"ג'ורג'טאון היתה כאן קודם", מתריסים עד היום תושביה הוותיקים של השכונה הייחודית בבירת ארצות הברית, במיוחד כאשר הם חשים ששוכחים מאיפה הכל התחיל. כשוושינגטון עוד היתה על נייר השרטוט, הם כבר מזמן היו בשטח. והם צודקים: המבנים הראשונים של ג'ורג'טאון (Georgetown), שהיתה אז עיירה עצמאית, הוקמו עוד בסוף המאה ה-17. כמאה שנה עברו, והקונגרס של ארצות הברית החליט על הקמת הבירה החדשה של המדינה הצעירה במיקומה הנוכחי – שטח שכלל אז אזור גדול וריק, עם יישוב יחיד בקצהו: ג'ורג'טאון.

וושינגטון די. סי. – מדריך מסע אחר

לאורך המאה ה-18 שגשגה ג'ורג'טאון כעיר מסחר ועסקים, תוצאה של הקמת הנמל הפנים יבשתי על נהר פוטומק (Potomac), ששימש הנמל העיקרי לייצוא טבק מהמושבות, ובעיקר בזכות בניית תעלת השיט C&O (תעלת צ'זאפיק-אוהיו, Chesapeake and Ohio Canal). התעלה שימשה נתיב נוח להובלת מטענים לפני עידן מסילות הברזל. אלא שלאחר מלחמת האזרחים האמריקאית (1865-1861) התפתחה התובלה ברכבות ובספינות קיטור גדולות שלא הצליחו לנווט את דרכן בנהר פוטומק, וחשיבותה של ג'ורג'טאון הלכה ופחתה. היא סופחה ב-1871 למחוז קולומביה הפדרלי (DC), ושבע שנים אחר כך אבדה סופית עצמאותה המוניציפלית. היא הפכה להיות שכונה בוושינגטון הבירה.

עצמאותה המנהלית אמנם נלקחה ממנה – אבל לא ניטל ממנה ייחודה. אולי בשל בידודה היחסי בחלק הצפון-מערבי של העיר, ובוודאי בשל פעולות השימור הנרחבות שנעשו בה, הצליחה ג'ורג'טאון לשמור על סגנונה הכפרי משהו. כאשר משוטטים היום ברחובותיה הצרים ומרוצפי האבן, ובין המבנים האופייניים לאדריכלות הג'ורג'יאנית, הפדרלית והוויקטוריאנית מהמאה ה-19, עוד מורגשת האווירה המסורתית. בזכות השימור והיעדר כמעט מוחלט של בנייה מודרנית גבוהה, נמשכה למקום העלית הוושינגטונית. דיפלומטים ובעלי ממון, סלבריטאים ואמנים (וגם פלייבויז) חפצו לגור בה, והבתים בג'ורג'טאון הפכו ליקרים בעיר. וגם התיירים נהנים מכך – מי שרווה מן האתרים החדישים, המונומנטים המהוקצעים, המוזיאונים המתוחכמים והאווירה הרועשת של הבירה, שלא יחמיץ סיור בג'ורג'טאון, "יפו העתיקה" של וושינגטון.

תעלת C&O הפסטורלית עוברת בלב השכונה | צילום: דיאן סטמטלטוס

שומרים על המסורת
ג'ורג'טאון פרושה על מדרון וגולשת במתינות מגבעת מצפה הכוכבים של הצי האמריקאי בצפון, לעבר נהר פוטומק בדרום. היא מופרדת מיתר העיר ותחומה בגבולות טופוגרפיים מובהקים: בדרום ובמערב מסמן את גבולה הנהר; שרשרת פארקים תוחמת אותה מצפון, והערוץ הירוק והעמוק של פארק רוק קריק (Rock Creek Park), שלאורכו עובר כביש נופי יפהפה, הוא גבולה במזרח.

את השכונה, שמשתרעת על כשלושה קילומטרים רבועים, מכירים הכי טוב דרך הרגליים, בשוטטות נעימה לאורך רחובותיה העתיקים (וממילא לא תמצאו תחנות מטרו בתוכה ממש; תושביה התנגדו לכך מחשש לפגיעה באופי הכפרי שלה). לחובבי אקשן ובלגן מומלץ להקדיש כמה שעות לסיור בג'ורג'טאון בשישי או בשבת, אחר הצהריים ובערב. כך אפשר לשלב קניות, או סתם בהייה בחלונות הראווה המיוחדים של חנויות היוקרה, עם ביקור באתרים המעניינים בשכונה. למי שמעדיף ליהנות מאווירת הכפר השלווה, מומלץ לערוך סיור ארוך יותר שיתחיל בשעות הבוקר, בעיקר בשבת וביום ראשון.

נקודת פתיחה טובה ונוחה לסיור רגלי של חמישה-שישה קילומטרים יכולה להיות תחנת הרכבת התחתית פוגי בוטום (Foggy Bottom, "תחתית מעורפלת"). מהתחנה, הנמצאת ליד כיכר וושינגטון (Washington Circle), נעלה על שדרת פנסילבניה (Pennsylvania Ave), נחצה בגשר את ערוץ רוק קריק פארק ונגיע ברחוב M לאתר הביקור הראשון בשכונה: "בית האבן הישן" (The Old Stone House). הבית – העתיק ביותר שקיים כיום בוושינגטון – נבנה ב-1765, והוא מהמבנים המעטים ששרדו מתקופתו.

המבנים ההיסטוריים בג'ורג'טאון, שהוקמו לפני "בית האבן הישן" (וגם אחריו), סבלו במשך עשרות שנים מנסיגה כלכלית ומהזנחה, שגרמו להרס של חלק ניכר מהם. ההזנחה נמשכה עד שנת 1950, אז נחקק "חוק ג'ורג'טאון העתיקה", שהגדיר את השכונה כמתחם בעל חשיבות היסטורית לאומית והכתיב כללים שיבטיחו את שימורה. "בית האבן הישן" נותר על תלו כאחד הניצולים היחידים בעיר מתקופתו.
חמשת חדרי הבית משמשים היום מוזיאון קטן המציג את חיי היומיום של המעמד הבינוני בתקופה הקולוניאלית, והמדריכים במקום לבושים בהתאם. שווה לבקר גם בגן הציבורי המקסים שמאחורי הבית. סמוך לכאן, ברחוב N, נמצא בית הכנסת השכונתי של הקהילה היהודית, וגם בתי העבר של ג'ון וג'קלין קנדי, עוד לפני שהפכו לזוג.
כתובת: 3051 M St

הגן של בית טיודור. הבית נשאר כמעט מאתיים שנה בבעלות אותה משפחה

וושינגטון, דאמברטון וקלינטון
מעט צפונה, במעלה רחוב 30, עד לפינת רחוב Q וימינה, ניצב בית דאמברטון (Dumbarton House, לא להתבלבל עם בית האחוזה דאמברטון אוקס, שאליו נגיע בהמשך), מבנה מרשים שנבנה בסביבות שנת 1800 ושופץ בשנים האחרונות. הבית – דוגמה מצוינת לסגנון האדריכלות המכונה "פדרלי" – משמש מוזיאון, ומוצגים בו פריטי ריהוט אנגלי ואמריקאי מהמאה ה-19 ו"ענתיקות" אחרות. הוא שייך לעמותה יוקרתית בעלת שם מפתיע: "האגודה הלאומית של הגבירות הקולוניאליות של אמריקה". ארצות הברית שופעת עמותות כאלה, שחברות בהן בעיקר נשים בעלות רקע אריסטוקרטי וזמן פנוי, העוסקות בהתנדבות בענייני שימור מורשת או עזרה לקהילה.
כתובת: 2715 Q St

חוזרים מעט ברחוב Q עד פינת רחוב 31, ומגיעים לבית טיודור (Tudor Place), בית אחוזה דו-קומתי גדול, שנבנה בראשית המאה ה-19 בסגנון ניאו-קלאסי ונשאר כמעט מאתיים שנה בבעלות אותה משפחה – קרובי משפחתו של הנשיא הראשון, ג'ורג' וושינגטון. צבעו הצהוב של המבנה והכיפה המיוחדת בראשו צדים מיד את העין. אפשר לבקר בבית ובגן היפה, ולצפות בפריטים מרובים שהגיעו לכאן מאחוזתם של ג'ורג' ומרתה וושינגטון במאונט ורנון (Mount Vernon).
כתובת: 31 St, מספר 1644

הצריחים הניו-גותיים של בניין הילי באוניברסיטת ג'ורג'טאוון | צילום: Patrickneil

כ-150 מטר מבית טיודור, במעלה רחוב 31 פינת רחוב R, ניצב הגדול, המרשים והיפה בבתיה ההיסטוריים של ג'ורג'טאון: דאמברטון אוקס (Dumbarton Oaks). בית האחוזה האצילי יושב בנקודה הכי גבוהה בשכונה ומוקף גנים מרהיבים המשתרעים על ארבעים דונם (הם פתוחים רק אחר הצהריים). השילוב של הלבנים האדומות, עמודי האבן הלבנים, הקמרונות המסוגננים של הדלתות והחלונות והצמחייה העשירה הוא שילוב מנצח. גם בית מפואר זה משמש מוזיאון, המוחזק בידי אוניברסיטת הרווארד, ומוצגים בו אוספים נדירים של אמנות ביזנטית ואמריקאית מהתקופה שקדמה לקולומבוס. מקומה של האחוזה הובטח גם בהיסטוריה העולמית: כאן התכנסה ב-1944, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, הוועידה הבינלאומית שהחליטה על הקמת ארגון האו"ם.
כתובת: 32 St, מספר 1703 (הכניסה לגנים מ-3101 R St)

לאחר הליכה קצרה מערבה ברחוב R, ודרומה ברחוב 37 עד רחוב O, מגיעים לכניסה לאוניברסיטת ג'ורג'טאון הוותיקה. בתוך מתחם האוניברסיטה בולטים צריחיו הניאו-גותיים של בניין הילי (Healy), שנבנה במאה ה-19, ואותם אפשר לראות מנקודות רבות בבירה. שני תותחים עתיקים, שהורדו מספינות מפרש מהמאה ה-17, מאבטחים את הכניסה המרשימה לאולם הילי, שהסטודנט המפורסם ביותר שהוסמך בו הוא הנשיא לשעבר ביל קלינטון.
כתובת: 37 St פינת O St

וושינגטון הרבור. החלק המודרני והסואן של ג'ורג'טאון | צילום: NCinDC / flickr

הפינה המודרנית של השכונה העתיקה
ביציאה הדרומית מהקמפוס נוחתים על אחת מגולות הכותרת של ג'ורג'טאון – תעלת השיט צ'זאפיק-אוהיו, ובקיצור תעלת C&O. כרייתה לאורך 300 קילומטר העלתה את חשיבותה המסחרית והתחבורתית של העיירה במחצית הראשונה של המאה ה-19: היא שימשה, לפני פרישתה של רשת מסילות הברזל בארצות הברית, נתיב נוח להובלת מטעני צובר מפנים היבשת, בסירות ובדוברות נגררות, אל שפך נהר פוטומק וממנו אל מפרץ צ'זאפיק ולאוקיינוס האטלנטי. בשל ימי העבר המפוארים שלה הוכרזה התעלה, על שתי גדותיה המטופחות, כפארק לאומי היסטורי. היום היא משמשת לנופש, לשיט ספורטיבי ולהפלגות תיירותיות רגועות בסירות צרות, או בדוברות עתיקות הנגררות לאיטן על ידי פרדות בשביל שבצד התעלה, ממש כמו בימים ההם (בליווי הסברים של אנשי רשות הפארקים). גם בלי הסיורים המודרכים, הליכה נעימה בשביל המוצל, בין עצים רחבי צמרת ולצדם של הסכרים ותאי השיט (Locks), היא תענוג אמיתי.

