ארנה קזין - מסע אחר

אלכוהול – השותים נהנים יותר

Sun, 18 Sep 2011 10:33:10 +0000

"כיצד נקל עלינו, ככל האפשר, את שתייתנו?" שאל פאוסאניאס את חבריו סוקרטס, אריכסימאכוס, פידרוס ואריסטודימוס.

החבורה כולה סבלה מהנגאובר בגלל סביאה ושתייה בליל אמש, אבל הדבר לא הפריע להם להתכנס שוב למחרת כדי לשתות. זהו "המשתה" לאפלטון (בתרגום יוסף ליבס) — והשתייה היא להם לא רק עניין שבשגרה אלא סיבת ההתכנסות, ולכן השאלה אינה "כיצד ננעים את זמננו יחדיו" אלא "כיצד נקל עלינו, ככל האפשר, את שתייתנו". השתייה היא הרי הדבר שמאחד ומאפשר, מחזק ומשחרר, ורק צריך להקל אותה לפעמים, כי זו עבודה לא קלה, השכרות, הסביאה, ולכן אחרי דיון קצר התקבלה החלטה: נשתה במשורה ו"נעמיד את מסיבתנו היום על נאומים". וכך התגלגלה שיחתם של היוונים החכמים והתפלפלה לה, אגב לגימות מדודות מגביעי היין, אל סוגיית הסוגיות, אל נושא הנושאים: האהבה.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד ליעד,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

פאב מהמאה ה-12 בדבון, אנגליה | צילום: פיטר אלווידג'

הבית השני של הבריטים

השתייה בצוותא – שהיא קירוב לבבות, המסת מחיצות, הנסת סודות והתרגשות – היא מנהג חברתי שנהוג מקדמת דנא, זמן רב לפני ימי המשתה של סוקרטס. דיוניסוס או בכחוס הם אלוהי היין, אבל גם אלוהי הציביליזציה, המשפט והשלום, החברה והאהבה, וכינוסי המשתה לכבודם היו תמיד אירועים חברתיים חיוניים, תרבותיים לעילא. מוסדות קמו ופרחו לכבוד ההתבסמות בצוותא, כמו הקפה הפריזאי, החמארה או בתי השיכר הערביים, בתי המרזח והברים באשר הם, והם יצרו קהילות לשיחה, לכתיבה ולשירה, לאהבה וליצירה. אבל דומה שבהקשר הזה אין כמו הפאב הבריטי (קיצור של Public House), ה־מוסד בה"א הידיעה, שקם ומתקיים כולו סביב הצורך האנושי בחברותא שתויה.

את שמו, "פאב", קיבל בית המפגש הבריטי בתקופה הוויקטוריאנית, אבל בתי מפגש לשתייה קמו ברחבי הממלכה כבר בעת הכיבוש הרומי, והם שימשו את הנוודים, הצליינים והסוחרים שבדרכים, שביקשו להשתהות מעט יחד, לאסוף כוח ורוח ליום המחרת. כיום, כשישים אלף הפאבים ברחבי הממלכה הם מעין מתנ"סים קטנים, מקומות מפגש קהילתיים שמתפקדים כמו כנסיות, או כמו בית שני, ואפשר, ונהוג, להוריד בהם בלגימה את יום העבודה, או לחגוג שמחות משפחתיות, או לדבר על טרדות היום, או סתם להיות יחד על כוס של אייל (בשנים האחרונות מדווחים בבריטניה על סגירה של פאבים מסורתיים רבים ועל שקיעתו של האייל המסורתי, וחוששים כי פריחת הברים והגלובליזציה והמותגים תפגע אנושות בתרבות המשפחתית, השכונתית, האדיבה, האינטימית, שהיא הפאב הבריטי).

"היזהרו פן תבטחו באדם שלא אוהב לשתות", אמר קרל מרקס, וזו הרי אבחנה שממצה היטב את עקרון השתייה בצוותא. כי החבר לשתייה, ה"Drinking buddy", הוא לא רק האדם שאיתו נעים לשתות על הבר, אלא הוא גם זה שעליו אתם סומכים שיקבל אתכם בכל קשת מצבי הרוח שלכם, עם העיניים הבורקות באושר ועם הלב הכבד בצער, עם פרצי צחוק משוחררים ועם התפרצויות זעם בלתי מרוסנות, כי השתייה בצוותא היא לא רק שמחה וששון, היא גם מצוקה ויגון, אבל היא שתייה והיא בצוותא.

פאב בקליפטון המפטון, אנגליה. פה כתב ג'רום ק. ג'רום את "שלושה בסירה אחת" | צילום: ניק הוקס

איך עושים תקליט בכסית

והשתייה יחד, עכורה ומעכירה ככל שתהיה, גם מעודדת יצירה, או לפחות הברקות, הבלחות של מחשבה צלולה, או לפחות מפגישה יוצרים, ובכל מקרה אין היא ישיבה של בטלנים, לא ולא. נהפוך הוא, זו פעילות אנושית מלאה עניין וסקרנות ושמחה, ויעידו על כך לא רק היוונים החכמים מהמשתה אלא גם רבים וטובים אחרים. "איך עושים תקליט בכסית", שאל למשל יענקל'ה רוטבליט על בית הקפה התל אביבי שישבו בו בשנות החמישים והשישים והשבעים – ושתו בין השאר ברנדי וויסקי ובירה וודקה – אמנים ואנשי תיאטרון וסופרים ומשוררים כנתן אלתרמן ומשה שמיר וחנה רובינא ויוסף זריצקי. רוטבליט מספר בפירוט איך עושים תקליט על כוסית: "יבי ושמוליק ישבו אצל חצקל בדשא/ יבי צועק למרסל שיביא עוד כוסית/ משה צועק עד מתי בטלנים?/ קחו קצת מילים וחברו לחנים/ כאן לא שותים בחינם, השתנו הזמנים".

