לפני הכניסה לאולמות הייצור במפעל, אנחנו עורכים היכרות קצרה עם אנטון פלוּרי, המדריך שילווה אותנו, ואז עוברים תדריך בטחוני קצר: אסור לצלם ללא אישור, נא לא לגעת בשום דבר ולהישאר צמודים למדריך. אחר כך אנחנו מתבקשים להסיר תכשיטים ושעונים, ללבוש חלוק לבן, לכסות את השיער במעין כובע מקלחת חד פעמי ולחטא את ידינו בעזרת נוזל מיוחד. את ההשפלה הזו מוכן לעבור רק מי שמריח את השוקולד שמחכה לו מאחורי הדלת.

הכניסה לאגף הייצור במפעל מכה בעוצמה בחושים: הריח, שמלווה אותנו עוד מהכניסה לעיירה, נמצא כאן בשיאו, ושאון המכונות מרעיד את עור התוף ומבטל כל אפשרות של האזנה להסברי המדריך. כמו גיבור הספר "צ'רלי והשוקולדה", אנו עוברים בין אולמות ענק שבהם מכונות רעשניות מעבירות זו לזו את השוקולד בשלביו השונים. הנה שקי היוטה שבהם ארוזים פולי הקקאו, הנה הם נקלים ונגרסים לכדי אבקה דקה. הנה השוקולד הנוזלי מעורבל בחביות עצומות. הנה המילויים השונים והאגוזים והשקדים הקלויים, שהניחוח שהם מפיצים יכול לגרום לאנשים להמיר את דתם. והנה המכונות המפיקות את המוצרים עצמם: בצדה האחד של מכונה ארוכה אנו רואים את השוקולד הנוזלי נמזג לתבניות, ובתוך דקות ספורות יוצאות מצדה השני טבלאות שוקולד ממולא ליקר, שמיד נלקחות אל מכונת האריזה ונעטפות ביסודיות. "איך הליקר לא מתערבב עם השוקולד הנוזלי שמכסה אותו?", אני שואלת את המדריך חמוץ הפנים. "אה", הוא מפתיע בחיוך קטן, "זה סוד".

נטייה מסוימת לייצור מתוק
ב־1819 שב פרנסואה־לואי קאייה למולדתו משהות באיטליה, שם השתלם באמנות הכנת השוקולד, ופתח את מפעל ייצור השוקולד השווייצרי הראשון. פחות ממאתיים שנה מאוחר יותר, "קאייה" (Cailler) הוא המותג הוותיק ביותר בתעשיית השוקולד השווייצרית – המעצמה הגדולה ביותר בעולם בתחומה. צריכת השוקולד השנתית לאדם בשווייץ היא 11.9 קילוגרם – יותר מבכל מדינה בעולם.

כבר בתחילת המאה העשרים ביססה שווייץ את מעמדה הבלתי ניתן לערעור. לטענת איגוד יצרני השוקולד השווייצרי, שהוקם ב־1901, השווייצרים נולדו עם נטייה מסוימת לייצור מתוקים. אולם קשה להסתפק בהסבר זה כדי להבין כיצד הם הצליחו כל כך עם מוצר שאת מרכיבי הבסיס שלו – קקאו וסוכר – היה צריך לייבא ממדינות אחרות בעלות גבוהה.

שתי תגליות מרכזיות אפשרו לשווייץ להפוך למעצמת שוקולד. הראשונה הגיעה כאשר דניאל פטר פגש את מי שתהיה אהבת חייו – פאני קאייה, בתו הבכורה של יצרן השוקולד הידוע. פטר הצטרף לעסקי חותנו, וב־1875 ביצע תרגיל כימי והצליח להוסיף לשוקולד את "משאב הטבע" ששווייץ בורכה בו – חלב. קשה להפריז במידת חשיבותה של המצאתו, שהציגה לעולם שוקולד מתוק ורך יותר.
עד מהרה אימצה תעשיית השוקולד כולה את התהליך החדש, שהיה בעל חשיבות לא רק לטעמו של השוקולד או לאיכותו, אלא גם למחירו: על מנת לייצר אותה כמות של תוצרי שוקולד, יכלו היצרנים להשתמש כעת בפחות קקאו ולהפחית את תלותם בחומרי גלם מיובאים ויקרים. מחירי הייצור – והמוצר – ירדו, והתעשייה השווייצרית חיזקה את מעמדה בעולם השוקולד.

