נשביתי. נשביתי במלכודת הצבע הססגונית והצורנית המקסיקנית מן הרגע הראשון שהגחתי אל הרחוב המקסיקני המשופע בים של צבעים. בכל מחוז מקסיקני, בבנייה הישנה והחדשה, במבנים פרטיים וציבוריים, חילוניים ודתיים, פוגשים בכחול ים ושמים, ורוד זוהר, צהוב מלון או צהוב תירס, אדום עגבנייה, ירוק מלפפון, כתום מנגו, סגול חציל  ושאר צבעי ירקות, כמו שמגדירים אותם אדריכלים ומעצבים מקומיים ששואבים מהם השראה בלתי נדלית. אפשר לראות בית צהוב ולידו בית ורוד זוהר, בית צבוע כחול אולטרה מארין ליד בית סגול עז. המהדרים מוסיפים עיטורים מסביב לחלונות ולדלתות בחזית בצבעים מנוגדים זה לזה.

סן קריסטובל דה לאס קאסאס. ברחוב המקסיקני אפשר לראות בית צהוב ולידו בית ורוד זוהר, בית כחול אולטרה מארין ליד בית סגול עז

צבעים עזים הם כחוט המקשר בהיסטוריה האדריכלית רבת התהפוכות של מקסיקו. שרידי מקומות קדושים עתיקים נמצאו צבועים במבחר גוונים, בחוץ ובפנים, שלא כמו שרידי מבני דת קדומים אחרים בעולם שצבעם לבן. למשל, בפירמידות בטיאוֹטיהוּאַקאן
(Teotihuacán) ובפאלֵנקה
(Palenque) נמצאו שרידי צבעים כחולים, אדומים וצהובים בחוץ, ובתוך המבנים שרידי פרסקו בגוני אדום וחום־אדמה, כחול, כתום וצהוב, ומעט שחור, בעיקר בקווי המתאר החיצוניים של ציורי הקיר.

המבנים הקדושים העתיקים השפיעו על הבנייה הקולוניאלית במקסיקו, שהיא שילוב בין סגנונות ותרבות מקומיים להשפעות של הכובשים הספרדים והצרפתים. מבנים בעלי עיטורים בארוקיים מצועצעים וגומחות ובתוכן דמויות לצד מבנים נמוכי קומה, פשוטים בצורתם ובולטים בעזות צבעיהם הם חלק מתבנית הנוף המקומית.

אחד מסוגי המבנים המקסיקניים האופייניים הוא ההאסיינדה. האסיינדה היא אחוזה שבה אזור מגורים גדול שבנוי סביב חצר פנימית (פאטיו). בחצר הפנימית יש שילוב של צמחייה טרופית וקקטוסים, ובמקום מכובד ובולט ניצבת מזרקה. בדרך כלל מפרידה חומה גבוהה בין ההאסיינדה לרחוב. מקורה של ההאסיינדה כבר במאה ה־16. בדרך כלל היו הבעלים ספרדים שבאו לאמריקה המרכזית והדרומית והתעשרו שם במהרה. סגנון בנייה זה מופיע גם בבנייה של ימינו עם מעט תוספות מודרניות.

רחוב בסן מיגל דה אלנדה. השראה מצבעי ירקות ופירות מקומיים | צילום: אייסטוק

תבנית הבנייה המקסיקנית
הסגנון המקסיקני בן זמננו מתבטא ביחסי גומלין בין צבע, צורה, חלל ונפח, צמחייה ואור. אלה חוברים יחד למה שאפשר לכנותו "תבנית הבנייה המקסיקנית". בבנייה המקומית נמצא צורות שנלקחו מסגנונות אדריכליים בעלי מוטיבים ערביים ואירופיים ששולבו בתבונה בחומרים ובצבעים המקומיים המקובלים.

השילוב בין צורה לצבע כמעט לא השתנה במשך דורות. הצורה הבסיסית היא ריבוע או מלבן עם חללים גבוהים, מִפתחים רחבים, דלתות עץ גדולות וכבדות מגולפות, שחלקן נשארות בגוניהן הטבעיים וחלקן נצבעות בגוונים עזים, חלונות גדולים עם תריסי עץ בגוון טבעי, וגג רעפים, גג שטוח המשמש מקום התרעננות בימי הקיץ, או גג פאלופה. גג פאלופה נראה כקש קלוע, אבל הוא עשוי מכפות דקלים קלועות כך שנמנעים מעבר שמש וחדירת מי גשמים. צורתו מזכירה כובע סיני, והוא מותקן בדרך כלל על עמודי עץ. השימוש בו נפוץ בעיקר במרפסת ובפאטיו, כמעין פרגולה.

גג פאלופה, העשוי מכפות דקלים קלועות, מונע מעבר שמש וחדירת מים

הקיר המקסיקני עשוי להיבנות כאדובה (בנייה בבוץ או בטיט וקש), מלבני טיט, מאבן או מעץ (לוחות או קורות צמודים זה לזה). את אלו מכסים בדרך כלל בצמנט בגימור גס (אפלנאדו). באורח מסורתי נצבעים פני השטח בצהוב־ליים שטוף המכונה "קאל". לעתים נותרים הקירות החיצוניים לבנים, ובולטים על פניהם מוטיבים צבעוניים של מסגרות סביב חלונות ודלתות או פס צבעוני סביב הבית כולו. קירות הבית הפנימיים צבעוניים.

השימוש בצבעים נבחר בדרך כלל כטבלה של ניגודים ולא של השלמות, כדי להדגיש חללים או חלקי קירות, להרחיב או לצמצם חלל של אזור מסוים, להבליט או להצניע פרט כלשהו, לחבר בין המבנה לריהוט שבתוכו ובין המבנה לסביבה החיצונית שלו. נעשה שימוש נרחב בקורות עץ מגולפות בעיבוד גס כעמודים תומכים או כעמודי נוי, כדי ליצור משחקי אור וצל על קירות המבנה.

עיטורים בקתדרלה בסן קריסטובל

צבע כמקור רוחני
האדריכלים המקסיקנים משווים לאור הטבעי חשיבות רבה ומשיגים משחקי צללים גם באמצעות תכנון מוקדם ומוקפד של צמחייה, שתטיל את צלה על הבית, תסוכך עליו מפני השמש היוקדת ותשווה לקירותיו צורה וגוון שונים במשך היום. התאורה תיצור משחק צללים גם בחשכה.