משם ממשיכים מזרחה בשביל התעלה עד הגשר של שדרת וויסקונסין (Wisconsin Ave.), ומגיעים לכניסה האחורית של מבנה ענקי בנוי לבנים אדמדמות, ששימש בעבר כמחסן של טבק ליצוא. לפני כעשרים שנה שופץ המקום והפך לאחד הקניונים היפים והאלגנטיים ביותר בארצות הברית – קניון ג'ורג'טאון פארק (Georgetown Park Mall). פנים המבנה מדהים. בשלושת מפלסיו יש מזרקות ובריכות, פסיפסים צבעוניים, חממות של צמחייה שופעת וגן דקלים, וכן מסעדות, בתי קפה וכמאה חנויות – של בגדים, נעליים, ספרים, ממתקים ועוד – שייחודן בעיצובן המרשים והאלגנטי. אור היום חודר דרך תקרת זכוכית מקומרת ומוחזר ממעקות הנחושת המבריקים שמלווים כל גרם מדרגות. פשוט חגיגה של אסתטיקה. אחרי בדיקת החנויות, ואולי גם ארוחה טובה והצצה בחזית הקניון (רחוב M פינת שדרת וויסקונסין), מומלץ לחזור אל שביל התעלה בעורף הקניון, להמשיך בהליכה מזרחה עוד חמש דקות עד רחוב תומס ג'פרסון (Thomas Jefferson St.), ובו לרדת ימינה אל קצה המסלול בוושינגטון הרבור (Washington Harbor) – הפינה המודרנית של ג'ורג'טאון.

עד סוף שנות השמונים של המאה העשרים עמד כאן מפעל מלט נטוש ומוזנח. מאז הספיקו להקים כאן מכלול אדריכלי מודרני ומרשים של בנייה גבוהה המיועדת למגורים ובילויים. הכיכרות הקטנות והשדרות הדקורטיביות של המכלול, פיסול החוצות והמזרקות שבו, וטיילת העץ של מעגן הסירות על גדת הנהר, הפכו את האזור לפינת חמד מושכת במיוחד. לא פלא שהוא הפך מוקד לעסקים, לחנויות היוקרה, למסעדות ולבידור של ג'ורג'טאון. זהו ללא ספק החלק הסואן ביותר בשכונה במשך רוב שעות היממה, ובמיוחד בערבי סוף שבוע.

את הטיול כדאי לסיים בוושינגטון הרבור על קפה ועוגה, כוס בירה או גלידה מעולה באחד מבתי הקפה של האזור המקסים. אחר כך פשוט לשבת בניחותא בשעות היום מול האי המיוער השוכן בלב הנהר, או אולי בשעות הערב דווקא, כשאורות מרכז קנדי ובניין ווטרגייט מתנצנצים במימי הפוטומק.

הפוסט וושינגטון – מסלול בג'ורג'טאון הופיע ראשון במסע אחר

פגישתנו עם הלווייתנים לא תוכננה מראש. הגענו לנמל ממנו הפלגנו במקרה. בדרכנו צפונה, לאורך החוף המזרחי של ארצות הברית, מבוסטון לכפר הדייגים רוקפורט הנמצא בקצהו המערבי של חצי האי קייפ אן (Cape Ann), חלפנו על פני עיירה בשם גלאסטר (Gloucester). כשעצרנו ליד המזח כדי לשאוף אוויר הבחנו בשלט ענק הזועק: "תצפיות לווייתנים". עיון חטוף באותיות הקטנות גילה כי מן המזח בגלאסטר מפליגות מדי יום, משך כל הקיץ, שתי ספינות, שמגמתן המוצהרת היחידה היא מעקב אחר לווייתנים. עשר דקות לאחר מכן ניצבנו על סיפונה של ה"דאונטי 5" שהפליגה מזרחה.

שלא כמו אחאב המלווילי, הקברניט שלנו, פרד דוגלאס, דמות טיפוסית של יורד ים איש ניו אינגלנד, קידם את פנינו ואת פני ההרפתקנים ו"ציידי הלווייתנים" האחרים שהיו עימנו על הסיפון בברכה אישית. הוא הודיענו בחגיגיות, שבמשך חמש השנים האחרונות הוא מחזיק בשיא המפגשים עם לווייתנים. למשתתפים בהפלגותיו יש 98 אחוזים של ודאות שיראו לווייתן במו עיניהם. עם יציאתה של הספינה מן הנמל אל מימיו הרוגעים של מפרץ גלאסטר הובטח לנו, שאם, חלילה, לא יאיר לנו המזל ולא נראה לווייתנים (סיכוי של שני אחוזים, כזכור), נזכה בכרטיסי חינם להפלגה חוזרת בעתיד.

הפלגה בעקבות הלוויתנים. ההפתעות האמיתיות מתגלות בהמשך השייט

על הסיפון הופיעו שתי נערות צנומות וחייכניות בחאקי, שהגיחו ממעמקי הספינה והציגו עצמן כמרי ואליזבת. הסתבר ששתיהן נושאות תארים אקדמיים בביולוגיה ימית, וכי תפקידן להכין אותנו לצפוי בהמשך המסע. ה"דאונטי 5" יצאה בינתיים מן המפרץ, ולכל מלוא העין השתרעו לפנינו מרחבי האוקיינוס האטלנטי. חשנו היטב את הירידה במעלות החום ואת העלייה ברמת הציפיות.

את מחצית השעה הראשונה של ההפלגה הקדישו המלוות המלומדות שלנו להסברים. מבלי להכנס לפרטים זואולוגיים מייגעים הובהר לנו, כי הלווייתנים באוקיינוסים הם הגדולים ביצורים שחיו אי-פעם בעולם, יונקים ימיים המשתייכים לסידרת הלווייתנאים, ונחלקים עקרונית לשלוש תת-סדרות – הלווייתנים הקדמוניים, שהופיעו בימים בתקופת האיאוקן התחתון ואינם קיימים עוד; לווייתני השיניים, שאליהם השתייך גם מובי דיק המפורסם (ממשפחת הראשתניים); ולווייתני המזיפות, מחוסרי השיניים, שעימם נמנים הלווייתנים הגדולים ביותר של הסידרה: אורכם מגיע ל-33 מטרים ומשקלם עד למעלה מ-130 טון. למדנו לדעת כי אותם לווייתנים שיש לנו סיכוי לראות הם לווייתני המזיפות. המזיפות הן לוחות מוארכים העשויים מחומר קרני גמיש ולבן, רוחבם כעשרה סנטימטרים ואורכם יכול להגיע עד ארבעה מטרים. מאות לוחות כאלה יורדים מהחיך וממלאים את לועו של הלווייתן בצורת מסרק סמיך. כל המכלול הזה משמש כמערכת סינון מים ענקית.

מרי המחישה לנו מה ממלא את לוע הלווייתן באמצעות מזיפה. הלוח הבודד, שאורכו היה למעלה משני מטרים, עבר מיד ליד על הסיפון, והיקנה בבת אחת מושג של ממש על גודלו של הלוע המכיל מאות כמותו, ועל ממדיו העצומים של בעל הלוע. המזיפות הן החומר שהיה קרוי עצמות לווייתן, ושממנו התקינו, בין השאר, את לוחות החיזוק למחוכים, שהנשים האלגנטיות של המאות הקודמות נהגו ללבוש מתחת לשמלות הקרינולינה הרחבות שלהן.

אליזבת ציינה בפנינו, כי טובים סיכויינו לפגוש בקבוצות בנות ארבעה עד שישה לווייתנים גדולי סנפיר (גבנוניים), או לווייתנים צפוניים. בשני מינים אלה של לווייתני מזיפות אפשר למצוא פרטים שאורכם כ-20-15 מטרים ומשקלם כ-40 טון. בחורף אפשר להיתקל בהם באזורים הטרופיים, ובקיץ הם מצפינים ומתקרבים למים הרדודים של מפתן היבשת, שם הם מוצאים את מזונם בשפע. מזון זה מורכב כולו מיצורים זעירים ביותר המכונים זואופלנקטון, מדגיגים קטנים כהרינג, ומסרדינים וסרטנים מסוג קריל שגודלם אינו עולה על שניי סנטימטרים.

גופם הגדול של לווייתנים אלה מחייב בליעת כמויות ענק של היצורים הזעירים. לועם הפעור קולט, תוך כדי שחיה איטית, עשרות מטרים מעוקבים של מי-ים, ומערכת המזיפות מאפשרת סינונם החוצה של המים והשארת מרכיבי הארוחה עצמה במעי הלווייתן.

סרטון מדהים על לווייתנים גדולי סנפיר והגורל הצפוי להם (מתוך Planet Earth)

ליד שרטון סטלוואגן
ה"דאונטי 5" התקדמה מזרחה משך כשעה וחצי. היבשה נעלמה כבר מזמן מן העין, ועל הסיפון סקרו כולם את האופק במשקפות, בתקווה לגלות את קצה זנבו של לווייתן או את הסילון דמוי הגייזר, הנפלט מריאותיו דרך חורי הנשיפה המצויים סמוך לקודקודו. פה ושם החלו להישמע ריטונים שקטים וספקות לגבי 98 האחוזים המובטחים. קטני האמונה החלו לתהות אפילו לגבי מקצועיותו של הקברניט.