סארטר ודה בובואר שתו לא מעט וויסקי בדה מגו ובדה פלור בפריז והשפיעו בעצם השתייה בצוותא על התרבות העירונית של סביבתם וימיהם. אוסקר וויילד, שאהב מאוד לשתות בחברותא, קבע לא רק ש"עבודה היא קללת מעמד השותים" אלא גם שאין טעם לשתות במשורה, כי "אין טובה כהפרזה". ממש כך. כי חשוב להבין: השתייה בצוותא אינה עשייה לבטלה. היא אינה מסע להרס עצמי. להפך. זו עצירה טובה מתרבות הצריכה והעבודה, מעולם ההישג והתחרות. זו הפוגה. אלה רגעים של התחברות של אדם לחברו, ורגעים של התרוממות, וזו השתהות בצוותא לשמו ולא לשום תכלית זולתו.

ז'אן-פול סארטר וסימון דה בובואר, פריז 1974. בעצם השתייה בצוותא השפיעו על התרבות של זמנם

אנחנו נדאג למותרות

על מקומה וחיוניותה של החברותא בלב השתייה יעידו כמובן גם יושבי "השולחן העגול", או "המעגל המרושע", משוררים ומבקרים ובמאי תיאטרון ועיתונאים שהתכנסו בבר של המלון אלגונקווין בניו יורק (בלב מנהטן, ברחוב 44, בין השדרה החמישית לשישית). אלה היו השנים העליזות־מרירות שאחרי מלחמת העולם הראשונה, בין 1919 ל־1929, והם נפגשו שם כמעט על בסיס יומי, שתו ג'ין, וויסקי וקוניאק, למרות שנות היובש, למרות האיסור על צריכת אלכוהול. הם מזגו את המשקה אל תוך כוס המיץ מבקבוקי פלאסק נסתרים מתחת לשולחן וצחקו והחליפו שנינויות ודיברו על המלחמה, ועזבו את "ואניטי פייר" ועברו ל"ניו יורקר" וחזרו בדיוק מהתיאטרון, וקראו ספר טוב, והגו רעיון מבדח, ודיווחו לחברים, ושכבו זה עם זה וצחקו הרבה. "אני יודע, אני שותה את עצמי למוות באטיות", אמר רוברט בנצ'לי, מיושבי השולחן ומהכותבים הנהדרים של ה"ניו יורקר", "אבל זה בסדר גמור — כי אני לא ממהר לשום מקום".

כן, זהו בדיוק העניין. השתייה, כמו החיים, ממילא נגמרת במוות, אבל מוטב שתימשך ימים ארוכים, ובצוותא, בחברותא, באהבה, בביטחון, בחשק, בעניין. כי כמו שדורותי פארקר, המשוררת הציניקנית העגומה והמצחיקה, מראשי המעגל האלכוהולי המרושע, הציעה: "אנחנו נדאג למותרות; הצרכים הבסיסיים ידאגו לעצמם".

הפוסט אלכוהול – השותים נהנים יותר הופיע ראשון במסע אחר

תרבות הצריכה או תרבות הזבל?

Mon, 22 Sep 2008 13:43:15 +0000

מעניין לפעמים לעצור ולהתבונן בדברים, לחשוב על החפצים שאנחנו קונים ומכניסים אלינו הביתה, להסתכל על האובייקטים הדוממים שאנחנו מאמצים. מה מכל הדברים האלה נרצה לשמור עד מותנו, או, לכל היותר, להעביר – בחיבה ובאכפתיות – לאחרים? מה נתפש אצלנו כדבר שלא זורקים? מה הם הדברים שאינם זבל, ולא יהיו בעינינו זבל, לעולם?
אני משוטטת בדירתי, מעבירה מבט על הרהיטים ועל הקירות, מביטה במדפים, פותחת ארונות, בוחנת את תכולתם. אני מגלה כי מעטים הם הדברים שאוכל לומר עליהם בבטחה: "אלה לא יהיו לאשפה".
הנה: את הכיסא החום, שהיה פעם של סבא שלי, והוא מעוצב בפשטות נוחה מאין כמותה, לא ארצה לזרוק. אם יישבר, אתקן אותו. אם הריפוד יישחק, אחליף. הכיסא נשאר איתי. כל עוד אחיה, לא אזרוק גם את הארגז עם הרשימות, הפתקים, המכתבים והמחברות העמוסות במחשבות, בהתחלות של סיפורים, בהוראות שעה לעצמי. כמה מהניירות הצהיבו. מקצתם מתפוררים. אני אותם שומרת.
תמונה אחת, שצילמה אמי הצלמת, ובה זקן שוכב על ספסל בטיילת בתל אביב, אנצור ולא אזרוק גם אם אחליף את כל שאר התמונות שעל הקיר. התמונה יקרה לי. וכן, כמובן: לא אזרוק את הספרים שלי. כמה מהם אולי אמסור לחנות לספרים משומשים ברחוב אלנבי בתל אביב, בחשש ובתקווה, כמו שמוסרים חתול למשפחה אומנת. אבל את רוב הספרים אשאיר בידי. ספרים, נדמה לי, אין לזרוק לפח.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד ליעד,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