הר שוץ, מנהל הקונפיסרי (מגדנייה) של "טשירן" ואחד המוצרים. בשלושה חללים לא גדולים, מעבדים תריסר עובדים כ-14 טונות שוקולד בשנה

פריצת הדרך השנייה שהשפיעה על עולם השוקולד מיוחסת לרודולף לינדט הצעיר ב־1879. לינדט לא היה מרוצה מהשוקולד שהוא והקולגות שלו ייצרו; הוא היה מעט חמוץ ובעל מרקם חולי. לאחר התייעצות עם אחיו הרוקח, שינה לינדט את תהליך הייצור: השוקולד עבר עיבוד ארוך יותר (72 שעות של לישה, טחינה, רידוד וחימום) והוספה לו יותר חמאת קקאו. כך בא לעולם ה"Chocolat Fondant" (שוקולד נמס) – שוקולד הומוגני ונימוח שממש נמס על הלשון, בניגוד לשוקולד של אותם הימים, שהיה צורך ללעוס אותו. לינדט בנה מכונה מיוחדת לביצוע התהליך החדש, כינה אותה Conche(קונכייה) בשל צורתה, ומכאן השם שבו מכונה כיום שיטה זו:Conching . בתחילת המאה העשרים כבר רווחה השיטה בתעשייה השווייצרית.

היתרון השווייצרי
"השווייצרים הם עם ממציא", אומר לנו דניאל בלוך, מנכ"ל חברת קמיל בלוך, כשאנחנו מסיבים לשיחה על כוס קפה ושוקולד תוצרת המפעל. "שתי ההמצאות השווייצריות החשובות – שוקולד החלב ותהליך הקונצ'ינג – אפשרו לנו להתחיל לייצר שוקולד איכותי מוקדם יותר מאחרים". ב־1929 הקים סבו של דניאל, קמיל בלוך, בית ייצור קטן לשוקולד במרתף בעיר בֶּרן. כיום, דניאל ואחיו מנהלים את המפעל הגדול בקורטלרי, שבו מועסקים 250 עובדים ומיוצרים כ־2,700 טונות שוקולד בשנה.

מעל לכל, ממשיך בלוך, לתעשיית השוקולד השווייצרית היה אז – וגם כיום – יתרון חשוב: מוּדעוּת לאיכות. "מהרגע שאתה מוּכּר כמוביל", הוא מסביר, "יש לך מוטיבציה לשמור על ההובלה ואתה עושה הרבה כדי להגן על המעמד שלך מול המתחרים. תעשיית השוקולד השווייצרית תמיד ניסתה לשמור על התדמית שלה דרך חינוך – יש לנו חינוך מיוחד לשוקולטיירים כבר בתיכון – ודרך החוקים.

"החוקים השווייצריים הנוגעים לשוקולד נחלקים לשני סוגים: חוקי המקור, שלפיהם אסור לכתוב ששוקולד הוא שווייצרי אם הוא לא נוצר בשווייץ, נועדו להגן על ניצול לרעה של השם 'שוקולד שווייצרי' בידי זרים. זה עניין מותגי לחלוטין. הסוג השני הוא חוקי מזון נוקשים, שמתייחסים לאחוזי הקקאו בשוקולד, לדרכי ההכנה. אני לא חושב שהם קשוחים יותר מאשר במדינות אחרות באירופה, אך הם נאכפים באדיקות רבה יותר".