על רקע הספקנות הגואה בקע לפתע מן הרמקול קולו המחוספס של פרד דוגלאס. הוא הודיע בהחלטיות, שעד עתה התלבט האם להפנות את חרטום הספינה לכיוון שונית ג'פרי או לכיוון שרטון סטלוואגן, שכן שניהם אתרי הזנה ובידור החביבים על הלווייתנים במים הרדודים בסביבה. חושיו, נסיונו והאינטואיציה שלו (ואולי גם מידע חיצוני ועדכני שקיבל ושנשאר עלום מבחינתנו), אומרים לו עכשיו לחתור לכיוון שרטון סטלוואגן. עכשיו גם מצא לנכון לציין שלפעמים נתקלים, לרוע המזל, בלווייתן בודד, או בלהקה קטנה של ארבעה-חמישה פרטים. אלה, משום מה, אינם להוטים ביותר למיפגש, ובמרחק מאה-מאתיים מטרים מן הספינה מחליטים לשנות כיוון ולהיעלם. הריטונים על הסיפון גברו, ויחד איתם חוסלו כמויות אדירות של סנדביצ'ים ושל פחיות בירה מן המזנון של הספינה.

לא ראינו עדיין שום שרטון או שונית. שחף או עוף מים אחר ריחף מפעם לפעם בחיוך מעלינו, וסביב סביב רק מימיו הכחולים של האוקיינוס. "לווייתן משמאל" – השאגה שפרצה לפתע מגרונה של מרי לא עמדה בשום יחס למבנה הדק והשברירי של גופה. כך ודאי נשמעה זעקתו של הצופה על התורן בספינת ציד לווייתנים מן המאה הקודמת. שלושים סקרנים זינקו כאיש אחד אל המעקה השמאלי של הספינה, אך חלפו עוד מספר דקות עד שהבחנו כולנו במראה המיוחל: מעין עמוד קיטור הבוקע מן המים במרחק כמאתיים מטרים מאיתנו. לידו צצו מיד עוד סילון ועוד אחד ועוד אחד. המצלמות החלו לתקתק למרות הטווח הרחוק והבלתי יעיל. קולו מלא הסיפוק של פרד דוגלאס בקע מן הרמקול וציין בשלווה: "זהו זה, שירטון סטלוואגן".

עמודי הקיטור הלכו וקרבו אלינו, וההתרגשות הקולנית על הסיפון הלכה וגברה. הספינה האטה את מהירותה, כדי למנוע נסיגה לא רצויה של האורחים המתקרבים, וכשהיינו במרחק של כמאה מטרים מן הלהקה חדלה כמעט מתנועה. ניתן היה לראות עתה את הזנבות הענקיים דמויי הלב, שחורים מצידם העליון ולבנים מצידם התחתון, מתרוממים מטרים אחדים מעל המים ויורדים בחבטה אדירה לפני היעלמם. חבטות זנב אלה, כך הוסבר לנו מייד, נשמעות היטב על ידי לווייתנים אחרים במרחק של קילומטרים רבים, ומהוות, כנראה, אחת משיטות התקשורת ביניהם, יחד עם הקולות השונים שהם משמיעים.

תוך דקות ספורות הוקפנו בלווייתנים במרחק של עשרים עד שלושים מטרים מן הספינה. המשקפות נשכחו, והמצלמות והמסרטות תקתקו ללא הרף. ספרנו סביבנו למעלה מעשרים יצורי ענק, שאורכם כאורך הספינה שבה שטנו. היו אלה לווייתנים גדולי סנפיר, שצבעם אפור-שחור מבריק, למעט הצד התחתון של הזנב, שצבעו כאמור לבן.

פרד דוגלאס ציין בהתרגשות אמיתית, שזהו אירוע מוצלח במידה שלא תיאמן. לאור העובדה שגם הוא עצמו לא נתקל מעולם, לדבריו, בלהקה כל כך גדולה בטווח כה קרוב לספינתו, ביקש את הסכמתנו להאריך את השהיה במקום מעבר לפרק הזמן המתוכנן. הוא תימרן את הספינה באיטיות מירבית בתוך הלהקה, שהתפצלה למספר קבוצות משנה בנות חמישה עד שמונה פרטים כל אחת, ובו בזמן הפעיל את מכשיר הקשר שלו במחווה של אחווה מקצועית, והחל להזעיק לאתר, שבו היינו עד עתה הצופים היחידים, את כל מי שהיה בסביבה.

בינתיים, אחרי בחינה מדוקדקת, החליטו כנראה הלווייתנים שהספינה היא דג משונה ומסקרן, שפגיעתו אינה רעה. בקבוצות מסודרות התקרבו אלינו עד מרחק של פחות מעשרה מטרים, שחו לספינה, ולפתע, כאילו על פי פקודה, שינו כיוון, צללו, והגיחו מצידה השני של הספינה. ההתרגשות על הסיפון הגיעה לממדים של אקסטזה. לרגע חששתי מן האפשרות שאחד הצוללים יקדים לעלות מעל לפני המים. הרעיון להיות מונף, עם הספינה, על גבו של לווייתן ענק, לא משך את ליבי. אך מסתבר כי מנגנוני ה"סונאר" של יצורים מדהימים אלה, וחוש התיזמון המדויק להפליא שלהם, מנעו אפשרות בלתי נעימה זו מכל וכל.

אנו, לעומת זאת, איבדנו לחלוטין את תחושת הזמן. התחילו להתקבץ סביבנו כלי שיט נוספים שנענו לקריאה. במקום הופיעו שתי סירות מנוע קטנות שאורכן לא עלה על חמישה מטרים. הצפיה בקליפת אגוז כזו, שאורכה כשליש או רבע מאורכו של הלווייתן, חולפת ליד זנבו הענק או ליד לועו הפעור – כל לסת שני מטרים לפחות – היתה מהולה בציפייה למשהו נורא העומד להתרחש בכל רגע.

נקבת לוויתן גדול סנפיר וגור. חברותיים וחובבי שעשועים

סעודת צהריים
מרי ואליזבת ניסו לזהות לווייתן זה או אחר, על סמך סימני היכר מיוחדים, כמי שכבר פגשו בעבר. בשלב זה היינו כבר בטוחים שהלווייתנים סביבנו הם באמת יצורים ידידותיים, חברותיים, ממושמעים וחובבי שעשועים. לפתע, כאילו נמאסה עליהם חברתנו, צללו ונעלמו מן העין. אליזבת ציינה, כי למרות היותם יונקים המסוגלים לנשום רק כאשר ראשם נמצא מחוץ למים, אחדים מהם יכולים לצלול לעומק של קילומטר ומעלה ולשהות מתחת למים אפילו שעה תמימה. עוד הוסיפה, שהמהירים שבהם יכולים לשחות במהירות העולה על 50 קילומטרים בשעה, ולחמוק בקלות מספינה מסוגה של ה"דאונטי 5". לאור כל זאת החלטנו, כי ההצגה כנראה נסתיימה. הלווייתנים, מצידם, החליטו אחרת.

שוב היתה זו מרי חדת העין שהבהילה את כולנו בצעקה – "שימו לב למעגלים הירוקים מימין!" – ההמון שעל הסיפון שכח את הנימוסים הטובים שלו, ודהר ימינה. כולם נדחפו בעדינות אלימה, כדי לתפוס עמדת צילום או תצפית טובה יותר. מתחתינו, על הרקע הכחול כהה של מי האוקיינוס, ראינו שורה ישרה של מעגלים ירוקים שקוטר כל אחד מהם מטרים אחדים, והם תוססים ומלאים בבועות אוויר קטנות. "הם עומדים לאכול, שימו לב לדגים". ואכן, בכל מעגל ירוק ראינו נחילים נחילים של אלפי דגיגים קטנים, מסתחררים כבמערבולת בין בועות האוויר ונשאבים, כאילו בידי מנגנון יניקה ענקי, אל מרכז המעגל וכלפי מטה. מרכזו של כל מעגל נראה כסיר ענק של מרק רותח.

מכל מעגל פרץ בבת אחת, ממש אל מול עינינו הנדהמות, ראשו העצום של לווייתן פעור לוע, הדגיגים המסכנים עדיין הסתחררו בתוכו, הלשון הענקית שמשקלה נאמד בטון נעה, וטורי המזיפות עם מאות הלוחות הגמישים שלהם נפרשו כמסרק ענק שביצע את פעולת סינון המזון ודחיקת המים החוצה. שלושה-ארבעה מטרים מגופו של הלווייתן ניצבו בזווית ישרה מעל פני המים, ממש מולנו, כמעט עין מול עין. כל כך קרוב, עד שיכולנו לראות כל פרט בחלק החשוף של גופם, כולל הטפילים הכדוריים שגודלם כצלחות מרק, הצמודים לעורם השחור והמבריק.

הרגשנו פעוטים מאוד אל מול הסוללה הזו של עשרה לועות פעורים של לווייתנים גבנוניים, שניצבו ממש מתחתינו. גם לווייתן סוגר את פיו בסופו של דבר, אבל עוד אלה סוגרים וצוללים, ושוב נוצרו עשרה מעגלים ירוקים מצידה השני של הספינה, ושוב זינקו עשרה לווייתנים החוצה בלועות פעורים.

לאחר זמן מה התבונן הקברניט בשעונו, ונוכח לתדהמתו לדעת כי הוא חורג ממסגרת הזמן המתוכנן בשעה ומעלה. המגע נותק. חיות הים הגדולות נעלמו לפתע, מנוע הדאונטי 5 הגביר את מהירותו, והחרטום הופנה מערבה. לווייתן בודד ליווה אותנו כברת דרך, וכאילו במחוות פרידה פלט סילון של אדים מקודקודו, וחבט במים בזנבו העצום.