>>>

פתאום משונה לחשוב על הדברים כך, כמאריכי ימים. זו מחשבה חריגה בתרבות שלנו, שבה נשחק זה כבר ערכם של המושגים "עמיד", "ישן" ו"ותיק". שמות התואר האלה נחשבים כיום מגרעות. אבד כלח על ערכם החיובי. פעם היינו שואפים להחזיק את המוצרים שרכשנו זמן רב ככל האפשר. חיפשנו מעיל ושעון ורדיו ונעליים שיישארו טובים "לכל החיים", ואהבנו אותם ככאלה. אבל זה היה פעם, לפני כמאה שנה ויותר, לפני

הפסל "Weeeman" בבריטניה מייצג את כמות הפסולת האלקטרונית והתעשייתית שבריטי ממוצע יזרוק במהלך חחיו – גובהו יותר משבעה מטרים, משקלו 3.3 טונות, והוא עשוי מכונות כביסה, מקררים, טלוויזיות, שואבי אבק וטלפונים סלולריים. הפסל עוצב על ידי פול בונומיני, והוא נודד ברחבי בריטניה. ראשי התיבות של Weee הם:
Waste Electrical & Electronic Equipment. לפרטים נוספים:
www.weeeman.org

שהממציא האמריקאי קינג קאמפ ג'ילט פיתח את סכין הגילוח החד־פעמי; לפני שחברת קימברלי קלארק האמריקאית התחילה לשווק את ממחטות הנייר והחיתולים החד־פעמיים שהחליפו את הממחטות והחיתולים מהבד. זה היה זמן רב לפני שרשת המזון המהיר מקדונלד'ס ביססה תעשייה שלמה והרגלי קניות ושיווק בינלאומיים על כוסות ואריזות וסכו"ם חד־פעמיים.
התרבות שבה אנחנו חיים מכונה בטעות "תרבות הצריכה". במידה רבה זו לשון נקייה, מייפה. כינוי מדויק יותר הוא: "תרבות הזבל". הזבל הוא לא תקלה. הוא לא סרח עודף או תופעת לוואי. הוא לא תוצר מקרי, מיותר, של פעילות יצרנית וצרכנית. זבל הוא הדבר עצמו. הוא הציר המרכזי. בלעדיו אי אפשר. הזבל הוא הדשן של הצמיחה הכלכלית. הזבל – ולא הכסף – הוא שמניע היום את העולם.
זהו העיקרון הפשוט המנחה את תרבות הצריכה: כמה שיותר נזרוק לפח, כך נקנה יותר. לו הייתי מבקשת לשמור את כל שאי פעם קניתי, ולא הייתי צריכה להחליף בחפצים חדשים; לו הייתי מסתפקת באחד מכל דבר, מתקנת את מה שמתקלקל, מתחזקת ושומרת — את המחשב, את האופניים, את הרהיטים, את הבגדים, את המקרר ואת שאר מוצרי הצריכה; לו הייתי נמנעת מלייצר אשפה, כלל לא הייתי משתתפת פעילה בתרבות הצריכה.
ואפשר לומר זאת כך: אם כולם יקנו רק את מה שהם צריכים ויקפידו לקנות רק מה שמחזיק מעמד במשך שנים רבות ככל האפשר – השיטה הכלכלית כולה תקרוס. בעצם, אנחנו חייבים לקנות חולצה שנשחקת אחרי ארבע כביסות, קלטות שמוחלפות בתקליטי ויניל, שבתורם מוחלפים בתקליטורים, נגני דיסקים שצריך להמיר במכשירי אייפוד, מחשבים שתוכנות ההפעלה שלהם מתיישנות. אנחנו חייבים לקנות את מה שנזרוק במהרה, כדי שנקנה מוצרים חדשים, שיחליפו את הישנים, ונמשיך לקנות ולקנות ולקנות. הדירות שלנו קטנות. תרבות הצריכה אינה יכולה להסתמך רק על דחף הצבירה. חובה להחליף. צריך לזרוק כדי לקנות. זו התורה כולה.