	1
הכנת פרלינים ב"טשירן". רוב מפעלי השוקולד בשווייץ קונים את בסיסי השוקולד הריקים מאותו מפעל, המילוי הוא שעושה את ההבדל		אורזי השוקולד של "טשירן". צריכת השוקולד השנתית לאדם בשווייץ היא 11.9 קילוגרם – יותר מכל מדינה אחרת בעולם

ומה עוד? בלוך מחייך, מעט נבוך. "חייב להיות משהו באופי של השווייצרים", הוא אומר. "ייצור שוקולד זה מדויק, זה סטריקט. אבל גם בגלל שהם אוהבים את זה. אתה מוזיקאי טוב רק אם אתה אוהב להאזין למוזיקה. הייתי אומר את אותו הדבר על שוקולד: אם אתה לא אוהב לאכול שוקולד, תתקשה להיות טוב בלהכין אותו".

פרלין אגוזים והנקודה היהודית
בין השנים 1890 ל־1920 פרחה הכלכלה השווייצרית ובכללה תעשיית השוקולד. אין זה מקרה שתעשיית השוקולד שגשגה דווקא בעידן הזהב של התיירות בשווייץ. אלפי בני העשירונים העליונים בעולם שבילו את חופשותיהם בארץ הירוקה היו מעצבי הדעה – ואלו הכירו את השוקולד השווייצרי והפיצו את המוניטין שלו בארצותיהם. רודולף לינדט, למשל, מיקד את מאמצי השיווק שלו בפנימיות היוקרתיות במערב שווייץ, שם התחנכו הדורות הבאים של נשות החברה הגבוהה האירופאית.

במהלך תקופה זו הפכה שווייץ למובילה עולמית בכל הקשור בשוקולד. ב־1912, למשל, חלקה של שווייץ בשוק ייצוא השוקולד העולמי היה 55 אחוז. גם במלחמת העולם הראשונה פרחה תעשיית השוקולד השווייצרית: גבולות המדינה הנטרלית נותרו פתוחים, ובארצות שהיו מעורבות במלחמה התעשייה התרכזה בצורכי המלחמה.

מלחמת העולם השנייה גררה הגבלות קשות על ייבוא סוכר וקקאו. במקרה של משפחת בלוך, מעז יצא מתוק. "כיהודי", מספר בלוך, "סבי היה מאוים על ידי ההתפתחויות. היו אנשים שרצו לקנות את החברה, אך הוא לא ויתר". עד המלחמה, קמיל בלוך ייצר אך ורק טבלאות שוקולד פשוטות. המחסור וההגבלות על הייבוא עשו את שלהם, ובשנת 1942, בשיא המשבר, בלוך לא יכול היה להשיג יותר פולי קקאו. כמוצא אחרון הוא החליף את הקקאו בפרלין אגוזים, וכך הומצא הרגוּזה – המוצר המפורסם ביותר של החברה, עד היום. "זה היה שינוי באסטרטגיה של החברה", מסביר נכדו. "הוא לא ייצר יותר שוקולד בסיסי, אלא מוצרים מיוחדים לפי מתכונים מיוחדים. הרגוזה הפך לספינת הדגל של החברה, והיא כיום אחד מעשרים המותגים המוכרים ביותר בשווייץ.

"בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים קמו הסופרמרקטים, שיצרו תחרות קשה, כי כל המוצרים היו על אותו המדף. היית צריך להחליט אם אתה מוכר את המוצרים שלך לפי מחיר או לפי מותג. אבי החליט לבנות מותגים ולהוציא כסף רב על פרסום. כיום יש לנו גם מוצרים מיוחדים וגם מותגים. יחד הם מאפשרים לנו להגן על עצמנו מפני התאגידים הבינלאומיים, שהם חזקים מאיתנו".
ומה לגבי הדור הרביעי? בלוך מחייך. "הילדים שלי מתעניינים מאוד בשוקולד. בעיקר בלאכול אותו". יורשי העצר הם, נכון למועד פרסון הכתבה, בני שנתיים וארבע.