בתוך הבית נמצא קשתות וקימורים בתקרות ובמעברים בין החללים – מזכרת קולוניאלית שהשתרשה כאן היטב לצד "האריחים המקסיקניים", שהשימוש בהם נפוץ לאחר הכיבוש הספרדי. בסיסם של אריחים אלה טרקוטה בגוון טבעי, פני השטח שלהם נצבעים ביד בגוני כחול־לבן־צהוב, ודוגמאותיהם מושפעות מארצות ערביות ואירופיות. הם משמשים לחיפוי קירות בתוך הבית, למשל באמבטיה ובמטבח, ולציפוי המבנים מבחוץ.

קאסה דה אזולחוס, בית האריחים, במקסיקו סיטי. המבנה מצופה כולו באריחים מסורתיים, שהשימוש בהם נפוץ לאחר הכיבוש הספרדי.

אם יש בבית מדרגות, הן מעוטרות באריחים כאלה או שהן עשויות מיציקת מלט חשוף וצבועות בשלל צבעים. כתחליף לשימוש באריחים משתמשים באבנים או בחלוקי בזלת המוטבעים במלט לבן ויוצרים מראה טבעי. בחלופות אלה משתמשים בעיקר במשטחים סביב כיורים או בשבילים וליצירת דוגמאות בריצוף. המרקמים הרבים מתחברים היטב לסקאלת הצבעים המקסיקנית, והחיבור יוצר ייחודיות מקומית.

צבעוניות מקסיקנית: בתים, כנסיות וטבע מרהיב במדינת מיצ'ואקן שבמרכז מקסיקו

הפריטים שבתוך הבית הם בדרך כלל מתוצרת מקסיקו, על פי רוב עבודת יד. לעתים נוספים פריטים מגווטמאלה השכנה. המנורות הן על פי רוב של מתכת בשילוב זכוכית בסגנון התקופה הקולוניאלית. חרשי מתכת ויוצקי פליז וברונזה יוצרים שבכות, מעקות וסורגים אמנותיים וידיות מפורזלות כאלמנטים דקורטיביים להתקנה בחזיתות המבנים.

האדריכלות המקסיקנית מתהדרת בצבע כמקור רוחני וכדרך חיים ומשתמשת בצבע באופן פורץ גבולות. ניסיתי לדמיין את מקסיקו צבועה רק בלבן. נכשלתי כמובן. מקסיקו ללא צבע אינה מקסיקו.

