האדם עורג למציאות חלופית לזו שבה הוא חי. באמצעים שונים ובאירועים שונים כמו קרנבלים, פסטיבלים, הצגות, פולחנים ומסיבות חברתיות, הוא ממציא כלים לחיות ולחוות מציאות חלופית זו. המסכה היא אחד הכלים, שבעזרתם מצליח האדם לחוות באופן המהיר ביותר מציאות חלופית או את הפנים האחרות של זהותו הוא. בפולחנים ובקרנבלים מתירה החברה לאדם, לפחות פעם בשנה, להשתמש בזהויות אחרות, גם כשהן הפוכות, מוזרות, מאיימות, חתרניות, שדיות, מרושעות, שטניות, וכל זאת, בעיקר באמצעות השימוש במסכה. עם זאת מעוררת המסכה גם תחושת אי-אימון. בעברית קשורה המלה בשורשה למלה "מסך". מקורן של המלים האירופיות MASK, MASQUE, MASCHERA (באיטלקית, צרפתית ואנגלית) במלה העברית "מסחרה", שפירושה מסחר, רמאות, ליצנות. המלה מתקשרת גם עם מסקרה – איפור. כל אלה מכוונים לכיסוי, התחזות, רמאות, בקיצור, כל מה שחברה מהוגנת דוחה במסגרת ערכיה המרכזיים. המסכה מתקשרת עם מציאות חלופית, אך לאו דווקא הגונה. מפות ומדריכים מודפסים ליעד ליעד, בהנחה לגולשי מסע אחר! בלטינית מסכה היא PERSONA. מקור מלה זו הוא במלים PER-SONO, כלומר, "להישמע דרך", או – "להוליך את הקול". המסכה היא הכלי, שדרכו נשמע קולו של השחקן על במות יוון ורומא העתיקות. מאז, כידוע, הורחבה משמעותה של המלה והיא מתייחסת לא רק למסכה התיאטרונית, אלא לאישיות. הפרסונה, כלומר המסכה, אינה מכסה על האישיות, אלא זהה לה, מגלה אותה. ילד דרום אפריקאי במסכת עץ. המסכה מאפשרת לחוות מציאות חלופית העניין דומה מאוד בשפה היפנית. המלה OMO או OMOTE פירושה מסכה וגם פנים. פירוש המלה פנים זהה גם ל"אישיות" ול"זהות" של האדם, ומכאן נגזרים ביטויים ביפנית (ובאנגלית) כמו "לשמור פנים", "לאבד פנים" (ובעברית, "להלבין פנים"). גם כאן, כמו בשפה הלטינית, אנו רואים זהות, ולא חציצה, בין האדם למסכה. המסכה היא האופי עצמו, ולא כיסויו. הסוציולוג האיטלקי, אלסנדרו פיזורנו, טוען שמסכה היא מלה נרדפת לאופי. האופי הוא מה שמגלה האדם ביחסיו עם זולתו. כלומר, האופי הוא תפקידו (המסכה) של האדם ברגע מסוים, אך גם זהותו האמיתית באותו רגע. המסכה מציגה, אם כך, שתי גישות שונות לזהותו של האדם. גישה אחת, מניחה קיומה של אישיות בסיסית מרכזית, שהמסכה – החומרית, או המטאפורית – מכסה עליה באירועים שונים, מסתירה אותה, ואף מרמה את הבריות בהציגה את עצמה כאישיות האמיתית. הפסיכולוג קארל גוסטב יונג, למשל, השתמש במונח "פרסונה" כדי להדגיש את הצורה בה אנשים מתאימים את עצמם לסדר חברתי מסוים, בעודם מסתירים את המיוחד והאינטימי שבהם. גישה שנייה אינה מניחה קיומה של אישיות מרכזית. לפי גישה זו, כל גילוי של האדם הוא זהות אמיתית אחרת. כל חיינו הם גילוי זה או אחר של זהויותינו והמסכה מציגה את ריבוי הזהויות. גישה זו מזכירה את הנחות היסוד של הבודהיזם אשר שולל את מושג העצמיות. למזרח אין בלעדיות על תיאור זה של האדם. גם המערב גדוש בתורות פילוסופיות, פסיכולוגיות ואנתרופולוגיות הטוענות להעדר עצמיות או מתארות את האדם כבעל מספר רב של "עצמי". כוח מאגי כוחה המאגי של המסכה הוא בלתי מוסבר. מדהים לגלות עד כמה משתנה שפת הגוף ברגע לבישת המסכה. כל מי שלבש מסכה יעיד על האפקט המהיר והמוזר של פעולה זו: אתה נעלם, ומופיע מיד בדמות חדשה, פרועה, משוחררת, שונה, או אף הפוכה משלך. הנה אתה הרשע, הנה אתה הפושע, הנה אתה פחדיך, הנה אתה סיוטיך והנה עברו פחדיך מכל אלה. במאי התיאטרון הצרפתי, ז'אן-לואי בארו, שגילם את דמותו של בפטיסט, הפנטומימאי הבלתי נשכח בסרט "ילדי גן העדן", אמר על המסכה: "מילדותו המוקדמת רוצה האדם למלא תפקידים. להיות מישהו אחר, פירושו לשנות פנים, לאמץ לעצמו את פניו של מישהו אחר… הפעולה של לבישת המסכה של מישהו אחר על פנינו היא קיצונית ומגרה. המסכה מעניקה לנו הבעה מסוימת במרב האינטנסיביות ויחד עם זאת יוצרת תחושה של היעדרות. המסכה מבטאת בו-זמנית את מרב החיים ואת מרב המוות. היא לוקחת מהנראה ומהבלתי-נראה, מהגלוי והאבסולוטי". בפולחנים ובקרנבלים מתירה החברה לאדם להשתמש בזהויות אחרות, לעיתים מוזרות ומפחידות, בעיקר באמצעות השימוש במסכה ילדים כמבוגרים מגיבים בתערובת של רתיעה ומשיכה למסכה. המסכה היא חי ודומם, אורגניזם בעל הבעה וחומר חסר הבעה, חומר חי ומת גם יחד. אנו רוצים לדבר אתה כי היא דומה, אך היא מגיבה בזרות, כמי שאינה דומה. היא המוכר והלא-מוכר בו זמנית. בהיסטוריה של הפולחנים מופיעה המסכה כבר בתקופות פרה-היסטוריות, באירועים שמאניים. במקומות בהם מתקיים השמאניזם עד היום מתבצע הטקס באופן דומה מאוד לזה שהיה מתבצע בעבר. השמאן, אותו אדם היוצר קשר עם עולם הרוחות, הנשמות המתות והאלים, לובש את המסכה של הרוח אותה הוא מבקש להעלות. בלבישת המסכה הוא מייצג תחילה את הרוח, אך ברגע היכנסו לטראנס הוא הופך להיות הרוח עצמה, ואין עוד כל חציצה ביניהם. השאמאן נכנס לאקסטזה, קולו משתנה, גופו משתנה, והוא הופך לישות אחרת. האיש, המוכר לקהל כבן המקום, מתגלה בזהות אחרת לחלוטין, הקהל פוחד ונרתע מקרבתו, אך תומך בו ממרחק בטוח, שכן הוא זקוק לו כשליח הציבור אל העולמות המסוכנים. בהזדמנויות אחרות השתמש האדם במסכה כדי לגלם אירועים של מקום אחר וזמן אחר, כמו למשל ציד שערך לפני שבוע. לא היה זה אקט של הצגה בלבד. בלבישת המסכה היה האדם הופך בעצמו לחיה שהוא צד, או לאויב נגדו הוא נלחם, או לו עצמו בזמן אחר. המסכה מאפשרת לאדם לעבור מטמורפוזה. באמצעות הריקוד ואמצעים פולחניים אחרים, הנעשים תוך לבישת המסכה, הוא שומט את זהותו היומיומית, החברתית, המוכרת, המגבילה אותו כל כך בחוקיה ובהרגליה ומפליג, או עף (כך האמונה השמאנית) אל מחוזות קיום שונים לחלוטין: עולם הרוחות, השדים, החיות, האויבים והאלים. באמצעות המסכה הופך האדם לאחד היצורים השוכנים במחוזות אלה ובכך הוא משיג שליטה עליהם. למעשה חווה האדם מציאות מורכבת יותר בזמן לבישת המסכה, הוא משיג זהות כפולה: זהותו שלו ושל הדמות אותה מייצגת המסכה. כאשר הציידים בשבט המאנדים בצפון אמריקה לא הצליחו לצוד את התאו (באפלו), הם היו מקיימים טקס שבו היה מביא כל אדם מאוהלו מסכת תאו בעלת קרניים. אלה היו מסיכות שנשמרו למקרי חירום כגון אלה. עשרה או חמישה עשר רקדנים לובשי מסיכות היו מתחילים את הריקוד, הם היו יוצרים מעגל ומלווים את הרקדן, שרקד במרכז בקולות תופים, נקישות ויללות. כאשר התעייף הרקדן הוא היה משחק באמצעות פנטומימה חיה שנפצעה בחץ. את עורה של "החיה" היו פושטים (בפנטומימה) ו"מבתרים" אותה לחלקים. רקדן אחר, שעמד הכן ומסכת תאו לראשו, תפס את מקומו של הראשון בתוך המעגל. כך נמשך הריקוד יומם ולילה, במשך זמן רב, עד שנראה עדר תאואים בערבה. לומל, שחקר את תפקיד המסכה בתרבויות שונות, מסכם כך את משמעויותיה הפולחניות: "המסכה מורה על שלוש משמעויות עיקריות: שתי משמעויות של הקשר עם האבות הקדומים, וזו של שמירת המסורת – מופיעות באפריקה ובמלזיה. המשמעות השלישית – המסכה כרוח מגינה, מצויה בטקסים של השמאנים בסיביר ובצפון-אמריקה. צירוף של שתי המשמעויות הראשונות, ובמקרים מסוימים אפילו של שלושתן יחד, מופיעים במסיכות אמריקה הדרומית, הודו ואינדונזיה". מסכת קו-אומוטה מתיאטרון הנו היפני. בשל הבעתן המינימלית מהוות מסיכות אלה את האתגר הגדול ביותר לשחקן ניטרליות מלאת הבעה במשך תקופות ממושכות בתולדות האדם היו המסיכות מעשה האומנות החשוב ביותר. יצירת מסיכות היתה המקור לחלק גדול ומפואר באמנות הקרויה בפינו "פרימיטיבית". לפעמים כיסוי רק חלק מן הפנים, לעתים את כל הפנים ולפעמים את הגוף כולו. המסיכות ייצגו דמויות מפחידות, משעשעות, נעימות, גרוטסקיות, מוכרות, או דמיוניות. בניגוד למקומה של המסכה באמנות המודרנית כאפשרות לבדיקת היחס בין הסמלי לקונקרטי, השימוש במסכה בפולחן מייצג תפישת עולם שבה הטבעי והעל-טבעי, הסמלי והקונקרטי, הם שני פנים של אותו עולם, שניותו של האדם אינה סיבה לדיונים פילוסופיים או פוסט-מודרניסטיים, אלא מציאות מקובלת, אם כי לא פשוטה כל עיקר. גם בעולם החברתי היה למסכה תפקיד מרכזי. נשף המסיכות האירופי היה המקום בו יכול היה האדם לפשוט את זהותו הפרטית, המינית, המעמדית והחברתית, וללבוש זהות כאוות נפשו. ההיתר שנתנה המסכה להתנהגויות אלה ניכר היטב במאות רומאנים, אופרות ושירים, בהם בא לידי ביטוי הקסם המשחרר, הארוטי, הפרוץ והמרדני של המסכה. בין המסיכות ניתן להבחין בזו בעלת ההבעה, ובזו חסרת ההבעה, הקרויה "ניטרלית". רבים מהיוצרים העוסקים במסיכות, כמו רבים מאלה הצופים בהן – בעולם הפולחן כמו בעולם התיאטרון – מעידים על קסמה המיוחד של המסכה הניטרלית. ההעדר המוחלט, או הכמעט מוחלט של ההבעה, מעניק לה כוח כישוף מיוחד. המסכה הלבנה, חסרת ההבעה, היא הקרובה ביותר לדמות המוות, אך למרבה הפלא, זוהי המסכה רבת ההבעות ביותר. באותה מידה מסכת המוות היא בעלת החיות הגדולה ביותר. המסכה שהוטבעה בה הבעה חזקה – כעס, צחוק גדול, קנאה, כאב – אינה יכולה להביע הרבה יותר מהכעס, הצחוק, או הכאב. לעומתה, המסכה שאין בה דבר, מסוגלת להביע כל רגש שהוא, כל זהות, כל דמות, כל מין, כל מעמד. ריקות ההבעה זהה למלאות ההבעה. בתיאטרון ה"נו" היפני נחשבת מסיכת ה"קו-אומוטה" למסכה היפה והחשובה ביותר. היא מהווה את האתגר הגדול ביותר לשחקן בשל הבעתה המזערית. בכך כוחה הרב. כל מי שצפה בשחקן מיומן, הלובש אותה, מעיד על אפשרויות ההבעה הבלתי-מוגבלות שלה. אם להשתמש לרגע בביטוי בודהיסטי נאמר, שעולם הריק זהה בה לעולם המוחלט, ועולם האחדות זהה לחלוטין לעולם הריבוי. זו, אולי, הסיבה לכך שמקורה של המלה "מעניין" בשפה היפנית (אומושירוי) הוא: מסכה לבנה. ___ המאמר פורסם במקור בספר "קרנבלים – איים בים השגרה", בהוצאת ספריית "מסע אחר" לקריאה נוספת: מאלי, אפריקה: סודות המסכה רגע לפני שכביש חדש יחבר לראשונה את ארץ הדוגון אל העולם, יצאו דבי הרשמן ונפתלי הילגר בשליחות "מסע אחר" למאלי שבמערב אפריקה, בעקבות המיתוסים, ריקודי המסכות ופולחני הרוחות של אחת הקבוצות האנושיות המרתקות בתבל

