משהו מוזר קורה בסוף הקיץ בטייוואן: ריח קטורת ממלא את האוויר, הרחובות רוחשים פעילות דתית, חתונות נדחות והחלטות עסקיות חשובות אינן מתקבלות. אווירה של קדושה, חשש וזהירות עוטפת את הארץ כולה. בסופו של דבר ישובו הדברים לסדרם, אך כשדלתות העולם האחר נפתחות, ובמשך

שער הכניסה לאיזור החגיגות בסן צ'ונג, אחד מפרברי טייפיי. גם החוגגים זקוקים למזון, לא רק הרוחות

חודש שלם, דומה שטייוואן אחוזת חרדה: מיליוני נשמות אבודות מבקרות בארץ – אוכלות, חוגגות ומקבלות תשלום. "חודש הרוחות" שנערך בטייוואן (ראו "מסע אחר" 76), כמו גם ביתר אזורי התרבות הסינית, משלב אמונות בודהיסטיות, קונפוציאניות וטאואיסטיות. בתחילת החודש, השביעי בלוח השנה הסיני, נערכים טקסים ברחבי המדינה. ביקרתי באחד הפופולריים שבהם, במקדש קטן בקילונג (Keelong), עיר בצפון טייוואן.
לאחר שעות רבות של זמרה, קריאת טקסטים קדושים ומתן מנחות לאלים ולרוחות, נפתחת דלת קטנה מאחורי המזבח. זו הדלת לשעריו של עולם הרוחות, המקום שבו הרוחות הסיניות שוהות ביתר חודשי השנה. כשהדלת נפתחת, הרוחות עפות לעולם האדם.
הרוחות הסיניות אינן בהכרח רעות. למעשה, כל מי שהולך לעולמו הופך לרוח נודדת, אלא אם כן יש לו צאצאים בנים שיטפלו בו. למתים יש צרכים דומים לאלה של החיים: הם צריכים לקבל מזון, תשומת לב וחיבה כמו כל אחד אחר. לרוב הטייוואנים יש בבתיהם מזבח, שבאמצעותו הם יכולים לטפל ברוחות אבותיהם על ידי שריפת קטורת והגשת מנחה.
המתים נטולי הצאצאים הזכרים הופכים לרוחות נטושות, בודדות וממורמרות – באופן לא ממש מפתיע לגבי תרבות שפולחן האבות והמשפחה הוא חלק כה דומיננטי בה. רעבות וחסרות מנוח הן משוטטות בחיפוש אחר מזון, מתאוות לנקמה על כך שננטשו. רוב הזמן אותן רוחות כלואות בעולם הרוחות, במקום שבו הן לא יכולות לפגוע בחיים ולהפריע להם, אך כיוון שעליהן לאכול, הן

אם ובתה שורפות "כסף רוחות" בחזית ביתן. הרוחות זקוקות לכסף זה כדי לשחד את שומרי הסף בעולם הרוחות וכדי לקנות חסדים מהאלים

נשלחות לחופשי לחודש אחד בשנה, שבמהלכו על החיים לטפל בהן. טקסים מיוחדים נערכים לכבודן ורבים מעניקים להן מנחות מזון ו"כסף רוחות", שלו זקוקות הרוחות כדי לקנות חסדים מהאלים ששומרים על עולמן. פתיחת הדלת לעולם הרוחות משודרת בשידור חי בכל תחנות הטלוויזיה, ודומה שעם פתיחתה עובר רעד ברחבי המדינה: הנה באות הרוחות להסתופף עם החיים. זהו זמן של סכנה ושל חוסר מזל, ולכן אנשים לא קונים בתים, לא נישאים, ממעטים לנסוע ונמנעים מהשקעות כספיות גדולות. הכלכלה הטייוואנית מנמיכה פרופיל, ורק יצרני אביזרי הפולחן, הקטורת ו"כסף הרוחות" עושים הון.
בימים הסוערים יותר של "חודש הרוחות" עולים באש יותר מ־700 מיליון ין (כתשעים מיליון שקל), כסף המודפס במיוחד למטרה זו, וגם טונות של קטורת ונרות מסורתיים. במהלך החודש כולם משתדלים שהרוחות תהיינה מרוצות: בחזיתות בתים ובתי עסק מניחים צלחות המכילות מזון ומצרכים בסיסיים. המדרכות גדושות באורז, דגים אפויים, בוטנים מאודים, אטריות, פירות, בשר עוף, בירה, קוקה קולה, משחות שיניים ומברשות שיניים.
באמצע החודש, כשהירח מלא, נערכים טקסים מיוחדים כדי לשחרר את הרוחות מסבלן ולסייע להן למצוא את דרכן לשמים. ביום האחרון של החודש מגרשים את הרוחות שלא הצליחו להגיע לשמים בחזרה לעולמן. שערי עולם הרוחות נסגרים, וכולם נושמים לרווחה.