הפוסט מקסיקו – אדריכלות צבעונית הופיע ראשון במסע אחר

ההתאהבות בדבר הטבעי החם והנפלא הזה הקרוי אבן קשורה אצלי בזכרון ילדות רחוק: ב־1967, לאחר מלחמת ששת הימים, נסעתי עם אבי לירושלים בפעם הראשונה בחיי. הייתי ילדה שגדלה במרכז הארץ, בין בנייני בלוקים וטיח אפרפר, והכל השאיר בי רושם עז: בתי האבן של המושבה הגרמנית, מגדל דוד וחומות העיר העתיקה וכמובן אבני הכותל המערבי. כשגדלתי הבנתי שאני לא לבד ושהאהבה הזו אינה מבחינה בין דתות, עדות ועמים. אפשר למצוא בנייה באבן בכנסיות, במסגדים, בבתי כנסת, בבתים פרטיים ובארמונות בכל העולם. האבן משמשת לבנייה ולריצוף מאז ימי בראשית. הבנייה העתיקה בעולם התבססה על שימוש באבנים מקומיות: הפירמידות במצרים ובמקסיקו, האקרופוליס באתונה, הקולוסיאום ברומא והבנייה בקיסריה הם רק דוגמאות בודדות. אלה נבנו ללא מכונות ומכשור מודרני ועדיין הם הישגים מדהימים. האדריכלות היוונית, הרומית, הגותית, הבארוקית, הרומנסקית, הרנסנסית – בכולן השתמשו באבן כחומר גלם לבנייה, לעיצוב ולעיטור, והן השאירו אחריהן שרידי מבנים, עמודים וכותרות מגולפות. המהפכה התעשייתית וההתפתחות הטכנולוגית שהתרחשה מאז אפשרה למעצבים שימושים חדשים ונוספים באבן. מפות ומדריכים מודפסים ליעד ישראל, בהנחה לגולשי מסע אחר! בנייה מסורתית באבן מקומית, עין כרם בנייה מסורתית באבן מקומית, עין כרם לחומר המופלא הזה, המעניק תחושה ייחודית לכל מקום שהוא נמצא בו, יש תכונה טובה נוספת: ככל שהשנים חולפות, האבן מתייפה ומשתבחת. הזמן החולף, פעולתם של השמש והמים והבלייה הטבעית של החומר מעניקים לאבן ממד של עומק ורגישות. בשנים האחרונות ניכרת מגמה של "שיבה אל הטבע" בתחומי חיים רבים. לצד המזון הבריא והאריגים הטבעיים הופיע גל חדש של שימוש נרחב באבן הטבעית ושילובה בעיצוב. צירופים של ישן וחדש הפכו מקובלים, והאבן הישנה והטובה מככבת לצד חומרים מודרניים. אפשר להשתמש בה לבניית קירות שלמים או לציפוי חלקים מהם. ניתן לרצף באבן בתוך מבנה ומחוצה לו, להתקין מדרגות בצורות וממדים שונים, לחצוב כיורים וספסלים, לעטר משקופים וספי דלתות, להתקין פסיפס רצפתי או שולחני, לבנות גדר, לרהט גן בשולחן אבן ועוד ועוד. בבנייה בארץ נפוץ השימוש בעיקר באבן כורכר, בטרוורטין, בגרניט, בצפחה ובשיש. אבן כורכר נראית כגוש חול עם חורים עדינים, יש לה מרקם מגורען וצבעה כצבע החול. היא משמשת בדרך כלל לחיפוי קירות ולבניית חומות וגדרות. ביפו ניתן לראות בתים בנויים או מצופים באבן זו, והמראה המתקבל מזכיר מבנים עתיקים. [banner] טרוורטין מזכירה גבינה צהובה עם חורים. היא מתאפיינת בחירור גבוה ובקשת גוונים הנעה מצהוב לחום זהבהב. כאשר מייעדים את החומר הזה לריצוף, מנסרים פיסות־פיסות מגוש אבן גדול ואוטמים את החורים בדבק המיועד למטרה זו. כאשר מצפים בו קירות ומעוניינים במראה טבעי פראי, פורסים מן הגוש פרוסות המותירות צד אחד ללא התערבות יד אדם. המראה המתקבל טבעי, אולם פראי פחות מזה של אבן כורכר. החיפוי החלקי של הקיר והרווחים שבין האריחים מעניקים תחושה כפרית וחמימה. ככל שהשנים חולפות, האבן מתייפה ומשתבחת גרניט היא האבן הטבעית החזקה ביותר מכל האבנים המצוינות כאן. זהו סלע מאגמה בעל דרגת צפיפות גרגרים גבוהה ביותר. תכונה זו מקנה לחומר חוזק מרבי ונותנת לו ברק שאינו דוהה ואינו משתנה עם השנים. במקומות רבים בעולם משתמשים בגרניט לציפוי קירות מבנים מפוארים ואף כמשטחי עבודה. עוד חומר אופנתי הוא הצפחה. מדובר באבן שכבות המצויה במקומות רבים בעולם, בעלת טקסטורה מיוחדת המורכבת שכבה על גבי שכבה, והשכבות יוצרות מראה פראי עם אווירה ואופי ייחודיים. אבן הצפחה מופיעה בטבע בשלל צבעים וגוונים, מהבהירים ביותר ועד כהים כגון חום ושחור. אחת מתכונותיה הבולטות היא עמידותה הגבוהה בפני שחיקה וכן ספיגה של רטיבות וכתמים. במקומות שונים בעולם משתמשים בצפחה כרעפים לכיסוי גגות וכציפוי קירות ואף לריצוף. האבן המוכרת ביותר היא השיש, אבן גיר מקבוצת ה"ליים סטון", שם כללי לקבוצת אבנים בגוונים שונים שעברו תהליך מטמורפי של התחממות והתקררות באדמה במשך מיליוני שנים. לאבן השיש יש ברק אופייני בגלל הקריסטלים והקוורץ שטבועים בה ומרכיבים אותה. אפשר לצפות בשיש קירות מבנים וכן להרכיב "שטיח" שיש ולרצף בו משטחים. במשך שנים רבות היה השיש חומר הגלם העיקרי שהשתמשו בו בבנייה במבני ציבור ובבתים פרטיים שרצו לשוות להם מראה יוקרתי. שיש קאררה, שיובא מאיטליה, היה מהנפוצים ביותר. היום משתמשים בעיקר בשיש בעל גוון בהיר הנקרא "קרמה", והוא הקרוב ביותר במראהו לאבן חברון המוכרת מהמטבחים של פעם. אולם בעוד שימוש באבן חברון יוצר אפקט כפרי משהו, השיש מביא למראה "עירוני" ויוקרתי יותר. האבן בה"א הידיעה של ימינו היא דווקא האבן המקומית, הנחצבת בארצנו: אבן חברון לבנבנה עם גידים ורדרדים, אבן מצפה שגווניה נעים בין צהבהב בהיר לצהוב, אבן חלילה שצבעה קרם, אבן יטה הצהובה ואבן ביר זית האפרפרה־ירקרקה – כל אלה שייכות לקבוצת אבנים הנחשבות אופנתיות בעיצוב בשנים האחרונות. לעתים קרובות אפשר למצוא באבן גיר צורות מאובנים. יש המתייחסים למאובנים כאל מפגע ומבקשים למיין עבורם חומר נקי ויש המחפשים לוחות ובהם כמות רבה של מאובנים. למעשה, אבן חברון שימשה משטח עבודה במטבחים עד שצו האופנה בבנייה בשנות השמונים דחק אותה הצדה. לוחות גרניט בצבעים של חום ושחור הפכו אז לכוכבי על בקרב המעצבים. אולם לאחר שנים מספר שבה האבן החביבה והישנה ותפסה לה מקום של כבוד במשכננו. אפשר לחפות קיר אחד בבית ליצירת אווירה חמימה (רבים נוהגים לחפות את הקיר מאחורי הקמין). אפשר לחפות את קירות האמבטיה באבן בגובה מלא או רק חלקית. את שאר הקירות אפשר לצפות בטיח בעל מרקם גרגרי, המיועד למקומות לחים, או באריחים קרמיים אפשר לחפות את קירות האמבטיה באבן בגובה מלא או רק חלק מהקיר באבן ואת שאר הקירות לסיים בטיח מגוון עם מרקם גרגרי המיועד למקומות לחים. אפשר לגוון את הטיח הזה בקשת רחבה של צבעים וגוונים ולהתאימו לאווירה שמעוניינים בה. גם כיורי אבן חצובים מגוש מקובלים היום בבתים, ואין כל בעיה לקבל כיור כזה כמעט בכל מידה וצורה. לאחר סיום הנחת האריחים בודקים שמפלסם אחיד. אם גובה האריחים אינו אחיד, יש לבצע ליטוש ולאחד את הריצוף לאותו גובה. לסיום יש להמתין כשבועיים ולמרוח "סילר" על כל המשטח, להגנה על האבן. קיים סילר בגימור מט ובגימור מראה רטוב, ומומלץ לבחור בחומר של יצרן ידוע ולא להתפשר על האיכות, כיוון שסילר טוב ישמור על האבן שנים רבות. וכמו בכל דבר, כדאי לתכנן מראש ובקפידה את השימוש באבן ולהיזהר שלא להפריז בריבוי סוגים וסגנונות, שכן יופייה בפשטותה, וצריך לתת לה לדבר בעד עצמה.

הפוסט אבן טבעית – יופייה בפשטותה הופיע ראשון במסע אחר

למשמע המילה שוק נמלאים נחירי בניחוח עשבי תיבול מעורב בריח זיעת רוכלים, ובאוזני מזדמזמים סלסולים קולניים שמנסים למשוך את תשומת לב הקונים. בכל העולם מתקיימים שווקים, חלקם ממוסדים וחלקם מתנהלים באי סדר, יש שווקים מקורים במבני קבע ויש שווקים ארעיים שנפרשים תחת כיפת השמים, יש שוקי אוכל או טקסטיל ויש של אומנות, אמנות ומזכרות. כולם מספקים חוויה רב חושית תרבותית, אנתרופולוגית ואישית, שהיא בבחינת הצצה חטופה אל חיי היומיום של המקומיים.