הפוסט מסכות: אמור מי אני הופיע ראשון במסע אחר

קשרים שהצלחתי ליצור בעמל רב נותקו. מתווכים שניצו ליצור עבורי קשר שינו את דעתם או נעלמו. וכך, בספטמבר 1987 לאחר שכמעט נואשתי מלמצוא דרך אל היאקוזה, ארגון הפשע היפני, החלטתי לנסות ולפעול ללא מתווכים. ידעתי שאחת הקבוצות הנמנות עם היאקוזה היא הטקיה, העוסקת ברוכלות ובהופעות רחוב, מקיימת ירידים סביב פסטיבלים דתיים, כל זאת נוסף על עיסוקיה הבלתי חוקיים.

באחד הפסטיבלים הדתיים התוודעתי לבוס מקומי. לאחר שרכשתי את אמונו, הסכים להפגיש אותי עם הבוס הגדול של הארגון – אויבון בלשונם. גם איתו נוצר קשר אמיץ, ומאז הייתי לבן בית בטקיה. ביליתי בבתי חברים עם משפחותיהם, השתתפתי בטקסים הסודיים, ישבתי במשרדי המפקדות שלהם, ערכתי איתם מסעות ברחבי יפן, ביליתי איתם בפאבים של שינגוקו (רובע השעשועים של טוקיו), ראיינתי אותם, קראתי את יומניהם מבית הכלא ואת יצירותיהם הספרותיות (ויש כאלה!), והשתתפתי בסימפוזיונים שהם עורכים.

למידע נוסף:

• יפן – מדריך מסע אחר, כתבות מסלולים אתרים ומידע
• טוקיו – מדריך מסע אחר
• קיוטו – מדריך מסע אחר
• יפן מחוץ למסלול

האויבון שאירח אותי הוא קוראני, שבזכות תכונותיו האישיות וכוחו בכסף ובנשים, הגיע לעמדה חזקה מאוד ביאקוזה של אזור טוקיו. לפני שש שנים הצליח, אחרי מאמץ של כחמש שנים, להביא לכינון ברית שלום בין הארגונים השונים באזור טוקיו. על כך זכה לכינוי "קיסינג'ר של היאקוזה".מאז מתכנסות מועצות המנהיגים הגדולים אחת לשנה לסעודת פאר (באישור המשטרה!), לציון יום השנה לחתימת ההסכם. מדי חודש מתכנסים כ-60 נציגי הארגונים השונים לדון בבעיות עסקיות ובפתרון סכסוכים בעודם באיבם.

בתו של האויבון לומדת אומנות מערבית ולימודי נצרות באחת האוניברסיטאות היוקרתיות של טוקיו. היא היתה רוצה להיות דיפלומטית , אך לא תוכל לעשות זאת: אביה הוא אחד מראשי ארגון היקוזה בטוקיו , ובנוסף על כך הוא גם קוריאני.

אנשי היאקוזה, שמקפידים על דיסקטיות, משתתפים מדי פעם בפסטיבלים מקומיים, אז נחשפים קעקועיהם הרבים | צילום: Colin and Sarah Northway, flickr

הלא יוצלחים
הארגון בו התארחתי , הנמנה על קבוצת הטקיה מפרסם שנתון ובו תקנון הארגון, רשימת שמות החברים, דרגתם וכתובותיהם. הארגון מוציא כתב-עת, רבעון, המופץ בין החברים. הוא גם הפיק ספר יובל לציון 50 שנות הארגון. יש לו משרד הפתוח יום יום מעשר בבוקר עד שש בערב. היושבים בו לבושים חליפות ועניבות, והתנהגותם היא ללא דופי.

מה הוא, אם כן, ארגון היאקוזה הנוקט בכל האמצעים המכובדים האלה? יאקוזה הוא כינוי לעולם התחתון היפני. זהו אחד מארגוני הפשע הגדולים והחזקים בעולם. נכון להיום מונה הארגון כ-100,000 חברים בכל יפן (ב-1964 נמנו 180,000 חברים), אך יש לשער שהמספר גדול מזה. לשם השוואה, ה"קוזה נוסטרה", ארגון המאפיה האיטלקית בארצות הברית, מונה לא יותר מ 40,000 חברים, וזאת באוכלוסיה כפולה מזן של יפן (עם זאת יש לציין, שבארצות הברית פועלים, נוסף על המוני פושעים בודדים, גם ארגוני פשע של שחורים, וייטנאמיים, סינים וישראלים).

הצירוף "ארגון פשע יפני", עומד לכאורה בסתירה עם לדימוי השלו של ארץ זו. ואכן, בכל האמור לגבי רמת פשיעה, ובמיוחד פשעים אלימים, יפן עומדת באחד המקומות הנמוכים בעולם. מעשים כגון שוד אלים, שוד פנקים, אונס ורצח נדירים ביפן. טוקיו, למרות גודלה העצום וצפיפות האוכלוסין בה, היא הבטוחה מבין הערים הגדולות בעולם. כל אדם, גבר או אשה, יכול להלך ברחובותיה בבטחה, בכל שעה, בכל איזור, ואיש לא ייטפל אליו , וודאי שלא ישדוד אותו.

מקור המלה יאקוזה הוא כנראה, בשלושה מספרים – יא, קו, זה: 9, 8, 3. צירופם, 20 הוא מספר בלתי מוצלח במשחקי ההימורים במסורת היפנית, ומכאן פירוש המלה – אדם שלא הצליח. ואכן, אחת ההגדרות המילוניות ליאקוזה היא "לא יוצלח". הקשר בין שם הארגון לבין הימורים אינו מקרי, שכן בעבר היו היאקוזה מהמרים נודדים, שפעלו במשך מאות שנים בכל רחבי יפן.

במאה ה-16, תקופה של מלחמת אזרחים קשה התמוטטו נחלות אצילים וקרסו סדרי חברה וערכי מוסר, איבדו סמוראים רבים את אדונם. הם החלו לשוטט בארץ, חלקם בחבורות, כשהם מתפרנסים מהשכרת חרבם וממעשי שוד. כאז כן עתה, שתי החבורות העיקריות שמהן מורכבת היאקוזה הן בקוטו ויאשי (היום טקיה). עיסוקם העיקרי של הבקוטו היה ההימורים. היאשי , לעומתם, עסקו בגלוי ברוכלות. מלבד היותם סוחרים נודדים המוכרים בפסטיבלים דתיים ומשווקים אותם, עסקו בהופעות רחוב, באירגון קרקסים, במכירת תרופות (אמיתיות ומזייפות), בהימורים ובשאר עסקים אפלים.

במסגרת ניסיונם להשתלט על חבורת היאקוזה, נתנו להם לעיתים שלטונות יפן הגנה לא רשמית, ועזרו להם לבסס את עמדותיהם. בתמורה קיבלו שירותי ריגול ושיטור חשאי, פעילויות שהתאימו ליאקוזה שנדדו וקיימו קשרים מסועפים בכל רחבי הארץ. כאשר התבססה עמדתם של מנהיגי הכנופיות, התחזק הארגון הפנימי של היאקוזה. במהלך הזמן נוצר דמיון בין מערכת הקודים והארגון שלו לבין אלו של הסמוראים, ועל כך גאוותם של היאקוזה עד היום הזה; הם רואים עצמם כממשיכי הסמוראים.

היאשי, הרוכלים, קיבלו אישור לפעילותיהם הגלויות באמצע המאה ה-18. הם זכו במעמד גבוה בסולם המעמדות היפני, על מנת שישליטו סדר בירידים שהתלוו לפסטיבלים הדתיים: יחלקו מקומות, ידאגו לסדר הציבורי וכו'. היאשי, שבתחילת דרכם עסקו בעיקר במכירת תרופות, עבדו ועובדים עד היום את האל הסיני שינו (שן-נונג בסינית), אל התרופות והשווקים.

עד העבר הלא רחוק, ובמידה מסוימת הדברים נכונים גם כיום, פעלו היאקוזה כמשטרה פרטית שסילקה גורמים אלימים מאזורי השפעתם. תקופה מסויימת הגנו על המעמדות הנמוכים מפני חבורת סמוראים שירדו מגדולתם והציקו לאזרחים. כל אלה יצרו סביב היאקוזה מיתוס רומנטי של רובין הוד יפני, בעל תכונות גבריות ואצילות, העוזר לחלשים. המנהיגים (האויבון), טיפחו חזות והתנהגות של סמוראי, ונתיניהם ציפו מהם כי יוכיחו את שליטתם באמנות החרב ויכולת סבל בתנאים של חום, קור, רעב, כאב ומאסר. בתקופות רבות הודגשו הערכים של עזרה לעניים ונדבות (לעתים מתן בסתר), במיוחד כאשר אלה מחפים על מקורות ההכנסה האמיתיים שלהם, או "משכיחים" אותם. דמויות אחדות בהיסטוריה של עולם היאקוזה , כגון ג'ירוצ'ו מן העיר שימיזו (המאה ה-19), הפכו לגיבורים רומנטיים, עבריינים- אצילים, למרות שהקשר בין המיתוסים לבין העובדות רופף ביותר.

