בקומה השנייה של "בית התה אידאל" שני המורים לטנגו, ולריה זונינו ופבלו נייבס, מנגבים את רצפת אולם הריקודים ממי הגשם שחדרו דרך סדקים בתקרה הישנה. התלמידים שהגיעו לשיעור נכנסים בזה אחר זה. המקום נראה כמו מוזיאון ישן ויפה, עד שנשמעים צלילי הטנגו – אז הזוגות מתחילים לרקוד והחלל מתמלא בחיים. גילאי התלמידים נעים משנות העשרים ועד לגיל הזהב, אך לא נראה שהעובדה הזו מטרידה מישהו. כולם, צעירים כמבוגרים, מקומיים כתיירים, מתאמצים להדגים את הידע המתקדם שלהם ברזי הריקוד. תחת התאורה הקלושה והמכושפת של האולם, מתערבבים המבטים הממזריים והחושניים של הרוקדים עם הנוקשות והמתח של חוקי הטנגו. האווירה הזו לוכדת את החלל הגדול שבו רקדו אלפי זוגות מאז 1912, השנה בה נוסד בית התה.

בפינת האולם ניצבת ולריה, מבטה המרוכז נעוץ ברוקדות: "לנשום עמוק! תשמעו את המוזיקה! תנו למוזיקה להוביל אתכן! תסובבו את הגוף! תאמצו את הרגליים! לשמור על אגן יציב!". פבלו, בן 37, וכבר  עשר שנים מורה לטנגו, עובר בין השולחנות ומאיץ בתלמידים ללא גינוני פורמליות: "באתם לרקוד, לא לשבת. וָאמוֹס, כולם לרקוד". קל להבחין בין הקבועים ובין מי שהגיעו לכאן בפעם הראשונה. החדשים בולטים בהתנהגותם הביישנית, הקבועים נינוחים מאוד. הם מגיעים, נועלים את נעלי הריקוד ומיד מתחילים לרקוד. הגברים הם אלו שבוחרים את בנות זוגם, על ידי הצטלבות מבטים בלבד.

רקדנים בתלבושות טנגו קלאסיות רוקדים ברחוב קמיניטו בבואנוס איירס

על אף גילו, הטנגו ממשיך לפעום בכוח בבואנוס איירס של היום: עבור הארגנטינאים שרוצים לשכוח את המציאות המרה של המשבר הכלכלי, הוא מעניק מרחב מסוים של בריחה.

רוקדים חמש שעות ברצף
"האקדמיה הלאומית לטנגו" שוכנת ברחוב ראשי של בואנוס איירס, אוונידה דה מאיו, מעל קפה "טורטוני" המפורסם, בבניין משוחזר הבנוי בסגנון אירופאי קלאסי. המבנה נקרא כיום "ארמון קרלוס גארדל", על שמו של גדול זמרי הטנגו בארגנטינה. גארדל, שכונה "אל מאגו" (הקוסם), נהרג בתאונת מטוס ב־1935. קברו, השוכן בבית הקברות המפורסם רקולטה שבבואנוס איירס, הוא מקום עלייה לרגל למעריצים ולסקרנים.

באקדמיה לומדים טנגו על כל צדדיו: תוכנית הלימודים כוללת שיעורי ריקוד, מוזיקה ושירה ושיעורים תיאורטיים כמו טנגו ופוליטיקה, הטנגו בקולנוע ובתיאטרון, שפת הטנגו ולומפארדו (שפת רחוב), בתי קפה ואתרי טנגו. גם לכאן מגיעים נציגי הדורות השונים, המייצגים את העבר, ההווה והעתיד של הטנגו הארגנטינאי.

פבלו, תלמיד האקדמיה לטנגו, מנגן בבנדוניון, סוג של אקורדיון ממוצא גרמני שהפך במרוצת השנים לחלק בלתי נפרד מתזמורת הטנגו

באולם ריקודים ישן המקושט בתמונה של קרלוס גארדל, המאסטרו ויקטור פרונו מדייק בצעדיו כשהוא מוביל את אחת מתלמידותיו על רצפת העץ, לקצב צלילי התזמורת של אוסוולדו פוגליאסה. בניגוד לימי עבר, בהם היו מנגנות באולם תזמורות חיות, היום הנגינה בוקעת מתקליטור. גבר בשנות החמישים לחייו, סיגריה בידו, מחכה בשקט מתוח לאשה מגונדרת הנועלת את נעלי הריקוד בעלות העקב הגבוה באיטיות מחושבת. הם אומרים שלום בנימוס, הוא מכבה את הסיגריה ומציע לה את שתי זרועותיו. היא אוחזת בהן ונותנת לו להוביל אותה אל הרחבה. הם רוקדים בעיניים עצומות, לא מחליפים מלה אחת. מן הסתם רקדו יחד כבר פעמים רבות, תנועותיהם נראות לי מושלמות.