"טשירן", למשל, הוא מפעל משפחתי שהוקם ב־1919 בברן על ידי ז'אן טשירן, וכולל כיום שלוש חנויות בברן ומפעל קטן באזור תעשייה צנוע מחוץ לעיר. כאן, בשלושה חללים לא גדולים, מעבדים תריסר עובדים כ־14 טונות שוקולד בשנה. זהו עדיין עסק משפחתי לכל דבר: נכדו של המייסד ואשתו הם בעלי המקום, אף שלא תמצאו אותם מערבלים שוקולד חם במו ידיהם: הוא אחראי על פיתוח הדגמים החדשים, היא על עיצוב האריזות וחלונות הראווה של החנויות.

אנחנו מגיעים ביום שישי בבוקר, אבל לא מצליחים להקדים את העובדים, שנמצאים כאן כבר מחמש בבוקר, ומכינים את המוצרים ליום העמוס ביותר בחנויות – שבת. ביקור במפעלים המשפחתיים שונה לחלוטין מהסיור המודרך בקמיל־בלוך. החלל מואר ושליו, צוות העובדים הקטן – רובם נראים מופתעים למדי מעניינם של שלושה ישראלים במקום עבודתם – עושה את עבודתו ביעילות שקטה. מותר להסתובב ולגעת, ואפילו מכריחים לטעום.

את פנינו מקבל בחיוך הֶר שוּץ, המנהל את הקונפיסרי (מגדנייה). מלא רצון טוב, הוא חושף בפנינו את הסודות הקטנים של המקום – ומבלי להתכוון, מנפץ לנו כמה מיתוסים. בתעשיית השוקולד השווייצרית, מתברר, "עבודת יד" זה מונח יחסי. כבר בתחילת המפגש אנחנו מגלים שפולי קקאו לא נפגוש כאן. את השוקולד הגולמי קונים בטבליות ענק ממפעלים בשווייץ ובצרפת וכך גם בסיסי השוקולד – העיגולים והריבועים שאותם ממלאים במילויים השונים – מגיעים ריקים ומוכנים למילוי היישר מהמפעל.

"כמפעל קטן, אין לנו אפשרות לייצר בעצמנו את השוקולד שבו נשתמש. התהליך מאוד מורכב והעלויות פשוט גבוהות מדי", אומר שוץ. אבל את אותם הארגזים בדיוק, ובהם עיגולי השוקולד הריקים, אנחנו פוגשים גם באחד מאולמות הענק של קמיל בלוך. מתברר שכמעט כל המפעלים בשווייץ, קטנים וגדולים כאחד, קונים את בסיסי השוקולד הריקים בדיוק מאותו מפעל שווייצרי. אז מה ההבדל בין מפעל אחד לשני? "אין מה להשוות", נעלב שוץ. "המילוי זה מה שחשוב באמת. ואת זה כל אחד מייצר אצלו, בדרכים שלו, לפי המתכונים שלו והפיתוחים שלו".

הנער הצעיר המכין את מילוי המרציפן במו ידיו מצליח להרגיע אותנו מעט. מדובר באחד מהשוליות, בני 16־17, העובדים במקום במסגרת הכשרתם בבית הספר המקצועי. מרוצה מתשומת הלב, הוא שוקל את החומרים השונים ואז מערבל אותם בקערת ענק בתנועות תקיפות. על סינור הניילון שלו כתמי שוקולד, ידיו נטולות כפפות גומי.

"מה המומחיות שלכם?", אנחנו שואלים את מר שוץ. "אה", הוא מחייך ומקרב אלינו בגאווה קופסת פלסטיק גדולה ובה המוני שוקולדים הנראים כאבנים לא מסותתות. "זה היה רעיון של גברת טשירן". מדובר במשמש או בשזיף מיובשים, הממולאים בתוכם בגָנַש (שוקולד המעורב בשמנת ולכן בעל מרקם קרמי יותר), ומצופים בשוקולד ובאבקת קקאו. אנחנו טועמים ומהנהנים בסיפוק. כזה דבר עוד לא אכלנו.