כרבולתו של תרנגול מסכן
כשביקרתי בטקס אמצע החודש בסן צ'ונג (San Chong), אחד מפרברי טַייפֵיי (Taipei), סיפר לי אחד התורמים העיקריים לאירוע – שהסתובב עם מכונית יגואר שחורה ובה נהג – שבטקס הושקעו עשרים מיליון ין, כשני מיליון שקל וחצי. ברחבה פתוחה בשכונה הוקם מקדש זמני בגובה שלוש קומות, עשוי לוחות עץ וברזל. הצלחת הטקס נמדדת בכמות הכסף שמושקעת בו

באמצע "חודש הרוחות" נערך טקס, שבו מברך הכוהן על מנחות מזון ומשליך אותן לעבר הקהל. כולם מנסים לתפוס את המזון המבורך, שכן אכילתו אמורה להביא מזל טוב. הכוהן זורק לא רק סוכריות ולחמניות, אלא גם אננסים שלמים ועופות מבושלים

וברעש שהוא מייצר. ואכן, סביב חוללו רקדנים, שביצעו תרגילי אקרובטיקה מורכבים, בצד להקות מתופפים, אופרה מסורתית ובמות לקריוקי על רקע חזיזים.
טקסים שונים נערכו בעת ובעונה אחת: נזירים בודהיסטים שרו מזמורים למען ישועת כל היצורים החיים, כוהן טאואיסטי ערך טקס לזימון האלים, ומדיום לבוש בגדים מסורתיים ומאופר בכבדות חיקה את זונג קווי (Zhong Kuei), אל סיני המגרש שדים. בתום הביצוע של ריקוד מורכב נכנס המדיום למצב טראנס, שבו הפך, על פי האמונה, לישות אלוהית. הוא הניד את עפעפיו ומלמל דברים לא ברורים, עד שבשלב כלשהו הציע לאל מנחה של אווז ותרנגול. בעודו בטראנס תלש בשיניו את כרבולתו של התרנגול, ירק אותה לעבר הקהל ואז השליך את התרנגול ההמום לרצפה.
מאוחר בלילה, לאחר שהרוחות אכלו לשובע, יצאה תהלוכה מן המקדש אל הנהר כדי לשחרר את הרוחות מסבלן. טור ארוך של משאיות מקושטות בפנסים צבעוניים ומעוטרות בפסלים מכניים, שהניעו את גופם ואת ידיהם לכל עבר, השתרך באטיות ברחובות העיר. על גבי המשאיות ניצבו מתופפים, תזמורות, רקדנים ואפילו חשפניות, שהנעימו את הדרך לרוחות ולצופים הרבים.
כאשר הגיעה התהלוכה אל המים, הורידו מן המשאיות סירות עשויות נייר, שבהן נאספו הרוחות. לאחר שמילאו את הסירות בכסף, דחפו אותן למים והציתו אותן. וכך, בטור של סירות נייר בוערות שצפו במים והתרחקו לאטן מן הקהילה החיה, יצאו הרוחות שזכו לשחרור אל מקומן החדש. הרוחות שהחמיצו את הסירות מגורשות בסוף החודש בחזרה אל עולם הרוחות, והדלתות ננעלות אחריהן.