קטע מהופעת טנגו מקצועית. הטנגו הוא ריקוד טקסי עם חוקים מוגדרים

בכיתה אחרת, צפופה עד אפס מקום, מצטופפים תלמידים וכלי הנגינה שלהם. פבלו, בן 26, עם שיער ארוך, עגיל בשפה התחתונה וחולצה שחורה גזורת שרוולים, נראה יותר כמו מוזיקאי בלהקת רוק כבד ולא כנגן בנדוניון. כבר יותר מחמש שנים הוא מנגן בתזמורת טנגו. יחד עם חברו פלביו, גם הוא בשנות העשרים לחייו, הם מנסים לחבר טנגו חדש ברוח שיר טנגו ישן מוּכָּר. תשוקתם לא נראית פחותה מזו שהיתה למחבר המקורי. המלנכוליה של המנגינה המופקת מהבנדוניונס שלהם חודרת לעצמות.

כשהטנגו הופך למקצוע
ב"אסקינה קרלוס גארדל", מסעדה שמציעה לאורחיה שילוב של ארוחת ערב והופעת טנגו, אני מתוודע לצדו המקצועני של הטנגו. המסעדה ממוקמת על חורבותיו של בר בשם "צ'נטה קואטרו", בו נהג קרלוס גארדל עצמו לבקר בקביעות. המקום מושקע עד לפרט האחרון: קירות מקושטים, בר המעוצב בסגנון המאה ה־19, מלצרים בבגדים היסטוריים. הרקדן הראשי והכוריאוגרף קרלוס קופלו, אוהב אמיתי של טנגו, מקבל את פני בלבביות. הוא מציג בפני את הרקדנים הצעירים של ה"אסקינה", ואני מוזמן לצפות בביצועיהם במהלך החזרות ובהופעה.

המדריכה ולריה מדגימה את צעדי הטנגו לתלמידותיה ב"בית התה אידאל"

העמדת הסצנות מרשימה. הרקדנים הצעירים מראים לאיזו מידה של מקצוענות ויכולת אפשר להגיע בריקוד הטנגו, ואין ספק שעבור המבקרים הם הופכים את הביקור במסעדה לחוויה בלתי נשכחת, כל לילה מחדש. אך קשה גם להתעלם מן העובדה שבמופע המתוזמר היטב יש פחות תשוקה מאשר בבר קטן בו זוגות אמיתיים רוקדים להנאתם בלבד.

"השתקפות בראי
שביל קטן שהזמן מחק
פעם ראית אותנו עוברים יחד
באתי בפעם האחרונה
באתי לספר לך על כאבי"

אלו הן השורות הראשונות של שיר הטנגו המפורסם של קרלוס גארדל, בהן הוא מנציח את קמיניטו ("שביל קטן") – רחוב קטן בשכונת לה בוקה. לא יכולתי לוותר על ביקור ברחוב הזה, אחד הסמלים הבולטים של הטנגו הארגנטינאי. לה בוקה היא שכונת הנמל של בואנוס איירס, ולכן קלטה את המהגרים שהגיעו לעיר מאירופה. תוצאות המשבר הכלכלי בולטות כאן מאוד: שיכונים דלים, ילדים לבושי סחבות ואינספור שוטרים השומרים על האזור. כאן אי אפשר להתעלם מן הייסורים אותם עובר העם הארגנטינאי.

המאסטרו ויקטור פרונו מוביל תלמידה באולם הריקודים של האקדמיה לטנגו

קמיניטו, הנמצא בשכונה זו, הפך לנקודת חובה של הטנגו ה"פורטניו" (ששייך לבואנוס איירס). משום שהוא מוגדר כאתר מורשת על ידי עיריית בואנוס איירס, שופץ הרחוב לאחרונה, וכעת חזיתות הבתים מכוסות בצבעים בוהקים, ועל חלקן מוצגות פרסקות שונות של ריקוד טנגו. ציירים ואמנים מציעים למכירה ציורים, קריקטורות, שלטים דקורטיביים וחפצי אמנות נוספים, הכל ברוח הטנגו. למעלה, באחת המרפסות, עומדת בובה בדמותו של קרלוס גארדל, מפקחת על הנעשה ומנופפת לשלום למבקרים ברחוב. כל מה שנושמים ברחוב הקטן הזה שייך לטנגו.

בבוקר חורפי קר טיילתי בקמיניטו שוקק התיירים. מריאנה ופבלו, שני רקדני טנגו, רקדו במרכז הרחוב לבושים בתלבושת קלאסית של טנגו ומוקפים באנשים. בין שיר לשיר העבירו כובע בקהל, והתיירים המרוצים פתחו את ארנקיהם ללא היסוס.

רקדני טנגו בהכנות אחרונות לקראת עלייה על הבמה ב"אסקינה קרלוס גארדל"

רחוב קמיניטו, כמו המסעדות הרבות המציעות הופעות טנגו, הוא רק חלק מתעשיית התיירות הענפה שפיתחה בואנוס איירס סביב הריקוד. אבל הטנגו הוא לא רק כלי מסחרי, אלא גם ראי בו משתקפים רגשות של כוח, להט, אובססיה, תשוקה ופיתוי – הרגשות האופייניים כל כך לעם הארגנטינאי. יש עוד ארגנטינאים שחיים את הטנגו האמיתי בחיי היומיום שלהם, והם המחזיקים את התרבות הזו בחיים, ומובילים אותה למאה ה־21.