אך בחלוקי האבן המתוקים האלו בדיוק אנו נתקלים כמה ימים אחר כך, בקונפיסרי מוֹנְיֶיר בעיירה מוּרטן (Murten), כחצי שעה נסיעה מברן. הגאווה שבקולו של המנהל, המגיש לנו את ארגז השוקולדים, מתחלפת בזלזול למשמע תהייתנו על הכפילוּת. "טשירן? הם העתיקו את זה מאיתנו. אצלנו כבר מייצרים את זה חמישים שנה ברציפות!".

ביתו של איש המאה
אולי זה משהו בשֵער, אולי זה שהלך בלי גרביים, אולי הפציפיזם שבו התפרסם ואולי דווקא העובדה שעבודותיו המדעיות הן מהחשובות בהיסטוריה האנושית – אלברט איינשטיין הוא דמות שקשה לא לאהוב. לא במקרה בחר המגזין "טיים" באיש הזה, שרוב אנשי העולם לא יכולים אפילו להבין את עבודתו, ל"איש המאה" של המאה העשרים.
המדען המפורסם נולד ב־1879 בעיר אולם (Ulm) שבגרמניה כבנם הבכור של הרמן, בעל מפעל אלקטרוניקה כושל, ושל פאולין, פסנתרנית מוכשרת. כשנה לאחר שנולד עברה המשפחה למינכן, וכשהיה בן שנתיים לערך נולדה אחותו, מג'ה. כשאיינשטיין היה כבן 15 נקלעה המשפחה לקשיים כלכליים והיגרה לאיטליה. הבן אלברט נשאר לבדו בגרמניה, אך בגיל 16 עזב את לימודיו והצטרף למשפחתו. לאחר מכן השלים את השכלתו בשווייץ.
כשלמד בפוליטכניקום שבציריך התאהב איינשטיין בחברה ללימודים, מילווה מאריץ', ילידת סרביה, שהיתה מהנשים הראשונות בעולם שלמדו פיזיקה. מכיוון שנטה להחסיר שיעורים ולא השקיע בלימודיו, לא התקבל למשרה אקדמית. בחיפוש אחר עבודה הגיע למשרד הפטנטים בברן. הוא אמנם מונה לפקיד מדרגה שלישית, אך היה מרוצה מאוד מעבודתו משום שאפשרה לו להתוודע לחידושים ולהמצאות ולעבוד באופן עצמאי במידת מה – תכונה שאהב ושהקשתה עליו מאוד להשתלב בממסד האקדמי.
במהלך שנותיו בברן התגורר איינשטיין בחמישה בתים. רק אחד מהם הוא אתר תיירות כיום – הבית ברחובKramgasse , שהיה למוזיאון קטן. בדירה זו התגורר איינשטיין משנת 1903 ועד שנת 1905 המופלאה, ובמהלכה פרסם חמישה מאמרים – ארבעה מהם שינו לחלוטין את המושגים זמן, חלל, אנרגיה וחומר, ופתרו סוגיות שהטרידו את מנוחתם של מדענים במשך כמה עשורים. העבודות האלה היו הבסיס למה שידוע כ"תורת היחסות". בשנה זו גם קיבל איינשטיין את הדוקטורט שלו מאוניברסיטת ציריך. את הנוסחה המפורסמת שלו, E=mc2, הציג שנתיים מאוחר יותר, ב־1907.

לאן נעלמה הבת של איינשטיין?
במוזיאון איינשטיין מקבלת את פנינו רות אלגר, גברת לא צעירה ומעט אקסצנטרית. עיניה

תיירת בבית איינשטיין בברן, שהיה למוזיאון, חותמת בספר המבקרים המונח על שולחן העבודה של המדען. על הקירות תלויים צילומים, מסמכים וכמה הסברים של איינשטין, ובחדר העבודה מוצג ציוד מחקר בפיזיקה משנת 1900

