבי 58 היו גורם מכריע בעיצוב ובכינון של עולם המועדונים הישרלי, שזכה עם הזמן לכינוי "אומת הדאנס"

תרבות סמים פופולרית והתהוותה קהילה הולכת וגדלה של צעירים שחיו סביב סוף השבוע ובעיקר בשבילו.
בסוף שנות התשעים הגיעה תרבות מועדונים לשיאה. לצד אלנבי 58 החלו לפעול מועדונים רבים אחרים (למשל, קו מילניום, תמרז, פטיש ודינמו דבש), וגם ז'אנרים אלקטרוניים מחתרתיים יחסית כמו טכנו וג'אנגל התבייתו בעיר. מסיבות הטכנו הציבו את עצמן כאלטרנטיבה להתמסחרות ההולכת וגוברת של המועדונים הגדולים, ובהתאם לכך התקיימו באתרים לא מועדוניים ולא חוקיים דווקא, בחללים תעשייתיים נטושים או בחללים ציבוריים הזויים (למשל, מסיבת טכנו שהתקיימה בקיץ 2000 במעבר התת קרקעי בכיכר המושבות).
תעשייה שלמה נבנתה סביב המועדונים, וההתרחשות תועדה בכל אמצעי התקשורת. עכשיו כבר היו למועדונים שיח, שפה ופלגים שונים. סצינת הטראנס של מסיבות הטבע בדיוק החלה לדעוך, ולא מעט מחבריה עברו להתרחשות המועדונית העירונית. בשנת 2000 היה נדמה שכולם בתל אביב כבר "קלאברים" (מונח מיובא שמתאר את הבליינים החדשים).
אלא שבדיוק אז התחילו להגיע הסימנים לניוון ולנפילה הצפויה: רצח במסיבת סילבסטר 2000 בסינרמה, סצינות אלימות בכניסה למועדון, מקרי מוות שנקשרו לשימוש באקסטזי והמצב החדש שנוצר בעקבות אינתיפאדת אל־אקצה וגל הפיגועים: אין תיירים ואין די.ג'ייז מובילים מחו"ל. ההרגשה של חברות בכת סודית התפוגגה כשהמסיבות נעשו המוניות, ועימה התפוגגה גם הנאיביות של בועת המועדונים.
את השנתיים האחרונות מאפיינת פתיחת מועדונים גדולים, מעוצבים ומסחריים דוגמת ה־ TLV של שניים מבעלי אלנבי 58 (שנסגר) והדום של חיים פנחס, שמתמלאים בסופי השבוע בקהל מעורב של הומואים וסטרייטים ומשמיעים מוזיקה דומה. אמנם עברו הימים שבואו של די.ג'יי על מחו"ל מעסיק חצי עיר שבועיים לפני, אבל המועדונים ממשיכים להתמלא ולפעול כמו מתוך אינרציה, והם מאוכלסים בגרעין של שועלי מועדונים שלא מפסידים אף מסיבה כבר שנים ובזרם של צעירים נלהבים שטועמים את החוויה המועדונית בפעם הראשונה ומרגישים, ממש כמו קודמיהם, שהם הראשונים שחווים את החוויה הזאת.

מצעד האהבה הוא גלגול מודרני של הקרנבל העירוני הקלאסי – זה שצובע את העיר פעם בשנה ומוציא את כולם מהבתים לרחובות | צילום : אימג'בנק ישראל מפות ומדריכים מודפסים ליעד ברלין, בהנחה לגולשי מסע אחר!

המוזיקה הפכה מהר מאוד לשפה, להגדרת זהות, ולתרבות בילוי שלוותה גם בסמים חדשים ובראשם האקסטזי.
שני מייסדי המצעד, הדי.ג'ייז וסטבאם וד"ר מוטה, חוו את המהפכה התרבותית הזו בזמן אמת, באחד ממוקדי התרחשותה – האי הספרדי איביזה (Ibiza) – בקיץ 1988, וחזרו בחורף לברלין האפורה עם תיאבון גדול וצלצולים חזקים באוזניים. שלא כמו עמיתיהם מלונדון, שחזרו מאיביזה והקימו מועדונים מחתרתיים ואקסקלוסיביים, וסטבאם והדוקטור רצו שכולם ישתתפו במסיבה החדשה. ככה זה, הם סיפרו, כשמגלים משהו חדש שיכול לשנות את החיים, פשוט רוצים לשתף בו את כל העולם.