כך שרים בני הטוראג'ה (TORAGA), הקבוצה האתנית המתגוררת בזרוע הדרום־מערבית של סולאווסי (SULAWESI), באיזור המכונה טאנה־טוראג'ה – "ארץ האנשים ההרריים". שיר זה מופנה אל מה שאנו נכנה רוחות המתים, אך בני הטוראג'ה, שעד לפני שבעים שנה לא הבינו את משמעות המלה המערבית "דת", מכנים אותם אחרת.
בתפיסת העולם הטוראג'ית אין מבחינים בין העולם הבא לעולם הזה. בהעדר מושג כמו דת, המונח "אלוק טודולו" (ALUK TODOLO)  מבטא את הדרך בה משתלבים חיי היומיום בביטויים הפולחניים. המונח הזה מתייחס למערכת שלמה של חוקים ומנהגים, שבמסגרתה מתמודדים עם היומיום: כלומר איך לבנות בתים (TONGKONAN), לשתול אורז, לנהל את חיי הכפר, להתלבש ועוד. בעולמם של הטוראג'ים, המרכיבים החיים והמתים של היקום נמצאים באינטראקציה בלתי פוסקת. לכן יש לעסוק בכל רגע מתאים בהקרבת קורבנות, בשיחה, בשירה וביצירת תקשורת עם רוחות המתים. התמורה מיידית: רוחות האנשים שכבר נמצאות בעולם הבא מגינות על האנשים שעדיין חיים עם בשרם על עצמותיהם. הן עוזרות בתהליכי הבשלת האורז, מבטיחות את פריון התאואים והחזירים, את שלמות הרכוש ואת שלמות הנפש.
המודל של התחככות בלתי פוסקת בין חיים למתים עדיין מתקיים בטאנה טוראג'ה, למרות שקרוב ל־90 אחוזים מכ־400 אלף הטוראג'ים הם בעצם נוצרים כבר חמישים שנה. למעשה, ה"אלוק" הוא שאיפשר לנצרות להצליח בקרב הטוראג'ים, ובו־בזמן הגן על עצמו מפניה.
כמו תפיסות חיים אחרות במזרח, ה"אלוק" אינו מכיר באמת אולטימטיבית אחת, ותפיסתו הקוסמולוגית – בניגוד למונותיאיזם – אינה טוטליטרית. האמונה באל אחד גורסת כי יש אמת אחת, המקופלת בסיפור בריאת העולם המערבי, בהשתלשלות מעשי הבריאה ובהתמקמות האדם ביקום. בעיני כוהני הדתות המונותיאיסטיות  – היהדות, הנצרות והאיסלאם – מי שאינו מאמין באמת הקוסמולוגית של הדת שלה הם מטיפים הוא בבחינת חוטא; מה שהתיר לא פעם את דמו. במזרח, לעומת זאת, אין סיפור בריאה אחד ומחייב, והתפיסה היא ש"האמת שלי אינה בהכרח האמת שלך". מכאן הסובלנות והאקלקטיות של הפילוסופיות המזרחיות בכלל ושל האמונות האינדונסיות בפרט.