קשה להמליץ על שוק כזה או אחר; השווקים הם מוקדי משיכה עיקריים, בלעדיהם לא ייראו המקומות הללו כמו שהם ואווירת הקסם של המסע אליהם תשתנה או תיעלם. ובכל זאת, הנה כמה מהשווקים הנבחרים לטעמי.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד אסיה,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

אוזבקיסטן | שוק אוכל בטשקנט
בחורף האוזבקי צונחות הטמפרטורות מתחת לאפס, ובקיץ חם שם מאוד. לכן מומלץ לטייל שם באביב או בסתיו. אל השווקים מגיעים בקלות ובלי כתובת מדויקת; ממילא השמות ארוכים וכתובים באוזבקית או ברוסית, מי מבין.

רוב השווקים באוזבקיסטן נערכים במבני קבע מלבניים. לעתים המבנים מחוברים או סמוכים זה לזה, ואז תמצאו ליד שוקי המזון שוקי אומנות, מזכרות ופרטי לבוש אותנטיים.

השוק בבירה טשקנט (Tashkent) נראה מבחוץ כהיכל מפואר. מבנה עגול רחב ידיים, עם חלונות ענקיים ומקושתים, כיפת פסיפס בכחול ובטורקיז, ומעל לכל כיפת זהב ככתר. פנים השוק הוא כבר אופרה אחרת: פשטות במיטבה, עושר משכר של צבעים וריחות. תבלינים ריחניים באדום, כתום וצהוב נתונים בשקי חבל ענקיים וניצבים כחיילים במסדר, ולידם נח בשקיות בד קטנות הזעפרן הכתמתם. מוכרות כדורי היוגורט היבש ישובות על כריות ליד שקי הכדורים הלבנים מדיפי הריח החמצמץ. היוגורט האוזבקי המיובש נשמר חודשים ונאכל בימי חורף ובמסעות ארוכים. בסמוך נמצאות מוכרות היוגורט הטרי החביבות שמציעות לטעום מן הלָבן־הלָבן הזה. בהמשך יושבים מוכרי הלחם המקומי הטרי והריחני, ליפיוֹשְקָה. מחוץ לשוק מוכרים מקומיים פלוף, שהוא תבשיל של אורז, ירקות ובשר כבש המתבשלים יחד בחבית על גחלים. מעדן.

עוד שווקים טובים באוזבקיסטן: בסמרקנד (Samarkand), ברחבת מאוזוליאום שאחי זינדה, נמצא שוק של שטיחים אוזבקיים אוריגינליים שפתוח בזמנים שהמאוזוליאום פתוח, כלומר בכל יום מהבוקר עד הלילה. האיכות בדרך כלל טובה, והצבעים עמידים.
בבוכרה (Bukhara) מבני השוק עוצרים נשימה. שוק השטיחים והצורפים (הרבה זהב אדום) שוכן לא רחוק ממאוזוליאום סמניד, במבנה שמורכב מכיפות רבות המעטרות עמודים יפים, פשוטים ומדויקים, והוא פתוח כל יום מבוקר עד ערב.

בחיווה (Khiva) הסמוכה, עיר שנשתמרה במלוא הדרה מהמאה השמינית, עומדים מדי יום מבוקר עד ערב רוכלים המציעים בסמטאות החאנים והמדרסות מגוון עבודות יד, בעיקר צעיפים, נעלי בית סרוגות וכובעים מעורות ומפרוות.

תורכיה | שוק ספרים באיסטנבול
תורכיה שופעת שווקים, ובאיסטנבול לבדה יש עשרות. מלבד השווקים המוכּרים, שוכן באיסטנבול שוק הספרים סהפלאר צ'רשיסי (Sahaflar Çars¸isi) הנפרש בין כיכר ביאזיט (שבימי ראשון הופכת לשוק פשפשים ענקי) ובין השוק המקורה. בשוק הספרים תמצאו ספרים ישנים וחדשים, זולים ויקרים, חוברות וספרי קודש (לפני שקונים כדאי לבדוק שכל הדפים נמצאים). השוק פעיל יום יום עד רדת החשכה. לחובבי חנויות הספרים כדאי להגיע גם לרחוב איסתיקלאל מספרים 389 ו־469 ואל Mephisto, חנות ייחודית ספונת עץ באיסתיקלאל 173.

עוד שווקים בבירה התורכית: שוק עתיקות בבניין של חמש קומות שוכן ליד צומת הרחובות אתאתורכ ושיחזאדה באשי. השוק פתוח מדי יום, אך התנועה בו ערה בעיקר בשבתות. למבקשים לקנות ולא רק לראות כדאי להגיע בחודש הרמדאן, אז השוק ריק ואפשר להוריד מחירים בקלות. בשכונת אורטקוי (Ortaköy) מתקיים בסופי שבוע שוק אומנים שמזכיר באופיו את שוק נחלת בנימין שלנו, רק הסמלים המקומיים אחרים.

מחוץ לאיסטנבול כדאי להגיע לכמה ימים אל קאש (Kas¸), כפר נופש ציורי במרחק של כשעה וחצי מאנטליה שבו שוק מזכרות המאורגן סביב כיכר אחת ופועל בכל יום מבוקר ועד לילה. חרוזים כחולים, שטיחים, כלים יפים בצד ממתקי רחת לוקום הופכים את השיטוט כאן לחוויה נעימה וטעימה. מוקדם בבוקר מתקיים כאן שוק ירקות ופירות, בגדים וערסלים השזורים מחבלים בעבודת יד.

דוכן קרמיקה במקסיקו. כלי הקרמיקה שמיוצרים במקסיקו ידועים באיכותם בגבוהה

מרוקו | ג'מע אל־פנא במרקש
הפעילות בשוקי מרוקו נמשכת עד הלילה. הם מאופיינים בסמטאות צרות וארוכות, ולכל סמטה אופי ותוצרת משלה: קדרות ונגרות, חרושת ונפחות, תבלינים וממתקים, גלביות ובבוצ'ים (נעלי בית), תרופות מבעלי חיים חנוטים ומצמחים, פסיפסים וזכוכית משובצת, הכל.

יותר מכל אהבתי את שוקי מרקש ופאס. במרקש יש להגיע אל כיכר ג'מע אל־פנא ההומה מספרי סיפורים ומאלפי נחשים, קוסמים ונשים המציירות בחינה על הגוף (יש לסגור מחיר מראש). מהכיכר נכנסים לרחוב סוק א־סמארין (כיוון צפון־מזרח). תלי בדים רקומים, כפתנים וג'לביות מובילים אל סמטת העורות, סמטת הצמר, סמטת המתכות ועוד. נמכרים כאן שטיחים מכל רחבי מרוקו (זהירות: צבעיהם נוטים לדהות עד מהרה), מוצרי צורפות, נעליים, מאפים וגם קוסמטיקה מצמחים, פרחים וכלים. השוק פועל מהבוקר עד הלילה, אך בכיכר המוקד משתנה: עד הצהריים נמצאים שם בעיקר רוכלים ומאלפי נחשים, ולקראת הערב ממלאים את המקום דוכני אוכל.