תהליך הקעקוע של היאקוזה הוא מעין טקס חניכה | צילום: Jeff Laitila, flickr

קשרים בצמרת
מבחינה פוליטית נוטים אנשי היאקוזה לימין הקיצוני. במחצית הראשונה של המאה הם היו מעורבים בתנועות פוליטיות ימניות מסוימות. בשנות העשרים והשלושים, היו רבים מהם פעילים במפלגות ימניות קיצוניות ואף נקטו אלימות וטרור להשגת מטרותיהן של אותן מפלגות. הם שימשו שליחיהם של פוליטיקאים ושוברי שביתות ואסיפות פוליטיות של השמאל. לעיתים הקימו מפלגות סרק כדי להסוות את פעילותיהם האמיתיות. היאקוזה היו אז בשיא כוחם הפוליטי , אך הממשלה הצבאית הימנת ששלטה ערב מלחמת-העולם השנייה דיכאה אותם והשליחה רבים מהם לכלא.

מיד אחרי המלחמה פעלו היאקוזה בגלוי. תחומי פעילותם כללו תיווך כלכלי, אספקה לצבא האמריקאי וסחר בשוק השחור. הם אפילו הקימו צבא פרטי, שלחם בכנופיות של סינים וקוריאנים שניסו לשלוט ברחובותיה של יפן. משטרת יפן, שהיתה אז חלשה, סיפקה נשק לאנשי היאקוזה כדי שיעשו את מלאכתה. עם זאת, הארגונים לא הצליחו לשוב ולצבור את הכוח שהיה בידיהם ערב המלחמה. חלקם בפרשת השוחד של חברת "לוקהיד" האמריקאית בסוף שנות ה-70 קומם נגדם את דעת הקהל , ומאז הולכת מעורבותם הפוליטית ודועכת. הדבר אינו מונע מאנשי היאקוזה מלטפח קשרים עם ממלאי תפקידים בכירים ביותר בפוליטיקה ובכלכלה היפנית.

בסוף שנות ה-50, לאחר שהיתה מותרת משך מאות שנים, נאסרה הזנות ביפן. איסור הזנות והגבלת ההימורים באותה תקופה, סיפקו ליאקוזה שני מקורות הכנסה בלתי חוקיים חשובים אך הם לא משכו ידם גם מגביית דמי-חסות מעסקים באזורי השעשועים (בארים, מועדונים, פאבים, מועדוני חשפנות, מסעדות, בתי זונות שאינם בבעלותם הישירה ועוד); מסחיטה מחברות ומאנשים שיש נקודות אפלות בעברם; מעסקי שעשועים (הכוללים קרקסים, הופעות רחוב, אמרגנות ספורט, הופעות זמרי פופ והופעות מין) וסמים. היחס לסמים שונה בכל ארגון וארגון וישנם כאלה (כולל הטקיה) האוסרים באופן חמור מסחר בסמים ושימוש בהם. בצד כל אלה "מלבינים" יאקוזה כספים בעסקים חוקיים כמו תיווך, עסקי דלא-ניידי ומתן הלוואות.

ככל שגובר הלחץ מצד המשטרה והשלטונות על היאקוזה, גוברת היריבות הפנימית בין הכנופיות על שליטה באזורי השפעה. באזור אוסקה-קובה למשל, היו בשנים האחרונות מאבקי כנופיות שלוו במעשי רצח. עם התגברות האלימות הבין-כנופייתית, שוב אין אנשי היאקוזה נתפסים כדמויות רומנטיות . אך יש לציין, שהציבור הרחב אינו נפגע באורח ישיר ממאבקים אלה. בסקרים שנעשו באזורים ה"חמים" ביותר ציינו פחות מ-5 אחוזים מהאזרחים, שהם נפגעים בצורה זו או אחרת מפעולה כלשהי של היאקוזה, כלומר אזורי בילוי ושעשועים.

אחרי מלחמת העולם השנייה, החלה לפעול בצד הקבוצות המסורתיות של הבקוטו והטקיה קבוצה מסוג חדש הנקראת גורנטאי. זהו זן חדש של עבריינים המאורגנים באופן שונה מזה של היאקוזה, שאינם מכבדים את חוקי הכבוד והמוסר הפנימי המסורתיים. רבים מאנשי הארגונים האחרים אינם רואים בהם יאקוזה של ממש, אלא בריונים וגנגסטרים. עם זאת, חלה התקרבות מסוימת בין ה"שמרנים" לבין ה"חדשים". ה"שמרנים" ויתרו על ערכים ועל טקסים מסוימים, וה"חדשים" רכשו אי אלו ערכים מסורתיים. כל הכנופיות אוסרות על שוד וגניבה, הצקה ואלימות, וכן גביית דמי חסות מאזורים מהוגנים.

העובדות הללו הביאו ליצירת שיתוף פעולה בין המשטרה לבין ראשי כנופיות. האחרונים עוזרים לאנשי החוק להשתלט על מריבות, על אזורים קשים, ועל פושעים אלימים. בשיחותיי עם קציני משטרה ועם ראשי כנופיות אישרו שני הצדדים את קיומו של שיתוף הפעולה הזה, ולפחות פעמיים הייתי עד לו. האווירה באירועים אלה היתה ידידותית ביותר. החוקים הפנימיים החמורים ושיתוף הפעולה עם המשטרה, תורמים ללא ספק לכך שברחובות יפן כמעט אין פשע אלים. ראשי היאקוזה גאים בתרומתם זו, ודוחים בשאט נפש כל השווה עם המאפיה האמריקאית. אחדים מהם מדברים בדאגה על "מאפיזציה" של היאקוזה,כלומר פתיחת פתח לפעילות אלימה ברחובות, גביית דמי חסות מאזרחים וכיוצא באלו. עם זאת מקקימות היאקוזה קשרים "מקצועיים" עם "עמיתים" בהונג קונג, בפיליפינים, בהוואי ובחוף המערבי של ארצות הברית; בנושאים של הברחת סמים נשק ושאר סחורות (אחזקת נשק אסורה באופן חמור ביפן).

שלט בפתח בית מרחץ יפני: הכניסה לחברי יאקוזה אסורה

אחים של שש וארבע
יחידת הארגון של היאקוזה היא האיקה, "בית" או "משפחה". בראשונה עומד אויבון ("תפקיד האב") והכפופים לו הם קובון ("תפקיד הבן"). ב"משפחה" יש אחים גדולים (הוותיקים) ואחים צעירים (החדשים). הקובון חייבים בציות מוחלט לאויבון ולמשפחה. שבועה זו מתייחסת גם לכמה חוקים פנימיים (ספציפיים לכל קבוצה, אך זהים בחלקם), כגון לא תרמה בהכנסותיך, לא תגנוב או תשדוד את האזרח הפשוט, אף לא בשעת רעב, לא תגע באשת חברך (חבר המשפחה!), לא תגלה את סודות הארגון למשטרה, השתמש בשפת הסתרים של הארגון.

היחסים הם דו-צדדים: תמורת נאמנותו של הקובון ומשפחתו במקרה של אסון או מאסר. מלבד מקורות ההכנסה שה"אב" מציג ל"בנו" ומכשירו לקראת השימוש בהם, הוא דואג גם לחינוכו, בכל המובנים. בעבר היתה נהוגה תקופת חניכות: הצעיר, לפני כניסתו, הרשמית ליאקוזה, היה שוהה בבית האויבן ומבצע עבודות שונות כניקיון, בישול, הגשה, שליחויות ושמרטפות, עבודות השמורות ביפן לנשים, החסרות בארגון בו חברים רק גברים. האויבון היה דואג לכל מחסורו ומחנכו, מנימוסי שולחן, דרך הליכות ומנהגים בחברה ועד "סודות המקצוע". מנהג זה הולך ומעבד מאחיזתו, אך ראיתי מספר קבוצות שבהן מקובלות תקופת חניכות, שהיא צורת החינוך המסורתית בכל המקצועות והאמנויות ביפן. בשיטה זו לומד החניך אגב צפייה בדוגמא אישית של המורה, ועל-ידי ההנחיה שהוא מקבל בכל פרט ופרט של חייו. החינוך ניתן גם על ידי ה"אחים הבוגרים". יש ויחסי המשפחה מוגדרים ביחסים מספריים, המבטאים יחסים עדינים של הירארכיה. למשל, אחים של חמש-חמש שווים במעמדם. לעומתם, יש אחים של שש-ארבע, שבע-שלוש ואפילו חמש וחצי-ארבע וחצי. ציותו של הקובון לאויבון עשוי למצוא ביטוי בנכונותו להקרבה – עד מוות. לעיתים יסגיר עצמו למשטרה במקום האויבון, ייקח על עצמו את האשמה ויישא בתקופת המאסר בגינה. בתקופת מאסר של קובון, גם אם לא היו כהקרבה עבור האויבון, ידאג האויבון לכל מחסורה של משפחת האסיר, ולעתים אף יקח אותה לביתו.

לעיתים מאורגנות כמה "משפחות" בארגון גג, שבראשו עומד מנהיג-על. לכל משפחה יש משרד רשמי, הנושא שלט גלוי ועליו שם המשפחה. לכל חבר משפחה יש כרטיס ביקור מהודר, ועליו אילן היוחסין של המשפחה , מארגון הגג, או האב המייסד, ועד בעליו של כרטיס הביקור. כתובת המשרדים ידועות למשטרה, ונציגיה מבקריה בהם באופן קבוע ונפגשים עם ראשי המשפחה.

המשפחה שאירחה אותי נחשבת למשפחה "רצינית". היא בעלת כוח רב באזור טוקיו, ומנהיגיה אמינים ומכובדים מאוד, הן בקהילות היאקוזה והן בעיני המשטרה. הרצינות באה לידי ביטוי גם בפרסומים השונים שהזכרתי קודם: שנתון עם חוקה ורשימה גלויה, ספר וכתב עת, היוצא לאור בקביעות מזה כעשר שנים. כתב-העת הוא רבעון מכובד המכיל מאמרים ומדורים כגון: דבר הבוס, תצלומים מפגישות "דיפלומטיות" שונות, תצלומים מטקסים דתיים של הארגון, רשימות הדרגות בתוך הארגון, מאמר על תרומתם של היאשי (אבותיהם של אנשי היאקוזה של ימינו) לאווירת הפסטיבלים הדתיים ולאמנות התיאטרון הנודד בתקופות קדומות, מאמרים על אישיים בולטים ביאקוזה , סימפוזיונים בנושא דרכה של היאקוזה וזכויות האדם של חבריה. נוסף על כל אלה, מופיעות אזהרות מאירות עיניים נגד השימוש בסמים והמסחר בהם. כתב העת אינו עומד למכירה, והוא מופץ בקרב אנשי הארגון בלבד. עותק ממנו נשלח תמיד למשטרה.

כאמור הארגון הוציא ספר יובל לציון 50 שנות קיומו. הספר מהודר וערוך בקפידה. חציו הראשון מוקדש לחייו ולפועלו של ה"אב המייסד", שהייה כנר רחוב. חציו האחר מוקדש למחקר מקיף ומעמיק על תולדות היאשי. עורך כתב-העת הוא אחד מבכירי המנהיגים של המשפחה, ארכיטקט שעזב את החיים "ההם" לטובת החיים "האלה" – וטוב לו.

דמות של איש יאקוזה בסדרת המנגה (קומיקס יפני) "הלגונה השחורה". ארגון היאקוזה נוכח בתרבות הפופולרית ביפן, דוגמת קומיקס, סרטים וסדרות טלוויזיה

השחור הוא לבן
אויבון מבוגרים מקוננים על הידרדרות ערכי המוסר והכבוד אצל הדור הצעיר, וכן על התרופפות המשמעת הפנימית. עם זאת מצאתי אצל הצעירים בארגון שבו התארחתי, יחס של הערצה עיוורת כלפי האויבון, אף בדרגות גבוהות יחסית. הם חוזרים לעיתים על המשפט: "אם האויבון אומר שהשחור הוא לבן, הריהו לבן".

