טיפים והמלצות

אם רוצים לקנות בפטגוניה, צ'ילה ציוד מחנאות, כדאי לעשות זאת בצד הצ'ילאני ולא הארגנטיני – בניגוד לכמעט כל דבר אחר, ציוד מחנאות הוא יותר זול בצ'ילה מאשר בארגנטינה (לפחות ב- 2005).

אם מתכננים לנהוג באוסטרליה, ניו-זילנד, ושאר מדינות בהן נוהגים בצד שמאל: על מנת להתרגל לנהיגה בצד שמאל כדאי לחשוב במונחים של "מרכז כביש" ו"שוליים" במקום במונחים של "צד שמאל" או "צד ימין". הנהג צריך להיות תמיד בצד שקרוב למרכז הכביש, לא משנה אם זה צד שמאל או צד ימין. קטע מבלבל נוסף הוא המיקום ההפוך של אורות האיתות והווישרים, אבל לזה פשוט מתרגלים אחרי יום-יומיים.

בפפואה ניו-גיני קיים מנהג נפוץ – לעיסת אגוז מקומי בשם ביטלנאט. זהו סוג של אגוז קטן שצובע את הפה, החניכיים והרוק בצבע אדום חזק. בדרך כלל המקומיים יורקים לאחר לעיסת האגוז, ולכן ניתן לראות כתמים אדומים חזקים במקומות רבים על הרצפה. מומלץ לא לנסות וללעוס את האגוז, שידוע שהוא איננו בריא (גורם, בין היתר, לסרטן הלשון) – ואנשים שניסו זאת (אני ויתרתי על התענוג) טוענים שגם אינו טעים.

בשדה התעופה בבנגקוק, במקום לתפוס מונית מאולם הנכנסים כדאי לעלות שתי קומות בתוך הטרמינל, לאולם הנוסעים העוזבים את תאילנד, ולתפוס שם מונית שהביאה מישהו שעוזב את המדינה ועכשיו צריכה לחזור לעיר – זה עולה בערך חצי מחיר עוד לפני ההתמקחות. האופציה הזולה ביותר זה לצאת ברגל מהטרמינל ולעצור מונית לפי מונה מהכביש הראשי. זה בערך 100 מטר הליכה.

משקאות אלכוהוליים נמכרים בונואטו רק בערים (פורט-וילה, לוגנוויל) וכמעט לחלוטין רק לתיירים. המקומיים שותים משקה שנקרא קווה. זהו משקה דמוי-בוץ, ממכר ובעל השפעה של הרדמה מקומית. אם שותים אותו יש לעשות זאת בישיבה, בלגימה אחת רצופה, ולירוק על הרצפה את השאריות המרות שנשארות בפה בתום הלגימה. חשוב לפחות בהתחלה לשתות בישיבה ולא בעמידה, כיוון שאם המשקה חזק הוא יכול לגרום לאבדן שיווי משקל.

נסיעה ארוכה באוטובוס בבוליביה הינה חוויה הנשארת איתך לכל החיים. התיקים קשורים על הגג והנוסעים דחוסים בישיבה/שכיבה במושבים ובמעבר. תשתית הכבישים בחלק מאזורי המדינה אינה מושלמת כך שיש לצפות לטלטולים רבים (לסובלים מבחילות בנסיעות ארוכות מומלץ להצטייד בכדורים מונעים). בנוסף, מומלץ להחזיק בהישג יד מטהר אוויר או דיאודורנט שכן האוטובוס סגור והריח במקום הדחוס והצפוף הופך לבלתי נסבל. אזהרה: יש מכת גניבות באזורים מסוימים. מומלץ תמיד להחזיק את חפצי הערך על גופך במהלך הנסיעה, ולא בתיק הנמצא על הרצפה או במקום אחר.

 מלון שזכה לתואר– "מלון ההומואים המפואר והראשון בעיר". העסקים במקום כנראה פורחים והקהילה הגאה גדולה מספיק כדי להצדיק את קיומו של המוסד הייחודי הזה. העיצוב מוקפד, הקהל מעונב ונאה ובריכת השחייה מרווחת.

 מלון פאר שמכיל את כל המרכיבים הדרושים, כולל שוער, ריצוף שיש ושירות מצוין. בקומה ה-23 יש את בריכת השחייה הכי טובה בעיר, תחת כיפת זכוכית. כל זה מעל הרחוב הכי רחב בעולם. המלון מארח גם את אחת המסעדות הטובות בבואנוס איירס – Tomo 1.

 מלון שקט ומאופק שקצת חריג בנוף הסואן והסוער של בואנוס איירס. יש לו חצר פנימית וחיצונית והביין משומר עם חיפויי עץ מקוריים נאים. החדרים מצוינים, בעיקר אלה שבקומות העליונות שעולים קצת יותר ושווים את התוספת.

הבניין משנות העשרים של המאה העשרים והמלון מעוצב להפליא. הבעיה היחידה טמונה בעובדה שהוא מציע רק שבעה חדרים בשתי קומות שמעלית עתיקה מחברת ביניהן. החדרים עוצבו לפי סגנונות אמנות – פופ, ארדקו וכדומה. מסעדת הבית טובה ופופולרית.

 חזית הבניין מושכת הרבה תשומת לב. למעשה זו מזכרת לתקופה בה ניצב בית ההארחה הזה בלב רובע החלונות האדומים של בואנוס איירס. כיום שכונת פלרמו וייחו היא אחת הסוערות עיר, עם הרבה ברים עכשויים ומקומות בילוי נחשבים. זה מקום לינה מצוין לבעלי תקציב נמוך שרוצים לחסוך. רוב החדרים עוצבו בידי אמנים מקומיים ולא כולם באיכות דומה, אבל המקום נעים ונוח.

 המלון שוכן בבית עתיק מן המאה ה-19. במהלך שיפוץ המבנה שימרו את האדריכלות הייחודית ואפילו כמה מן הרהיטים המקוריים ששימשו את בעלי הבניין. התקרות גבוהות, הרצפות טרהקוטה אדומה והרבה ירק מטופח ברחבי המלון. המקום מתאים בעיקר למשפחות או לקבוצות חברים שרוצות לשהות ביחד. המיקום נוח – בשכונת סן טלמו המרכזית.