טיפים והמלצות

אם רוצים לקנות בפטגוניה, צ'ילה ציוד מחנאות, כדאי לעשות זאת בצד הצ'ילאני ולא הארגנטיני – בניגוד לכמעט כל דבר אחר, ציוד מחנאות הוא יותר זול בצ'ילה מאשר בארגנטינה (לפחות ב- 2005).

אם מתכננים לנהוג באוסטרליה, ניו-זילנד, ושאר מדינות בהן נוהגים בצד שמאל: על מנת להתרגל לנהיגה בצד שמאל כדאי לחשוב במונחים של "מרכז כביש" ו"שוליים" במקום במונחים של "צד שמאל" או "צד ימין". הנהג צריך להיות תמיד בצד שקרוב למרכז הכביש, לא משנה אם זה צד שמאל או צד ימין. קטע מבלבל נוסף הוא המיקום ההפוך של אורות האיתות והווישרים, אבל לזה פשוט מתרגלים אחרי יום-יומיים.

בפפואה ניו-גיני קיים מנהג נפוץ – לעיסת אגוז מקומי בשם ביטלנאט. זהו סוג של אגוז קטן שצובע את הפה, החניכיים והרוק בצבע אדום חזק. בדרך כלל המקומיים יורקים לאחר לעיסת האגוז, ולכן ניתן לראות כתמים אדומים חזקים במקומות רבים על הרצפה. מומלץ לא לנסות וללעוס את האגוז, שידוע שהוא איננו בריא (גורם, בין היתר, לסרטן הלשון) – ואנשים שניסו זאת (אני ויתרתי על התענוג) טוענים שגם אינו טעים.

בשדה התעופה בבנגקוק, במקום לתפוס מונית מאולם הנכנסים כדאי לעלות שתי קומות בתוך הטרמינל, לאולם הנוסעים העוזבים את תאילנד, ולתפוס שם מונית שהביאה מישהו שעוזב את המדינה ועכשיו צריכה לחזור לעיר – זה עולה בערך חצי מחיר עוד לפני ההתמקחות. האופציה הזולה ביותר זה לצאת ברגל מהטרמינל ולעצור מונית לפי מונה מהכביש הראשי. זה בערך 100 מטר הליכה.

משקאות אלכוהוליים נמכרים בונואטו רק בערים (פורט-וילה, לוגנוויל) וכמעט לחלוטין רק לתיירים. המקומיים שותים משקה שנקרא קווה. זהו משקה דמוי-בוץ, ממכר ובעל השפעה של הרדמה מקומית. אם שותים אותו יש לעשות זאת בישיבה, בלגימה אחת רצופה, ולירוק על הרצפה את השאריות המרות שנשארות בפה בתום הלגימה. חשוב לפחות בהתחלה לשתות בישיבה ולא בעמידה, כיוון שאם המשקה חזק הוא יכול לגרום לאבדן שיווי משקל.

נסיעה ארוכה באוטובוס בבוליביה הינה חוויה הנשארת איתך לכל החיים. התיקים קשורים על הגג והנוסעים דחוסים בישיבה/שכיבה במושבים ובמעבר. תשתית הכבישים בחלק מאזורי המדינה אינה מושלמת כך שיש לצפות לטלטולים רבים (לסובלים מבחילות בנסיעות ארוכות מומלץ להצטייד בכדורים מונעים). בנוסף, מומלץ להחזיק בהישג יד מטהר אוויר או דיאודורנט שכן האוטובוס סגור והריח במקום הדחוס והצפוף הופך לבלתי נסבל. אזהרה: יש מכת גניבות באזורים מסוימים. מומלץ תמיד להחזיק את חפצי הערך על גופך במהלך הנסיעה, ולא בתיק הנמצא על הרצפה או במקום אחר.

הגענו בשלהי הקיץ, המקום נראה מנומנם. הקשנו על הדלת, בטוחים שאיש לא יענה ונלך לדרכנו בלי שום דבר שירענן לנו את המדבר של אחרי הטיול. אבל אבי סרגוסטי דווקא פתח, ואחרי שנרגענו מההפתעה הוא הטעים אותנו ביוגורט עזים מעולה ופרש גבינה בסגנון קממבר ("עוד מעט יהיו גבינות נוספות") שעולבת בלי רחמים באחיותיה המונחות על מדפי הסופרמרקט. באוגוסט אין הרבה גבינות אבל ביתר השנה יש גם צפתיות, לבנה וגבינות קשות.

הרעב שהתפתח אחרי טיול בנחל חוורים ובעין עבדת הוביל אותנו לחוות נאות. זכרנו את גבינות העזים שקנינו בה פעם, בדרכנו חזרה מעוד הרפתקה דרומית. וידאנו שיש מספיק (היינו שבעה והיינו מורעבים) והתיישבנו מול הנוף המדברי. התפריט, שמוגש רק בחגים, כלל גבינות, ירקות, זיתים, לחם ולימונדה. הגבינות לא אכזבו גם הפעם: הצפתיות הנהדרות במגוון תיבולים (סומק, עירית, בצל, סומסום, זעתר), הגבינה בסגנון קממבר, היוגורטים עזי הטעם, כדורי הלבנה השמנמנים – כולם מעולים. ה"מסביב" היה סתמי. גבינות לקחת אפשר לרכוש בכל עת, ארוחות מוגשות רק לעתים. בררו לפני ההגעה. 

את החווה הקימו לאה וגדי נחימוב וילדיהם ב-2003 אחרי שטיפחו במשך שנים חלום על חווה חקלאית-תיירותית. בחווה מגדלים עזים, מייצרים גבינות ומארחים ללינה בארבע בקתות, נטולות טלוויזיה או ג'קוזי. בלילות ירח מלא מומלץ לטייל באזור. 

מחיר: 480 שקל לזוג באמצע שבוע, 600 שקל בסוף שבוע, כולל ארוחת בוקר

אם תרצו להביא את ניחוחות יפו אליכם הביתה, מומלץ לעצור אצל אבנר ורמי ולקנות ממבחר הנקניקים, הסלטים הביתיים, החמוצים, העוגיות ושאר המתוקים. אבנר ורמי ישמחו לתת לכם טעימות קטנות שיעזרו לכם לבחור.
שעות פתיחה: א'-ה' 20:00-8:00, ו' 17:00-8:00

מאז 1936 אופים כאן בורקסים במילויים שונים. הבצק פריך ולא שמנוני מדי, ומילוי תפוחי האדמה והגבינה שטעמנו היה נהדר. אפשר לשבת על כסאות הפלסטיק על שדרות ירושלים, או לקחת לדרך.

ברחוב יפת 138 שוכנת הגלידריה הוותיקה והפופולרית שזכתה למעריצים רבים. תור של מבוגרים וילדים משתרך ליד הדוכן, והמוכרים מגישים את הגביעים הנכספים במיומנות ובאדיבות. הבאנו למקום מומחה גלידה אמיתי, כזה שבכל מסעדה מזמין לקינוח כדור גלידת וניל, והוא ליקק את האצבעות.