מחויבות מוחלטת
המונותיאיזם המערבי מפריד באופן מוחלט את החיים מהמוות. הוא שם דגש על מעשי האדם בחייו, תוך הפעלת שיטת שכר ועונש המתגלמים במושגים כמו גן עדן, אחרית הימים, תחיית המתים, יום הדין, משפט אלוהי ועוד. אין לה, לחשיבה המערבית, יכולת להתמודד עם רוחות רפאים המשוטטות בשדות, מגדלות את החיטה ומתפיחות את עטיני הבהמות. ואילו המחויבות של בני הטוראג'ה למתים אינה נופלת מהצורך לאכול, לשתות או לבנות בית. לכן למיסיון (ההולנדי), שלא התייחס כלל לרוחות המתים הנמצאות בצידה השני של צלחת האוכל ובפינה הסמוכה בבית, לא היתה שום דרך לחסל את ה"אלוק".
כמו רוב עמי אינדונסיה, הטוראג'ה מהווים היום חברה במעבר; ואין עוד בנמצא טוראג'ה שמנהגיו אותנטיים כמו אלה שפגשו המיסיונרים לפני שני דורות. מושגי האותנטיות ממילא משתנים עם השתנות האופנות אצל המשתמשים בהם, כלומר אנו, בני התרבויות המערביות. באופן זה, "טוראג'י אותנטי" לפני שבעים שנה היה אוכל אדם, לפני שלושים שנה הוא טרם הכיר את הטוקסידו ובעוד עשר שנים "נאפשר" לו לנעול נייק־אייר…
במהלך השנים היגרו כ־50,000 טוראג'ים מטאנה טוראג'ה למחוזות אחרים, ויש כאלה שנטשו את כפריהם בראשי ההרים ובנו כפרים בעמקים. רבים מהם אינם מקפידים על כללי ה"אלוק טודולו", ואין זה מתמיה: החשיפה למערב, לחץ התיירות והמסגרות הפוליטיות והכלכליות האינדונסיות הותירו את חותמם. עם זאת, עקרונות ה"אלוק" ופנתיאון היישויות הקוסמיות הקובעות אותם לא נעלמו, ובאופן יחסי הם עדיין נשמרים בחברה זו.
עשרות אלים מופיעים בפנתיאון זה. האל הבכיר, הטוב והיוצר הקדמון הוא פונג מטואה (PONG MATUA). כדי להיות נוכח בכל מקום, הוא נעזר בדוואטה
(DEWATA) – שליחיו עושי דברו. שליחים אלה הם: פואנג רנגאי ראנטה
(PUANG RANGGAI RANTE) האחראי על הארץ ועל חיי האנשים בעולם הזה, פונג גואם טיקם בונג (PUANG GUAM TIKEM BONG) שאחראי על השמים, העננים, הרעם, הברק והגשם, ופואנג טולאק פואנג (PUANG TULAK PUANG) שהוא אדון רעשי האדמה, הימים, האגמים והנהרות. אבל הדוואטה החשובים ביותר הם טומם באלי פואנג (TOMEM BALI PUANG), רוחותיהם של האבות האחראים על חיי היומיום, על טקסי הלוויות והמוות ועל האיסורים והחרמות. הם דואגים למעבר התקין של המת אל הטנדוק בומבו (TANDOK BOMBO), שהוא גם הפויה (PUYA) – מושג המזכיר מאוד את ההאדס – העולם הבא – היווני, אם כי אינו אפל וטראגי כמוהו.
אם לא עורכים עבור המת את כל הטקסים הנכונים, אין נשמתו יכולה להצטרף לחבורה הנכבדה של הטומם באלי פואנג, ונמנעת ממנה היכולת למלא את ייעודה כמגינה, מסייעת ומרפאה. כבודן של רוחות אלה נפגע, וזעמן עלול להיות נורא בפגיעתו. הבעיה היא שבין מותו של אדם לבין עריכת הטקסים, עשויים לעבור חודשים ואף שנים (לעיתים עד עשר שנים). כדי שזעם הרוחות לא יתעורר בתקופה זו, לא קוברים את המת, אלא חונטים את גופתו בחומרים שונים, עוטפים אותה בבדים ובתכריכים ומניחים אותו בחדר האחרון בבית.
בשלב זה האדם אינו נחשב למת, אלא מתייחסים אליו כאל "איש חולה"; זאת עד להשלמת התהליך המורכב של הטקס, שיהפוך אותו לחלק מעולם הרוחות. אחרי הכל, מטרת הטקס היא לתת לרוחו של המת את הכבוד ולאפשר לה להשתלב ללא מאמץ בארץ הרוחות. אז היא תוכל להגיח משם, עם רוחות אחרות, אל ארץ החיים כדי להשתלב בתפקיד הקוסמי שהוקצה לה.