>>>

רבות מדובר על האתגרים הטכנולוגיים והאקולוגיים הכרוכים בזבל. אני מבקשת להתעכב לרגע על האתגר התרבותי: כיצד נעניק ערך לדברים בתרבות הזבל. אני חושבת, למשל, על כתיבה וקריאה. עיתון הופך לזבל בתוך יום. למגזין יש חיי מדף ארוכים קצת יותר. ספרים, בייחוד בכריכה קשה, מחזיקים בדרך כלל מעמד במשך שנים רבות, וערכם עולה בהתאם. את ספר הספרים, התנ"ך, אסור לזרוק לעולם.
במקרה הזה, של הכתיבה והקריאה, הרוח מכתיבה את היחס לחומר. התנ"ך, שכמו עיתון וספרים עשוי גם הוא נייר מתכלה, הוא לא זבל, ולא יהיה זבל; לא בגלל החומר שממנו הוא עשוי אלא כי יש הסכמה תרבותית על ערכו. ולחילופין: התנ"ך אינו זבל משום שהעיקרון הכלכלי של "להשתמש ולזרוק" מתבטל בכל הנוגע אליו. כלומר זה אפשרי. אפשר להעניק ערך לדברים למרות הנטייה להשליך אותם כלאחר יד.
ואפשר גם לחשוב על האופן שבו החומר (או החומרה) מעניק ערך לרוח. הנה, רשת האינטרנט מאפשרת להעניק ערך ומעמד אפילו לטקסטים עיתונאיים, כלומר המאמר בעיתון, המתפרסם באינטרנט, ייקרא גם שבועות וחודשים אחרי שנכתב. הוא אינו מתכלה בהכרח, חייו אינם חייבים להיות קצרים כחייו של נייר העיתון. מה שמחזיק מעמד באינטרנט הוא תוצר של הרוח האנושית: הוא מה שאנשים חושבים שראוי לשמור, להעלות, להפיץ. מהבחינה הזאת, הרשת מאפשרת לעקוף את השיטה.
ובכל זאת, נותרה בעיית הקשר שבין הרוח לחומר בתרבות הזבל. כאשר מייצרים דברים שנועדו לקנייה ולזריקה במהירות ובתכיפות, מייצרים לא רק זבל אלא גם עבודה קשה וזולה. מייצרים ניצול. העובדים נחשבים גם הם לזבל – טובים רק כל עוד הם נוחים ויעילים, ניתנים להשלכה ברגע שנמאס מהם. תרבות הזבל גם מורידה את ערך האומנות והמלאכה ומעדיפה על פניהן את האוטומציה והתעשייה. תהליכים זריזים וקצרי מועד עדיפים על תהליכים ממושכים ומעמיקים. הכל נעשה, כמדומה, שטוח. אי אפשר לעצור ולרקום קשר מחייב, ארוך טווח, משמעותי, עם הדבר, עם האדם, עם האחר. צריך, בקוצר רוח, להיפרד ולרכוש חדש.
תרבות הזבל משפיעה אפוא בוודאי גם על היחס שלנו לטבע. אם אין לנו כבוד לאריכות ימים של הדברים, גם קצרה רוחנו מאהבת הטבע השורד, המתפתח, הפורח, החי בקצב שלו, לעצמו, בלי שום תועלת לצריכה ולאשפה. וכך החיים שלנו נתפשים במונחים תועלתניים, עכשוויים, ואין מקום לחריגה ולהתעלות.
זהו אפוא האתגר הגדול: כיצד נמשיך להשתתף בחגיגה, לזרוק את כל הדברים שרכשנו, להחליפם בחדשים, להניע את גלגלי הצריכה, ובכל זאת נבטיח שמשהו יישמר. כדי שלא הכל בחיינו יהיה זבל, אולי כדאי, לפני הכל, להכיר בחשיבות העצומה של הזבל בחיינו. להעריך את הזבל, להעלות אותו על נס, להעניק לו משמעות.

תחקיר ואיסוף הנתונים והתכנים הנלווים לפרויקט: תמר נהרי

הפוסט תרבות הצריכה או תרבות הזבל? הופיע ראשון במסע אחר

יופי: מי אמר שחלק זה יפה

Mon, 15 Sep 2008 01:56:44 +0000

האופנות המעניינות ביותר, כך נדמה, הן אלה שמתחזות לטבע, כלומר אופנות שנתפשות כלא־אופנות, כאילו אינן חולפות ואינן עניין של טעם וגם אינן תלויות תרבות, אלא הן הביטוי היחיד הנכון לתפישת יופי "אוניברסלית". לדוגמה: האופנה שמחייבת נשים להסיר שיער מבית השחי. ומהרגליים. ושדורשת מהן, אם חלילה מבצבץ להן שפם, לעשות הכל כדי להכחידו או להסתירו – חריגה מהצו הזה היא כבר בגדר טאבו.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד ליעד,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

אבל כמובן, כמו כל נורמה חברתית, גם הציווי על נשים להקפיד על גוף חלק הוא רק אופנה, והיא די צעירה, יש אומרים בת פחות ממאה שנה. מוסכם כי ערך החלקוּת לנשים הופץ בארצות הברית מאז 1915, בעקבות המצאת סכין הגילוח הבטיחותי של ג'ילט, שאִפשר לנשים ולגברים להתגלח בבית בהתאם לערכים חדשים של היגיינת גוף.

ככל שאופנת הלבוש הנשית חשפה טפחיים ורגליים, כך הלכה ורווחה האופנה הזאת בארצות המערב. לגרמניה ולמזרח אירופה, למשל, היא הגיעה רק בשנות השמונים של המאה העשרים. אבל במקומות שבהן השתרשה הפכה האופנה למצווה דתית כמעט, כמו המצוות המחייבות גברים מוסלמים אדוקים להניח לזקנם לגדול, וגם לקצץ את קצות השפם, למרוט את השיער בבית השחי ולגזום את שיער הערווה (ולעבור מילה ולקצץ את הציפורניים), כי כך מוחמד, שליח האל, ציווה.