לאנשי היאקוזה כמעט ואין חיים פרטיים והם כעיקרון "חיילים לכל עת" במשך כל שעות היממה. לרבים מהם חיי משפחה הרוסים, משום שאינם יכולים לעמוד במחויבות משפחתית כלפי נשותיהם וילדיהם. בעוד שבתיהם בדרך-כלל פשוטים וסולידיים למראה, הם מפגינים כלפי חוץ עושר וכוח במכונית זרה מפוארת מאוד, לבוש יוצא דופן וסממנים ראוותניים נוספים. אם חבר היאקוזה נכשל במעשה כלשהו, אכזב את האויבון שלו או הביא קלון על משפחתו, הוא ייענש באחד העונשים הקבועים בחוקתה של אותה משפחה. העונש הראשון יהיה לרוב עונש עצמי: גילוח הראש, שהוא הקל יותר, או קיצוץ פרק אחד בזרת יד שמאל, בפני האויבון. האויבון מקבל את פרק הזרת כאות התנצלות ושומר אותו. ראיתי רבים שיותר מפרק אחד היה חסר בזרתם.

עונשים כבדים יותר הם, לפי מידת החומרה: "סילוק השם", "חרם", "חרם שחור", "חרם אדום", "ניתוק מגע", הוא מוות סמלי, המוחרם לא יוכל עוד לעולם להצטרף לאף אחת מהכנופיות היאקוזה ביפן. לא מקובל פסק-דין מוות, אלא במקרים קיצוניים ונדירים ביותר. גלויות הכתובות ביפנית רשמית, המציינות את חומרת העונש ואת שמו של הנענש, נשלחות למשרדי כל ארגוני היאקוזה, כדי שאיש לא יצור קשר עם המוחרם.

רבים מאנשי היאקוזה מכסים את גופם בכתובות קעקוע מפוארות. תהליך הקעקוע הוא מעין טקס חניכה. הוא נעשה באמצעים מסורתיים (ולא על ידי מחט חשמלית שמכאיבה פחות), עולה ממון רב ונמשך עשרות ומאות שעות של כאב. נושאי הציורים לקוחים מהמיתולוגיה היפנית, מסצנות תיאטרון הקאבוקי ואף מחוברות קומיקס. הציור, שכמובן אי אפשר למחקו, מהווה מעין תלבושת המסמלת את העובדה שההצטרפות לארגון היא בלתי הפיכה. "תלבושת" זו מהווה גם סמל מסחרי לאנשי היאקוזה. אם הם חושפים את ציורי הקעקוע, הם מזוהים מיד כאנשי יאקוזה. ציורי הקעקע נחשים גם לארוטיים, לפחות בחוגים הקשורים ליאקוזה. הציורים מצויירים בחול חלקי הגוף, בעיקר מן הירכיים ועד לכתפיים.

נוסף על ציורי הקעקע ולזרת ידם השמאלית הקצרה בדרך כלל מהרגיל, אפשר לזהות את אנשי היאקוזה גם על פי הסממנים הבאים: שיערם קצוץ או מתולתל, הם מרכיבים משקפי שמש, לובשים חליפות מהודרות, צורת הליכתם מיוחדת, סגנון דיבורם אופייני והם מרבים להשתמש בסלנג.

טקס מסורתי בהשתתפות אנשי היאקוזה | צילום: Jeff Laitila, flickr

טקס כוס הסאקה
מקורות כוח האדם של היאקוזה הם לרוב עבריינים צעירים, בודדים או מאורגנים או חבורות אתניות של מיעוטים קוריאניים, סינים ואחרים, ולעתים צאצאים של כת הטמאים הקדומה של יפן, שבניה מונים עדיין כ-5 מיליון נפש. ההצטרפות באה עם פנייתו של חבר יאקוזה אל צעיר בודד או אל חבורה שבלטה בעוצמתה באזור מסויים. במשך זמן מה יהיו הצעירים "חניכים". אם יוכיחו את עצמם כאנשים אמינים, יעברו את טקס הסאקאזוקי-גוטו, טקס כוס הסאקה (יין האורז היפני, שהוא גם יון הנסך המסורתי בטקסים דתיים), שהוא הטקס המקודש ביותר ביאקוזה. ביום הנחשב ליום בעל מזל טוב מכינים אולם גדול שבצידו האחד במה, וממנה שביל העשוי בד לבן, המוביל אל צידו האחר. על הקיר מאחורי הבמה שלוש מגילות, ועליהן שמות האלים הנחשבים לפטרונים של היאקוזה. מתחתן מסודרים משני עברי הבמה יבולים סמליים של היבשה (פירות, ירקות ופרחים), ושל הים (פירות ים, אצות ים). מתחת להם, על מגש גדול, שני בקבוקי סאקה לבנים (סמל לזכר ונקבה או היין והיאנג), דג שלם, וערימות קטנות של מלח. האחראי על הטקס מבקש את רשותו של ה"ערב" (אחד מזקני הארגון) לקיום הטקס, ומשנתקבלה הרשות מתחיל טיהור הכוס הקדושה, שממנה ישתו האויבון והקובון. כל צעד מתבצע באופן טקסי-תיאטרלי, וכל שלב מוצג לראווה בפני העדה היושבת באולם.

לאחר הטיהור מוזג האיש אשר על הטקס מעט סאקה מכל אחד מהבקבוקים אל הכוס המטוהרת, ומוסיף מעט מן הדג ומעט מן המלח. כל אלה מסמלים טיהור ואיחוד של שני השותים. בתום השתיה נאמרים הדברים הבאים אל ה"בן": מרגע ששותים מכוס זו הנך מחויב – גוף ונפש – למשפחה ולאויבון, אף אם תיאלץ להניח לאשתך ולבנך לרעוב, אף עם תיאלץ להקריב את חייך. חובתך מעתה ואילך היא לבית ול"אב". או" מעתה ועד יום מותך לא יהיה לך מקצוע אחר. האויבון הוא אביך היחיד, אחריו תלך באש ובמים". הדברים נאמרים בלשון גבוהה מאוד יפנית עתיקה ורשמית שמשתמשים בה אך ורק בטקסים דתיים.

4:30 לפנות בוקר, kabikucho – רובע האורות האדומים בטוקיו. בשעה הזאת הרחובות שייכים לאנשי הצללים ושומר נפשו ירחק

אלה אירועים סודיים, בעיקר בשל הפחד מן המשטרה המנסה לאסור אותם. אי לכך נשמרים המקום והזמן בסוד, עד יומיים לפני הטקס, ואז מתקיים סבב טלפונים מהיר המודיע על זמן הכינוס ומקומו. האנשים מתכנסים, לעיתים בעילום שם, ומחליפים את תלבושותיהם המערביות לקימונו מהודרים, שהם לובשים לאורך כל הטקס.

בשני הטקסים בהם נכחתי גיליתי מתח והתרגשות אצל הצעירים. לא כולם היו רשאים להיות נוכחים בטקס, ורבים מהם הציצו ביראת קודש מבעד לדלתות. בתום הטקס מתקיימת מסיבה, שבה מתכנסים כל חברי המשפחה, ולעתים אף כל המשפחות המאורגנות בארגון-על אחד. בעוד שבטקסים בהם נכחתי השתתפו כ-80 איש, במסיבות שלאחר-מכן השתתפו כ-800 איש. האורחים יושבים בטורים ארוכים לאורך השולחנות הערוכים, נאומים וברכות נישאים בכובד ראש ובלשון רשמית, ואז מגיעות גיישות בעשרותיהן ומתחילות זלילה וסביאה כיד המלך.

טקס הסאקאזוקי-גוטו הוא עדיין האירוע החשוב ביותר ביאקוזה. בו מתגבשת המשפחה וחברי הארגון נשבעים את שבועתם ל"משפחה". גם טקסים מינוי אויבון חדש או מינוי יורש לאויבון הגדול מבוצעים באופן דומה, אם כי בדרגת הידור ותיאטרליות שונים. בימינו איבד הטקס מחשיבותו המסורתית ומספר הטקסים הולך וקטן.

פרחי רוח
במגעי התכופים עם אנשי היאקוזה יצרתי קשרי ידידות אמיצים עם כמה מהם. אחד מהם סיפר לי שבילה כ-11 שנים מחייו בבית סוהר, רובן בשל קטטות ומעשי אלימות. בפעם האחרונה יצא מהכלא לפני כשמונה שנים. הוא ישב שם כארבע שנים על שדקר אדם במריבה. בבית הסוהר למד היסטוריה, ציור בדיו, קליגרפיה וכתיבת שירי הייקו (שירים יפנים קצרים). הוא כתב יומן שירים. כל יום כתב שיר אחד. מעולם לא הראה את היומן לאיש פרט לאשתו, כך אמר, אך יראה אותו לי. ואכן, הוא שלח את המחברת לביתי. פתחתי את המחברת: בדף הראשון היו פרחים מיובשים וליד אחד מהם שיר. בדף השני היו כתובות בקליגרפיה יפהפייה, והמילים: פרחי רוח (הכוונה לפתיתי שלג) – שירים מבית הסוהר. בחרתי לסיים את הכתבה הזו בשלושה שירים ממחברתו:

ספריית הכלא
אני קוטף פרחים,
מתוך מגדיר צמחים.

סוף היום
לכבות את הרדיו!
עם כיבוי האורות,
קול צרצר חודר לחדרי.

(שיר שהיה כתוב ליד פרח מיובש)
שנת החורף.
ניחוח הכלנית הולך ונמוג.
ניחוחה של אשתי עדיין חזק.

________

צילומים: Jeff Laitila, flickr ;Colin and Sarah Northway,flickr

הפוסט יאקוזה – ארגון הפשע היפני הופיע ראשון במסע אחר

האיקוּ הוא צורת שירה שנוצרה לאורך זמן במאה ה־16 ביפן והגיעה לגיבושה ולשיאה הראשון עם פועלו של מי שעד היום הוא ללא ספק גדול משורריה – בּאשוּ.
ההאיקו הוא שירה יפנית מקורית, שהיא הקצרה ביותר בעולם. בכל שיר 17 הברות (מחולקות ליחידות של 5, 7, 5), המציירות תמונה ובה שני ציורים, מהלך אירוע קצר, שכל אחד מהם מתואר בלא יותר משמונה או תשע מלים. הציורים נפגשים ומציתים אצלנו, הקוראים, זיק.
בריקוּתו כביכול של השיר מצוי עומק גדול, שכן הוא מעורר בפשטותו גלים של תמונות, מחשבות, זכרונות ורגשות בלתי צפויים בכל קריאה וקריאה שלו. באשו אמר ששיר החושף עצמו בשבעים אחוז הוא שיר טוב, אך שיר החושף עצמו בחמישים אחוז, אי אפשר להתעייף ממנו לעולם.
שיר האיקו טוב הוא מעין הזמנה, אבן שמוטלת אל בריכה ויוצרת בה מעגלי גלים. אין בשירים רעיונות פילוסופיים או אחרים. אין בהם השתפכות רגשית, והמחבר אינו נוכח כלל, או שהוא נוכח במרומז.
ההאיקו הוא שירה של פרימיטיביזם: הצבעה ולא יותר מכך על תמונה קטנה, בנאלית, כל כך פשוטה, שלא נראתה עד עתה בעין לא קשובה. בכל שיר מלה המציינת עונת שנה או רומזת עליה, ובכך הוא מעוגן היטב במציאות הממשית.
השירים מצביעים על עולם פשוט, מיידי, יומיומי. השפה לא מורכבת, לא מקושטת, לא מליצית, לא פרשנית, ישירה. כמו דוֹגֵן מאות שנים לפניו, אמר בּאשוּ לתלמידיו: "השיגו דרגה גבוהה של הארה וחזרו אל עולמם של האנשים הפשוטים".
נהוג לדבר על רגע האיקו ועל מבט האיקו. אפשר לדמות זאת לתמונה קולנועית קצרה בת שתי שניות: צילום טהור ובלתי מתערב, כמעט מצביע ותו לא. תנועה קצרה של חרק, תנודה של עץ. ובאותו רגע תו לא. וזה הכל. וזה – הכל.