חשיבותו של העושר
בפרק הזמן הארוך העובר בין המוות לבין טקס הנשמות – הרמבו סולו
(RAMBU SOLO) – עוסקים בני הטוראג'ה במרץ רב בהכנות. הטקס משתנה בהתאם לגיל המת ולמעמד אליו הוא מתייחס: המעמד הנמוך, הבינוני או הגבוה.
הרמבו סולו הפשוט ביותר הוא לילדים שמתו בטרם ביצבצה שן ראשונה בפיהם. טקס כזה – דיסילי (DISILLI) – מחייב הקרבת חזיר אחד, והילד חסר המזל נקבר בגזע עץ. טקס מורכב יותר – דיפסאנג (DIPASANG) – נערך עם מותו של ילד בן למעמד גבוה, או של בוגר מן המעמד הנמוך. הטקס נמשך לילה אחד והקורבנות, שנשמותיהם צריכות לרצות את עולם הרפאים, הם תאו וארבעה חזירים. אנשי המעמד הבינוני זוכים לדיפטאלונג (DIPATALLUNG), טקס שנמשך שלושה ימים. במהלכו מוקרבים ארבעה תאואים והרבה חזירים.
לטקסים מגיעים אורחים וקרובים מכל כפרי האיזור. האכילה, השתייה והריקודים שהם חלק מהטקס מתרחשים בלילה – המבאדונג (MABADONG) – ונערכים בהנחיית הטומינה (TOMINAA), האנשים שתפקידם לנהל את טקסי המוות לפי האלוק טודולו. הטומינה ממלאים את תפקידם ללא שכר, אם כי הם מקבלים מתנות ממשפחת המת ומקרוביו. יחד עם הקרובים הם שרים על נפלאותיו של המת ומעלותיו, ומציידים את רוחו בעצות מועילות.
בני המעמד הבינוני שעשו כסף רב בחייהם זוכים למנה כפולה של תאואים שחוטים ומספר רב של חזירים טבוחים. זבח המתים הזה נמשך חמישה לילות ונקרא דיפלימאנג (DIPALIMANG). העשיר זוכה ליותר תשומת לב: עשרה תאואים נטבחים, מספר חזירים אינסופי, וההילולה נמשכת שבעה לילות. אנשים רבים מגיעים לטקס כזה המכונה דיפאפיטונג (DIPAPITUNG). במהלכו מגישות הנערות הבתולות מנחות, והנשים הבוגרות חובשות כובעי נוצות מיוחדים ורוקדות את המקאטיה (MAKATIA)  – ריקוד מיוחד לאירוע זה.
במהלך הטקס עורכים גם קרבות תרנגולים ותאואים. אלה אמנם אסורים על פי חוק בגלל אכזריותם, אך אין מי שכופה את האיסור. הקרב, אגב, אינו מיועד ליצור קטרזיס חברתי, כמו קרבות כלבים הנהוגים במערב, אלא מסמל את המאבק ההיררכי של חיות הטוטם של הטוראג'ה: התרנגול המייצג את הדרקון, והתאו מייצג את הקוסמוס.
ככל שעושרו של המת רב יותר, מוכפלת עוצמת הטקס. טקס הדירפאי (DIRAPAI) נחגג כאשר אין גבול לעושרו של המת. במהלך טקס זה טובחים 24 תאואים ועדרי חזירים שלמים, רוקדים, שרים, מדקלמים, מנהלים קרבות בעלי חיים, מעלים הצגות ועוד. טקס זה עשוי להימשך חודשים ארוכים, ולעיתים גם שנים.
במהלך הטקס נוכח המת בבית המשפחה. בני הטוראג'ה מאמינים כי נוכחותו חיונית לשלמות המשפחה. "בעוד זמן קצר", הם טוענים, "יעזוב בן משפחתנו את הבית לתמיד. חוק הבית, הטונגקונאן (TONGKONAN) –  מחייב נוכחות מלאה של כל בני הבית בימי הטקס, משום שהמת הוא בחזקת חולה, הרי שנוכחותו חיונית למימוש האלוק".

למה לחכות?
מה גורם לטוראג'ים להמתין חודשים ולפעמים שנים עד שהם קוברים את המת? להשתהות זו כמה סיבות. אם כל זמן שלא נקבר נחשב המת לחולה, הרי יש סיכוי שיבריא, ולפיכך עדיף לחכות ולראות. סיבה נוספת, פרוזאית יותר, היא שארץ הטוראג'ה קשה לתנועה, וקרוביו של המת מפוזרים בה ובחלקים אחרים של אינדונסיה. חובה להודיע לכל הקרובים על מותו של אדם לפני שמתבצעת הקבורה, ויש לאפשר להם להגיע לטקס. אם לא יגיעו, הם עלולים להיפגע מרוחו הזועמת של המת, שנעלב בשל היעדרותם. ועוד סיבה לדחיית הטקס: כדי לקיים את הראמבו סולו לפי כל הכללים, יש לערוך הכנות מדוקדקות הנמשכות זמן רב.
הטקס נערך בראנטה (RANTE), משטח מיוחד המשמש לצורך זה. פעם עמדו בראנטה מעגלי אבן, שאבני ההיקף שלהם ייצגו, כל אחת, מת מהמשפחה. לעיתים היו אבני ההיקף מגולפות בדמות אדם. כדי לאכסן את האורחים, בונים סביב הראנטה כפר מסורתי. הבתים הבנויים במתכונת מגורי הטוראג'ה נראים כסירות גדולות, ומולם מתנוססים אסמים. לרגלי הבתים והאסמים מוכשרים משטחי ישיבה ואירוח, ולשם מופנות השיירות של נותני המתנות והמנחות, הקרובים, החברים וכל מי שמגיע כדי ליטול חלק בטקס.
כל קבוצת קרובים או חברים המגיעה לטקס מציגה לראווה את מנחותיה: פירות, תאואים מנוקדים וכחולי עיניים, חזירים, עופות, קדירות עמוסות מאכלים, ועוד. האנשים לבושי השחורים נקראים להתייצב לתהלוכת אבל סמלית סביב עמוד הנשמה שנבנה בראנטה או סביב מעגל האבן הפולחני. התהלוכה מונחית על ידי בני המשפחה או על ידי הטומינה. לאחר ישיבה קצרה בסוכת אבלים והחלפת מתנות קטנות בין האורחים לבני המשפחה, מוכנסות חיות הקורבן לראנטה ומועברות לשחיטה ולבישול. רק אז פונים האורחים אל המקומות שהוקצו להם בכפר החדש ועשויים להישאר שם שבועות ארוכים. לעיתים נשארים לא רק בשל הטקס. ככל שהמת עשיר יותר, מתעוררות בעיות קשות הנוגעות לירושה. לפיכך נשארים בעלי העניין באיזור, עד שיוכרע גורלם.
זרים מתקבלים בסבר פנים יפות בטקסי המתים, אך יש להקפיד על כמה כללים: הלבוש צריך להיות צנוע; אסור לבוא בידיים ריקות: המתנות היאות הן סיגריות למארח וחזיר או שניים לקבוצה, אסור להציע כסף; על משטחי הישיבה של האורחים מתיישבים רק לאחר שתיים או שלוש הזמנות; אין לחצות את מסלולן של תהלוכות אבלים, ואסור לקרב מצלמות לפניהם של האנשים; אסור לסרב למזון ומשקה; אין לרוץ בשטח הראנטה או להיכנס לשטח ללא הזמנה של משפחת האבלים, ואסור לגעת בחפצים הפולחניים ובמערות הטאוטאו.

