לולא החום הכבד והלחות הבלתי נסבלת של סוף חודש מרץ, הייתי ללא ספק נשארת להתגורר חודש וחצי נוספים ב-North Cliff של וראקלה. זה ממש לא מפתיע. רבים כל כך מאלה שמגיעים למקום הזה מתאהבים בו באופן טוטאלי וחוזרים לכאן מדי שנה. ובעצם, איך אפשר שלא?

וראקלה (Varkala) הייתה מבחינתי התחנה האחרונה בקראלה, דרום הודו. אחרי מסע מתיש שבמהלכו חציתי מדינות ברכבות, אוטובוסים וריקשות, הגיע הזמן לפרוש לונגי על החול הרך ולתת לגוף היגע להירגע ולהיטען לצלילי הגלים הנשברים. עם קוקוס (הכי טעים בהודו) ביד האחת, ואננס בשנייה, ספר, משקפי שמש ודיסקמן, זה בהחלט מקום שראוי מבחינתי להגדרה "גן עדן עלי אדמות". רק כאן, בעצם, הצלחתי להבין כיצד חיים במדינת קראלה מוסלמים, בודהיסטים, הינדים, יהודים ונוצרים תחת שלטון קומוניסטי שנבחר בבחירות דמוקרטיות.

הים כחול ועמוק, שורץ דולפינים. מדי פעם נראית באופק שורה של סירות דרקון, אטרקציה תיירותית. החוף לבן ורחב, ולאורך הצוק האדום  עשרות חנויות צבעוניות, מסעדות ובתי קפה, גסט האוסים וחבורות ילדים שמוכרים לונגים ותכשיטים. הבחורים המתופפים יציעו לך לקנות תופים מעץ מנגו ולא יתביישו לנג'ס, ילדים שמסתובבים עם "מטריות" ובתוכן מדבקות גם הם יקוו שתעשה להם Morning good luck ("ספתח" על הבוקר). על המרפסות ובתוך הערסלים – תיירים מנומנמים שותים מיץ אננס, צ'אי, לאסי.

אשה עושה יוגה על הצוק הדרמטי מעל החוף של ורקאלה | הצילומים בכתבה: אייסטוק

ההליכה לאורך הצוק אף פעם אינה משעממת. הסוחרים הקשמירים יזמינו אותך לתה זעפרן ובאותו הזמן אתה כמובן תוכל לבדוק את הסחורה שלהם. בעלי החנויות בשוק הטיבטי יספרו לך סיפורי מעשיות על הדלאי למה והמוכרות הקשישות ימשיכו לחייך אלייך בחביבות ולהציע: "קאם אנד לוק מיי שופ" – אפילו אם זו הפעם העשרים שעברת שם ולא נכנסת. ואם נורא מתחשק, תמיד אפשר לתפור איזה בגד אצל החייטים המקומיים. דבר מדהים: הם תמיד יודעים את שמך ומאיזו מדינה אתה.

תה זעפרן, מומו ועוגיות לאור השקיעה
בשעות החום אוהבים התיירים האירופיים להיצלות על החוף כמו לובסטרים ורדרדים. מאוחר יותר, מעט לפני השקיעה, נערך על החוף משחק הכדורגל המסורתי בין נבחרת הודו-טיבט למקומיים ותיירים. זוגות ומשפחות הודיות רוחצים בים – הגברים בבגד מסורתי הנקשר על המותניים או מכנסיים והנשים בסארי צבעוני, ונועצים מבטים סקרניים בתיירים בבגדי הים.

בעלי העסקים על הצוק משתדלים שלא להחמיץ אפילו שקיעה אחת: הם יוצאים מפתח החנות ליהנות מצ'אי ועוגיות. איש הצ'אי מגיע סמוך לשקיעה עם מייחם גדול מחובר לסבל האופניים שלו, ואקווריום קטן עם עוגיות מלפנים. העיטים החומים מנצלים את הבריזה החמימה כדי לצלול מעצי הקוקוס אל החוף. משפחות של כלבים מנמנמות לאורך הצוק, שומרות על יציבות שני סנטימטרים מפי תהום.