הצורך של תעשיית הגילוח להתרחב, למצוא שווקים חדשים, הוא גורם אחד ברור להתפשטות אופנת החלקות הנשית. התעשייה, באמצעות פרסומות, שכנעה המוני נשים שחובה עליהן להתגלח; אבל יש גם פרשנות אחרת, שהיתה נכונה במידה רבה עד לעת האחרונה, והיא שחובת החלקלקות הזאת

הציירת פרידה קאלו. לא נכנעה למוסכמות ולא מרטה שפם וגבות

כרוכה בהבדלים שבין המינים, וליתר דיוק, בצורך להבחין באופן מובהק בין המינים – כלומר בחרדה החברתית העמוקה מפני המצב האנדרוגיני.

כך סברה, למשל, ההוגה הפמיניסטית ג'רמיין גריר, שייחדה בספרה "הסריסה" מ־1970 פרק לסוגיית שיער הגוף, והסבירה בו כי "שעירות מעלה בדמיון הרווח פרוותיות, המיוחסת לחיות, כלומר, סמל למיניות תוקפנית", וזו מיניות מהסוג שלפי גריר "גברים לומדים לטפח, כשם שמעודדים אותם לטפח דחפים תחרותיים ותוקפניים אחרים, ואילו נשים לומדות לדכא (את המיניות התוקפנית – א.ק.), כשם שהן לומדות לדכא את הליבידו שלהן וכל היבט אחר של הוויטאליות שלהן".

גריר ופמיניסטיות רבות בעקבותיה ראו אפוא בהסרת שיער גוף הפנמה של דיכוי מיני, וקראו לנו להניח לשיער לצמוח, גם מתחת לבית השחי, כי הרי לנו לא יגרמו לסלוד מגופנו, ומהמיניות שלנו ומטבענו, וכי לפעמים פלומה רכה על הרגל היא דווקא יפה ומושכת, ותסלחו לנו כולכם, אפשר להירגע.

אלא שבשנים האחרונות, כידוע, גם גברים מתחילים לסלוד מהשיער שעל עורפם ומהצמיחה שמתחת לבתי השחי שלהם – אופנה שהתחילה, כרגיל, אצל ההומואים והתפשטה בהדרגה אל הגברים העירוניים האמידים באשר הם (המטרוסקסואלים). זהו טרנד שקל לקשור לצרכים העסקיים של חברות הגילוח, אבל הוא בוודאי הולם גם ערכים תרבותיים אחרים, למשל את ערך הנעורים, המקדש יופי ילדי, חלק, א־מיני, ומטפח אגב כך חרדה מהזדקנות (חרדה שיודעים היטב לגדל ולהצמיח בתעשיית הקוסמטיקה, בתעשיית הניתוחים הפלסטיים ובתעשיית הסרת השיער).

וכן, אפשר להסביר את הרעיון המוזר הזה, שגבר חלק הוא גבר יפה, גם על רקע תמורות שעוברת הגבריות באחרונה באופן כללי. תכונות הכוח, הוויריליות,
עבודת הכפיים, החייתיות – תכונות שהגדירו בעבר כתכונות "גבריות", בשונה מהתכונות ה"נשיות", ושה־שעירות החייתית סימלה אותן – כבר אינן תכונות נושאות רווחים, כי ממילא כולם יושבים היום במשרדים ומקלידים, ולפיכך משתנים גם ערכי היופי.

עוד מעט אולי (זה כבר חזון אחרית הימים) יהיה אפשר להשתחרר ממוסכמות, תארו לעצמכם, ולצד גברים חלקים ומעודנים נראה נשים משופמות ושעירות רבות יותר, כמו האמנית פרידה קאלו, כמו הזמרת פאטי סמית, ויהיה אפשר לשחק יותר עם האפשרויות הטבעיות, לחגוג את הפרווה, לגדל שפם, לקצוץ כאן ושם, להצמיח ולצבוע ולחמצן ולעזוב במנוחה, אבל הכל במשובה, ביצירתיות, בלי פחד, לפי הטעם, לפי החשק.

צילום: אי.פי

הפוסט יופי: מי אמר שחלק זה יפה הופיע ראשון במסע אחר

אלכוהול אירי: המילון

Sat, 13 Sep 2008 01:45:05 +0000

אייריש קופי

המשקה המצוין הזה, פשוט ומלא עוצמה, מעורר ומנמנם בלגימה אחת, הומצא באירלנד בתחילת שנות הארבעים של המאה העשרים. אייריש קופי הוא קפה שחור חזק בתוספת מנת וויסקי ושלוש קוביות סוכר, ואת הכל מכסה שכבה עבה של שמנת עשירה, מוקצפת קלות (אין לערבב את השמנת לתוך הקפה – רצוי ללגום את הנוזל השחור דרך הכסות הלבנה). קשה לחשוב על שילוב מרעיד לב מזה, או כמו שאמר ההוגה אלקס לווין: "אין עוד משקה בעולם שמכיל כך את ארבעת אבות המזון החיוניים, שבלעדיהם אי אפשר: אלכוהול, קפאין, סוכר ושומן". המשקה הומצא כמענה לצורך דחוף: נוסעים מאמריקה היו עושים את הדרך למולדת הישנה ברחפת, 18 שעות מפרכות של שיט־טיסה מעל לאטלנטי. הם נהגו להגיע לשדה התעופה שנון, ליד העיר לימריק, חיוורים, קפואים ואומללים באופן מיוחד. כלומר, הם נראו כמו אנשים שצריכים ספל קפה וכוסית משקה חריף – ומיד. אחד ממנהלי הקייטרינג בשדה הגה בשבילם את השילוב המנצח

מפות ומדריכים מודפסים ליעד אירלנד,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