לקריאה נוספת:

לווייתנים – ריקוד הענקים לווייתנים גדולי סנפיר, מבעלי החיים הגדולים על פני כדור הארץ, צדים בטכניקה מעוררת השתאות, תוך שיתוף פעולה הדוק ותיאום מושלם. בסרטון עוצר נשימה אפשר לראות את ריקוד הציד של הענקים לכתבה המלאה >

הפוסט מפגש עם לווייתנים – בפה פעור הופיע ראשון במסע אחר

"קחי את הדרך הגבוהה ואני את הנמוכה,
אקדימך ואגיע לסקוטלנד,
אך אני ואהובתי שוב לעולם לא ניפגש
על חופו היפהפה של לוך לומונד…"

שורות אלה הן תרגום חופשי שלי לפזמון של אחת מהבלדות הסקוטיות הידועות, שנעימתה מתנגנת בראשי בכל פעם שאני נוהג בדרכי ההיילנדס במערב סקוטלנד. הבלדה הזאת – שחוברה כנראה בידי חייל סקוטי שנשבה לאחר דיכוי המרד הסקוטי בשלטון האנגלי ב־1746 – ממצה את יפי הטבע סביב לוך לומונד (Loch Lomond). היא מזכירה, בגֵאלית כמובן (שפתם של הקלטים הסקוטים), את יסודות הנוף האופייניים לסקוטלנד ההררית: לוֹך (Loch, אגם), בֵּן (Ben, הר) וגְלֶן (Glen, עמק צר וארוך שנוצר על ידי קרחונים בגלישתם).

שלושת אלה הם שדרתו של המסלול המוצע כאן, שמיועד בעיקר ל"מתקדמים" ולא למי שמגיע לביקור קצר. כדי לעבור את כולו אפשר להסתפק בשבוע, אך אז הטיול יהיה אינטנסיבי. אם זמנכם בידכם, כדאי להקדיש לו עשרה ימים של טיול נינוח, שמאפשר לספוג את המראות ואת האווירה לעומק. שכן השתלבותם הדרמטית וההרמונית של האגמים, ההרים והעמקים בהיילנדס המערביים של סקוטלנד יוצרת חוויה מרגשת באמת.

מגדל מקייג בעיירה אובּן. חיקוי לקולוסיאום ברומא | צילום: אהוד גבריאלי

מלכת האגמים

את הדרך לחלקה ההררי של המדינה נתחיל בבירה. מאדינבורו נוסעים בכביש המהיר M9 לעבר העיר סטרלינג (Stirling). הכביש העוקף את העיר מאפשר לצפות בטירת סטרלינג, החולשת על צירי המעבר מהשפלה הנמוכה (Lowlands) לאזור ההררי (Highlands).

ממשיכים בכביש הנופי A84 לעיירה קלנדר (Callander) ופונים לכביש הצר A821, המוביל לאזור הטרוזאכס (Trossachs) הייחודי בנופיו. משמאל נראים האגמים הקטנים הראשונים במסלול, לוך ונאכאר (Loch Venachar) ולוך אכראי (Loch Achray). השתקפויות הצמחייה, ההרים והעננים במים שצבעם כחול עמוק הן מקסימות.

סטייה של קילומטר וחצי מהדרך מובילה ללוך קטרין (Loch Katrine), שאסור להחמיצו. כדי להגיע אליו ממשיכים ישר בכביש קטן בדיוק במקום שבו כביש A821 פונה בחדות דרומה. המלצתי – לחנות ליד המזח ולטייל ברגל בשביל המקסים על הגדה הצפונית של האגם. אפשר להצטרף לשיט מהנה על ספינת קיטור עתיקה, הנושאת את שמו של הסופר הלאומי של סקוטלנד, סר וולטר סקוט. הרבה לפני שהגעתי בפעם הראשונה לסקוטלנד כבר נשביתי בקסמיה בזכות ספריו של סקוט; אחד מהם עוסק באזור הזה ובעלילותיו של הגיבור המקומי רוב רוי מקגרגור – מורד, שודד בקר ומנהיג שבטי.

נגן חמת חלילים. ליד מצפי הנוף יימצא כמעט תמיד סקוטי בחצאית משובצת שיפצח בנגינה | צילום: אהוד גבריאלי

מלוך קטרין ממשיכים לדרום מערב דרך יער המלכה אליזבת (Queen Elizabeth Forest Park). מנסיוני, ליד אחד ממצפי הנוף המרהיבים יימצא כמעט תמיד סקוטי בחצאית טארטן משובצת, שיפצח בנגינה חורקת מעט בחמת חלילים. עוברים דרך הכפר אברפויל (Aberfoyle) והלאה, לקצה הדרומי של "מלכת האגמים" – לוך לומונד.

זהו האגם הגדול ביותר בבריטניה, דמוי משולש צר שבסיסו בדרום וקודקודו בצפון. אורכו 38 קילומטר ושטחו הכולל כ־150 קילומטר רבוע (כמעט כשטחה של הכנרת). בדרום האגם זרועים איים ירוקים, תופעה נדירה בלוכים (חלקם אכן הוכרזו שמורות טבע), ואפשר להגיע אליהם בסירות מכפרי החוף.

ליד עיירת הקיט באלוך (Baloch) פונים בחדות ימינה ומצפינים בכביש הנופי הנהדר A82, החצוב כמדרגה במדרון ההרים. משמאל – מצוקים תלולים מכוסי צמחייה סבוכה של שרכים ענקיים, שיחים קוצניים צהובי פריחה, אורנים עתיקים, אשוחים ועצים רחבי עלים. הרצף הירוק מבותר מדי פעם במפלים שוצפים. מימין – הכחול העמוק של האגם עם יאכטות העוגנות במרינות הקטנות.

סטייה קטנה מהדרך, שחביבה עלי במיוחד, היא לכפר לאס (Luss), ובו בתים מיניאטוריים עתיקים, גינות מקסימות וכנסייה מעניינת שבחצרה מצבות קדומות. מקצה מזח הסירות של הכפר יש פנורמה מופלאה של המים, החופים החוליים, האיים הירוקים והפסגה המרשימה של בן לומונד, ההר החולש על האגם ממזרח. מקום מומלץ לתפוס בו שלווה.

תנוח ותגיד תודה

לאחר המנוחה הקצרה חוזרים לכביש A82 וממשיכים להצפין עד כפר טארבט (Tarbet), שבו נפרדים מלוך לומונד. שם פונים מערבה על A83, המתפתל בשמורת יער טבעי וחולף דרך העמקים הקרחוניים גלן קרו (Glen Croe) וגלן קינגלאס (Glen Kinglas). פסגת המעבר ההררי בין הגלנים מכונה בשם המקורי "תנוח ותגיד תודה" (Rest and be thankful).

האי סקאי. נופים פראיים וקשוחים ואוכלוסייה דלילה, שברובה עדיין דוברת גאלית | צילום: דורון הורוביץ

עד לעיירה אינברארי (Inveraray) נוסעים לאורך לוכים נוספים, שאינם אגמי מים מתוקים אלא מפרצי ים צרים שנוצרו על ידי קרחונים בגלישתם אל הים הפתוח – לוך לונג (Loch Long) ולוך פיין (Loch Fyne). באינברארי שוב פונים צפונה, ובדרך מקשרת צרה – כביש A819 – מגיעים אל A85.

מטירת קילכרן (Kilchurn) העתיקה שבצומת, בעלת הקסם הסקוטי הרומנטי, מתחילה ירידה מערבה אל עיירת הנמל הנאה אובן (Oban). נוסעים במעבר בראנדר (Pass of Brander), כשמימין מתנשאת פסגתו האיתנה של בן קרואכן (Ben Cruachan) לגובה 1,126 מטר מעל פני הים, ולאחריו נפרש צפונה לוך אטיב (Loch Etive).

באובן כדאי להסתובב בנמל ומול החזיתות הוויקטוריאניות של המבנים סביב המפרץ, ובמיוחד לטפס לגבעה שבראשה ניצב מגדל מקייג (McCaig’s Tower) – חיקוי של הקולוסיאום ברומא. את המגדל בנה לפני יותר ממאה שנה בנקאי שרצה לספק תעסוקה למובטלי המקום; כיום משקיפים על הנוף דרך פתחי המגדל הקמורים.

מכאן ממשיכים צפונה בכביש היפה A828, שמתפתל לאורך מפרץ הים לוך לינהי (Loch Linhe).לפני שחוצים את גשר הברזל על לוך ליבן (Loch Leven) פונים ימינה (מזרחה) במעלה כביש A82 לסטיית חובה קצרה: ביקור בקניון ומפל המים של גלנקו (Glencoe), שמשמעות שמו בגֵאלית – עמק הדמעות. קדרותו הפראית של הקניון הולמת את האירוע הידוע לשמצה בהיסטוריה הסקוטית, שהתרחש ממש כאן בשנת 1692: הטבח הבוגדני של גלנקו, כאשר בני קלאן (שבט) קמפבל טבחו את בני קלאן מקדונלד, מארחיהם, בשנתם ושרפו את כפרם. וגם על זה יש בלדה סקוטית מרגשת.

בקצה הקניון נחשפת הרמה השוממה של ביצות הכבול, ראנוך מור (Rannoch Moor), שאפילו הכבשים הסקוטיות הקשוחות מתרחקות ממנה. כשחוזרים במורד הגלן דמוי האות U, הנוף דרמטי אף יותר. חוצים את גשר הברזל וממשיכים בכביש A82 לעיירת הקיט הנעימה פורט וויליאם (Fort William), שלמרגלות בן נביס (Ben Nevis) – ההר הגבוה ביותר בבריטניה (1,344 מטר מעל פני הים).

ביציאה הצפונית מהעיירה פונים מערבה בכביש A830, כדי לצפות ב"מדרגות של נפטון" (Neptune’s Staircase), תחילתה של התעלה הקַלֶדוֹנית החוצה את סקוטלנד ומאפשרת לכלי שיט להגיע מהחוף המערבי לאינברנס, שבצפון מזרח סקוטלנד.

לאורך התעלה, שנחפרה בראשית המאה ה־19, נבנו 29 תאי שיט (Locks), המאפשרים לספינות להתגבר על הבדלי הגובה הטופוגרפי בנתיבה. המדרגות של נפטון הן הסדרה הראשונה, והמרשימה ביותר, של שמונה תאי שיט, שבמעבר דרכם עולות הספינות עשרים מטר לאורך חצי קילומטר.

יותר כבשים מאנשים

כביש A830, המכונה "הדרך לאיים" (The Road to the Isles), הוא מהיפים בסקוטלנד. עוברים ליד מצבת הזיכרון למרד הסקוטי האחרון בגלנפינן (Glenfinnan) וחולפים בנופים מרהיבים של אגמים ומפרצי ים עד נמל הדיג מאלאיג (Mallaig) בסוף הדרך. כאן עושים הפוגה קצרה בנהיגה ועולים, עם הרכב, על המעבורת שמפליגה לכפר ארדוואסר (Ardvaser) שבאי סקאי (Skye), מהגדולים בקבוצת איי ההברידים.

