טיפים והמלצות

מטבעות זהב עותמאניים מהמאות ה-19 והעשרים נמכרים בחנויות הזהב ובבזאר הגדול. המטבעות קשורים בסרט ורוד או תכול,  ונהוג להביאם, כסגולה למזל, לתינוק שאך נולד.

המסגד הכחול אמנם יפהפה, אך הביקור בו יקר למדי, והכניסה אליו אסורה בעת התפילה. שני מסגדים מומלצים, שאפשר לבקר בהם בזמן התפילה, ובחינם: איופ וסולימאניה.

נהגי מוניות וחלק מהסוחרים, בעיקר בבזארים, ישמחו לקבל תשלום גם בדולרים או באירו.

למה רפטינג?
– הנוף בנהר מדהים – הרי גרניט חשופים ממעל וצמחיה ירוקה לגדות הנהר
– הזרימה משמעותית אך לא יותר מדי לחובבנים שכמותינו (באוגוסט)
– וכדברי צ'יף "עכשיו סבבה בזולה" (בעברית)
למה דווקא צ'יף מבין כל אפשרויות הרפטינג ביוסופלי?
– הבחור חביב למדי ויודע איך לארגן אחר צהריים חווייתי הכולל רפטינג, שחייה בנהר, מנוחה בליווי פירות העונה שנקטפו הרגע ו-good time באופן כללי
– הבטיחות מטופלת בצורה רצינית – הציוד, התדרוך, התרגול וההתנהלות לאורך כל השיט
– הוא יודע אנגלית וגם עברית!
– לאחר שגילינו מספר שעות לאחר השיט שהטלפון הנייד נזרק בטעות לפח, צ'יף בתושיתו כי רבה חלצו משם ודאג שיגיע לידנו (כאשר אנו בברהאל).
נקודות נוספות:
– השיט מתחיל ב-body rafting כלומר טבילה מלאה של כל הגוף והציוד. ניתן להשאיר ציוד בדולמוש המלווה את השיט (השארנו את התרמיל עם כל הכסף והדרכונים ללא כל בעיה)
– בירה קרה (או כל תקרובת אחרת) יכולה להיות מהנה למדי בהפסקת השחיה
– ניתן לתת לנהג הדולמוש המלווה את המצלמה ע"מ שיצלם
– השיט אורך כ-4 שעות ברוטו
– באביב הזרימה הרבה יותר חזקה ומסוכנת

השנה החלטנו לנפוש בתורכיה, אם כי לא בדרך המקובלת: שכרנו רכב והכנו לעצמנו תוכנית הכוללת דילוגים בין אזורים שונים של המדינה. ביקרנו באיסטנבול ובסביבתה, בקפדוקיה ובאזור אנטליה, ונהנינו מאוד. 

אחת הסיבות שביקשנו לנפוש בתורכיה (מעבר לרב-גוניות הנופית שבה) היתה המחיר הזול של הנופש. אך מהר מאוד הסתבר לנו כי בגלל יחס ההמרה השלילי בין הלירה התורכית לשקל הישראלי – לירה תורכית אחת שווה כמעט ארבעה שקלים – כמעט כל דבר בתורכיה יקר יותר ממחירו בישראל. בדקנו עשרות מוצרים בתחומי המזון, הדלק, השכרת רכב, ביגוד, כניסה לאתרים, אטרקציות ועוד, ובכולם המחיר בישראל זול יותר. יוצא הדופן היחיד היה מחיר הלינה. יש לציין כי אפילו בהשוואה בין תורכיה למערב אירופה, בחלק מהמוצרים אירופה נהנית ממחיר זול יותר. כך למשל, השכרת רכב ודלק. 

יתכן שהתייר המבקש לקנות עסקה הכוללת הכול (מה שמכונה "דיל"), יוכל ליהנות ממחירים זולים יחסית, אם כי נודע לי מסוכן הנסיעות שיש דילים זולים יותר מאלו לתורכיה. אולם ברגע שהנוסע מבקש להיפרד מהחבילה ולבנות את הטיול בעצמו, המחירים עולים מאוד, ויש לקחת זאת בחשבון. על כן הבהרה זו מיועדת בעיקר לנוסע העצמאי: הנופש בתורכיה אינו מה שהיה פעם.