קצר כל כך שאין לו זמן
בקיצור המופלא שלו נושם שיר ההאיקו את ככות הדברים, כלומר, את האירוע הקורה לפנינו ברגע התרחשותו, ככה, כמות שהוא, נקי מן הסיפורים, הערכים והמשמעויות שאנו מעמיסים עליו. קצר כל כך שאין לו זמן: אין לו זמן לקבע את האירוע לדבר נצחי, בעל תוקף, מהות או קביעות.
שיר ההאיקו אינו מבקש לא את נשגבות הלשון ולא את נשגבות הרגש. דווקא אורכו, אורך נשימה או אורך משיכת המכחול, מביא אותו אל המקום שבו הלשון זהירה עם עצמה, פן תפגע בקדושתו של המצוי, זה שבחיפושנו הכפייתי אחר הנשגב ומשמעותו שכחנו אותו. כשמשורר ההאיקו אומר:

הלילה הארוך,
קול המים
מספר את מחשבותי

הוא איננו מתכוון למשהו אחר מן הדבר הזה עצמו: הוא ספוג כל כולו בחוויית המים הרוחשים, והם הם מחשבותיו.
בהאיקו אפשר למצוא את שהיפנים מכנים סאבִּי – תחושת הבדידות שאיננה רחמים עצמיים, שבה האדם או בעל החיים שמצוי ברגע מסוים לבד הוא עם התופעות:

חולה בעת מסע
חלומותי סובבים
על פני שדה שומם.

שיר האיקו טוב מעורר את המבט לראות דברים בככותם, בלא הארגון המקובל שלנו שמסמיך מין למינו. המציאות אינה מסמיכה דבר לדבר ואינה מחויבת להגיון הארגון התרבותי שלנו. למשל:

באותו פונדק
לנות גם נערות שעשועים,
תלתן וירח.

כל אחת מתמונות השיר (נערות שעשועים, תלתן וירח, למשל) אינן מתייחסות זו לזו באופן טבעי, גם לא כדימוי או כהשאלה זו לזו. כל אחת מהן עומדת בפני עצמה. הצירוף ביניהן הוא מצד אחד תמונה אמיתית, חד פעמית, הנראית לעין המופתעת, דוגמה לצירופים האינסופיים שמזמן לנו הטבע. מצד אחר, האיקו טוב מעורר מעין שדה חשמלי, שיוצר זיק, פתיחה רבת אפשרויות של תמונות ותחושות שאינן במצאי המקובל של מחסני התודעה.

	לפרויקט המיוחד על יפן >>

הפוסט האיקו – השירה הקצרה בעולם הופיע ראשון במסע אחר

– מורי, אני רוצה לבוא בשערי הזן. אנא למד אותי. – אתה שומע את פכפוך הפלג? – כן. – היכנס משם. מהו קול היד האחת? בלא לחשוב על טוב ובלא לחשוב על רע – הראה לי את פניך המקוריים, לפני שאביך ואימך נולדו. מפות ומדריכים מודפסים ליעד יפן, בהנחה לגולשי מסע אחר! חידות־משימות מלכודת אלו הן חלק מן המסורת הידועה של העולם הקרוי זן־בודהיזם. באמצעותן ובאמצעים נוספים מלמד המורה את התלמיד אורחות חיים אחרים. איך לומדים בזן? בדרכים שונות, בעצם באינספור דרכים, אבל בעיקר באמצעות שיפור הקשב לעולם. זאת אפשר לעשות במדיטציה או בפרובוקציה ובאתגור בלתי פוסקים של התודעה שנועדו לעוררה. מצד אחד, קיימות הדרכים השקטות והמתבוננות של המדיטציה לסוגיה – זוהי דרך תשומת הלב. המדיטציה, המתורגלת יום יום על ידי תלמיד הזן, היא כלי שקט ומדויק, שבאמצעותו מתבונן התלמיד בזרם התודעה שלו. כך הוא נוכח בעליל בחלופיות האירועים, הרגשות, התחושות, הקולות והמראות. בתוך כך הוא גם מבין את היותם חשובים ולא חשובים כאחד. מדיטציה יכולה להיעשות בישיבה, בעמידה, בהליכה, באכילה או בשטיפת כלים. היא אינה צורת ישיבה מחייבת, אלא הלך נפש של התבוננות ללא פניות וללא שיפוט מוקדם. הלך נפש זה אינו מחפש לו דווקא ריטואלים, אלא הופך כל עשייה לריטואל, כלומר למעשה בעל חשיבות. מכאן מוצאו של טקס התה היפני, שאינו אלא הכנת תה לאורח מתוך תשומת לב מדויקת וקפדנית. כלי מים בכניסה למקדש בטוקיו, המשמש להיטהרות מן הצד האחר, יוצר הזן פרובוקציות ואתגורים אינסופיים של כל המושגים, הרעיונות והדימויים שלפיהם אנו בונים את חיינו. האתגור יכול להיעשות באמצעות קוואנים, שהם אותן חידות־משימות המוטלות על התלמיד כדי שיתמודד איתן במעשיו. במעשים אלה הוא מוכיח נוכחות נקייה, בלתי מותנית בדעות קדומות או קודמות. מעשה הזן אינו קשור בהכרח לחיי מנזר. הזן היפני התקיים מראשיתו בעולמות עשייה רבים: במנזר, בציור, בטקס התה, בקַדָרות, בעשיית גנים, בתיאטרון, באמנויות הלחימה, בבניית הבית, בשירה, למעשה בכל עשייה ועשייה. כל אתר בעולם הוא חדר כיתה, כל התרחשות היא שיעור, כל מעשה הוא אימון והוא הדבר עצמו, אמצעי הלימוד וגם תכלית הקיום. המורה הוא זה שמוביל את התלמיד אל התבוננות חסרת פשרות במערכת החשיבה שלו, עד שהתלמיד מגיע לתובנה חדשה. גם תובנה זו זקוקה, כמובן, להתבוננות מדויקת וחסרת פשרות, שתביא לתובנה חדשה, וכך הלאה – ערות נוכחת, שאין לה סוף. מה לומדים בזן? כששאלו פעם מורה זן מהי משמעות הבודהא, ענה שאם יש לו משמעות, הרי היא שהוא, המורה עצמו, איננו מואר עדיין. הנפש המבקשת משמעות היא בורה, ולכן היא מניחה שמשמעות מצויה במקום אחר מן המקום שבו היא מצויה ברגע זה ממש. הזן איננו מערכת תכנים, ולימודו איננו מוסיף ידע על העולם, אלא משפר את כלי הקשב שלנו אליו. אנו לא לומדים על העולם דבר; אנו לומדים איך להקשיב לו ולהתבונן בו ולדעת שבאמת ובסופו של דבר, אין לדעת. למידה רגילה מוסיפה פרטי מידע לתוך מערכת ידועה; היא אינה שואלת שאלות על המערכת עצמה. הזן־בודהיזם שואל שאלות על המערכת. לעתים הוא גם שואל על השאלות ועל הצורך לשאול אותן. הוא שואל גם על עצמו ועל הצורך בו, בזן־בודהיזם. לכן הוא גורס "אם תפגוש בדרך את הבודהא, הרוג אותו!", פן ייהפך הבודהא לתוכן מקפיא נוסף ברפרטואר האידיאולוגי־דתי־פסיכולוגי שלנו. הקשב שמלמדים בעולם הזן הוא קשב שאין לו סוף, ואין סוף לדקויות הקיום שהוא יכול להגיע אליהן. קשב זה לעולם אינו מביא אותנו אל המנוחה ואל הנחלה של אמיתות מרגיעות. באמצעותו אנחנו למדים את היותנו חיים בתוך ומתוך תלות גומלין בלתי פוסקת עם כל דבר בעולם, ושמשמעות תלות זו היא חמלה אינסופית. חמלה היא צורת קיום בעולם, המבינה את הרשת הדקיקה האינסופית שבה כל החוטים טוויים זה בזה ואת העובדה שגם אם הרשת אינה תמיד נראית לעין, היא קיימת ואנו אחראים עליה. מן הקשב הזה אנו למדים, שכל רגע הוא לעולם הראשון והאחרון שלנו ושאין אמת נעלה מן הקשב המיוחד והחד פעמי למה שמתהווה לפנינו ברגע זה: אדם כורע, פרח בצד הדרך, זבוב שמחכך את רגליו האחוריות זו בזו, קרן אור מן החלון שמוטלת על כוס קפה, מלה מפי אדם או צווחה של אווז בר. מן הקשב המדוקדק והמדויק הזה אנו למדים שכל אלה בני חלוף, ושחיים הם בדיוק ההתרחשות שבמהלכה כל אלה חולפים ומשתנים ומפנים את מקומם לבאים אחריהם, כדי שיחיו גם הם. עבודת קדרות על אובניים יותר מכל, אולי, לומדים בזן את הנוכחות־בכל של הטבע הצלול, שאינו טובע בים הפירושים, התיאוריות, האבחנות וההבחנות. הטבע הצלול, טבע הבודהא, רואה את ההתרחשויות האינסופיות, הקשורות זו בזו ומשפיעות זו על זו, בככותן. הככות הזו, כלומר, היכולת להיות עם ההתרחשויות ובתוכן, כמות שהן, היא תמציתו של הזן. ככות זו אינה מצויה בתורה פילוסופית, אף לא בתורה הפילוסופית הקרויה זן, אלא בכל אתר ואתר (בזן משתמשים במונח "אתר" גם במשמעות של נוכחות או של מעשה), למשל בקריאת המאמר הזה, בהחזקת העיתון הזה, בניחוח הקפה ובנבילת הפרח באגרטל. זן בסין וביפן הזן־בודהיזם נוצר במשך מאות שנים (במאות השביעית עד העשירית) בסין, שם נקרא צ'אן. המלה צ'אן היא הגייה סינית של המלה הפאלית (שפה אחות לסנסקריט, שבה דיבר בודהא) ג'האנא, שפירושה מדיטציה או התבוננות. בתקופה זו החלה בסין השפעה הדדית בין הבודהיזם (שהתקיים בסין כבר מאות שנים) לבין תנועות דתיות ופילוסופיות מקומיות, במיוחד הדאואיזם. הערכים הבודהיסטיים, במשולב עם הדגשים הדאואיסטיים על ספונטניות, ספקנות ופשטות, הניבו תנועה ששמה דגש על ראייה ישירה, מדיטציה ואימון המבוסס על אתגור בלתי פוסק של צורות החשיבה המקובלות של התלמיד לקראת "התעוררות". "התעוררות" זו משמעה שחרור התלמיד מגורמים חיצוניים – מכבלי החשיבה, ממוסכמות, מנִסים, ממורים ומטקסטים – כמקורות יחידים ללמידה ולאימון והסתמכות החניך על עבודתו שלו ועל יכולותיו האישיות. הזן נקלט ביפן מהר מאוד ובטבעיות. הוא השתלב היטב בדתות הקיימות: השינטו הקדום, על הפשטות והאופטימיות שלו וקרבתו הרבה לטבע; והבודהיזם לסוגיו, שהיה קיים ביפן כבר 700 שנים. מעמד הסמוראים אימץ את הזן כדת הרשמית שלו, ובכלל זה את הנטייה הזנית לפשטות, להסתפקות במועט ולהסתמכות עצמית. בהמשך ההיסטוריה קמו לזן מורים גדולים ביפן, מהם הגדולים ביותר בדברי ימי הבודהיזם: דוֹגֵן, הָקוּאין, רִיוֹקאן, באנקֵיי, סֶנְגאי ואחרים. שליטים (שוֹגוּנים) אימצו אותו ועודדו את התפתחותו בתחומי החיים השונים, החל בפוליטיקה וכלה  באמנויות. ההתפתחות הגדולה של הזן ביפן היתה ביציאתו מן המנזרים. החל במאה ה־14, כמאה שנים אחרי הגעתו ליפן, מצוי הזן בכל תחומי החיים היפניים. אי אפשר לייחס זאת רק לקסמו ולשילוב המוצלח בינו לבין טעמים ומנהגים מעולם השינטו הקדום, אלא גם למסקנות שפותחו על ידי המורה דוֹגֵן במאה ה־13: הגאולה מצויה כאן ועכשיו, טבע האדם הוא טבע בודהא (ניעור ומואר) מלידה, האימון הוא בכל מקום ובכל מעשה, ואין בעצם הבדל בין אימון לבין הגשמה. לכן אי אפשר להבין את תרבות יפן בלי להבין את הזן־בודהיזם בגרסתו היפנית. הנוכחות שלו קיימת כיום גם בתחומים מודרניים: מאופנה, עיצוב המוצר, ארכיטקטורה ואמנויות לחימה חדשות ועד שיטות טיפול פסיכולוגיות. ובכל זאת אין הכוונה לטעון שכל היפנים הם אנשי זן, שהשפעת הזן על היפנים היתה מודעת, או שאין ביפן עולמות תרבותיים אחרים. יפן מגוונת ואפשר למצוא בה מכל וכל, אלא שהשפעת הזן על תרבותה היא מכרעת. זן במערב זן־בודהיזם הוא צירוף שגור מאז ראשית המאה העשרים, ובמיוחד אחרי מלחמת העולם השנייה, בעולם הקרוי מערבי. יש קרם לחות זן ואופנת זן ובושם זן, ויש לנו זן בעסקים ובאמנות הקשת ובאמנות אחזקת האופנוע ובחיי היומיום – זן שחובר עם כל דבר. אגלי טל על שיח בחצר הזן קסם לאנשים רבים במערב: משוררים, סופרים, חוקרים, מוזיקאים, ציירים, פילוסופים, מעצבי גנים, קדרים, מעצבי אופנה, פסיכולוגים ומטפלים למיניהם ואנשי רוח מכל הדתות. ב־15 השנים האחרונות הוא חודר לעולם הפסיכותרפיה ולאחרונה גם לעולם הארגונים והעסקים ומשפיע עליהם באופן מרשים. קבוצות זן רבות בעולם המערבי עסוקות במעורבות חברתית ברוח הזן (עבודה עם חסרי בית ועם אסירים), והשפעתו בעולם האמנות עדיין רבה. מספר קבוצות הזן, מרכזי הזן ומנזרי הזן בעולם המערבי מגיע לאלפים רבים. קבוצות רבות מתרגלות זן בקביעות, לרוב בהדרכת מורה ולעתים גם בלעדיה. רשתות זן מתפרשות מארצות הברית, דרך אירופה ועד אוסטרליה וניו זילנד; קבוצות אחדות קיימות גם בישראל. בעידן האינטרנט התפתחו קשרים וירטואליים בין קבוצות רבות, המנהלות חיי תרגול אינטנסיביים ברשת. אפשר לומר שקיים היום זן מערבי מסוגים שונים, שאופיו של כל אחד מהם נקבע לפי הארץ והמורים המנהלים את הקבוצות. הזן המערבי נמצא בתהליכי ניתוק ממקורותיו האסייתיים (במיוחד היפניים) ומגבש דפוסי עבודה, מושגים ואורחות חיים המתאימים למערב. מדובר בשלב חדש ומרתק בהיסטוריה הארוכה של הזן, כ־1,300 שנה, מראשיתו בסין במאה השביעית ועד ימינו. כל זאת, כמובן, בלא שמנינו את המרכזים ואת המנזרים המסורתיים, שרובם ביפן ורבים אחרים בקוריאה, בסין ובווייטנאם. למרות היותו זרם בבודהיזם נתפש הזן כצורת עבודה רוחנית, שאיננה דתית במובן הרגיל של המלה. הוא נתפש כזרם אוניברסלי, שאינו מתקיים אך ורק בישויות אתניות אלו ואחרות ואינו תלוי תרבות. ה"סיניות" וה"יפניות" שלו היו אולי מקור משיכה אזוטרי בתחילת דרכו במערב (כמו בסרט "קראטה קיד"), אולם יותר ויותר אפשר היה לרבים, ובהם אנשי דת נוצרים ויהודים, לראות את העל־תרבותיות שלו. הזן ומוריו הרבים, אסיאתיים או מערביים, אינם נקיים מחולשות. הם מלמדים אותנו אנושיות רבת פנים, רב ממדית וגדושת סתירות. מורי הזן אינם יכולים לעשות קפיצת דרך, אינם מרחפים באוויר, אינם יכולים לרסק קירות בצעקות, לדרוש דרשות מופלאות, לספר על מודעות קוסמית, לחלק מנטרות, לרקוח שיקויי פלא, להעניק חיי נצח או לחיות אותם. מורי הזן הם אנשים. הם יודעים שמחה וצער. הם מתאהבים והם בעלי חולשות. הם מעשנים ושותים ואף אוכלים בשר לעתים, אלא שאין הם חיים במריבה מתמדת עם חולשותיהם. הם אוכלים, הם שותים, הם מניחים את המקלות. זן מתחיל במקום שבו נפסק הניסיון לשיפור העצמי. הוא ההכרה במה שנמצא איתנו ברגע זה. הוא ההבנה שמה שבנמצא נמצא נכון לעכשיו, ומה שנכון ברגע זה נכון תמיד וטוב, ואין לשלול אותו עבור עצמי מדומה שמצוי מעבר לפינה. בזאת אולי מצויים הפנים המקוריים שלפני היות כל צורה, לפני היות אביך ואימך.