נופו של האי פראי וקשוח, כמעט ללא עצים. המדרונות מכוסים בשיחי אברש שפורחים בסגול, הרי גרניט ובזלת תלולים וחשופים שולטים על חלקו הדרומי, ושפע נחלים, מפלים וביצות כבול משלים את התמונה. תושבי האי, שמתגוררים בכפרים קטנטנים ובחוות מבודדות, עדיין דוברים גֵאלית ברובם. האוכלוסייה כל כך דלילה, עד שמספר הכבשים באי גדול ממספר האנשים.

דייג באלפול צילום: דורון הורוביץ

עולים צפונה ב־A851, כביש צר להבהיל, אל ברודפורד (Broadford), וממשיכים בכביש A87 לפורטרי
(Portree), העיירה הגדולה באי. בנסיעה אטית בשתי לולאות של כבישים צרים מקיפים את צפון האי ואת מערבו, בין מצוקים ומפרצים נידחים. בדרך עוברים ליד טירת דונבגן (Dunvegan) שבצפון מערב האי. חוזרים לברודפורד ומשם מזרחה עד קיילקין (Kyleakin) וחוצים, בגשר אגרה, את מיצר המים המפריד בין האי סקאי ליבשת.

בהמשך העלייה צפונה, כשהדרכים משנות כיוון לימין ולשמאל לפי האילוצים הגיאוגרפיים, חודרים אל ההיילנדס המערביים במיטבם. בלב הטבע הפראי נוהגים עשרות קילומטרים בין כפר קטנטן לחווה מבודדת. בצדי הדרך נתקלים בעיקר בכבשים, ופה ושם גם בכמה צבאים על שפת אגם. עולים בכביש A890 לכיוון צפון מזרח, לאורך גלן קארון (Glen Carron), ופונים בחדות לצפון מערב בכביש A832 עד לוך מארי (Loch Maree) היפהפה, שמפל ויקטוריה צונח למימיו והוא עטור חופים חוליים ולבנים ואיים קטנים. מכאן קצרה הדרך לגני אינבריו (Inverewe Gardens).

קצה העולם זה כאן

ממשיכים להצפין בזיגזגים, ובפנייה שמאלה בכביש A835 מגיעים לאתר טבע מופלא – קניון קורישלוך (Corrieshalloch Gorge) העמוק. שביל יער מוביל אל גשר תלוי, שממנו יש תצפית מצוינת על מפלי מזאך (Measach Falls).

בהמשך הנסיעה המתפתלת עוברים דרך עיירות דייגים ציוריות וצבעוניות, כמו אלפול (Ullapool) ולוכינבר (Lochinver), ובכבישים המשנים את מספרם מדי כמה קילומטרים (A837, B869 הצר והתלול במיוחד, A894 ו־A838), עד שמגיעים אל קצה הצפון – העיירה דורנס (Durness), יותר מאלף קילומטר צפונית ללונדון.

הנועזים יכולים בשלב זה להשאיר את רכבם בדורנס, ולהגיע – במעבורת להולכי רגל ומשם ברכב מיוחד הממתין מצדו השני של המפרץ – אל המגדלור של כף ראת' (Cape Wrath), שניצב בראש מצוק תלול, 150 מטר מעל פני האוקיינוס האטלנטי, בפינה הצפון מערבית של בריטניה. תחושה של קצה העולם.

ממשיכים בכביש A838לאורך החוף הצפוני דרך מפרץ אריבול (Eriboll), הנראה כפיורד, עד לכפר הקטן טאנג (Tongue). על הנוף שולטות פסגותיהם המרשימות של בן הופ (Ben Hope) ובן לויאל (Ben Loyal). בטאנג מתחילים לרדת דרומה בכביש A836, דרך נופית צרה ופראית ההופכת בהמשך לכביש A9, עד לעיר הגדולה אינברנס (Inverness), בירת צפון סקוטלנד.

כדי לחזור לנקודת המוצא, פונים מאינברנס דרומה בכביש A82, נתיב תיירות מרהיב ביופיו אך מוכר הרבה יותר. הדרך המיוערת לאורכו של השבר הגיאולוגי הקַלֶדוני הקדום – אשר נקרא גם העמק הגדול (The Great Glen) – משיקה לשלושה אגמים יפהפיים, שהגדול בהם הוא לוך נס (Loch Ness), משכנה של המפלצת המפורסמת. עוברים בכפר ספין ברידג' (Spean Bridge) ופונים מזרחה בכביש A86. פונים דרומה בכביש האורך הראשי של מרכז סקוטלנד, A9, ונוסעים עד פרת', ומשם ממשיכים ב־M90 ישירות לבירה. כאן נסגר מעגל הלוך, הבן והגלן.

הפוסט מערב סקוטלנד: לוך, בן וגלן הופיע ראשון במסע אחר

האודיסיאה של הומרוס מספרת כי העיירה סורֶנטו (Sorrento), השוכנת לחוף הים בקצה הדרומי של מפרץ נאפולי, היא האזור שבו ניסו הסירנות לפתות בשירתן את אודיסיאוס ולגרום לספינתו להתרסק אל הצוקים. כדי לעמוד בפיתוי ולהציל את צוותו ואת עצמו, אטם אודיסיאוס את אוזני מלחיו בשעווה והורה להם לקשור אותו לתורן הספינה.

סורנטו אכן היתה עיירה פופולרית כבר בתקופה הקלאסית של יוון ורומא, אך למעשה הוקמה עוד קודם לכן, כנראה בידי יורדי ים פניקים, ומוכרת גם בשמה הקדום סורנטום (Surrentum). היום זוהי עיירת קיט קטנה ומקסימה, אך גם מתוירת מאוד (בעיקר בחודשי הקיץ), המתברכת בנופי ים וצוקים, בשקיעות מרהיבות, באקלים ים תיכוני נעים, בגנים יפהפיים ובשפע עצי אורן, דקל, זית והדר. היא ממוקמת על מצוק חופי של טוף וולקני, המתנשא במאונך לגובה של כחמישים מטר מעל פני הים, בחצי האי הצר וההררי הנושא את שמה.

סורנטו היא גם בסיס נוח ליציאה אל שני מוקדי העניין העיקריים של הסביבה היבשתית והימית: דרך החוף של אַמָלפי (Costiera Amalfitana), הנמשכת לאורך 68 קילומטר, מסורנטו עד סלֶרנו (Salerno) שבקצה המזרחי של חצי האי, והאי המהמם קאפרי (Capri). שניהם בעלי מוניטין בינלאומי מוצדק ומושכי תיירות אדירים, אך כבר אמר חכם סיני קדום: "העובדה שהמון אנשים רוצים לראות דבר יפה אינה הופכת אותו ליפה פחות, וכדאי שגם אתה תראה אותו".

תצפית נוף מרהיבה, אחת מיני רבות,  אל מפרץ נאפולי הקסום  | צילום: דובי טל

סורנטו: נופים בשעת שקיעה

מרכז סורנטו הוא מתחם צפוף ואינטימי של מגורים, מסחר ותיירות. הרחוב הראשי, קורסו איטליה (Corso Italia), חוצה את סורנטו לאורכה ממזרח למערב. מדרומו ניצבים שרידי החומה העתיקה שהקיפה את העיר, ומצפונו סמטאות ציוריות ופיאצות נעימות, הקתדרלה והמוזיאון המקומי הקטן. בכיכר הראשית של העיירה, פיאצה טאסו (Piazza Tasso), שהיא מוקד הבידור וחיי הלילה, ניצב פסלו של אחד מגדולי המשוררים של איטליה במאה ה-16, טורקוואטו טאסו, יליד המקום.

400 מטר בלבד מפרידים בין הרחוב הראשי למצוק החופי של העיירה, שממנו ניתן לצפות על הים, הצוקים והמרינות. התצפיות היפות ביותר בעיני נמצאות בקצה רחוב קאליפאנו (Via Califano), בגן הציבורי הקטן החולש על הנמל, וכן בקצה המערבי של המצוק, הנקרא פונטה דל קאפו (Capo Punta del), שאליו אפשר להגיע בהליכה רגלית קצרה. השעה הכי יפה היא מן הסתם, בשקיעה.

רחוב תלול במיוחד, היוצא מפיאצה טאסו ומתפתל בערוץ צר החוצה את המצוק, מוליך היישר אל הנמל הגדול (יחסית) של סורנטו, שנקרא משום מה מרינה פיקולה (Marina Piccola, "הנמל הקטן"). המעגן הקטן יותר נקרא דווקא מרינה גראנדה (Marina Grande, "הנמל הגדול"). חוש הומור מקומי, כנראה.

ומששקעה השמש הגיע הזמן לצאת ולבלות ערב עליז בסורנטו. אפשר לצאת למסעדה איכותית, לדיסקוטק רועש מאוד או לאחד ממועדוני הלילה המציגים תוכנית ממיטב הפולקלור המקומי: שירה, נגינה, משחקים וריקודי טרנטלה קופצניים. תיירותי, כמובן, אך משעשע.

דרך אמלפי. שיפועים תלולים ופיתולים מבהילים | צילום: fisticuffs, flickr

דרך אמלפי: הכביש היפה מכולם

לדרך החוף של אמלפי יוצאים בנהיגה מהקצה המערבי של סורנטו, בכביש מספר 145. הכביש הצר, שנחצב כמדרגה במצוקי החוף האנכיים, כבר הוגדר ככביש היפה ביותר באיטליה… באירופה… בעולם… תלוי במגדיר הסובייקטיבי.

באופן אובייקטיבי ניתן להסביר כי הארוזיה (תהליך השחיקה של הקרקע) שפעלה על מצוקי הסלע הגירי יצרה קניונים, בתרונות, עמודים זקופים ונטויים, מערות קרסטיות עמוקות ואיי חוף זעירים. הצוקים צונחים לעומק רב, היישר אל מי הים הצלולים להפליא, שצבעם משתנה כל הזמן מכחול לירוק ולטורקיז. הצמחייה נצמדת לצוקים, שבראשם מגדלי תצפית ושמירה עתיקים, בתחתיתם כפרי דייגים קטנטנים, וביניהם משובצות פה ושם עיירות חוף קטנות. יחד עם הטופוגרפיה הפראית, נוצר כאן שילוב מנצח המבטיח חוויה בלתי נשכחת לנוהג בדרך זו.