מנוחה אחרונה
משהושלמו כל הטקסים, קרבות התאואים, מלחמות התרנגולים, הריקודים והשירים, הזבח והכירות האינסופיות, הגיע הרגע בו מוסכם על ידי באי הטקס כי "החולה" אינו מעוניין להבריא. נשמתו, מוסרים אז הטומינה לבני המשפחה, נכונה להצטרף לאחיותיה בעולם הרוחות, הפויה, והגוף העייף מהמחלה, ראוי לו שינוח בקבר.
אז יוצאים בני המשפחה עם המת החנוט אל הבנואה טאנגמראמבו
(BANUA TANGMERAMBU) – "בית שאין בו עשן". הוא נחצב בדרך כלל בסלע עוד בימי חייו של הדייר. ברוב המקרים הוא נחצב בסלעי בזלת המעוטרים בתחריטים, ראשי פרים ודגמי בתים מסורתיים. אם הסלע גדול מספיק, הופך ה"בית שאין בו עשן" לאחוזה משפחתית, וארונות המתים מונחים במעין כוורת גדולה שתאיה חצובים בסלע.
שיטת קבורה נוספת בקרב בני הטוראג'ה היא תליית ארונות מתים מעץ על מדפי סלע זקופים, המכונים ארונג (ERONG). אלא שזה כמה דורות פחתה הפופולריות של שיטה זו. הארונות התלויים באופן זה הם מלפני 200 עד 800 שנה.
לרוח הרפאים – הבומבו (BOMBO) – של העשירים שבמתים מוענק בית חדש, הטאוטאו – "איש קטן או "דמוי איש" – פסל בדמות אדם מעץ או מבמבוק וחומר. הבובה עשויה להיות בגודל אדם או מיניאטורית. היא מולבשת בבגדים ובכובע ומוצבת בחברת טאוטאו נוספים של בני המשפחה המתים, על מרפסות חצובות בסלע, במערות או בכוכים.
לפני שמציבים את הטאוטאו ליד הבובות האחרות, עומד מעליו טומה באלון
(TOME BALUN), האחראי להלבישו, להפיח בו רוח חיים ולהביא לידיעתו שקרוביו החיים הביאו לו מזון ושתייה – בדרך כלל  חזירים ויין. הטומה באלון מקשט את הטאוטאו, רוקד ומשוחח איתו, ורק אחר כך מוכן הפסל לתפקידו: לשמור על הקברים בהם טמונות העצמות שנטשה רוח המת, ועל קרוביו החיים. הטאוטאו צופה ממרומי הסלע גם על המתרחש בשדות, בבתים המעלים עשן, ותפקידו לבדוק מה קורה אצל הקרובים והחברים שנשארו מאחור. כך יכולה הנפש להגיע בשקט ובשלווה אל העולם הבא, הוא עולם הרפאים – הפויה.