הפוסט זן בודהיזם: אכלתי, שבעתי, אני מניח את המקלות הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט ברובודור, ג'אווה: צורתה של הנירוונה הופיע ראשון במסע אחר

בעלי החיים המשחקים קרויים בעלי חיים אופורטוניסטים, כלומר, המסתגלים בקלות לתנאי סביבתם . אלה בעלי חיים המסוגלים לחיות בעולמות שונים וגם "לברוא" ולדמיין עולמות חילופיים לעולם הקיים, ולחיות אותם באופן משחקי. בעלי חיים בלתי-מסתגלים נקראים ספציאליסטים, ואצלם המשחק אינו קיים. על העם היפני אפשר לומר שמתגלמות בו שתי התכונות הללו גם יחד: מחד גיסא חשים היפנים בנוח בדלת אמותיהם,חושדים בזרים וחוששים משינויים; העולמות הזרים מאיימים עליהם. מאידך גיסא הם מגלים סקרנות ונמשכים לשינויים,ובצורות שונות הם אוהבים לברוא עולמות חילופיים ו"לשחק" אותם. בניגוד לדימויי החיצוני – היפנים אוהבי משחק מובהקים הם.

משחקי אלים
בדומה לעמים אחרים, היו רבים ממשחקיהם הראשונים של היפנים ,משחקים שבין אדם לאליו. בשדת השינטו היפנית, אלים רבים הקרויים קאמי; הם חסרי גוף וצורה ומבטאים את התפיסה של קיום "נשמה" או "רוח" בעצמים טבעיים שונים. פולחני הקאמי היו למעשה משחקים ממינים שונים. פולחני הקאמי היו למעשה משחקים ממינים שונים: משחקים שבהם הקאמי או האדם הוא המחשק הראשי ומשחקים שבהם משחקים ממינים שונים : משחקים שבהם הקאמי או האדם הוא המשחק הראשי ומשחקים שבהם משחקים שניהם זה לצד זה. מקצת הפולחנים אף נקראים קאמי אסובי (אסובי – משחק) כלומר,"משחקי אלים" (גם בהינדו נקראים חלק מן הפולחנים הדתיים לילה ,כלומר משחק, באותו מובן). משחקים רבים ביפן של היום הם גלגוליהם של אותם משחקי אלים קדומים.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד יפן,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

לפי האמונה היפנית באים הקאמי לבקר את בתי הכפר בעונות מסויימות (בדרך כלל בחורף ובקיץ). היפנים היו עורכים לכבודם מעין משתאות (קיואן). במשתאות אלה, היה על כל אחד מן הנאספים לבצע משהו לכבוד האלים: זמר, ריקוד ,קריאת שיר,משחק וכדומה. כל המסרב נחשב למביא מזל רע לאירוע. האירוע עצמו נתפס כמביא מזל טוב ,יבול מבורך, וכן קשר אמיץ עם הקאמי במשך העונה המתקרבת. מסמכים היסטוריים רבים ,מעידים על המשכיותו של מנהג זה, והוא מקובל למעשה גם כיום בכל מסיבה יפנית ,דתית או חברתית: על כל אחד מן הנאספים לבצע מעשה אומנות או לארגן משחק עם הקהל.

שיגעון הפרחים
המילה "קורואו" (מילולית- שיגעון) מהבטאת ביפנית את הרעיון של התנהגות החורגת באופן בולט מן המקובל והנורמאלי. אדם נסחף במחשק, בעליצות, בשמחה עליונה, או להיפך, בכאב וביגון ואז הוא "קורואו". בשני המקרים נחשב האדם כקרוב לקאמי, או כאילו "נדבקו" בוא קאמי או רוח כלשהיא המבקשת להתבטא. שיגעון זה בא ידי ביטוי באירוע הנקרא "משחק", שכן המשחק הוא האפשרות לראות בו בזמן עולם נורמאלי בעל חוקים ,ועולם אלטרנטיבי ,חופשי.

תופעות טבע שונות נחשבות כמביאות למצב של שיגעון ולכן מלוות במשחקים או בצורות בילוי משחקיות: פריחת הדובדבן, התמלאות הירח,רדת השלג וכדומה. האנא-גורוי ,"שיגעון הפרחים" למשל, מבטא את מצב הרוח בזמן פריחת הדובדבן. במשחקים המלווים אותו, צועדים היפנים אל עולם שאינו אמיתי, וכך, על פי אמונתם, זוכים הם לאיחוד זמני עם הטבע. העפיפונים היפנים המפורסמים ביופיים, היו במקור "אנטנות" לשם קליטת הקאמי המצויים בעולם, והורדתם לעולם בני האדם. המשחק הוא, איפוא, מעשה דתי, אלוהי, וההתנהגות נטולת הרסן המציינת אותו לעיתים, היא התנהגות מקודשת.