בצוק של וראקלה שמעתי את הסיפורים המעניינים ביותר מפי תיירים: טרוור, טייס קנדי בן 32, מומחה בהטסת מטוסים שנוחתים על המים, ביקר כמה פעמים באנטרקטיקה. פיטר, אמריקני מאורגון, הוא פקח רשות שמורות הטבע בפארק ילוסטון. הוא עובד שישה חודשים בשנה וביתר – נח. בפרויקט האחרון שלו מיפה את אוכלוסיית הצפרדעים בשמורה ונהג לצלם מדי בוקר את הראשנים בביצות. שיווא ההודי, קים הקנדית, ומונה, עיתונאית אוסטרית, הגיעו, כל אחד בנפרד, להירגע על הצוק ולקבל השראה לספרם החדש. אלן הבלגי הגיע לווראקלה בכרטיס טיסה שקיבל מנזירה שזכתה בו בהגרלת לוטו.

שגרת החוף והשלווה הגדולה אפשרו לי להכיר את המקומיים לעומק וליצור רשת ענפה של קשרים חברתיים. כולם הכירו אותי על הצוק. בשוק הטיבטי התחברתי עם זוג מוכרים טיבטי ועזרתי להם להכין שרשראות וצמידים ולמכור אותם.

בתמורה נהגו להזמין אותי לארוחות מומו מסורתיות (כופתאות אורז במילוי צמחוני או בשר באפלו) וזכיתי לשמוע סיפורי משפחה מרגשים על הגירוש מטיבט. על כוס תה זעפרן שמעתי מפי ידידיי הקשמירים (שמעולם, אגב, לא ניסו לשכנע אותי לקנות משהו מחנותם), תיאורים צבעוניים של שדות הזעפרן בעמק שבו שוכן הכפר שלהם, והם זכו לשמוע ממני, בתמורה, סיפורים על שגרת החיים בישראל.

ים, מיצים ומצוקים – מתענוגות חוף וראקלה

מחול קתאקלי וטיפולים אלטרנטיביים
בתקופה שהתגוררתי על הצוק הייתה לי הזדמנות נדירה למצוא בעצמי כשרונות חבויים: כך קרה שמצאתי את עצמי משקיעה את רוב הבקרים כדי ללמוד את התנועות והצעדים הבסיסיים של ריקוד הקתקאלי המסורתי של קראלה. הקתקאלי הוא אמנות עשירה ומורכבת, המשלב מחול, מוסיקה ומשחק, ומבוסס על סיפורים מהמיתולוגיה ההודית. לשחקן מקצועי דרוש ניסיון של לפחות 15 שנה באמנות הייחודית הזו, לפני שהוא רשאי להופיע על במה. כשהוא מבוצע במקדשים אורך המופע מספר שעות, אך הגרסה לתיירים מקוצרת, וכוללת הסברים על הבעות פנים וידיים שמשולבות בריקוד. המופע הזה מאפשר לקהל לצפות בשחקנים גם בשלב ההכנות, כולל איפור ותלבושות. האיפור המיוחד עשוי מחומרים טבעיים – אבקות שמיוצרות מאבנים כתושות, אורז ושמן קוקוס.

בריקוד המסורתי מופיעים רק גברים, המשחקים גם בתפקידי נשים, אבל למען התיירים מותר לכופף את הכללים, וכך, בתום קורס מזורז של שבוע, מצאתי את עצמי מופיעה בלבוש ואיפור מלאים בפני קומץ חברים ותושבים מקומיים, כשאני מחופשת לשדון שחור.

שגרת החוף של וראקלה אפשרה לי גם לחזק את הצד הרוחני שבי וכך זכיתי להעניק טיפולים אלטרנטיביים לארבעה אנשים מדי יום, ובתמורה לקבל פינוקים שונים: עיסוי אירווודי בשמנים, טיפול רייקי, פינוק בסלון היופי של קליאופטרה.