בושמילס
מזקקת בושמילס, הסמוכה לעיירה קטנה בשם זה בצפון אירלנד, מתהדרת בתואר "מזקקת הוויסקי החוקית הראשונה בעולם". בשנת 2008 ימלאו לה רשמית 400 שנה. והיא אפילו מייצרת וויסקי בכלל לא רע – בהתחשב בזה שהוא לא סקוטי (ע"ע ההבדל בין וויסקי אירי לסקוטי). המותג הפופולרי בושמילס נמכר בברים בישראל לצד וויסקי ג'יימסון – עוד וויסקי אירי חביב שנהנה מהצלחה מסחרית אדירה בעולם. המזקקה העתיקה מתגאה גם במותג המצוין "בלק בוש", שראוי לכל שבח. ביקור במזקקה כולל סיור באולמות הייצור השונים, התוודעות אל התהליך – ההלתתה, הערבוב, הזיקוק, ההתיישנות בחביות – וכמובן טעימה של בושמילס לסוגיו. בסוף הסיור כדאי לקנות בקבוק "בלק בוש" ולהמשיך עוד כמה מאות מטרים צפונה אל ה־Giant’s Causeway, אתר התיירות הראשון במעלה באירלנד הצפונית. מומלץ לשבת על הצוק, להשקיף אל הים הגדול ולעשות פיקניק של וויסקי. באווירת הפתיחות הזאת, כשהראש מבושם והלב חם, לא קשה לדמיין את הענק האירי פין מק'קול מניס מפניו בקרב לחיים ולמוות את הענק הסקוטי שעל פי האגדה העפיל אל החוף במדרגות הבזלת הגדולות שמק'קול בנה לכבודו.

גינס בירה סטאוט (ע"ע) שחורה־לבנה, מרירה וחלקה – בירה שכולה אלגנטיות ורצינות. אין בה קריצה תוססת לטעם הפופולרי. יש למזוג אותה לאט. בסבלנות. ארתור גינס רכש ב־1759, והוא בן 34, מבשלה קטנה ומוזנחת בסנט ג'יימס גייט שבדבלין. בעזרת חזון וחוש עסקי מפותח הוא חתם על אחד מחוזי החכירה המפורסמים בהיסטוריה: השטח הועבר לידיו למשך 9,000 שנה בשכירות שנתית של 45 לירות שטרלינג. במבשלה שהקים השכיל לייצר סטאוט, בירה אייל ייחודית, פיתוח חזק ומריר של בירה אייל מסוג פורטר, שהיתה נפוצה באותם הימים בלונדון בקרב ימאים. גינס הצליח למכור את הפורטר־סטאוט המשופרת בחזרה לאנגלים ולהעמיד על הרגליים את מותג הסטאוט המפורסם בעולם.

גינס היה מעסיק הוגן במיוחד ודאג לתנאים סוציאליים לעובדיו בעידן הטרום סוציאלי.משפחת גינס לדורותיה שלטה במבשלה ובעסקיה במשך 227 שנים, עד שהתאחדה ב־1986 עם חברת דיסטילרס. כיום גינס היא חלק מתאגיד דיאג'ו, חברת המשקאות הגדולה בעולם.

המבשלה הראשית עדיין פועלת באותו המקום, במרחק שלוש תחנות באוטובוס ממרכז דבלין. חלק מהמבנה הוסב למוזיאון שבו המבקרים לומדים על תהליך ההבשלה (ע"ע: זהב שחור) ועל מחלקת הפרסום המהוללת של גינס, שהצליחה לשכנע המונים כי המשקה המר והמוזר הזה טוב לבריאות. על גג הבניין בנו אולם עגול מוקף זכוכית, הצופה על דבלין הנמוכה והאדמדמה, ובמרכזו בר גדול שמגישים בו, וזה בדוק, את הגינס הטובה בעולם.

דיווי ביירנס

שמו של פאב ותיק ברחוב דיוק באזור טמפל בר (ע"ע) במרכז דבלין, שמצטיין בארוחות־פאב מצוינות, בבירה טובה, בעיצוב סולידי ונעים ובאווירה שמחה. בהחלט כדאי להעביר בו ערב בעת ביקור בעיר. אבל יותר מכך, זהו אחד הפאבים המפורסמים בעולם, ודווקא בזכות דמות בדיונית שפקדה אותו, לפני כמאה שנה. זהו אותו פאב ממש שבו עצר ליאופולד בלום כדי לאכול כריך גורגונזולה, ביום המסע שלו ברחובות דבלין, כמתואר ב"יוליסס", רומן האודיסיאה המודרני מאת הסופר האירי ג'יימס ג'ויס.

ההבדל בין וויסקי אירי לוויסקי סקוטי

[banner]

את הוויסקי האירי אפשר לזהות על פי טעמו המבושם, העגלגל, המתקתק כמעט, או על פי מה שבדרך כלל חסר בו: טעמו של עישון. אמנם מרכיביו של הוויסקי האירי זהים לזה הסקוטי – לתת שעורה, שמרים ומים – אבל תהליך הייצור שונה בכמה היבטים. לדוגמה: במזקקות של סקוטלנד משתמשים בכבול כדי להבעיר את התנורים המשמשים לתהליך ההבשלה. באירלנד, אף על פי שהארץ עשירה בכבול, חומר הבערה הוא פחם דווקא. טעמו של הכבול המעושן הוא ממאפייניו הבולטים של הוויסקי הסקוטי, והיעדרותו מהוויסקי האירי ניכרת.