נוצצות כשהיא מספרת על איינשטיין. היא בדיוק האדם שיספר לנו את כל הרכילות: שאיינשטיין התחיל לדבר באופן שוטף רק בגיל תשע, שהוא השתחרר מהצבא בגלל בעיות פסיכולוגיות, שקשה היה להגדירו בעל נאמן, שמחצית ממוחו שמורה באוסקה ולא ברור היכן נמצאת המחצית האחרת, ואת הסיפור המעניין מכולם – על בתו של איינשטיין, שאותה לא ראה מעולם.
ב־1902, לפני שהיתה באופן רשמי לאשתו הראשונה, הרתה מילווה לאלברט. בני הזוג חששו שהדבר יפגע בסיכוייו של איינשטיין לקבל את המשרה במשרד הפטנטים. ככל הידוע כיום, מילווה נסעה לשהות בעת הריונה בבית הוריה שבסרביה. היא חזרה ללא ליזרל, התינוקת שנולדה שם. לדברי בני הזוג, כשנה לאחר מכן נסעו לקחת את התינוקת, אולם היא כבר לא היתה אצל משפחתה של מילווה. ככל הנראה נמסרה הילדה בשלב כלשהו לאימוץ או מתה בגיל צעיר. לאחר נישואיהם נולדו לבני הזוג איינשטיין שני ילדים נוספים – הנס אלברט ואדוארד. הנס אלברט היה למהנדס. אדוארד חלה בסכיזופרניה והעביר את רוב שנות חייו במוסד.
עוד סוגיה הקשורה ליחסיהם של בני הזוג ונתונה במחלוקת, מספרת אלגר, היא מידת השפעתה של מילווה על עבודת המחקר של בעלה. בסרביה פועלת כיום תנועה הקוראת להכיר בכך שמילווה לקחה חלק פעיל בגיבוש התיאוריות המפורסמות של איינשטיין, בהן תורת היחסות. הגורסים כך מסתמכים בין היתר על העובדה כי כאשר זכה איינשטיין בפרס נובל, כשבני הזוג כבר היו גרושים, הוא העביר לאשתו לשעבר את כל כספי הפרס. עם זאת, האמונה הרווחת כיום היא כי למילווה אכן היה תפקיד חשוב בתמיכה אינטלקטואלית בבעלה, אך אין לתת לה קרדיט על עבודותיו. לאחר שהתגרשו בני הזוג, התחתן איינשטיין עם בת דודתו, אלזה לוונטל.
לאחר ההרצאה אנו עורכים סיור קצר במקום. המילה "מוזיאון" קצת גדולה על האתר – מדובר בביקור בדירה האמיתית שבה התגורר איינשטיין, ויש בה שני חדרים קטנים. על הקירות תלויים צילומים, מסמכים וכמה הסברים על איינשטיין, ובחדר העבודה מוצג ציוד מחקר בפיזיקה משנת 1900.

אירוע חברתי ברחוב המרכזי בעיר. נדמה כי בברן איש אינו ממהר לשום מקום	זרמי מים פורצים במקצבים משתנים מחורים נסתרים ברחבת הבטון שמול בית הפרלמנט, ומפתיעים את עוברי האורח בשפריץ ידידותי. כיאה לעיר הבירה של שוויץ, מספר המזרקות בכיכרהוא כמספר הקנטונים במדינה