אהבה, שלום ופנקייק
במצעד הראשון, בקיץ 1989, לא היו הרבה משוכנעים. המצעד התקיים בשדרה המרכזית של ברלין המערבית, קורפירשטנדאם (Kurfürstendamm). וסטבאם וד"ר מוטה הצליחו לשכנע 150 מכרים להגיע למה שהוגדר כהפגנה פוליטית, תחת השם "מצעד האהבה". הרעיון היה להמציא סוג חדש של הפגנה, שתקדם סובלנות, הבנה וכבוד בין מדינות. אלא שבמקום מנשרים ונאומים היתה רק מוזיקה. "מוזיקה מדברת באלפי שפות ומובנת לכולם… למוזיקה אין גבולות ואין לאום", נכתב במניפסט של ד"ר מוטה, שהפך למנהיג הרוחני של המצעד. כפרודיה על מצעדים פוליטיים מהסוג הישן, הססמה המרכזית במצעד הראשון היתה "אהבה, שלום ופנקייק". בשנת
1990, תחת הססמה "העתיד שייך לנו", הגיעו כבר אלפיים תומכים, ולכולם היה ברור שמסורת חדשה נולדה.
בשנים הבאות הוכפל מספר המשתתפים במצעד מדי שנה, במקביל לתהליך שבו המוזיקה האלקטרונית, בעיקר הטכנו, הפכה לתנועה המונית בכל העולם

עוגת המרנג הזאת היא שיער של אחד המשתתפים במצעד 2003. "מוזיקה מדברת באלפי שפות ומובנת לכולם… למוזיקה אין גבולות ואין לאום", נכתב במניפסט של מנהיג המצעד צילום : אימג'בנק ישראל

המערבי. אחד ממוקדי ההתרחשות המרכזיים בתחום היה ברלין. לגרמנים היה עניין מיוחד במוזיקה אלקטרונית עוד הרבה לפני ימי הטכנו – מסורת שהחלה עם מלחינים אלקטרונים קלאסים פורצי דרך כמו שטוקהאוזן בשנות השישים, והרכבים כמו "קראפטוורק" ו"איינשטורצנד" שפעלו בשנות השבעים והשמונים. חברי "קראפטוורק" אפילו הופיעו בדמויות של רובוטים אנושיים ויצרו את היסודות למוזיקה האלקטרונית המודרנית (ראו "מסע אחר" 90).
בראשית שנות התשעים צצו ברחבי גרמניה וברלין מועדונים רבים; תקליטנים ויוצרי טכנו כבשו את מרכז הבמה, והמצעד הפך ליום החג הרשמי של התרבות החדשה. מדי שנה התרחב המצעד ומספר משתתפיו גדל וגדל, עד שעזב את מסלולו המקורי ועבר ב־1996 למרכז הבמה – הטירגארטן (ראו כתבה בעמ' 63).
בשיאו, בשנת 1999, השתתפו במצעד מיליון וחצי איש. מחג הרייברים הגרמנים הוא הפך לאירוע הבינלאומי הבולט של המוזיקה האלקטרונית, בהשתתפות די.ג'ייז וקהל מכל העולם. בסוף שנות התשעים השתתפו גם אמנים ישראלים במצעד, כמו הדי.ג'יי אלה גוטמן וצמד הטראנס "אסטרל פרוג'קשן". בשלב זה הפך המצעד למותג ולמוצר ייצוא, ומצעדי אהבה נערכו גם בתל אביב (מ־1998), סן פרנסיסקו ומקסיקו.