השערים נסגרים
הפויה נמצא מעבר לאופק הדרומי. זו הסיבה שחזיתות בתי הטוראג'ה מופנות צפונה, וה"איש החולה" מושם בחדר האחרון, הוא החדר הדרומי. מי שמגיע לפויה בעצם מגיע לעולם נוסף, שאינו שונה מהעולם אותו עזב. בפויה חיה כל רוח באותם תנאים שבהם חיה בעולם הקודם. והדבר מסביר את מאמציהם הבלתי נלאים של בני טוראג'ה לזכות במעמד חברתי וכלכלי משופר.
אדון הפויה הוא פונגלאלודונגה, מהות רוחנית בכירה המזכירה את המלאך גבריאל, בכך שהיא מבררת אצל הרוח החדשה מה אירע שם מאחור, והאם הטקסים שבעקבותיהם הגיעה לעולם החדש נערכו כראוי. אם עולה בבירור שאין זה כך, נאלצת הרוח החדשה להמתין מחוץ לשערי הפויה הנעולים. רוחות כאלה מרגישות פגועות, בצדק, והן שופכות את חמתן על החיים שיצרו עבורן מצב ביש זה. קשה במיוחד תגובתן של הרוחות שלא זכו לטקס כלל, מאחר שמתו רחוק מהבית.
כדי למנוע מרוח מת להפוך לסכנה לקרוביו, ממהרים הטוראג'ה לאסוף את מתיהם ממרחקים. מאחר שלפני טקס הקבורה נחשב המת לחולה, יש ובני הטוראג'ה מחזירים אותו לכפרו כשהם נושאים אותו לא כגווייה, אלא כפי שנושאים אדם שבריאותו לקויה. במקרה שאין יודעים היכן מת האדם, ממהרים בני המשפחה לקיים טקסים כדי לנסות ולהעביר את רוע הגזירה ואף בונים עבור הנעדר ארון מתים, בתקווה שהדבר יפייס את רוחו.
הפויה אינה סוף פסוק. היא רק הרגע שבו מפסיקים החיים לדעת מה עלה בגורל המתים. רק מי שנסגרו עליו שערי הפויה יודע מה הלאה, ועל אף שברור לחיים שגם בפויה לא שוהים לנצח, עד היום, ככל הידוע לנו לא חזר איש מעולם הרפאים כדי לספר על כך.