פארק של ניסויים פיזיקליים
קשה לומר כי ברן, עיר הבירה של שווייץ, נמצאת על מפת תיירות החובה של התיירים בעולם. קשה גם להבין למה. זו עיר מקסימה ושלווה הנמצאת בלבו של נוף עוצר נשימה: הרים ירוקים ונהר טורקיז. בין לב העיר לחלקיה שמעבר לנהר ארה (Aare) מחברים גשרים מרשימים בגובהם. על העיר ההיסטורית שבמרכז ברן העכשווית הכריזה אונסק"ו כעל אתר מורשת עולמית. יש בה כמה מבנים עתיקים ויפים, בהם מגדל השעון, הקתדרלה, מגדל בית הכלא, בית העירייה והפרלמנט, וברחובותיה פזורות 11 מזרקות מהמאה ה־16.
חזיתותיהן התחתונות של הבתים הניצבים לאורך שני הרחובות הראשיים מעוצבות כקשתות. מאחוריהן נחבאים להם עשרות בתי אופנה, חנויות ומסעדות, מקצתם נמצאים מתחת לאף תרתי משמע – הם שוכנים במרתפים שמתחת לבתי הרחוב, והכניסה אליהם היא דרך שערי עץ הקבועים במדרכות. בימים שלישי ושישי פוקדים תושבי העיר את שוקי הפרחים, המאפים והבשר, ואת השוק המקסים של עבודות היד, ועינינו הישראליות מביטות בפליאה בשלווה שבה מתנהל הכל. נדמה כי בברן איש אינו ממהר לשום מקום. הכל זורם על מי מנוחות ומלווה בחיוך.
את התשובה למסתורין הזה מספק פטר ג'טצלר, מנהל המוזיאון ההיסטורי של ברן. "לתושבי ציריך יש פה גדול", הוא מחייך. "הם רוצים ויודעים לשווק את העיר שלהם. אנחנו, תושבי ברן, אטיים יותר". השינוי הגיע ב-2005, עם חגיגות מאה השנה ל"שנה המופלאה".  בברן, העיר שאת שבע שנות מגווריו בה תיאר איינשטיין כשנים השמחות והפוריות  ביותר בחייו, לא התכוונו לוותר על ההזדמנות לציין את חגיגת המאה לאותה שנה.  שישים אחוזים מעבודתו החשובה, הם מתגאים, נוצרו בדיוק כאן.

מבט מלמעלה על גגות העיר. בתצפית מהגשרים המרשימים המחברים בין חלקיה השונים של ברן אפשר לראות את הנופים המרהיבים של העיר, הנהר והיערות. איינשטין תיאר את שבע שנות מגוריו בעיר כשנים השמחות והפוריות ביותר בחייו

ביוני 2005 נפתחה במוזיאון ההיסטורי של ברן התערוכה "איינשטיין 2005". התערוכה, שנבנתה בתקציב של יותר מחמישה מיליון דולר, התפרשה על פני 2,500 מטרים רבועים והיתה ככל הנראה התערוכה הגדולה ביותר שהוקדשה לאיינשטיין מעולם. לאחר ש-350,000 מבקרים מכל העולם הגיעו לתערוכה, החליטו במוזיאון להפוך אותה לתצוגת קבע מעט יותר מצומצמת תחת הכותרת " מוזיאון איינשטיין". התערוכה כוללת  אלפי מסמכים, סרטים והקלטות הקשורים לאיינשטיין לצד פארק של ניסויים פיזיקליים ו"מסע וירטואלי דרך הקוסמוס" שמסבירים את תאוריות היחסות של אינשטיין בצורה ידידותית.
ג'טצלר נרגש מהאתגר העומד בפניו – להסביר למבקרים, המבוגרים והצעירים כאחד, את התיאוריות של איינשטיין ואת העקרונות הפיזיקליים העומדים במרכזן. חלק מרכזי בתערוכה מוקדש להצגת השפעתם של האירועים העולמיים בתקופתו של איינשטיין עליו עצמו ועל דעותיו. סיפור אחד קרוב לוודאי שלא תשמעו כאן: ב־1933, כאשר החלו רדיפות היהודים בגרמניה, עבר איינשטיין להתגורר בארצות הברית. הוא הצהיר שלעולם לא ישוב לגרמניה ופנה לשגרירות השווייצרית כדי שיסייעו לו לקבל את רכושו שנלקח על ידי הנאצים. "זה מאוד מביך", מתפתל ג'טצלר. "הוא היה אזרח שווייצרי, אבל למרות זאת הם לא עשו דבר כדי לסייע לו. הם לא רצו להסתבך עם הגרמנים. איינשטיין לא שכח את זה. הוא שמר על אזרחותו השווייצרית עד יום מותו ותמיד דיבר טובות על שווייץ, גם בשנותיו האחרונות, אבל הוא תמיד זכר את זה".