השיפועים התלולים להחריד, הפיתולים המבהילים שאינם נגמרים, המנהרות והגשרים הצרים התלויים מעל לערוצים – כל אלה מחייבים נהיגה זהירה במיוחד. סעו לאט ועצרו הרבה! העצירה הראשונה למבט פנורמי מלא על מפרץ סלרנו תהיה בפסגת המעבר ההררי קולי די סן פייטרו (Colli di San Pietro). מכאן מתחיל מדרון תלול מאוד, שהתצפית הממוקמת היטב לקראת קצהו מאפשרת מבט מגבוה על עיירת הדייגים והקיט הצבעונית פוזיטאנו (Positano).

הקטע הפראי המרשים ביותר של הדרך נמצא כשלושים קילומטר אחרי היציאה מסורנטו, ומוביל אל החניה שמעל למערת האזמרגד (Grotta Smeraldo). הגישה למערת נטיפים מופלאה זו היא במעלית היורדת אל החוף, ומשם בסירה הנכנסת אל תוך המערה כשהים רגוע. הצבע הירוק-אזמרגד המדהים של המים הוא תוצאה של שבירת קרני האור במעברן דרך המים שבתוך המערה.

מזרקה בעיירה אמלפי. אתר נופש מרהיב ביופיו | צילום: טל גליק

לאחר כחמישה קילומטרים נוספים בדרך החוף מגיעים לעיירת הקיט הידועה ביותר במסלול, זו שהעניקה לו את שמו – אמלפי (Amalfi). בימי הביניים היתה זו רפובליקה עירונית משגשגת ששלטה בנתיבי הים התיכון. היום היא מקום מרהיב ביופיו בזכות מיקומה בפתחו של קניון עמוק, בתיה הלבנים, הקתדרלה המרשימה והנמל הקטן עם הסירות הצבעוניות.

מעט אחרי אמלפי מומלץ לנטוש, זמנית, את דרך החוף ולעלות כחמישה קילומטרים בדרך הררית מתפתלת לעיירה היפהפייה ראבֶלו (Ravello), המשקיפה מגובה 370 מטר על קו החוף וכפרי הדייגים. אתר הביקור החשוב ביותר בעיירה הוא ארמון מהמאה ה-11, וילה רוּפוֹלוֹ (Villa Rufolo), פנינת אדריכלות ואמנות שהעניקה השראה לבוקאצ'ו, מחבר סיפורי דקאמרון, ולמלחין ריכארד ואגנר שהתגורר במקום (פסטיבל ואגנר נערך כאן בסוף יוני).

עם הירידה בחזרה לחוף נמשכת הדרך הנופית, החולפת עתה בכפרים המקסימים מינורי (Minori) ומאיורי (Maiori), עד לעיר הגדולה סלרנו. מכאן אפשר לחזור בדרך המהירה לבסיס המוצא בסורנטו, ולסגור יום טיול בלתי נשכח.

שיט לאי קאפרי. עדיף להגיע מחוץ לעונת התיירות העמוסה | צילום: טל גליק

קאפרי: נופש לקיסרים

לאי קאפרי, היהלום שבכתר, מגיעים בהפלגה קצרה בספינה היוצאת ממרינה פיקולה בסורנטו ועוגנת במרינה גראנדה של "אי החלומות". כיוון שהיום קצר והמלאכה מרובה, בעיקר כשלא מצויים בשיאו של הקיץ והשמש מקדימה לשקוע, מומלץ להשכים ולצאת בהפלגת הבוקר הראשונה (זכרו לקנות כרטיס חזרה לספינה האחרונה היוצאת מקאפרי). באי הקטן, ששטחו כעשרה קילומטרים רבועים, יש כ-13 אלף תושבי קבע והרבה יותר תיירים בשיא העונה.

במבט מהים נראה האי כשני גושי סלע אדירים שאוכף נמוך יותר מפריד ביניהם. שכבות הגיר והדולומיט צונחות אל הים כמצוקים אנכיים, מנוקבים במערות, שלמרגלותיהם בולטים מעל פני הים סלעים משוננים אשר ניתקו מהמצוק. העלייה אל החוף אפשרית רק במרינה גראנדה בצפון ובמרינה פיקולה בדרום (בחירת שמות הנמלים באזור אינה יצירתית במיוחד, אך לפחות כאן יש התאמה בין גודל הנמל לשמו), משני צדי האוכף, במקום שבו רוחב האי קטן מקילומטר.

פניקים ויוונים אכלסו את האי בעבר, אך לפני כאלפיים שנה היו קיסרי רומי אוגוסטוס וטיבריוס הראשונים שנשבו בקסמיו של קאפרי – עד כדי כך שהחליטו לבנות כאן בתי פאר ולהתגורר באי לפחות חלק מזמנם. בעקבותיהם הגיעו לקאפרי גם בני האצולה הרומית, והמקום הפך להיות גן השעשועים של האימפריה, עד נפילתה. במשך המאות הבאות עבר מיד ליד ונעלם כנראה מהתודעה האירופית עד למאה ה-19, אז "התגלה" מחדש על ידי אמנים רומנטיים – ציירים, סופרים ומשוררים שבאו לשאוב השראה מיופיו.

את מרב הפרסום במאה העשרים הקנה לקאפרי הרופא והסופר השוודי אקסל מונתה, שהגיע אליו בסוף המאה ה-19, נשבה בקסמיו – ממש כמו הקיסרים הרומאים לפניו – והחליט להשתקע בו.

חוף הים בעיירה פוזיטאנו. פסיפס צבעוני ועליז | צילום: טל גליק

מקפצת טיבריוס וגני אוגוסטוס
הביקור בקאפרי צריך להיות מתוכנן היטב אם רוצים למצותו ביום אחד, ובמהלכו ינוצלו אמצעי תחבורה מגוונים – בים, באוויר וביבשה, בנוסף לשימוש ברגליים. עוד לפני העלייה לחוף, עם עגינת הספינה מסורנטו במרינה גראנדה, כדאי – בתנאי שהים שקט – לתפוס אחת מסירות המנוע במעגן ולהפליג עמה כחצי שעה לאורך חופו הצפוני של האי, עד לפתחה של המערה הכחולה (Grotta Azzurra).

כאן עוברים לסירת משוטים קטנה, שתיכנס בפתחה הנמוך של המערה שנחצבה על ידי הגלים. במרוצת הזמן קרסה קרקעית המערה ומי הים מילאו את החלל המרשים שנוצר. המערה עצומה במידותיה: אורכה חמישים מטר, רוחבה שלושים מטר וגובהה מעל פני המים 15 מטר. עומק המים בתוכה 16 מטר, והם צלולים עד שנדמה כי אפשר להושיט יד מהסירה ולגעת בחלוקי האבן שבקרקעית. את הרושם החזק ביותר עושים, כמובן, הגוונים המופלאים של כחול המים, גם כאן כתוצאה משבירת קרני האור החיצוני במי המערה.

בשביל מדרגות עולים מפתח המערה לרחבת החניה, וממנה ממשיכים באוטובוס מקומי קטן במעלה הדרך המתפתלת לאנאקאפרי (Anacapri), העיירה הגבוהה באי. מהפיאצה המרכזית עולים בכסאות כבל (seggiovia) אל פסגת האי, מונטֶה סולארו (Monte Solaro), שגובהה 590 מטר והיא גם נקודת תצפית פנורמית על הנוף הייחודי של קאפרי.

העלייה עצמה היא ריחוף מקסים בשלוותו הנמשך 12 דקות, מעל לצמרות העצים. אחר כך יורדים באותה דרך, או בשביל רגלי נעים, לשיטוט בעיירה הססגונית אנאקאפרי, שבמהלכו חובה לערוך ביקור בגן ובבית המיוחד של אקסל מונתה, וילה סן מיקֶלֶה (Villa San Michele).

מונתה הקים את ביתו בסוף המאה ה-19, על חורבות מקדש רומי באחת הנקודות היפות באי. בשנת 1929 פרסם את ספרו "מגילת סן מיקלה", שבו תיאר את היופי והאווירה הייחודיים של קאפרי ותושביו: "…שוב בא האביב. כל חלל העולם מלא ממנו. הרותם מלבלב, ההדסים מעלים פקעים, הגפנים פורחות ובכל מקום מתנוססים פרחים… שיחים של קאמפנולה גרציליס ושל ליתוספרמוס כחול עמוק, כחול כמערת התכלת, מבצבצים ועולים מתוך הסלע. לטאות רודפות זו את זו בין הקיסוס, והצבים דוהרים הנה והנה כשהם מזמרים בצהלה" (אקסל מונתה, "מגילת סן מיקלה", תרגום לעברית: י.ל. ברוך, הוצאת אמנות, 1936).

הספר הפך מיד לרב מכר בינלאומי ותורגם לעשרות שפות. כל התרגומים הללו מוצגים היום בווילה סן מיקלה, לצד ריהוט ישן ועתיקות מקומיות. גם מתוך הבית, הנוף משגע.

מאנאקאפרי יורדים באוטובוס המקומי הקטן, בכביש תלול ומפותל להדהים, אל העיירה התחתונה, קאפרי. מומלץ להקדיש זמן מה לשוטטות בסמטאות ובפיאצות הציוריות, ולצאת במסלולי הליכה קצרים לאתרים נוספים בסביבה: גני אוגוסטוס, שמהם נראים היטב צוקי הים המוזרים, הפאראליוני (Faraglioni); מרינה פיקולה, שבין מצוקי דרום-מזרח האי; ארקו נטוראלה (Arco Naturale), קשת סלע טבעית בקניון פראי, שהכחול העמוק של הים נשקף דרכה; וילה יוֹביס (Villa Jovis) – שרידי הארמון המפואר ביותר שבנה הקיסר טיבריוס, בקצהו המזרחי של האי. המצוק שליד הארמון, 300 מטר גובהו, קרוי בפי המקומיים "מקפצת טיבריוס". מספרים שהקיסר, שהיה ידוע בשגיונותיו, נהג להקפיץ מכאן את אלה שלא היו חביבים עליו היישר לים.

פינה בעיירה ראבלו. אל תחמיצו את ליקר הלימונצ'לו המקומי | צילום: טל גליק

פרוצ'ידה ואיסקיה: איים של אותנטיות

למטיילים ה"מתקדמים", שרוצים להעמיק את היכרותם עם אזור מפרץ נאפולי ומוכנים לחרוג מעט ממסלול התיירות המקובל, יידרש יום נוסף כדי לבקר גם בשני האיים הקטנים הסמוכים לנאפולי, איסְקְיָה (Isola d’Ischia) ופרוצ'ידה (Isola di Procida).