ההיכרות עם המקומיים והתיירים מולידה מדי פעם פירות מפתיעים: באחד הבקרים פרצה דליקה שכילתה ארבע בקתות קש על הצוק – שתי חנויות ושני בתים. המשפחות ובעלי העסקים ההמומים נותרו חסרי כל. עוד באותו הערב התארגנה קבוצת תיירים קטנה שעברה לאורך הצוק ואספה כסף לשיקום הנזקים במטרה לסייע למשפחות שנפגעו. כעבור זמן קצר כבר החלו עבודות שיקום המבנים – והמשפחות היו אסירות תודה.

דוכן תבלינים בשוק בוורקאלה

קנייקומרי – שלושה ימים, שלושה צבעים
אז אמנם היה קצת קשה להתנתק מהקסם של וראקלה, אבל באחד הימים נפל הפור והוחלט לעשות קפיצה קטנה לקנייקומרי (Kanyakumari). זהו השפיץ הדרומי של הודו, קצה היבשת. המקום שבו נגמרת היבשה והים הערבי, האוקיינוס ההודי ומפרץ בנגל מתאחדים. כאן השמש זורחת ושוקעת בים, במקביל לירח, ולמים שלושה גוונים: כחול עמוק, טורקיז ואפור. לקראת השקיעה מקבלים השמיים גוון אפור עמוק, והסלעים – גוון כסוף. סוף העולם.

אז נסענו לסוף העולם. אמנם מרחק של ארבע שעות בלבד ברכבת מווארקלה, אך למעשה העיירה שייכת כבר למדינת טאמיל נאדו. אלפי עולי רגל מגיעים למקום הקדוש הזה מדי יום כדי לצפות בזריחה, להתפלל ולטבול במים הקדושים. מעט אחרי הזריחה אפשר לראות אותם רצים למקום שבו מתאחדים הימים, עורכים טבילת היטהרות, ממלאים בקבוקי פלסטיק במים הקדושים, משליכים מטבעות למים, מצחצחים שיניים ומסתרקים. השוק מלאים בדוכנים לממכר מזכרות: צדפים כונכיות וגלויות. כמעט ורנאסי של הדרום.

בעיירה הקטנטנה הזו שני מקדשים עתיקים – אחד מהם שוכן על אי קטן, מרחק 500 מהחוף ואפשר להגיע אליו בסירה. על פי האגדה שם התגוררה קנייקומרי. חבר טיבטי מווראקלה סיפר לי שמשמעות המילה "קנייקומרי" היא "אשה לבד". על פי האגדה, לפני אלפי שנים חיה שם מלכה שמעולם לא נישאה.

קחו את הזמן
אזור הדרום בהודו נחשב אמנם למתוייר וממוסחר פחות מאיזור הצפון ומרג'סטאן, אך התפתח מאוד במהלך השנים האחרונות. התשתית שמציעה לתיירים וראקלה – עד לפני כמה שנים כפר דייגים צנוע – היא מפתיעה. בעיר תוכלו למצוא תחנת רכבת ומוניות, סוכנות דואר, מקדשים ומרכז מסחרי. לאורך הצוק יש בתי משפחות מארחות, גסט האוסים ומלונות פאר.

בנוסף יש גם שירותי אינטרנט וטלפון, מסעדות ובתי קפה, סוכנויות נסיעות, פיתוח תמונות, חנויות ספרים (גם להחלפה), בתי ספר לרפואה אלטרנטיבית המציעים קורסים לאיירוודה (עיסוי הודי עם שמנים), יוגה, רייקי ומדיטציה – וכן טיפולים שונים, ואפילו סלון יופי. מרחק שעתיים נסיעה מווראקלה, לא הרחק מטריבנדרום הבירה, נמצא האשראם של שיבננדה ליוגה ואירוודה.