פסטיבל הים באוהרה, הנחגג עם סיום עונת איסוף האורז. כל משפחה נושאת ארון קודש כבד אל הים ונכנסת עמו את המים, עד לאפיסת כוחות| צילום: טל גליק

מקדשי השינטו הם המקום שבו מבצעים היפנים את הפסטיבלים לקאמי. ביפן פסטיבלים רבים, אולי הרבים ביותר בעולם יחסית לגודל האוכלוסיה. מלבד הפולחן הדתי הישיר לפני משכן הקאמי, מצטיינים פסטיבלים אלה ביסודות משחקיים מובהקים שהם חלק מן הפולחן: תחרויות קשת,משחקי ספורט, מירוצי סוסים, האבקויות ועוד. כל אלה נועדו לקרוא לרוחות הקאמי על מנת שייטיבו לקהילה בעתיד. חלק מם הפעילויות מתאפיין בהתנהגות חריגה, או אף הפוכה, להתנהגות המקובלת בחברה היפנית.

באזור מסוים בצפון יפן נערך פסטיבל ה"נאמאהאגה". צעירי הכפר נאספים בליל חורף מושלג כשהם עוטים מעילי קש גסים, ועל פניהם מסיכות מטילות אימה. הם אוחזים לפידים, ותוך כדי שאגות מקפיאות דם פולשים לתוך בתים בכפר, בסנדליהם המטונפים בשלג ובבוץ (ביפן, כידוע, חולצים את הנעליים או הסנדלים בכניסה לבית), מתרוצצים בתוך הבית, תופסים ילדים ונערות צעירות, צועקים ומתנהגים בפריצות מופגנת, ומזהירים את בני הבית מפני התנהגות בלתי נאותה (!) .אמנם בני הבית צוחקים ,אך עם זאת הם פוחדים מפניהם,מקבלים אותם בכבוד ,ומלעיטים אותם בכל טוב,לפני צאתם ל"פלישה" הבאה.

במקומות רבים ביפן, בזמן הפסטיבל הדתי, נהוגים משחקי קללות, עירום וכדומה. צעירי הכפר נושאים על גבם את ארון הקודש בעירות כמעט מלא, אחרי שטבלו במימי הנהר הקפואים, או מתחרים זה בזה ב"כיבוש" עמוד חשוב במקדש. כל זאת בליווי קללות שהם מקללים זה את זה וכן את כוהני המקדש ,וכל המרבה,הרי זה משובח.

הספורט האהוב ביותר ביפן, האבקות הסומו,הוא גלגול של משחק דתי שכזה. שרידים רבים של הפולחן הדתי הקדום עדיין נראים בזירה כיום:תלבושתם הטכסית של המתאבקים , כהן השינטו השופט בזירה, זריית המלח בזירה לשם טיהורה לפני ההיאבקות, תנועת הפולחן המקדימה את הקרב. ועוד. לפני הקרב, עולה אלוף לזירה , כשלגופו חבלים הזהים לחבלים התלויים בשער המקדש, והקשת שאותה הוא מפנה ומסובב לארבעה כיוונים, היא בעלת אותו תפקיד טיהורי שנועד לה בטכסי הדת. כל תוצאות תחרות כזו, ניצחון או תבוסה, הצלחה או כשלון, היוו עבור היפנים סימן אלוהי לאופי השנה המתקרבת: טיב היבול, מזג האוויר ועוד.

במשך השנים הפכו חלק ממשחקי האלים למשחקים חברתיים ואיבדו את צביונם הדתי, על אף שרבים מהם עדיין מהווים חלק מן הפולחן גם היום.

בחצרות אצילים במשך דורות רבים התפתחו משחקיהם של היפנים בחצרות האצולה. בשעות הפנאי הרבות שבידיהם ,פיתחו אצילי תקופת היאן (מאות 8-12) סדרה של משחקים מעודנים, שרובם קיימים בצורה זו או אחרת, אף בימינו. רבים ממשחקים אלה נחשבו למעשה אמנות או התפתחו לאמנות משוכללת לכל דבר. מקצתם יובאו מסין ומקצתם היו המצאה יפנית. רובם מובחנים בכך, שרק מי שעתותיו בידיו, יכול לשחק בהם.

משחקים רבים הם למעשה תחרויות אמנותיות. למשל, שני צוותים מתחרים בכתיבת שירה ומגישים את שיריהם לשיפוטו של שופט בר-סמכא (אוטא אוואסה); או שני צוותים המתחרים בציור (א-אוואסה), בבחירת פרחים (במיוחד מיני כריזנטמות) או בשזירתם. במשחק אחר מציירים ציורים זהים על שני חלקי צדף ומפזרים חלקי צדפים רבים על פני החצר. המטרה היא למצוא את שני החלקים התואמים במהירות הגדולה ביותר (קאי- אוואסה). במשך הזמן השתנה המשחק כך שעל צד אחד של הצדף נכתב חציו הראשון של שיר, ואילו על האחר נכתב חציו השני של השיר. על המתחרים היה למצוא את שני חלקי השיר, עניין שדרש, כמו במשחקים רבים אחרים, בקיאות רבה בשירה.

מימין: משחק הקלפים "היקונין אישו" (100 שירים של 100 משוררים) מקובל ביפן כמשחק ראש השנה. זהו משחק של השלמת חציי שירים, רובם בעלי אופי רומנטי| צילום: טקשי הטקיימה משמאל: שתי גישות ברובע הבילויים העתיק בעיר קיוטו. גישה מבוקשת היא דווקא זאת שיודעת לשוחח, לשמוע ולעוץ עצה| צילום:טל גליק

משחק זה עדיין פופולרי ביפן כמשחק ראש השנה אם כי הוא עבר מספר שינויים. הוא קרוי "היקונין אישו" (100 שירים של 100 משוררים) ולמעשה הוא משחק קלפים של השלמת שירים.
היפנים אף התחרו ביניהם על יופיים של חפצים שונים – טבעיים ומלאכותיים, ככלי חרסינה ושורשים למיניהם, וגם על טעמם וניחוחם של תה וקטורת, עד כי אלה הפכו במשך הזמן לאמניות של ממש. משחק מפורסם אחר הוא הרנגה: משתתף אחד מתחיל בכתיבת שיר (שלו חוקי משקל קבועים- 5 – 7 – 5 – 7 – 7 הברות) והמשתתפים האחרים ממשיכים בכתיבת השיר, כל אחד בתורו, עד כדי יצירת שרשרת שירים ארוכה.

מקלות המזל
גם משחקי מזל היו מקובלים ביפן ונבעו אף הם, בחלקם, ממשחקים דתיים. בעזרת המזל צופה האדם את עתידו; במקרים רבים התבססה הגדת העתידות על בחירה מקרית של מספרים (קוג'י) הטבועים בתוך מקלות דקים. גם שיטות הגדת עתידות ישנות באופיים, המבוססות על "ספר השינויים" (אי ג'ינג) הסיני, יסודן בבחירה מקרית של שישה מקלות האמורים לבטא את ההרכבין בין יין (היסוד הסביל) ויאנג (היסוד הפעיל)בנפשו של האדם. עד היום מצויה בכל מקדש יפני, פינה בה "יגריל" המבקר את "גורלו"; אם יפול לידי חיזוי גרוע, יקשור אותו על העץ כדי שלא יתגשם. מפעל הפיס היפני הינו "גלגול" של הקוג'י הקדום.

קוביות המזל שהיו גם הן חלק ממסורת זו,הפכן עם הזמן לכלי הימורים רגיל. מקורן בהודו, משם התגלגלו לסין וליפן. עד היום נחשבים ההימורים כצורת בילוי נפוצה ביפן, למרות איסורם, ומארגניהם מהווים את הקבוצות הדומיננטיות ביותר בעולם התחתון היפני (היקוזה).

היפנים מבלים בעיסוקים ובמשחקים שונים, זמן רב ביחידות, ולאחר מכן מציגים אותם בפני הציבור. הם נוטלים חומר מלאכותי (נייר למשל) או טבעי (פרחים, עצים) ובוראים ממנו עולמות אחרים, ממשיים (עם הנייר) או מופשטים (עם הפרחים). שתי דוגמאות כאלה הן האוריגאמי, אמנות קיפול הנייר, והאיקבנה,אמנות שזירת הפרחים. משחק אמנות אחר הוא הבונסאי, אמנות גידול עצים ננסיים. כאן העולם הנברא הוא עולם הזהה בכל לעולם האמיתי אלא שהוא מוקטן בהרבה. כך מאפשר לעצמו המשחק, להפוך חוץ ופנים ולהכניס את הטבע, בצורה מוקטנת ,אל תוך ביתו.

אמנית הארוח
קשה לסיים את החלק הדן בצורות הבילוי הקלאסיות של היפנים, מבלי להזכיר את הגיישה.

בתקופת אדו (1600 – 1868) היו היפנים מבלים חלק גדול משעות הפנאי שלהם בבית הגיישה. הגיישה, כפי שמתורגמת המילה מיפנית, היא אמנית (עד המאה ה-20 מלאו תפקיד זה גם גברים) בתחומים שונים: שירה, נגינה, ריקוד, משחקי חברה ושיחה. גיישות רבות הגיעו למקצוען מתוך כפייה, כשהוריהן העניים מכרו אותן לבתי גיישה. אם המקום מגדלת אותן כבנותיה (הגיישות באותו הבית הן "אחיות" זו לזו) דואגת למזונן, מחנכת אותן, ומאמנת אותן באמנויות השונות. אימונה של הגיישה נמשך שנים ארוכות, מגיל הילדות ועד גיל 18 לערך, ואז, לאחר מבחנים קשים, ניתן לה שמה האמנותי. האימונים המפרכים היו קשורים לעיתים קרובות בענישה קשה, אם הנערה לא עמדה בדרישות האימון.

בבית הגיישה מתקיים בילוי רב חושי ורב תחומי: אכילה,שתייה, הקשבה למוזיקה, צפייה בריקודים, משחקים ושיחות. הגיישה מספקת רומנטיקה (בעבר הייתה הפרדה גמורה בין חובות המשפחה והאישה לבין הגיישה שגילמה את הרומנטיקה: לעיתים אף הכירו שתי הנשים זו את זו). לבושה, מנהגיה, אופן דיבורה, שירתה וריקודיה של הגיישה, מסמלים את תרבות יפן בגילומה האידיאלי ביותר. עם זאת, מגלמת הגיישה גם את השחרור והמתירנות. במסגרת שירותיה של הגיישה לא נכלל השירות המיני. אם יש יחסי מין בינה לבין הלקוח, אלה מתקיימים מתוך בחירה חופשית בלבד. יש להבהיר זאת, כדי להזים את המיתוס הרואה בגיישה-זונה. גיישה מבוקשת היא דווקא זו היודעת לשוחח, לשמוע ולעוץ עצה. לכן הגיישות הפופולאריות הן לרוב גיישות מבוגרות. עד היום מתבצע חלק גדול מההחלטות הכלכליות המדיניות החשובות ביותר של יפן בבתי גיישה: מקום סגור, דיסקרטי, חופשי מלחצים. הגיישות, כפי שניתן לשער, שותפות לסודות מדינה חשובים, ולעיתים קרובות משמשות כיועצות לקברניטי המדינה והכלכלה. הרומן "לאחר המשתה" (בהוצאת ספרית הפועלים) מתאר את תפקידה המרכזי של גיישה במערכת בחירות של מדינאי מפורסם; זהו סיפור אמיתי וטיפוסי.

באולמות הפצ'ינקו, מכונות המזל המריצות כדורי פלדה, יושבים היפנים איש איש לעצמו, אדם מול מכונה| צילום: דובי נבו

מהמרים ומזמרים
בימינו מבלים ומשחקים היפנים באופנים רבים, ובמגוון רחב של פעילויות. הם עוסקים במשחקים פעילים וסבילים; צופים במרוצים, בתחרויות ספורט מערביות (בייסבול,גולף) ויפניות (האבקויות סומו). הם מבלים במשחקי חברה ובמשחקי יחידים.

