איים ירוקים בזנזיבר

יש מקומות על פני כדור הארץ שדי בשמם כדי לעורר את הדמיון והסקרנות. זנזיבר במזרח אפריקה הוא אחד המקומות האלה. האיים, שמהווים חלק מטנזניה, הם בעלי מורשת ארוכה, סבוכה, לא תמיד מאושרת, אבל מסקרנת מאוד. גם היום זה אחד המקומות המרתקים באפריקה, שמציג בפני המבקרים תערובת של מסורות ותרבויות לצד נוף מדהים (צילום ועריכה: אייל ברטוב)

זנזיבר שבמזרח אפריקה היא כיום חלק מהרפובליקה המאוחדת של טנזניה. זנזיבר כוללת שני איים גדולים יחסית, ועוד כמה איים זעירים, וממוקמת באוקיינוס ההודי, כ-45 קילומטר מזרחית לחוף, שש מעלות מדרום לקו המשווה. שטחו של האי הגדול, זנזיבר, כ-1,500 קילומטר רבוע, אורכו 85 קילומטר ורוחבו במקום הרחב ביותר כשלושים קילומטר. האי השני בגודלו הוא פמבה (Pemba), והוא משתרע על 850 קילומטר רבוע. האיים האחרים קטנים מאוד, מיושבים רק בחלקם, ורובם משמשים כמעגן לסירות דיג. למרות שזנזיבר אינה מדינה עצמאית, יש לה אוטונומיה כמעט מוחלטת בתחומי הכלכלה, החינוך והתרבות. השם "זנזיבר" הוא תוצר של יחסי המסחר. סוחרים ערבים שהגיעו אל החוף המזרחי של יבשת אפריקה כינו אותו זינג' אל באר (Zinj El Barr), "ארץ השחורים". יש גרסה אחרת למקורו של השם, שהוצעה על ידי החוקר הבריטי ריצ'רד ברטון. הוא טען כי מקור השם אמנם ערבי, אך הכינוי הראשוני היה זאין זאל באר (Zayn Zal Barr), "ברוכה היא האדמה". השם זנזיבר יוחס עד המאה ה-15 לכל איזור החוף המזרחי של אפריקה, כולל ממלכת זנזיבר של היום; ושם התושבים אמנם היו שחורים, והאדמה היתה פורייה. 

שפתם של תושבי זנזיבר היא כשפת תושבי החוף, סוואהילית. בשפת הבנטו המקומית פירוש המלה הוא: "אנשי החוף". בזנזיבר כוללת השפה הרבה מאוד מלים ערביות, הינדיות, פורטוגזיות, ואפילו מעט מלים באנגלית; עדות לאדונים השונים ששלטו בממלכה. רבים מהתושבים מדברים אנגלית וערבית, בעיקר באזורי התיירות ובערים. 

בזנזיבר חיים היום כ-850,000 תושבים, מהם 150,000 בעיר זנזיבר – העיר היחידה בממלכה. כל השאר חיים בכפרים. תושבי זנזיבר הם תערובת צבעונית ומרתקת של אפריקנים בני בנטו, ערבים, פרסים, שיראזים, עומאנים והודים. היום מהגרים לאי גם תושבים מהחוף. המהפכה של שנות השישים לא שינתה את המצב החברתי. הערבים הם עדיין העילית העשירה; ההודים, אמידים ברובם, עוסקים במסחר ובתיירות; האירופאים עוסקים בהוראה, באדריכלות, ברפואה ובתיירות, ובני הבנטו השחורים ממשיכים להתפרנס בעיקר מדיג ומחקלאות, ומהווים את הקבוצה הענייה ביותר. בפרסים קשה להבחין כקבוצה נפרדת, שכן הם נטמעו בין בני הבנטו או בקרב ההודים והערבים.