בוויסקי הסקוטי משתמשים רק בלתת (שעורה מונבטת), ואילו בזה האירי נעשה שימוש גם בשעורה טרייה, שלא הולתתה. התערובת האירית עוברת זיקוק שלוש פעמים, בניגוד לשני סיבובי זיקוק אצל הסקוטים. אחר כך צריך לדלל את התוצר האירי, כדי להשיג שיעור אלכוהול של 40־43 אחוזים. הדילול יוצר הבדל נוסף.
גאוותם של האירים היא בעיקר על תהליך הזיקוק, ואמן הוויסקי שלהם הוא לפיכך המזקק (Distiller). הסקוטים מתגאים בתהליך הערבוב של הבלנדד וויסקי, והאמן הוא המערבב (Blender). בשני המקרים ההרגלים המסורתיים הפכו לערך, לזהות, ואין לסטות מהם.

וויילד אוסקר
סופר ומחזאי אירי שעזב את אירלנד ב־1874, בגיל עשרים, עם תואר ראשון מטריניטי קולג' במרכז דבלין, כדי ללמוד באוקספורד שבאנגליה. אבל לפחות בכל הקשור לשתייה הוא לא שכח מאיפה בא. תאוות השתייה האירית הופנמה, וויילד השאיר אחריו שלל אמרות שפר טפשיות בשבחיה. "עבודה היא קללת מעמד השותים" היא המפורסמת בהן, אבל גם זו: "שתייה מתונה היא עניין פטאלי; אין דבר שמצליח יותר מהפרזה".

זהב שחור
ארתור גינס, כך מספרים לנו פרסומאי המבשלה, נחשב אלכימאי. הוא הצליח ליצור "זהב שחור" מארבעה מרכיבים פשוטים לעילא: תערובת של לתת שעורה ושעורה קלויה, כישות (ע"ע), מים ושמרים. תהליך הפקת המשקה הנהדר מארבעת המרכיבים האלה אכן פלאי, אם זוכרים לא לקבל אותו כמובן מאליו.

טמפל בר

אזור הפאבים הוותיק במרכז דבלין, הסמוך לטריניטי קולג', אמנם סובל לאחרונה מאווירה תיירותית, אבל עדיין הוא מקור לשמחה שתויה רבה. זהו מרכז של תרבות, גלריות, תיאטרון, שווקים, מסעדות וברים. בביקור ראשון במקום כדאי להצטרף לאחד מסיבובי הברים הספרותיים המוליכים את התיירים מפיינט לפיינט ומספרים אגב כך על הסופרים והמחזאים האירים הנפלאים ששתו וכתבו במקום. ג'ויס, בקט וויילד הם רק המפורסמים שבהם.

ייטס, וויליאם בטלר

המשורר האירי הגדול (1865־1937), חתן פרס נובל לספרות יליד דבלין, חיבר לא מעט שירים יפים על אלכוהול; שירים שהעלו על נס את השתיינות כדרך הטובה והנכונה להעביר את הזמן עלי אדמות. מיוחסת לו האמרה הנבונה: "הבעיה עם אנשים מסוימים היא שכשהם אינם שתויים, הם פיכחים". הנה "שיר שתייה" אחד של ייטס:

יין בא דרך הפה,
אהבה דרך העין,
לאמת הזאת אין מרפא,
היו חיים ואָיִן.
אני מרים כוסית לפה,
ואת איתי עדיין.

כישות

צמח הכישות, או הכשותנית, Hopבאנגלית, Humulus lupulus בלטינית, הוא מרכיב חיוני בבירה בכלל, ובבירות מסוג סטאוט בפרט. זהו צמח מטפס ממשפחת הקנביס, המשגשג באזורים גשומים וגדל לגובה רב. הכישות הוא המרכיב המעניק לבירה את מרירותה, והוא גם החומר המשמר שלה. בירות הסטאוט המרירות מכבדות את הכישות יותר מבירות לאגר קלילות או מתקתקות. בדיוק משום כך הן נחשבות לפעמים הבירות האמיתיות, בה"א הידיעה.

ליקר בייליס אייריש קרים

אפשר לומר שזו גרסה מתוקה מדי, כמעט מבחילה, של אייריש קופי. ואולי זהו בעצם ליקר ביצים עם טוויסט. כך או כך, נראה כי יש אנשים שאוהבים את זה. הליקר תופס כיום כחמישים אחוזים מכלל המשקאות החריפים המיוצאים מאירלנד.

אייריש קרים הוא ליקר כבד, עשיר ומתוק, ואפשר לעשות אותו גם בבית משמנת מוקצפת,

חלב מרוכז, ביצים, וויסקי, קפה נמס, שוקולד, תמצית וניל ותמצית שקדים. המותג הנפוץ, "בייליס אייריש קרים", שפרטי המתכון שלו נשמרים בסוד, הוא משקה צעיר יחסית: הוא שווק לראשונה ב־1974, והוא מתהדר בשילוב מקורי של שני תוצרים מובהקים של החקלאות באירלנד: וויסקי ושמנת טרייה. למרבה ההפתעה, יצרני בייליס גילו שהאלכוהול מתפקד בליקר כחומר משמר, וכך השמנת הטרייה מחזיקה מעמד בבקבוק עד שנתיים מיום הייצור, בלי סיועם של חומרים משמרים.