פרוצ'ידה, המרוחק כשני קילומטרים וחצי מהקצה הצפון-מערבי של מפרץ נאפולי, הוא אי וולקני קטנטן ובו חיים כעשרת אלפים תושבים. שטחו פחות מארבעה קילומטרים רבועים, כך שניתן בקלות לסייר בו רגלית מקצה לקצה. פעולת הארוזיה של הגלים הותירה מעל פני הים את שוליהם של ארבעה לועות הרי געש קדומים, שהפכו למפרצים סהרוניים קטנים באי שכולו גבעה נמוכה (57 מטר) של בזלת וקרקע וולקנית פורייה. זהו האי האותנטי ביותר והמתויר פחות מבין שלושת איי מפרץ נאפולי. היישוב היחיד כאן הוא העיירה הציורית פרוצ'ידה, הנראית כגיבוב של בתים קמרוניים, צבועים בגוני פסטל, המטפסים מהנמל הקטן אל כיפת הכנסייה במעלה הגבעה. הטירה העתיקה, הבנויה על צוק תלול החולש על העיירה, שימשה עד לאחרונה כלא, שהנוף הנשקף מחלונותיו היה אולי נחמתם של הכלואים בו.

איסקיה הוא הגדול באיי המפרץ, ובמרכזו מתנשא לגובה 788 מטר מעל פני הים הר הגעש הכבוי אפּומיאו (Monte Epomeo). אוכלוסיית האי מונה כ-45 אלף תושבים והוא משתרע על 46 אלף קילומטר רבוע, כך שהטיול בו מצריך רכב. איסקיה מפורסם כאי נופש אלגנטי, בעיקר בזכות מעיינות המרפא החמים ואתרי הספא המרובים שבו. גם כאן הנוף יפהפה (גם אם דרמטי פחות מזה של קאפרי) וכולל מפרצים חוליים נהדרים, מצוקים תלולים היורדים לחוף, מרינות ציוריות, כפרי דייגים קטנים וכפרים הרריים לבנים שבהם נשמרים עד היום, במידה רבה, הפולקלור ואורח החיים המסורתי.

סורנטו. בסיס טוב ליציאה למוקדי העניין העיקריים | צילום: fisticuffs, flickr

גיוון אדריכלי מוסיפים כאן מנזרים מימי הביניים על פסגות הגבעות, כנסיות בארוקיות ומבצרי חוף מרשימים. אחד מהם הוא קסטלו די איסקיה (Castello di Ischia), אשר ממוקם על צוק בגובה 90 מטר המחובר בגשר עתיק לעיירה איסקיה. הצמחייה באי עשירה וירוקה להפליא: אורנים, דקלים, זיתים, מטעי פרי וגפנים. מהענבים הגדלים במורדות הר אפומיאו מייצרים יין לבן מעולה, הנקרא על שם ההר.

כביש באורך 36 קילומטר המקיף את האי מאפשר ביקורים באתריו. אל תחמיצו את המפרצים הכחולים להדהים בלאקו אמֶנו (Lacco Ameno), בסֶרארה פונטאנה (Serrara Fontana) ובכפר הדייגים הקטנטן סנט אנג'לו
(Sant’Angelo). אל הכפר הזה, הנמצא בקצה הדרומי של איסקיה, מגיעים בכביש גישה צר הסוטה מהכביש ההיקפי בכפר פּאנצה (Panza). לסיום הטיול אפשר לעלות רגלית (כשעה הליכה) בשביל התלול למנזר ניקולה הקדוש (Eremo di San Nicola) שעל פסגת האפומיאו, ולהשלים את המבט הפנורמי על האי והמפרץ.

מפת קמפניה:

הפוסט קמפניה: דרך החוף של אמלפי – היהלום שבכתר הופיע ראשון במסע אחר

"לראות את נאפולי ולמות", אמרו הנאפוליטנים כבר בדורות הקדומים והתייחסו ליופיה הייחודי של עירם. עונש מוות בגין צפייה בעיר, יפה ככל שתהיה, נראה מוגזם ביותר. סביר שהאומרים התכוונו לכך שאין בעולם מקום יפה יותר מנאפולי שיוכל אדם לראות במשך חייו, ועל כן אפשר לו לפרוש מן העולם לאחר הביקור בה.

נאפולי (Napoli) של ימינו, בירת מחוז קמפאניה, היא העיר השלישית בגודלה באיטליה (קרוב למיליון תושבים) ובה הנמל השני בחשיבותו במדינה. בעבר הלא רחוק כל כך, לפני עידן הטיסות הזולות, היה נמל נאפולי שער הכניסה העיקרי לאיטליה. כמי שלפני שנים רבות הגיע בדרך הים לביקורו הראשון במדינה זו, אני יכול להעיד כי ההתקרבות האיטית לנמל, בין איי המפרץ, כששתי פסגותיו של הר הגעש וזוב ממול, מצוקי החוף של חצי האי סורנטו מדרום והעיר נאפולי מטפסת על ההר מצפון – היא חוויה שאינה נשכחת.

מידע, כתבות וטיפים על נאפולי

גם מי שמגיע לנאפולי היום – בדרך הים, האוויר או היבשה – לא יוכל להישאר אדיש אליה, ולא רק בגלל נופיה הטבעיים. הנוף העירוני של נאפולי הוא ייחודי באיטליה, ושונה לחלוטין מהנופים המונומנטליים, האלגנטיים, המתוכננים והתיירותיים של ערים כרומא, מילאנו, טורינו, פירנצה או אפילו גנואה, עיר הנמל הגדולה של הצפון. גם הנוף האנושי כאן שונה מאוד מזה של ערי הצפון – הטמפרמנט הסוער והשמח של התושבים, צורת הדיבור והשירה שלהם, גון עורם ושערם הכהים יותר וקומתם הנמוכה יותר מבדילים אותם מאנשי צפון איטליה.

שחקני תיאטרון בהצגת רחוב מפגינים את הטמפרמנט הסוער של הנאפוליטנים

עצור: אור ירוק
המבקר בעיר נתקל בתערובת ים תיכונית צבעונית, תוססת, רועשת, חושנית וריחנית, ולא נקייה במיוחד. שכונות עוני מוזנחות להחריד מול רבעים מודרניים מתוכננים, ורחובות מסחריים יוקרתיים מול סמטאות צרות שחבלי כביסה עמוסי בגדים ססגוניים מתנפנפים מעליהן – מסמליה הידועים ביותר של העיר.

שווקים מקורים ואסתטיים שנבנו במאה ה-19 לעומת שוקי רחוב ומדרכה מסחררי חושים, ארמונות פאר ומוזיאונים מרשימים מול מבנים שנראים כאילו לא הושלם שיקומם לאחר הפצצות מלחמת העולם השנייה; ובתחתית כל אלה – נמל פעיל, גדול וציורי, ששני מבצרי ענק עתיקים מהמאה ה-13 – קסטל דל אובו (Castel dell’Ovo, "מבצר הביצה") וקסטל נואובו (Castel Nuovo, "המבצר החדש") – חולשים על מבואותיו.

התערובת הכאוטית הזאת מלווה בתנועה מטורפת ותזזיתית של כלי רכב מכל הסוגים. הפוניקולארים (רכבות כבל על פסים שמתוחים לאורך המדרונות התלולים) מוליכים לרובע המגורים המכובד של גבעת ווֹמרו (Vomero) בצפון-מערב העיר ולפארקים עירוניים שמהם נשקפים נופי מפרץ והר נפלאים. מלבדם, ניתן להגדיר את התחבורה העירונית, במיוחד בעיר התחתית, כסכנה ללא תקנה: חוקי התנועה אינם מתקבלים כאן אפילו כהמלצה. בדיחה מקומית אומרת שהנהגים הטובים באמת עוצרים באור ירוק, כי הם יודעים שהנהג הצופר שבא מימינם או משמאלם ייכנס במהירות לצומת באור אדום.

המבקר בעיר נדרש אפוא לזהירות מרבית מפגיעתה הרעה של התנועה, ולהשגחה קפדנית על חפציו האישיים, גם בזמן נהיגה וגם בעת סיורים רגליים – שכן העיר שופעת כייסים, פורצי מכוניות ואופנוענים, חוטפי תיקים וארנקים.

הוסיפו לכל אלה את המוזיקה הנאפוליטנית והאוכל המקומי, וקיבלתם את נאפולי: עיר מרתקת ומרתיעה בו בזמן. אוהבים אותה, או שונאים אותה. אין עמדת ביניים.

מוכר בשוק. הנוף העירוני של נאפולי שונה לגמרי מזה של ערי הצפון

מבירת ממלכה לעיר פועלים
אופיה של העיר בהווה הוא תוצאה של ההיסטוריה המגוונת והסוערת שחוותה מאז נוסדה כמושבה יוונית בשם ניאפוליס (עיר חדשה) במאה השישית לפני הספירה. בשנת 326 לפני הספירה סופחה לתחום שלטונה של רומא, ומיד נעשתה, בגלל ייחודה הנופי ואקלימה הנוח, מקום מגורי חורף מועדף על משוררים וסופרים רומאים, על בני האצולה הרומית ואפילו על אחדים מקיסרי האימפריה. רובע ספאקנאפולי (Spaccanapoli) התוסס של היום היה אתרה של העיר היוונית-רומית העתיקה, ורחוב ויה סאפיינצה (Via Sapienza), אחד הרחובות הראשיים ברובע, עובר על תוואי הדקומאנוס (רחוב ראשי בעיר רומית) הצפוני של העיר.

בימי הביניים, לאחר התמוטטות הקיסרות הרומית, תקפו את העיר – ושלטו בה לסירוגין – שבטים גותיים ולומברדיים, ביזנטים, שודדי ים מוסלמים, נורמנים, צרפתים, ספרדים ואוסטרים. בשנת 1734 נעשתה נאפולי בירת ממלכה עצמאית שכונתה "ממלכת שתי הסיציליות", אשר כללה בתחומה את האי סיציליה ואת חציה הדרומי של איטליה. בתקופת המהפכה הצרפתית ומלחמות נפוליאון נכבשה העיר בידי הצבא הצרפתי והפכה להיות רפובליקה קצרת חיים, ובהמשך ממלכת חסות צרפתית, ששרדה שנים ספורות בלבד, תחת שלטונו של ג'וזף בונפרטה, אחיו של הקיסר נפוליאון.