קפדוקיה היא אזור קלאסי לטיול בלוז. טיול שבו אין צורך להגיע לאתר מסוים, כי כולו קסם. אין צורך להגיע לפסגה, כי אין פסגות. בעצם גם אין גבעות, עמקים או חורשות. כדי לתאר את קפדוקיה אני נדרש לצורות נוף ייחודיות: פטריות ענקיות, חרוטים, עמודים, מכתשים משונים. הצבעים? לא תמצאו כאן ירוק טרופי עז או חום הררי, ואף לא צהוב מדברי. הצהוב כהה משל הנגב, החום בהיר משל הרי השומרון. הירוק עדין. השמים כחולים, כחולים מאוד. לומר שהנוף דרמטי או עוצר נשימה, מרגיש לי כמו החמצה. הנוף כאן הוא פשוט אחר מכל מה שהכרתי – זוהי ארץ הירח. 

בחרנו להשתקע בגרמה (Göreme), עיירה מקובלת על טיילים שיש בה כל מה שטיילים צריכים ואין בה מה שלא צריכים – מלון מפואר, טיילת, חנויות מותגים ותעשיית תיירות אגרסיבית. יש אתרי קמפינג שאפשר לתקוע בהם יתד תמורת מעות אחדות, אכסניות לינה משותפת ומלונות זולים וזולים פחות. מסעדות, פאבים ובתי קפה. אפשר לטייל מעט ברגל, אבל דווקא כאן גיוון באמצעי התחבורה מעצים את החוויה לאין שיעור. כמי שמעדיף כמעט תמיד לכתת את רגליו, צריכה להיות לי סיבה טובה מאוד לנהוג כאן אחרת, והאמינו לי, יש. כדאי לנסוע מעט, לבהות בנוף. אין מה למהר, ממילא לא תוכלו לראות הכל היום, ומחר – מחר גם כן יום. 

תוכלו לשכור כאן אופניים, קטנוע, מכונית או כדור פורח (כן!) ולצאת מהעיירה לאינסוף החוויות שהאזור הזה מציע: המוזיאון הפתוח, עמק הוורדים, הערים התת-קרקעיות, ציורי הקיר, אמנות הקדרות בחרס, הכרמים והיקבים. בדרך, אחרי משחק מחבואים סוריאליסטי בשכונה שלמה חצובה בסלע מהתקופה החיתית, ולפני שתרדו לבאר שמתגלה לאחר מכן כעיר תת-קרקעית (יש שם מאות כאלה), אפשר לקנות בקבוק יין באחד היקבים, לשבור אבטיח בפאתי כפר ושוב לשבת לנוח על אבן. אם תפגשו עץ שזיף או תאנה, איש לא יעצור בעדכם מלקטוף, או טוב מכך – לאכול ישר מהעץ. וכשאני אומר עיר תת-קרקעית – אני מתכוון לכך. זה לא מקום לקלאוסטרופובים. עשרות אולמות, חדרים, מחילות אופקיות או מאונכות שבהן יש צורך לפעמים בחבל שהמדריך כבר הביא איתו (אי אפשר, ולא מומלץ, להיכנס למקום כזה לבד, אלא אם כן אתם מתכוונים לעבור לגור שם). גם פנס גדול הוא לא ישכח להביא, אבל תיהנו יותר אם תביאו גם פנסים אישיים. הערים ריקות מאדם אך לא מחפצים: שאריות בדרגות שלמות שונות של בתי בד, גתות, מדרגות, גומחות, ציורי קיר, עיטורים מסותתים באבן, עצמות. סיור כזה יכול להימשך שעה עד ארבע שעות. אני הייתי יכול לחזור על כך שוב ושוב. 

במרחק של כשעה וחצי נסיעה, בשילוב אוטובוס, טרמפ אחד במשאית עתיקה לצלילי מואזין, ועוד אחד עם ארכיאולוג סקוטי והאייפוד שלו, מצאנו את עמק אילהארה (Ilhara). שם אכלנו ארוחת בוקר במסעדה על צלע הר ואחר כך הלכנו לאורכו של ואדי מפותל אך לא תלול, פעם בנחל ופעם ביבשה. משני צדי הנחל יש קירות גבוהים ובהם משובצות עשרות כנסיות עתיקות חצובות בסלע שאפשר להיכנס מאחת מהן ולצאת מאחרת. ובפנים, למי שרוצה (ואני רציתי), אפשר לזחול, לטפס, לחקור פנימה עם הפנס את עומק המחילות ואת הפרסקאות המהממים ביופיים ובשלמותם. לא חייבים להיכנס לכל הכנסיות, כולן יפות, וכמו כל דבר, גם זה יכול להימאס. הטיול לאורך הנחל ענוג וחמוד כשלעצמו, ומלבד זאת, זה טיול בלוז, ועוד בארץ הירח.