מרפי'ס

בירה אירית טעימה מאוד מסוג סטאוט (ע"ע), המיוצרת מאז ראשית המאה ה־18 במבשלה היושבת באזור העיר קורק.

יש לה שני מותגים בולטים: "מרפי'ס אייריש סטאוט", הדומה לגינס, ואולי קצת מתקתקה ממנה, ו"מרפיס אייריש רד", בעלת הצבע האדמדם, שניחנה בטעם מתקתק מובהק של לתת קלוי.

סטאוט

בירה אייל (כלומר בירה שהופקה בטמפרטורה גבוהה יחסית, והשמרים עולים למעלה בתהליך התסיסה) שמצטיינת במרירות. בדרך כלל בירות סטאוט הן כהות ואפילו שחורות, ניכרים בהן הטעם והריח של הכישות, והמרקם שלהן חלק ומוקצף (בניגוד לבירות מסוג לאגר, שהן תוססות וחסרות קצף). סטאוט היא סוג הבירה הפופולרי באירלנד (בניגוד לרוב מדינות העולם, שם מעדיפים לאגר).

עישון

חוק האוסר לעשן בפאבים בדבלין עבר בחודש מרס לפני כשנתיים, והפלא ופלא: הוא נאכף ונחשב הצלחה מסחררת. בעלי הברים, שחששו שהלקוחות יפסיקו לבוא (איך אפשר לשתות בלי סיגריה?), התבדו. לפי כמה דיווחים, שיעור השותים בפאבים בדבלין אף עלה. אולי האירים צייתנים. ואולי משורת הפיינט ישחרר רק המוות.

פאב

הפאב האירי, כמו הפאב האנגלי, הוא בית שני, מתנ"ס, מקום מפגש לאוהדי כדורגל, למשפחות, למפגשים רומנטיים וכמובן גם לשתיינים בודדים. לכאורה הפאב האירי חי על השכונתיות, על האינטימיות המקומית, אבל בשנים האחרונות הוא היה באופן משונה לאחד מענפי הייצוא הבולטים של אירלנד. העתקים של פאבים מסורתיים קמים ברחבי העולם, וגם בישראל. כך מיתגו מסורת: מוזיקה אירית חיה, טלוויזיות שמשדרות כדורגל, ריהוט מעץ, בירות מחבית, אוכל מטוגן. המטרה, בדרך כלל, היא לסייע באופן הזה לשיווק הבירות האיריות, שאינן מצליחות לקנות לבבות בברים רגילים.

קילקני

בירה אירית אדמדמה מסוג אייל, טובה לשתיינים מתחילים, טעם הכישות שבה ממותן, והיא חלקה ומוקצפת כמו כל בירה סטאוט טובה. היא מיוצרת במבשלה בעיירה קילקני, השייכת למבשלות סמיתוויק ואייריש אייל, עוד חברות בת של תאגיד המשקאות דיאג'ו.

שתיינות

אירים הם השתיינים הגדולים של אירופה. לפי סקרים שנעשו בשנתיים האחרונות בשביל האיחוד האירופי, אזרחי אירלנד מצטיינים בלגימת הטיפה המרה ומביסים כמעט בכל קטגוריה גם עמים שתיינים לא קטנים כמו הגרמנים והצרפתים. לדוגמה: 50 אחוז מהנשים האיריות בנות 15־24 שותות באופן יומיומי, לעומת הממוצע האירופי: 19 אחוז. 53 אחוז מהגברים האירים הם שותים קבועים, לעומת 33 אחוז מהגברים באירופה. לפי ארגון הבריאות העולמי, האירים נעשים שתיינים יותר ויותר: ב־1970 שתה כל אירי 7 ליטרים אלכוהול נקי בשנה בממוצע, ועד 2001 עלתה השתייה לנפש ל־14.5 ליטר בשנה.

הדומיננטיות של תרבות הפאבים באירלנד ניכרת בשיעורי שתיית הבירה מחבית: 78 אחוז משותי הבירה באירלנד שותים בירה מחבית, והשאר שותים מפחיות ומבקבוקים. בבלגיה, לעומת זאת, 39 אחוז משותי הבירה שותים מהחבית, בצרפת – 23.5 אחוז, ובאיטליה – 16 אחוז.

דו"ח ממשלתי שפורסם לאחרונה באירלנד קובע שנזקי האלכוהוליזם באירלנד עולים למדינה לא פחות משלושה מיליארד לירות שטרלינג בשנה.

תרבות

שתיית אלכוהול באירלנד היא לא סתם סוג של בילוי או סביאה אלא תרבות ממש. כוס השתייה היא סמל (לשמחה וליגון); יש בה ערכים (של חברותא ושל חופש). השתייה היא מחוז של יצירה (אין כמו שירי השתייה האיריים, אינפטיליים ורומנטיים ונשגבים). הפאב האירי הוא מקלט מהקור ומהגשם ומהמלחמה. הוא המקום שבו מנגנים מוזיקה שמחה ונוגה ומחברים שירים וכותבים ספרים ומשוחחים בענייני דיומא. כוס של בירה טובה היא במידה רבה משהו שמגיע לך באירלנד; זוהי זכות אנושית שמורה.

הפוסט אלכוהול אירי: המילון הופיע ראשון במסע אחר