בכלל, מומלץ להגיע לווראקלה לתקופה של יותר משבועיים כדי לקלוט את האווירה ולהשתמש במקום כבסיס לטיולים באזור: שייט בתעלות המים בין אלאפי לקולאם, חוף קובלאם הפופולרי, עיירות הנופש הצוננות בהרים (Hill Stations) – מונאר וקודאי קנאל, קנייקומרי ("השפיץ"), שמורת הטבע של פריאר (Periyar) וטריבאנדרום הבירה. חובבי מקדשים ישמחו לגלות בעיר מאדוראי (Madurai) שבמדינת טאמיל נאדו הסמוכה, מקדשים – מהמרהיבים בהודו.

בהודו לא צריך סיבה למסיבה – כמעט בכל יום בשנה יש פסטיבל אחר ואתם תוכלו להיות שותפים לו. בדרך כלל סוכני הנסיעות ישמחו לעדכן אתכם. אמנם, הם גובים עמלה מכובדת, אך כדי לקצר תהליכים ולחסוך זמן בכל מה שקשור לרכישת כרטיסי רכבת-טיסה-אוטובוס וחבילות תיור, מומלץ להיעזר בסוכני הנסיעות.

כשמתרחקים מהאזור המתויר מגלים כפרי דייגים שלווים, כמו זה

מצפון לצוק, מרחק חצי שעה הליכה, בכפר דייגים שקט, שוכן לו מסגד. ככל שמצפינים ומתרחקים מהאזור המתויר החוף נעשה שקט יותר, והחול מקבל צבע זהב-שחור. מדרום לצוק, למרגלות כפר אחר, נמצא אתר של שריפת גופות שם עורכים המקומיים לוויות.

מומלץ (טוב, לפחות פעם אחת) לקום מוקדם על מנת לצפות בדייגים הפורשים את רשתות הדייג. בלילה מתמלא האופק במאות אורות קטנים של סירות הדייג. המסעדות לאורך הצוק מתמחות בהכנת דגים ופירות ים: רק תבחר דג, והטבח כבר ינקה אותו עבורך, יתבל אותו כהלכה ויכניס לטנדורי. לא לוותר על: צ'יקן ביריאני ב"קפה דל מאר", סיזלר גאוני ב"קראלה קופי האוס" ומומו במסעדה הטיבטית.

המשוגע, המכשפות ורגל הפיל
ולסיום, הנה אגדה קצרה שסיפר לי אחד המקומיים, שמסבירה מעט את ההיגיון של תושבי קראלה: משוגע אחד, בעל רגל פיל (מחלת הפיל), מסתובב באמצע הלילה ביער חשוך ומלא במכשפות. האגדות בקראלה מספרות שמכשפות נראות כמו נשים רגילות במהלך היום, אך בלילה לובשות צורה אחרת: הן מפזרות את שיערן ושיניים חדות מבצבצות מפיהן. המכשפות, שאינן רגילות לאורחים, שהרי מי ששכל בראשו לא מסתובב ביער ובטח שלא באמצע הלילה, הופתעו.

המשוגע, שהתעייף מהדרך, החליט לתפוס תנומה דווקא בקרחת היער, שם נוהגות המכשפות לערוך טקסים בלילות. "אם לא אכפת לך", פנו אליו המכשפות, "אנחנו צריכות לבצע כאן טקס, אז בבקשה, תלך". "אני לא הולך, אני רוצה לישון", התעקש המשוגע. המכשפות הופתעו. הן אינן רגילות שמישהו מתנגד להן. ביראת כבוד פנו אליו שוב בהצעה: "אם תלך, נוכל למלא בקשה אחת שלך". "טוב", השיב המשוגע, "אני מבקש שתעבירו את רגל הפיל שלי מצד ימין לצד שמאל".

עוד מידע על טיול להודו

לקריאה נוספת:

קתקאלי – מסורת ושינוי במקדשיה של מדינת קראלה שבדרום הודו נאבקים עדיין אלים ומפלצות במחול סוער ומרתק. אך הקתקאלי, תאטרון המחול ההודי, עומד בפני איום על מהותו המקורית לכתבה המלאה