אחת מתעשיות הבידור המצליחות ביותר ביפן היא תעשיית מכונות המזל – הפצ'ינקו. מקור המילה בצלילם של כדורי הפלדה המתגלגלים ונופלים במכונה. שורות ארוכות של מכונות מזל צבעוניות,צמודות זו לזו, מסודרות באולמות המוארים באור ניאון, כשברקע נשמעת מוזיקה קולנית. שורות שורות של אנשים היושבים מול המכונות, מתעלמים לחלוטין איש מרעהו, מפעילים בבהונם את המכונות המריצות את כדורי הפלדה שקנו בכניסה. כל מה שיקבלו לידיהם במשך המשחק הם כדורי פלדה נוספים. למשחק כמעט ואין שליטה על מירוץ הכדורים ועל זכיותיו. בשל חוקי ההימורים ביפן גם רווחיו זעומים:שוקולד, בושם וכדומה. קשה איפוא לענות על השאלה – מהו מקור ההנאה של המשחק? ניתן לשער שזו ישבתו של היחיד בתוך ההמון, הבודד כמותו, כשהוא מהופנט ומסוחרר מצלילי המוזיקה ומרעש הכדורים המתרוצצים בעשרות המכונות, מסונוור מהאורות המרצדים וממראה הצבעים המתחלפים והכדורים המתגלגלים במכונה.

אולמות הפצ'ינקו מזכירים לא מעט את אולמות בית החרושת הטרום-רובוטי. סרט נע של זכוכית, פלדה, רעש, אוטומטיזם, בדידות. מחקרים גילו שהתפתחות הפצ'ינקו, שמקורו בעיר נאגויה, עיר תעשיית המכוניות היפניות, התקדמה גיאוגרפית בעקבות קו התיעוש היפני; כאילו בחר הפועל היפני בצורת משחק הקרובה ביותר לאופן עבודתו ליד פס הייצור.

כמעט כל באר, מסעדה, מלון או פונדק ולו הקטנים ביותר, מצויידים בציוד המתאים לזמרי הקאראוקה, צורת בילוי נפוצה ומכניסה ביותר למפעיליה. מקור המילה "קאראוקה" הוא בצירוף של המילה היפנית – "קרא" (כמו במילה קאראטה) ,שפירושה- ריק, וקיצורה של המילה המערבית "אורקסטרה" (תזמורת) – "אוקה", כלומר "תזמורת ריקה". במקומות הבילוי ציוד קול משוכלל ביותר, הכולל מכשירי וידאו-לייזר-דיסק, מסך גדול על קיר ומסך קטן על גבי מעמד, מיקרופון משוכלל,וכמובן ספרייה עשירה של תקליטי וידאו-לייזר. תקליטים אלה מכילים את הרקע התזמורתי המלא למבחר עצום של שירים יפניים, רובם שירי פופ, ישנים וחדשים. לקוח היושב באולם מזמין שיר אצל המלצר, וזה מכין להשמעה את התקליט המתאים. המזמין עולה לבמה ושר את השיר בליווי תזמורתי מלא שאיכותו הקולית מקצועית, כאשר על המעמד שלפניו, כמו גם על הקיר שמאחוריו, מוקרן סרט רקע לשיר ועליו מופיעות מילות השיר. הזמר החובב מסלסל בקולו, מניע את גופו, מאלתר ולעיתים מזייף באופן חמור… מחיאות הכפיים הסוערות מן הקהל כולו, מעידות שלא מקצועיות הקול עמדה כאן למבחן (על אף שלעיתים קורבות מתגלים כאן בעלי קולות מצוינים); בעצם נבחנת כאן יכולתם של מנהל החשבונות, פקיד הבנק,הזבנית או נהג המשאית, לעבור לעולם אחר ו"לשחק" עבור הקהל המקרי את זמר הפופ, וכאקט חברי להנעים לו מעט את זמנו. זו דוגמא מובהקת ל"תרבות משתתפת", שצמחה "עם ולא "בניגוד" לטכנולוגיה המתקדמת, והיא מזימה את הטענות שה – HIGH TECH סותר או מדלדל את ה – HIGH TOUCH בחברה. להיפך, כאן אנו רואים שיתוף פעולה של ממש בין טכנולוגיה מתקדמת ותרבות משתתפת אישית.
בתי המרחץ הציבוריים הפזורים בהמוניהם בערים הגדולות ובאלפי אתרי מעיינות חמים, הם ממקומות הבילוי העתיקים והפופולאריים ביותר ביפן עד היום. בית המרחץ הציבורי שימש בעבר כאחד ממקומות המפגש הקהילתיים של היפנים. הכינוס במקום זה היה קרוי "מפגש בעירום", לציון העובדה שלמקום זה נכנס היפני ללא בגדיו ולכן ללא ציון למעמדו, מקצועו, עושרו, וללא כל גינוני חברה; עירום ועריה תרתי משמע. לעיתים קרובות היו המרחצאות משותפים לגברים ולנשים, זאת לפני שהיפנים רכשו "רעיונות מודרניים" על הבושה שבעירום.

האיש במרחץ חופשי, משוחרר ופתוח. הוא רוחץ את גופו מחוץ לבריכה המרכזית ונכנס לטבול במים כשהוא נקי. המים חמים מאד. שם הוא שוהה זמן רב, מפטפט, מתרגע, שרוי בעולם משלו.
הטבילה במרחץ היא מעשה פולחן יומיומי המקובל עד היום, בין אם בבית הפרטי ובין אם במרחץ ציבורי או במעיין גופרית. צורת בילוי זו קיבלה תנופה חדשה בימינו, כשצעירים רבים נוהרים בהמונים לאתרי מרחץ ברחבי יפן ומוכיחים שוב, שלפחות באופני הבילוי שלו, יש ביפני כמיהה עזה לשוב אל ה- HIGH TOUCH החברתי.

באותו עניין הוכיחו מחקרים רבים, שדווקא עם התפשטות השימוש במחשב האישי, עלתה באופן משמעותי השתתפותם של היפנים בחוגי קליגרפיה, כתיבה חמה במכחול…

נסתר וגלוי
מגוון הבילויים והמשחקים ביפן עשיר ביותר וקשה לסקור אף מקצת מהבולטים ביניהם. נזכיר עוד שני עולמות בילוי ,הראשון נסתר והשני גלוי.

"מלונות האהבה" (LOVE HOTELS) מיועדים ומצויידים, כשמם,לצורך מעשה האהבה בלבד. החדרים מיועדים לשכירות של החל משעתיים ועד לילה שלם. אין במלון ארוחות, חנויות או שירות חדרים. הקבלה נעשית באנונימיות ,ללא מדע אנושי. החדרים מצויידים בציוד משובח : מיטות עגולות,נעות,קופצות,מראות סביב סביב ,מכשירי טלויזיה ,מחשבים ועוד, כיד הדמיון המזרחית והמערבית גם יחד.

מקורו של "מלון האהבה" בשינוי סדרי החיים ביפן,לאחר מלחמת העולם השנייה. בניה מהירה וצפופה של דירות קטנות ,ושינוי אורחות חיים ואופני מחשבה ,הביאו לכך שזוגות צעירים ואף זוגות נשואים לא מצאו מקום להתייחד בו. לשם כך נבנו מלונות האהבה הראשונים. עד היום,החלק הארי של הלקוחות הם זוגות המבקשים פרטיות ו/או פנטזיה ,אותם אינם יכולים למצוא בביתם הפרטי.

"מלונות האהבה" מתרכזים לרוב באזורים מסויימים בתוך הערים, סמוך לאזורי בארים ומסעדות, או ליד צמתים בינעירוניים מרכזיים. המלונות המצויים מחוץ לעיר מעוצבים לרוב כארמונות אגדתיים, טירות סקוטיות, אוניות פאר וכדומה. הערים המלונות צנועים יותר,חלקם בסגנון יפני וחלקם בסגנון מערבי. כולם אסתטיים, סולידיים ושומרי סוד; הפנטזיה מתחילה ומסתיימת בתוך החדר.
עולם הבילוי הגלוי סובב סביב השתייה בצוותא. זרים המזדמנים לראשונה ליפן, נדהמים למראה היפני השיכור, המשתטה, השר, רוקד ולעיתים בוכה, המסתובב בשעות הלילה בחוצות הערים ביפן.
המעסיקים ביפן, בעיקר החברות המודרניות, מנסים לשמר במקומות העבודה משהו מרוח המשפחתיות שהייתה מקובלת בתבנית הקלאסית של משפחה כיחידה כלכלית. חלק מהעניין הוא בילוי משותף של עמיתים לעבודה בתום יום העבודה. היפני החמור, חסר ההבעה, הקפדן, החמקמק, הסגור והמרוחק שבמשרד, משיל עורו ולובש צורה חדשה. הוא הופך בהתנהגותו לנער צעיר ושוטה, שכל מעייניו בהשתפכות, משחק ושתייה.

מארחת במועדון לילה יפני. המארחת היא גלגול מודרני של הגיישה הקלאסית| צילום: טל גליק

משחק ובילוי הם מעצם הגדרתם, ענין של בחירה. לא כך ביפן. בילוי בצוותא לאחר שעות העבודה מובן כהרחבה של מסגרת העבודה, הרחבה שכמעט ואין בה בחירה. בבילוי זה מסולקות המחיצות, הדרגות מוסרות ולחצים ומתחים משתחררים ומפנים מקומם לפתיחות לב בפני העמיתים לעבודה. כל אלה יוצרים מנגנון שחרור וויסות ממדרגה ראשונה, לשיפור יחסי העבודה ויחסי עובד מעביד.
חבורה או יחיד לוקחים חסות על בארים ומסעדות קבועים. בערב אחד יעברו לפחות בשלושה ארבעה מקומות. היפנים קוראים לכך "בילוי סולם" .באותם מקומות יש לכל אחד בקבוק וויסקי עליו מודבקת תווית הנושאת את שמו. זהו בקבוק שנקנה בכספו ומהווה גם את כרטיס המנוי שלו למקום. המאמא-סן, בעלת המקום,וצוות המארחות הנאות שלה ,מכירות את האיש או את החבורה ומהוות לגביהם אוזן קשבת ובנות זוג לבילוי ולשיחה. הן מכירות את האיש, את בעיותיו, את גחמותיו ואת נטיות הפינוק שלו. הן יקשיבו לצרותיו בעבודה ובבית ולעיתים אך יפגשו עימו לבילוי של ליל אהבים. בבאר-מסעדה הוא יאכל את המאכלים האהובים עליו וישיר את שירי הקאראוקה שהוזכרו קודם. המסגרת חופשית אך בעלת יסוד חזק של חובה. יפני המבקש להיפגש עם חבר, יעשה זאת תמיד באמצעות שתייה. אינך שותה – אינך חבר. לשונאי אלכוהול עדיף לעיתים להעמיד פני שיכורים; זהו הרישיון לפתחון הפה והלב.

המארחת היא גלגול, עלוב יש לומר, של הגיישה הקלאסית. היא אם, חברה, בת שיח ולעיתים מאהבת. זהו עולם של רומנטיקה, חופשית מחובות של כלכלה, חינוך ונאמנות (אם כי גם כאן מתפתחת נאמנות). בתום הבילוי, יש והמארחת מלווה את לקוחה השיכור אל המונית, כמו אם המלווה את ילדה: נושקת, מפנקת, דואגת. להתראות מחר…

הפוסט יפן – בילוי ומשחקים הופיע ראשון במסע אחר