בסמטאות שמסביב פועלים בשעות היום והערב גם שוק הקצבים, שוק התבלינים ושוק טנטוריאס שבו עדיין צובעים צמר בשיטות עתיקות. בכל פינה נראים כלי חרס צבעוניים והטאג'ין המסורתי (לרוכשי טאג'ין למטרת בישול: בדקו שאין בכלי סדקים).

בעיר פאס פועל מדי יום שוק צביעת העורות המיוחד. לא צריך לחפש את השוק – הריח הנורא הנודף מעורות בעלי החיים התלויים לייבוש נודף למרחוק. מומלץ לאחוז בעלי נענע או יסמין קרוב לאף. הילדים המשוטטים ברחובות האלה מומחים בלהגיש נענע לתיירים ולהובילם תמורת כמה מטבעות לגגות שמהם אפשר לצפות בבחורים ובילדים צעירים הצובעים את העורות בתמיסות צבע הנתונות בבורות.

מקסיקו | שוק אומנויות במקסיקו סיטי
במקום שבו החיים הם התוספת לצבע ולא הצבע הוא תוספת לחיים, אך טבעי הוא למצוא בשווקים, בכיכרות ובצדי הדרך שטיחים ואריגים, פסלים ומסכות, ערסלים ותיקים בשלל צבעים. בשונה ממדינות מוסלמיות, שבהן שולטים כחול, ירוק וטורקיז, במקסיקו ובגואטמלה מוצאים צמידים, חגורות, צעיפים, סריגים, אריגי קיר ורצפה, מפות ומגבות בצבעוניות העולה על כל דמיון (עם הסתייגות קלה לגבי בגדים מסורתיים: לכל שבט או כפר צבעים ודוגמאות אופייניים לו).

במקסיקו סיטי (Mexico City) מומלץ לבקר בשוק האומנים שפועל בכיכר הידלגו, קרוב למוזיאון פרידה קאלו, שם מציגים האומנים את מעשה ידיהם: בובות סרוגות, אריגים צבעוניים ורקומים, עבודות קרמיקה, מפות, מפיות ושָלים בשלל דוגמאות וצבעים. זהו שוק שבת בעיקר, אך הכיכר מלאה בכל ימות השבוע, ויש בה נגנים, פנטומימאים וליצני רחוב.

עוד שווקים יפים במקסיקו: בסן כריסטובל (San Cristobal) הקולוניאלית והצבעונית, ברחבה שלפני כנסיית סנטו דומינגו, פועל מדי יום שוק עבודות יד ומלאכת מחשבת תחת כיפת השמים. רוב הפריטים המוצגים כאן מובאים לשוק על ידי תושבי הכפרים הסמוכים.

בכפרים סן חואן צ'מולה (San Juan Chamula) וסן לורנסו סינקנטאן (San Lorenzo Zincantan) שבצ'יאפס (Chiapas) תמצאו אריגת יד איכותית, שטיחונים ארוגים, מפות צבעוניות ארוגות ועליהן רקמת פרחים בחוטי צמר, סרטים לשיער וחגורות ארוגות ורקומות. החומרים השולטים כאן הם חוטי צמר וכותנה בכל הצבעים. האורגות והמוכרות נמצאות ברחבות המרכזיות של הכפרים ובחצרות הבתים הסמוכים, ואין כל בעיה לאתר אותן.

בכפר נאצ'יק (Nachik) רוב הנשים הן אורגות. על יריעות בד כהה נרקמים פרחים בחוטי כסף וזהב, והתוצרת מוצעת למכירה בשעות היום בצדי הדרכים.

בכפר אמטננגו (Amatenango) התאגדו הנשים והקימו קואופרטיב יצרני של כלי קרמיקה שאותם הן מוכרות אחר כך בשוק מקורה במרכז הכפר.

גואטמלה | שוק עבודות יד בצ'יצ'יקסטננגו
בגואטמלה, מדינה של הרי געש, אמונות ואגדות, מקדשים ושווקים צבעוניים, החגיגה גדולה אף יותר. ריחות וצבעים משתוללים שם מן השעות שלפני זריחה ועד הערב הבא. בכל מקום התושבים מגיעים בלבוש המסורתי של הכפר שלהם – אנתרופולוגיה חושית במיטבה.
העיר צ'יצ'יקסטננגו (Chichicastenango) מפורסמת בשוק הירקות המקורה שלה השוכן בבניין בן שתי קומות, ובו כמות אדירה של ירקות ופירות מסודרים כגושי צבע. צמוד אליו, למרגלות כנסיית סנטו תומס, נמצא השוק הפתוח שמציע עבודות יד, מבחר מסכות עץ צבעוניות שגולפו ביד, נרות בגבהים ובצבעים שונים (לכל צבע משמעות משלו בעת בקשת משאלה בתפילה לאלים), אריגים, יריעות רקומות לכל מטרה, וגם אזור של מסעדות מאולתרות. השוק מתקיים בימים ראשון וחמישי, אך מעניין להגיע לכאן ערב קודם ולראות את הסוחרים שמגיעים עם מרכולתם ועם משפחתם להקים את הביתן שלהם. לאחר ההתמקמות הם מקימים סככה, מבשלים ואוכלים, ולקראת בוקר פורקים את הסחורה ומסדרים אותה.

עוד שווקים טובים בגואטמלה: בסנטיאגו אטיטלן (Santiago Atitlan) השוק הוא גן עדן רקום! כאן אפשר למצוא בימי ראשון שוק פירות וירקות בסמטאות הגבוהות, ולמטה מוכרים בעלי חיים ופרחים רקומים ביותר מ־300 דוגמאות וצבעים.

הכפר אלמולונגה (Almolonga) מספק את החוויה המעוררת ביותר מיד עם הזריחה, כשנשים לבושות בבגדים הייחודיים של הכפרים שלהן מגיעות לאחר נסיעת לילה מכפרי הסביבה ופורקות מהטנדרים ירקות ופירות שנקטפו זה עתה. זהו שוק צבעוני וריחני אמיתי: במהלך היום הרוכלים מבשלים מרק תירס ליד הסירים והמחבתות, האריגים, האורז וגרגרי התירס. כשמתקרבים לרחבה המרכזית מכה באף הריח הטרי של הנענע והפטרוזיליה. עד עשר בבוקר כבר לא נותר זכר לסחורות שנארזו לאגודות צבעוניות, ורק הניחוח הנעים עוד נותר אחריהם.