עם נפילתו של נפוליאון ב- 1815 והחזרת הסדר האירופי לקדמותו, חזרה גם נאפולי להיות בירת הממלכה העצמאית של שתי הסיציליות, תחת כתרו של המלך פרדיננד משושלת הבורבונים הצרפתית. תקופת הזוהר, הפריחה התרבותית והבנייה המונומנטלית בעיר נמשכו, בהפוגות אחדות, מהמאה ה-13 לספירה עד אמצע המאה ה-19. בשנת 1860 צעדו לתוכה אלף "אדומי החולצות" של גַריבּאלדי, מאחד איטליה, וסיפחו אותה לממלכה האיטלקית החדשה שהוקמה זה עתה.

נאפולי, שהפכה להיות עיר הנמל התעשייתית והפרולטרית הגדולה של הדרום, ניזוקה קשות במלחמת העולם השנייה וספגה מכה נוספת ברעידת האדמה רבת העוצמה שאירעה ב-1980.

לאורך הטיילת
ביקור תיירותי ממצה בנאפולי יוכל להימשך יומיים אינטנסיביים, שמומלץ לשלב בהם אחדות מתצפיות הנוף הייחודיות על העיר, על המפרץ ועל הר הגעש וזוב (הנקרא באיטלקית וזוביו, Vesuvio). המלצה על סמך ניסיון אישי: עדיף להגיע אליהן ברגל, בתחבורה ציבורית או בפוניקולארים, ולא בנהיגה עצמית.

תצפיות יפהפיות על המפרץ, על האיים ממערב ועל הווזוב משובצות בטיילת החוף המרכזית של העיר ובגני וילה קומוּנאלה (Villa Comunale) שעל הטיילת, שבהם נמצא גם האקווריום העירוני (Acquario Pubblico) המעניין. המרינה של מרג'לינה (Mergellina), ממערב לגני קומונאלה, עמוסה ביאכטות וברחפות השטות לאיי המפרץ; וממזרח לגנים, על המזח הבולט לים מרחוב פארטֶנופה (Via Partenope), ניצב קסטל דל אובו, שהוקם בתקופת השלטון הנורמני. המבצר (הסגור למבקרים) חולש על כיכר החוף של רובע הנמל המקסים סנטה לוצ'יה (Santa Lucia). בנקודה זו נפרש מול העיניים הנמל של כפר הדייגים העתיק בורגו מארינרו (Borgo Marinero), שנבלע על ידי העיר, ומעבר לו – המפרץ.

כאן, ובחזית הפונה לים של רובע סנטה לוצ'יה, ברחוב נאזאריו סאורו (Nazario Sauro) הסמוך, אפשר ליהנות מהאוכל המקומי – בעיקר מהדגים ופירות הים – בטראטוריות (מסעדות עממיות) המעולות שהתמקמו סביב נמל הדייגים הציורי; וההנאה רק גוברת כשלאוכל מתלוות השקיעות המרהיבות מעל מימי המפרץ והנוף האנושי הססגוני המבלה בטיילת החוף.

ערב בפיאצה דל פלבישיטו. הכיכר הגדולה ביותר בנאפולי ואחת החשובות בה

קצת שופינג
ממשיכים בהליכה קצרה לאורך החוף, ומגיעים במהרה אל הכיכר היפה והחשובה פיאצה דל פלבישיטו (Piazza del Plebiscito). בכיכר שוכן ארמון המלכים של שושלת הבורבונים ובית סבויה, הפאלאצו ריאלֵה (Palazzo Reale), מהדוגמאות המפוארות לשלטונה של השושלת הצרפתית בממלכת שתי הסיציליות. במוזיאון שבארמון יש אוסף עשיר של רהיטים, כלי חרסינה, שטיחי קיר, פסלים וציורים.

צמוד אל הארמון נמצא תיאטרו די סן קארלו (Teatro di San Carlo), בית האופרה של נאפולי. גם מבנה מפואר זה הוקם בידי המלכים מבית בורבון, במאה ה-18, ושופץ בסגנון ניאו-קלאסי בשנת 1816, לאחר מפלתו הסופית של נפוליאון. היום הוא מפורסם במופעיו, בחלל הפנימי היפהפה שלו ובאקוסטיקה מושלמת.

צמוד אליו, מצפון, נמצא אתר שונה לחלוטין ומומלץ לביקור גם הוא: מרכז הקניות הקרוי גלריה אומברטו אונו (Galleria Umberto 1). זהו מבנה אלגנטי ובו חנויות ובתי קפה: הוא בנוי בצורת צלב, גגו הוא קמרון עשוי זכוכית וברזל ורצפתו פסיפסים בסגנון סוף המאה ה-19. המתחרה היחידה של הגלריה המסוגננת הזאת באיטליה נמצאת במילאנו.

אל הלב ההיסטורי
מכאן פונה צפונה ויה טולדו (Via Toledo), דרך שנסללה בתקופת השלטון הספרדי בעיר (במאות ה-16 וה-17) ונקראה על שמו של המשנה למלך ספרד ומושל נאפולי, דון פדרו דה טולדו. הדרך הופכת בהמשכה לוויה רומא (Via Roma). נעלה בה עד כיכר דאנטה (Piazza Dante), אחת מהכיכרות היפות של העיר, אל רובע ספאקנאפולי – הלב ההיסטורי העתיק של נאפולי, שכאמור שורשיו עוד בתקופה היוונית-רומית. רובע זה הוא תמצית מרוכזת של רוח העיר: הצפיפות, הרעש והבלגן כאן הם במיטבם.

בין הסמטאות הצבעוניות הצרות והמפותלות שחבלי הכביסה מתוחים בין בתיהן, משובצות שפע של כנסיות, המייצגות את כל סגנונות האדריכלות הקתולית של מבני קודש. אחת מהן היא הדואומו (הקתדרלה) של סן ג'נארו, המוסד הקתולי הראשי של העיר, שנבנה בסגנון גותי במאה ה-14 ועבר שינויים אדריכליים ניכרים במאה ה-19. פעמיים בשנה, בשבת הראשונה של מאי וב-19 בספטמבר, פותחים בדואומו את הפסטיבלים הססגוניים של סן ג'נארו (San Gennaro, הקדוש שעל שמו נקרא חודש ינואר). עילת הפסטיבל היא נס הפיכת דמו הקרוש של הקדוש, השמור בדואומו, לנוזל. הנאפוליטנים מאמינים שאם הנס לא יתרחש, חלילה, צפויות לעיר סכנות איומות, כפי שכבר קרה בעבר.

בנאפולי תמצאו חנויות ומסעדות אלגנטיות לצד שווקים הומים ורחובות מלוכלכים

בקצה הצפוני של הרובע העתיק נמצא המוזיאון הארכיאולוגי הלאומי (Museo Archeologico Nazionale) המצוין. את תצוגת הממצאים הארכיאולוגיים המרתקים מחפירות פומפיי והרקולניום אסור להחמיץ.

בשולי גבעת ווֹמרו. בגניה של וילה פלורידיאנה (Villa Floridiana) שוכן המוזיאון הלאומי לקרמיקה (Museo Nazionale della Ceramica), ובו אוסף מקסים של כלי חרס, שנהב, אמייל ומיוליקה (קרמיקה איטלקית).

לא רחוק משם נמצא מנזר סן מרטינו (Certosa di San Martino), ובו המוזיאון הלאומי סן מרטינו, המציג, בנוסף לאוסף אמנות גדול, תערוכה על תולדותיה של "ממלכת נאפולי". המראה הנשקף מהמרפסת ומהגנים של המנזר, הבנוי בסגנון הבארוק הנאפוליטני, מהמם ממש.

נקודת התצפית הגבוהה מכולן, המשקיפה על העיר כולה ועל המפרץ שלמרגלותיה, נמצאת בצפון העיר, בגנו של ארמון קאפודימונטה (Capodimonte, "ראש ההר") – חיקוי של ארמון טריאנון בוורסאי, המשמש היום מוזיאון וגלריה חשובה לאמנות. מוצגות כאן יצירות רבות של אמנים איטלקים, וניתן אף לראות כאן רישומי הכנה לציורי קיר של רפאל ומיכלאנג'לו. יש לזכור כי כמו בכל איטליה, גם כאן סגורים רבים מהמוזיאונים בימי שני בשבוע.

פיצה, שירים וגם קצת דת
בין מוזיאון לתצפית נוף ובין כנסייה למבצר, אי אפשר להתעלם מהמוזיקה והשירה הנאפוליטניות, מהאוכל המקומי, ומעוצמת הרגשות הדתיים המשתלבים להפליא באווירתה הייחודית, המרתקת, התוססת והיצרית של העיר.

נאפולי היא המולדת המקורית של הפיצה והספגטי ושל סוגי דולצ'י (מאפים מתוקים) כמו הספוֹליאטֶלֶה (Sfogliatelle, מאפה בצק ממולא בממרח מתוק) האהוב. היא גם מולדת הבֶּל קאנטו (Bel Canto) – שירה, לעתים שמחה ולעתים נוגה, המושרת בפי זמרים מקומיים, מקצוענים וחובבים, בליווי גיטרה, מנדולינה או אקורדיון.

מי שרוצה לחוות את החוויה המקומית במלואה, רצוי שיצטרף לתהלוכה דתית (או לפחות יצפה בה) בזמן אחד מהפסטיבלים הקתוליים בעיר: מלבד זה של סן ג'נארו (San Gennaro) אפשר להצטרף גם לפסטיבל סנטה מריה דל קארמינה (Santa Maria del Carmine) ב-16 ביולי; או הפסטיבל של המדונה די פיידיגרוטה (Madona di Piedigrotta) בשבוע הראשון של ספטמבר.

לאחר מכן אפשר להתענג על פיצה ענקית, קערת מרק דגים או מבחר של פירות ים עם בקבוק יין מקומי באחת הפיצריות בספאקנאפולי, ואולי בטראטוריה עממית ליד המזח ברובע סנטה לוצ'יה או בבורגו מארינרו. אחרי כל אלה, נותר רק להיכנס לאחד ממועדוני הלילה ליד הנמל, ולהאזין לזמר מקומי שר או-סולֶה-מִיוֹ מרטיט לב.

הפוסט נאפולי – אימפריית החושים הופיע ראשון במסע אחר