רקדנית על גג אמבולנס חונה
מדוע מכל המקומות התפתח אירוע כמו מצעד האהבה דווקא בברלין? תשובה חלקית אפשר למצוא בעברה הרחוק של העיר: ברלין שאחרי נפילת החומה חזרה להיות בירתה של גרמניה, ובמבטה של העיר לעתיד הדהדה ההיסטוריה הצבעונית שלה בשנות העשרים של המאה הקודמת, בתקופת רפובליקת ויימאר.
ברלין היתה אז בית לאמנים, אינטלקטואלים, חריגים מיניים ואאוטסיידרים באשר הם, כר פורה ליצירות אוונגארד, קברטים ותרבות סקס מתירנית. גברים בבגדי נשים הופיעו בקברטים והקהילה ההומו־לסבית בעיר חיה בפתיחות חסרת תקדים לתקופה – עד לעליית הנאצים לשלטון. תקופת הפריחה הקצרה של ברלין העניקה השראה לאינספור יצירות, הידועה שבהם היא הסרט "קברט".
עוד לפני נפילת החומה פרחו בברלין "שבטים עירוניים" כמו הפאנק והגל החדש הגותי, תרבות מפותחת של מגורים אלטרנטיביים בסקווטים (בתים נטושים), אקטיביזם שמאלי רדיקלי וקהילה הומו־לסבית מבוססת. לא פלא שברלין המאוחדת של שנות התשעים החזירה לעצמה מהר מאוד את מעמדה ככור היתוך שמייצר תרבות מרתקת, והפכה שוב למקום שבו נכון להיות, בייחוד עבור אמנים שמחפשים שוליים רחבים.

מבחינות רבות המרחק בין האתוס של ברלין בשנות העשרים של המאה העשרים לרוחו של מצעד האהבה הוא עצום, בעיקר משום שהאחרון ממוקם כיום בלב הזרם המרכזי, אבל אפשר גם למצוא את החוט המקשר. המתירנות, היחס החופשי למיניות ולחריגויות מיניות, כל אלה התגלגלו למצעד האהבה, בגרסת תרבות ההמונים הצרכנית שלו.
בסוף השבוע שבו מתקיים המצעד בברלין, נדמה שהוא משתלט לגמרי על העיר: שערי כל המגזינים מוקדשים לאירוע; בשדה התעופה יש נוכחות גבוהה של אנשי מסיבות מכל העולם, שגם מאכלסים את המלונות בעיר; בתחנות הרכבת  מוכרים משרוקיות ומרצ'נדייז עם לוגו המצעד, וכל זה עוד לפני תחילתו. שריקת הפתיחה למצעד, שבה המשאיות עם הדי.ג'ייז מתחילות בנסיעתן האיטית והקהל מתחיל בפיזוז המתמשך והעיקש, פותחת סופשבוע שבו נדמה שכל חוקי העיר מתבטלים לטובת ההתמסרות לבּיטים.
במהלך המצעד מלאים הכבישים והמדרכות ברוקדים, ויש גם שמעדיפים לרקוד על גג תחנות אוטובוס או על רמזורים, שהופכים לרגע למעין גופי תאורה של מועדונים. מדי פעם מנסים שוטרים מבוישים להחזיר את כבודן האבוד של תחנות האוטובוס, אבל לשווא – על כל פרחח נלהב שהם מצליחים להפריד מגג תחנה כזו יש עוד חמישים נערות בפלטפורמות ענקיות ועדשות מגע של סמיילי בעיניים, שימצאו מקום מקורי יותר לרקוד עליו בהתלהבות, כמו גג אמבולנס חונה או מכסה של פח זבל. רבים מהבאים למצעד משקיעים בתלבושות מיוחדות, עם פופולריות גבוהה לתלבושות זוגיות תואמות או קבוצתיות. מסיבה לא ידועה, פריט החובה של כמעט כל המשתתפים הוא חותלות צבעוניות מפרווה סינתטית.
בהתאם לססמאות המקדמות סובלנות ופתיחות, הומואים ולסביות מרגישים חופשיים להתבטא במצעד ומתבלטים בו כמותית, ומלכות דראג וטראנסקסואלים זוכים אף הם לכבוד על המשאיות. הסטרייטים מצדם אוהבים במיוחד ללבוש לאירוע חצאיות ושמלות, שוב, רצוי מפרווה סינתטית.