הפוסט שווקים בעולם – הכי מעניינים הופיע ראשון במסע אחר

"פינוקיו", סרטו החדש של השחקן והבמאי האיטלקי רוברטו בניני שסופג ביקורות קטלניות, מחזיר לאור הזרקורים את הדמות שיצר הסופר קרלו קולודי בשנות השמונים של המאה

בובת פינוקיו תוצרת איטליה. הספר של קולודי היה לקלאסיקה, וגיבורו לגאווה איטלקית | צילום: יואל שטרוג מפות ומדריכים מודפסים ליעד טוסקנה, בהנחה לגולשי מסע אחר!

ה־19. קולודי החל לפרסם את עלילותיו של פינוקיו בעיתון ילדים, ואחר כך כינס אותן בספר "הרפתקאותיו של פינוקיו". המעשייה הדידקטית על בובת העץ שנהפכה לילד בשר ודם לאחר שלמדה לציית לכללי המוסר היתה לקלאסיקה, וגיבורה היה לגאווה לאומית – בובות פינוקיו, חלקן בצבעי הדגל האיטלקי, נפוצות מאוד באיטליה – ולאייקון תרבות (לא מעט בזכות העיבוד הקולנועי המצויר של אולפני דיסני).
קרלו קולודי היה שם העט של קרלו לורנציני. הסופר אימץ את שם מקום הולדתה של אמו: העיירה קולודי (Collodi) שבטוסקנה. קולודי נראית כאילו יצאה מציור. היא שוכנת כשעת נסיעה מפיזה (Pisa), לא רחוק מלוקה (Lucca), והמתווה הכללי שלה הוא כשל קרן יער המונחת בין גבעות ושיפולי יערות הגולשים אל עמק המשובץ ריבועי שדות חמניות צהובים. בתי אבן קטנים בעלי גגות רעפים, צמודים זה לזה, ממלאים סמטאות צרות ורבעים קטנטנים, ומעליהם מתנשא ככתר מבצר.
כשבעים שנה אחרי שפרסם את ספרו גמלה קולודי העיירה לקולודי הסופר: ב־1951 הגה פרופסור רונלדו אנצילוטי את הרעיון להקים בקולודי פארק שיוקדש לסופר ולגיבורו הידוע. אנצילוטי הזמין אמנים להשתתף בתחרות פתוחה לתכנונו של פארק פינוקיו. ב־1956 החלה מלאכת הבנייה, וכעבור שנים ספורות הוכרז האתר כנכס לאומי.
הכיכר המרכזית של הפארק מרובעת, ועל הקירות המקיפים אותה מופיעות סצנות מהספר עשויות פסיפס צבעוני. בפארק פזורים פסלי מתכת של דמויות מהספר, שאת רובם עיצבו האמנים אמיליו גרקו וונטורינו ונטורי, וצמחייה עשירה וריחנית מטילה את צלה על המהלכים בשבילים המעוטרים בפסלים. יש מתחם משחקים, מתחם פיקניקים וגם מסעדה דמוית לווייתן שעיצב  ג'ובאני מיכלוצ'י.
פסל עצום של לווייתן ניצב בבריכת מים ומשמש הן כמזרקה והן כמערה חווייתית: המבקרים יכולים להיכנס לתוך פיו ולהתקדם אל מעבה בטנו, שם יפגשו בג'פטו, שנבלע על ידי היונק העצום. הפסל מצופה באבנים ובזכוכיות צבעוניות שמסודרות בצורות גיאומטריות.
היציאה מהפארק עוברת דרך מוזיאון הספרייה, ובו חומר על קולודי הסופר, וכן מוצגות בו תערוכות מתחלפות בנושא פינוקיו לצד סמינרים לקהל צעיר ומבוגר כאחד.

גן של הפתעות
לא רחוק מהפארק שוכנת וילה גרזוני (Garzoni), שידועה בגניה המרהיבים. יש שמספרים שבן דודו של קולודי הסופר עבד בווילה כטבח, אחרים משוכנעים שהטבח היה דודו ושבביקוריו של הסופר בווילה נארגו עלילותיו של פינוקיו, אך לא ברור עד כמה הסיפורים האלה מבוססים. את הווילה הקימה במאה ה־17 משפחה אמידה מפשה (Pescia), עיירה הסמוכה לקולודי. את מבנה המגורים הראשון, בעל מאת החלונות, תכנן ב־1633 הארכיטקט רומנו דה אלסנדרו גרזוני, שהיה אחראי גם לתכנון הראשוני של הגן.
בעבר נבנו בתיהם של משפחות אמידות כבתוך פארק מבודד מן הציבור הרחב, והגן חצץ בין הבית לטבע ולרחוב ושימש שטח הפרדה מההמון והכאוס של הרחוב. כך גם בווילה גרזוני. את גדר האבן ובה שער רחב ידיים שהקיפה את הווילה מחליפה היום גדר מתכת פשוטה ומחלידה שאינה מרמזת במאום על ההוד וההדר במתחם הווילה. בכניסה נפרש גן בארוקי רחב ידיים ומטופח. כל הפרטים ומיקומם נאמנים לתכנון הגן המקורי, כפי שאפשר למצוא בעדויות מתקופת הקמתו. ברחבת הכניסה המחופה בחלוקי נחל יש גיאומטריה נוקשה וסימטריה צבעונית של מזרקות, מפלי מים ובריכות עם חבצלות מים, שטיחי פרחים, שיחים ועצים גזומים בקפידה יתרה ככדורים או כבעלי חיים שונים ושני גרמי מדרגות סימטריים המעוטרים על פי מיטב המסורת הבארוקית בפסלים ובכדי בטון יצוקים שאותות הזמן ניכרים בהם וחלקם שבורים ומתפוררים בהשפעת מזג האוויר החם והלח.
גרמי מדרגות רחבים מובילים אל שדרת עצים. השדרה מצילה על מערכת שבילים המובילה אל הבית – נראה שכאן חלפו בני הבית בכרכרותיהם וסוסיהם. תוך כדי הליכה חולפים על פני פינות נוי בעלות אופי שונה שבא לידי ביטוי בשמן: "מטע הבמבוק", "שדרת הקמליות" וכו'. הרעיון מאחורי הפינות האלו הוא שהגן אינו רק תפאורה לבית, אלא גם מקום של הפתעות ושעשועים.
נראה שפרט למיקום הגיאוגרפי, אין קשר ישיר בין שני האתרים שקולודי מתגאָה בהם. ובכל זאת, גם פארק פינוקיו המודרני והמסחרי וגם וילה גרזוני ההיסטורית והמסורתית מציעים חוויה עיצובית־אסתטית, ואף יותר מזה.

