בני ההימבה נחשבים יוצאי דופן ומיוחדים גם בקרב בני השבטים הרבים בדרום אפריקה. המפגשים עימם מעוררים לעיתים קרובות התרגשות, חיבה וקרבה. אייל ברטוב מביא צילום שמתעד מפגש כזה. גיורא לוין כתב על המפגש (צילום ועריכה: אייל ברטוב)
מאת: גיורא לוין
באופובו שבנמיביה נערך המפגש הראשון שלי, פנים אל פנים, עם בנות שבט הימבה. אני רואה אותן לראשונה בפתח מלון הדרכים המטופח והנקי שבעיירה – קבוצה של שש או שבע בנות הימבה, גופן המבריק משוח באדמה אדומה מכף רגל ועד ראש, לראשן, זרועותיהן ורגליהן קישוטים שונים, פלג גופן העליון חשוף כולו ורק פיסת בד צרה מכסה אותו מהמותניים ומטה. הן קמות באחת ומציעות למכירה מחרוזות שונות, בובות מעשי ידיהן, נוצות, קישוטים שונים ועוד.
למרות מגבלת השפה אני מנסה להבין את פשר המנהג של משיחת הגוף באדמה, שמגיעה מאזורים הרריים שונים הרחוקים עשרות קילומטרים מאופובו. נהג מקומי דובר אנגלית רהוטה נחלץ לעזרתי ומסביר לי בתרגום חופשי כי הסיבה לכך היא כנראה הגנה על הגוף החשוף מטפילים שונים, יתושים וזבובים, וגם מקרינת השמש החזקה. במהלך השנים הפכה משיחת הגוף בבוץ למנהג של קבע בקרב בנות הימבה. הגברים, לעומתן, מתלבשים "כרגיל" – חולצות טריקו, ג'ינס, סנדלים וכובע רחב שוליים, ורק שיערם האסוף בתסרוקת מיוחדת עשוי להסגיר את שיוכם השבטי.
אופובו איננה מקום המחייה הקבוע של הבנות. הן עושות את דרכן לעיירה ברגל מדי בוקר מן הכפר הקטן בו הן מתגוררות, מרחק של למעלה מחמישה עשר קילומטר, כדי לנסות ולמכור את הסחורה הדלה, ומדי ערב חוזרות אל ביתן. אני מגלה קבוצות נוספות של בנות הימבה – אחת ליד תחנת הדלק, אחרת בפאתי אתר הקמפינג הסמוך ועוד קבוצה בפתח הסופרמרקט. מאות בשנים התקיימו בני שבט הימבה מעדרי הבקר, העזים והחמורים שברשותם. בשנים האחרונות, עם הגעת תיירים רבים הבינו בני השבט את הפוטנציאל הגלום במכירת חפצים ומזכרות שונות. הוסיפו לכך את מראן המיוחד של הנשים ומכאן קצרה הדרך להימצאותן בעיירות השונות.
תגובות פייסבוק