בסיום המצעד, בערב, מתקיימת מסיבה גדולה שרק פותחת את הדבר האמיתי: תחילתו של סופשבוע ארוך, בן ארבעה ימים, שבו ברלין הופכת למסיבה אחת גדולה. אחרי סיום המסיבה שסוגרת את המצעד, מתפזר קהל ההמונים לעשרות מסיבות, חלקן במועדונים ואחרות באתרים מקוריים יותר, כמו פארקים, מגרשי חניה ומדרכות. כל חלקה פנויה כשרה למסיבה. כל חנות שנייה פותחת רחבת ריקודים, וסבתות מחויכות מסתובבות בפארקים עם עגלות עמוסות בציוד מסיבות ובקבוקי מים; רק שהילדים לא יתייבשו.

ולפעמים, המסיבה נגמרת
בשנת 2000 החליטה עיריית ברלין לבטל את מעמדו של מצעד האהבה כמפגן פוליטי, והמארגנים נאלצו לממן מכיסם את הוצאות הניקיון. לאחר שלושה מצעדים שבהם הפסידו סכומי ענק, החליטו המארגנים להודיע השנה על ביטול מצעד האהבה 2004, בתקווה שמישהו ירים את הכפפה.
ביטוי למעמדו הייחודי של המצעד אפשר לראות בתמיכה הרחבה שקיבל לאחר הודעת

רוקדים במועדון ברובע קרויצברג. סיומו של המצעד הוא תחילתו של סופשבוע ארוך, שבו ברלין הופכת למסיבה גדולה – במועדונים, בפארקים, במגרשי חניה. כל חלקה פנויה כשרה למסיבה צילום : נפתלי הילגר

הביטול מכל קצוות הקשת הפוליטית בעיריית ברלין. קיי וגנר, אחד מדובריה של המפלגה הנוצרית הדמוקרטית השמרנית, קרא לראש עיריית ברלין להציב את המצעד בראש סדר העדיפויות שלו, כי "המצעד היה מהאירועים המובילים של ברלין, שמושך אנשים צעירים לעיר". אנשי המפלגה הליברלית קראו לעשות הכל כדי להמשיך ולקיים את המצעד. תמיכת הפוליטיקאים לא מלמדת דווקא על חיבתם המיוחדת לטכנו או לממריצים הלא חוקיים שהולכים איתו יד ביד, אלא על הבנתם שמצעד האהבה הפך לגלגול המודרני של הקרנבל העירוני הקלאסי – זה שצובע את העיר פעם בשנה בכל צבעי הקשת ומוציא את כולם מהבתים לרקוד ברחובות.
המצעד מספק להמונים פלטפורמה לפירוק אנרגיות, להשתחררות ולשבירת הסדר, אבל בצורה מבוקרת ולא באמת ספונטנית (המסלול ידוע מראש וגם שעת הסגירה), מה שמבטיח שהסדר יחזור על כנו ביום שאחרי. מהמסורת הפגאנית הקדומה של טקסים שבהם מתחפשים כדי לחמוק מרוחות רעות, מהקרנבל בריו ועד מצעד האהבה – הרעיון דומה, גם אם המוזיקה קצת השתנתה.
מעבר למסורת הקרנבלים שאליה מתקשר המצעד, האירוע מבטא את הפנים החדשות שברלין מבקשת לאמץ ולהראות לעולם: ברלין אחת, ולא שני חלקים מופרדים על ידי חומה, מאוחדת תחת ערכים אוניברסליים כמו אהבה וסובלנות; ברלין שמשתפת פעולה עם הצעירים שלה, תומכת ממסדית בתרבות שלהם ונותנת להם חופש ביטוי, גם כשהמוזיקה שלהם לא עושה הכי נעים באוזניים.
מסיבות אלה ועוד, מעטים בברלין מאמינים שזהו באמת סופו של מצעד האהבה, אירוע שהפך לא רק למסורת אלא גם למוקד תיירות ברלינאי בעל ערך תדמיתי וכלכלי לא קטן. סביר להניח שגם אם השנה המצעד לא יתקיים, בשנה הבאה שוב תוכלו לרקוד על תמרורים עם מיטב נערי ונערות ברלין.