הפוסט טוסקנה – עיצוב בקולודי: פינוקיו לנצח הופיע ראשון במסע אחר

היסטוריה ארוכה עומדת מאחורי העיר איסטנבול. עמים רבים עברו בה, ושמה השתנה בהתאם לכובשיה. היום היא מלכדת מגוון סגנונות תרבותיים, ארכיטקטוניים, אתניים ודתיים. משני צידי הבוספורוס נשקפים נופים שונים. ברחובותיה רואים מסגדים וצריחים לצד מבני עץ ישנים נמוכי קומה ובתי אבן וטיח גבוהים חדשים. נשים רעולות מתהלכות בצד נשים בחצאיות מיני ונעלי עקב.
אחד ממאפייני העיר הבולטים הוא בתי העץ. חלקם מבנים בני מאות שנים, רובם נבנו בשלהי המאה ה־19 ובתחילת המאה העשרים. בתים אלה עומדים בבסיסה של דילמה בין

מפות ומדריכים מודפסים ליעד איסטנבול, בהנחה לגולשי מסע אחר! איסטנבול. השילוב בין בתי עץ מקוריים לבתי עץ ששופצו יוצר מרקם ייחודי

שימור מבנים בעלי ערך תרבותי־היסטורי־אדריכלי ובין שיקולים של בנייה מתועשת מהירה וחדשנית, שמכילה הרבה יותר יחידות דיור, בטוחה יותר מפני שריפות וקלה יותר לתחזוק.
בתי העץ שנבנו לפני כמאה שנה מייצגים שני סוגי בנייה עיקריים: בניית קוֹנאק ובניית שורות. הקונאק, המוקדם יותר, הוא בית משפחה בודד מוקף בגינה ובה פרט לצמחייה גם מזרקה ופרגולה. כדי לשמור על פרטיות אבל גם לא להתנתק מהרחוב, נבנו חדרי האירוח בקומת הקרקע וחדרי השינה בקומה מעליה. בבניית שורות (או "בתי המרפסות") מדובר בשורות מבנים צמודים זה לזה שחולקים קיר משותף. התוכנית הבסיסית היתה בניין של שלוש או ארבע קומות עם גרם מדרגות מרכזי וגן משותף קטן שבו באר לרווחת הדיירים, ומסביבו חומות גבוהות עם צמחייה לאורכן.
מיקום החלונות וצורתם הם חלק בלתי נפרד ממסורת בניית בתי העץ. החלונות גדולים ובדרך כלל ממוקמים בקומות העליונות בלבד, שוב כדי לשמור על פרטיות ובו בזמן להתחבר לרחוב ולנוף מי הבוספורוס או קרן הזהב. רוב בתי העץ נשענים על יסודות אבן, ושלד המבנה וקירותיו החיצוניים והפנימיים עשויים עץ. הגג היה בדרך כלל שטוח ושימש כמרפסת. גג משולש צוּפה בכפיסי עץ דמויי רעפים.
הבנייה בעץ מהירה וזולה, וכוח האדם שנדרש לה מועט. תושבים ממעמד כלכלי נמוך או בינוני השתמשו בעץ האורן הזמין והזול, והעשירים יותר השתמשו באדר ואלון, הן לבניית בתיהם או ארמונותיהם והן לרצפות ולתקרות של הבית שאותם גילפו ועיטרו אומנים וחרשי עץ. בעלי יכולת חילקו את חללי הפנים המרווחים לחדרים רבים, ובבתי העץ הקטנים ישנו בני הבית בחלל אחד ליד כיור המטבח.
הבדלי המעמדות ניכרים גם בעיטורים החיצוניים. האזרח הפשוט ניסה לחתוך, להדביק ולגלף בעץ ככל שהשיגה ידו ולפי טעמו. העשירים העסיקו אומנים שעמלו רבות על שלל פיתוחים וגילופים בצד ציורי קיר מורכבים. מסורת חריטת העץ התורכית העשירה והמתוחכמת באה לידי ביטוי גם במוטיבים עיצוביים שמקשטים דלתות, ספי חלונות ואת פינות הבית.

סגנון ייחודי וצנוע

חלק מבתי העץ ההיסטוריים שהיו בעבר ארמונות שופצו, תוך כדי הקפדה על שחזור יסודותיהם הארכיטקטוניים המקוריים, והפכו למלונות מבוקשים, דוגמת מלון נאז בן 130 השנים ומלון בסט ווסטרן. ביער אמרגאן שבאיסטניֶה (Istinye.) נמצאים שני בתי עץ

מרפסת בבית עץ באיסטנבול. בתי העץ עומדים בבסיס דילמה בין שימור לבנייה מתועשת

משופצים שהיו בעבר ארמונות והיום הם מסעדה ובית קפה הצופים אל הסירות במים מבעד לעצים פורחים. מבנה אחד מכונה "הארמון הוורוד" והשני "הארמון הצהוב", על פי צבעיהם. על קורות העץ הרוחביות יש אלמנטים קישוטיים של חיתוכי עץ בצבע אחר, דוגמאות גיאומטריות סימטריות החוזרות על עצמן במקצב אחיד.
במדרונות הגבוהים של רובע ארנבוטקוי חולקים הורים קשישים בתי עץ קטנים עם ילדיהם שנישאו ומשפחותיהם. בצד הבתים האלה עומדים בתי עץ שנרכשו על ידי משקיעים ועברו שיפוץ מסיבי, ששמר על סגנונם הייחודי. הם נראים כהיכלות קטנים, והשילוב שלהם עם בתי העץ המקוריים יוצר מרקם מיוחד. גם באלה וגם באלה רואים בחלונות וילונות תחרה מעשה יד וכביסה על חבלים ארוכים.
לאורכה של טיילת ארנבוטקוי, במדרונות הנמוכים, עומדת שורת בתי עץ משופצים שצבועים בגוונים פסטליים של צהוב, לבן, בז' ותכלת, ולרובם גגות עם גמלון. קורות העץ הנמתחות לרוחבו של כל בית מופרעות על ידי פתחי חלונות שעיטורים מקשטים את ספיהם או את חלקם העליון. מחלק מבתי הרחוב בולטות מרפסות. מעקות של סורגי מתכת אומנותיים עם פיתוחים ואורנמנטים השאובים מעולם הצומח משלימים את המראה הציורי.
עתיד בתי העץ באיסטנבול אינו מובטח. רק אחוז קטן מהם נכלל בפרויקט השימור מטעם הרשויות. נראה שאת התקווה לשימורם של בתים ייחודיים אלה יש לתלות ביזמים פרטיים, שירכשו מבנים וישפצו אותם בלי לפגוע באופיים המקורי.

הפוסט בתי העץ באיסטנבול הופיע ראשון במסע אחר

טוק־טוק, הקשתי בדלת. עיני נחו על המזוזה המפוארת שעיטרה את הכניסה אל הבית. ביני לביני הרהרתי במנהג תליית המזוזה ונזכרתי בפסוק מן התורה: "ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף" (שמות י"ב ז').
בני ישראל במצרים מרחו דם שה על המשקוף כדי שייקל על אלוהים לזהות את בתיהם ולא לפגוע בשוכניהם במכת בכורות. בספר דברים מופיעה מצוות המזוזה: "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך". במקרא המזוזה היא כינוי לדופנות הפתח משני צדדיו, בין הסף למשקוף.
במקומות שונים בגולה ציינו על המזוזה את שם בעל הבית ואת עיסוקו. עם הזמן החלו לכתוב על קלף העשוי מעור בקר שתי פרשיות ("שמע" ו"והיה אם שמע") שמטרתן להזכיר לאדם את ערכיו ומידותיו. קלף זה נקרא "מזוזה" ולו כללים נוקשים. הקלף הוא מעור בהמה נקי מכתמים ובהיר כמה שיותר, צורתו ריבוע מדויק, כותבים בו בציפורן ודיו בכתב אחיד 22 שורות, וממדיו חייבים להיות גדולים משבעה סנטימטרים רבועים, וזאת מחשש לקושי בדיוק בכתיבה, דבר העלול לפסול אותה. את הקלף מגלגלים בניילון ומכניסים אל "בית מזוזה", קופסה שתפקידה להגן על הקלף. כשאומרים "מזוזה" בחיי היומיום מתכוונים לחבילה כולה: הקלף וביתו.
במשך הדורות הפכה המזוזה לסמל של בית יהודי גם אם דייריו אינם דתיים ואינם מקפידים על שמירת מצוות. לרובד הדתי נוסף רובד פולקלוריסטי־מיסטי: המזוזה נתפסת גם כקמע נגד עין הרע וכפותרת בעיות שונות אצל בני הבית.

פריצת גבולות המלבן
כדי לקיים את המצווה מספיק להשתמש בבית מזוזה פשוט וזול ושאינו מעוצב או מתבלט בהדרו. בכל זאת מבחר בתי המזוזה הקיים היום הוא גדול ומגוון. מעצבי בתי

מפות ומדריכים מודפסים ליעד ליעד,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

בית מזוזה עשוי יציקת מתכת. חזיתו עשויה עבודת יד: שילוב של ציור, צביעת אמייל והדבקת חרוזי טורקיז

המזוזות הם בעיקר אומני יודאיקה, רבים מהם חילונים, אשר פתוחים לרעיונות וחומרים חדשים ומחברים בין הצד היצירתי לצד המעשי שבהם, תוך חיבור לעבר וקריצה לעתיד.
המתווה הכללי של בית המזוזה השתנה לבלי היכר בשנים האחרונות: ממבנה מלבני פשוט לצורות שונות בעלות אופי מודרני, אם בקווים ישרים ואם בקווים פתלתלים. למוטיבים הנפוצים ביותר: סמלים הלקוחים מן המסורת היהודית כמו האות ש' ("שומר דלתות ישראל"), מגן דוד, חמסה, חומות ירושלים, שופר, ספר תורה, וכן פרחים וציפורים, נוספו עיטורים חדשים וכן גדלה הצבעוניות.
השימוש בצורה של עץ שמצדיו בעלי חיים או בסיס מלבני שצדו האחד מעוגל והשני פתלתל כאמרת וילון ובקצהו דמות ציפור הן צורות מקובלות היום. גימורים נפוצים הם אלומיניום מבריק או מט, מושחר או בצבעו הטבעי, פליז מבריק או מט, בסגנון מיושן, ענתיק או מודרני. יש הבוחרים בבתי מזוזות מכסף טהור ומתקינים אותם בדרך כלל בתוך הבית.
יש שמעטרים באמצעות חריטה, הטבעה וכן בהבלטה. נפוץ גם השימוש במתכת כבסיס, והקצוות עשויים מחומר אחר כמו זכוכית צבעונית או קרמיקה. יש המשלבים במתכת אבני חן, לעתים כחיקוי של אבני החושן מתלבושתו של הכוהן הגדול ולעתים בסגנון חופשי על ידי האומן, כפי שיוצרים תכשיט. ציפוי אמייל בשלל גוונים מעניק אופי שונה מזה של מתכת בגוון אחיד.
אפשר למצוא בתי מזוזה מקרמיקה עם הטבעות או הבלטות, בתים שמשחילים בהם שרוך עור או חוט כסף, בתים שמעוצבים במיוחד לחדר הילדים ועשויים מפימו (חומר דומה לפלסטלינה שמתקשה באפייה בתנור) בצבעים זוהרים, בתים מזכוכית בצורת מבחנה עם פקק, כאלה מעור ומבד (שתולים בתוך הבית) וכמובן בתים מפלסטיק – פשוט ומשובח, אטום או שקוף.
אפשר לרכוש בית מזוזה מן המבחר הרב הקיים בחנויות, מפס ייצור או בעבודת יד, או להזמין אישית אצל אומן. יש מקומות שמציעים חבילה של בית מזוזה ושלט לדלת באותו סגנון ומאותם חומרים. כך דת, מסורת ואסתטיקה נפגשות בפתח הבית, על המשקוף, בחפץ לא גדול אך רב משמעות.

---

תודת הכותבת ליעל ירום מ"הגות", רעננה.

הפוסט מזוזות: שומרי הסף הופיע ראשון במסע אחר