מאויב לאוהב
האמונה ברוחות הזאר שכיחה באזורים מסוימים של המזרח התיכון וברוב ארצות אפריקה המזרחית. החוקרים משערים שמוצאו של הפולחן הוא באתיופיה ושהמקור של המילה זאר הוא שמה של ישות אלוהית פגאנית בשפה האמהרית. ייתכן שההשערה נובעת מהעובדה שאת טקסי הזאר תיעדו לראשונה בעיקר אנתרופולוגים שביצעו עבודות שדה באתיופיה. בספרה של יעל כהנא "אחים שחורים, חיים בקרב הפלשים" מתוארים טקסי ריפוי דומים גם בכפרי היהודים.
הזאר הגיע לישראל באמצעות חוק השבות. במחקר שפרסם לאחרונה האנתרופולוג יורם בילו, "אסלאי, דיבוק, זאר – נבדלות תרבותית והמשכיות היסטורית במחלות איחוז בקהילות ישראל", הוא מתאר את ההבדלים בין רוחות הזאר ובין השדים העדתיים האחרים של הקהילות היהודיות: הדיבוק האשכנזי קשור לאמונה היהודית בגלגול נשמות המתים, והאסלאי המרוקאי, שפירושו מחלת רוח רעה, מקורו בעולם השדים של אפריקה הצפונית. בשני אלו, שכמעט עברו מן העולם, נוהגים רבנים או מרפאים עממיים לקיים טקסים לגירוש הרוח החודרת. הזאר, לעומת זאת, הוא משפחה של רוחות המקיימות מערכת יחסים שיתופית עם קורבנותיהם. לפיכך הטקס הוא מעין הזמנה לרוח הפוגעת להיכנס לגופו של החולה "כדי שניתן יהיה לתקשר עימו ולהופכו מאויב לאוהב".
המרפא, המכונה אצל האתיופים "בעלזאר", הוא בדרך כלל חולה לשעבר שהצליח להשתלט על השדים הפרטיים שלו ולהפוך אותם למקור של כוח. במהלך טקס האיחוז (possession) עורכים המרפא והחולה טרנס – מחול אקסטטי שבמהלכו הרוחות משתלטות על גופו של האדם תוך כדי הדחקת זהותו. בעת הטקס הופך מרפא הזאר את היריב הדמוני לבעל ברית על ידי ריצוי הרוח הפוגעת בשיחות ובמתנות. היחסים ההדדיים בין החולה לרוח נמשכים באמצעות פולחנים ביתיים – הכוללים הכנת קפה, הבערת קטורת והקרבת קורבן – ובמפגשים פומביים של "חברת הזאר", שבהם מבצעים כל החולים ביחד את הטקסים.
כשהגיעו יהודי אתיופיה לישראל נחשבו תסמיני הזאר להפרעות נפשיות. במחקרים רפואיים – למשל במחקרם של נמרוד גריסרו, העומד בראש מרפאה שמתמחה בטיפול בזאר, ועמיתו אליעזר ויצטום בכתב העת "British Journal of Medical Psychology" – מתארים הפסיכיאטרים איך הגיעו להבנה שהדיבורים של החולים האתיופים על ישויות בלתי נראות לא מעידים על שיגעון, אלא משקפים תופעה תרבותית.
האמונות והמנהגים הגיעו ארצה כנראה גם עם עולים אחרים מארצות התפוצה של רוחות הזאר. בין אזורים שמקיימים את הפולחן אפשר למצוא הבדלים ניכרים באופי הטקס. האנתרופולוג ג'ון קנדי, למשל, מספר בספרו "Nubian Ceremonial Life" שבמצרים משתתפים בטקסי הטרנס בעיקר אנשים בריאים. אולי משום כך הצליחו רוחות הזאר שעלו ממצרים להתחמק במשך שנים רבות מטיפולי הפסיכיאטרים. מתברר שחלק מהרוחות האלמוניות האלה הסתתרו עד כה בביתה של מרפאה עממית מרמלה.

חסות הרוחות המרפאות
המרפאה הקשישה מדאם ג'נט התיישבה בפינת החדר, במקום שעברו עליה לאחר מכן רוב השעות של שחזור הטקס, כמו נוכחת־נעדרת הצופה במחזה שהיא הבמאית והכוכבת הראשית בו. בתה הבכורה פיפי ונכדתה הצעירה גנית היו עסוקות בהכנות שנועדו להפוך את המועדון של קיבוץ שער הגולן, המארח בשנים האחרונות את אירועי פסטיבל המחול המזרחי, לחדר של טקס זאר בסגנון המצרי. הן כיסו את החלונות והדלתות ביריעות של בד, פיזרו מזרנים וכריות והדליקו נרות צבעוניים האהובים על הרוחות.
בעת שחיכו למשתתפי הטקס סיפרה ג'נט על הנשים המרפאות של משפחתה. היא נולדה בקהיר והיתה בעצמה נכדה של מרפאה בעלת מוניטין. כשהיתה בת עשר החלה לחלום חלומות שסייעו לה לחזות את העתיד ולרפא מחלות, בעיקר חרדות ודכאונות, בעיות פריון ועקרות. "קיבלתי מהמלאכים רפואות, והייתי נותנת עצות לשכנים". בעקבות אחד החלומות היא שכנעה את בני משפחתה לעלות לישראל והובילה אותם אל הבית ברמלה שראתה בחזיונותיה. על פי האותות יודעת ג'נט שנכדתה הצעירה תהיה היורשת של כוחותיה. אבל בינתיים היא מעניקה את החסות של הרוחות המרפאות לבתה הבכורה. הבת פיפי, שופעת תלתלים ומלאת חיים, הפכה לפני כמה שנים מחקלאית המתמחה בגידול פרחים לרקדנית מזרחית בעלת קריירה בינלאומית. באחת מסדנאות המחול שהשתתפה בהן שמעה שוב את צלילי האיוב, המקצב של ריקודי הטרנס, ואלה החזירו את זכרונותיה מבית אמה. "גדלתי בעיר מעורבת", היא מסבירה, "השכנים שלנו היו מוסלמים ונוצרים, ובילדותי התערבבו הקריאות של המואזין עם צלצולי הפעמונים של כנסיות. ביקרנו עם אמי במקומות הקדושים של כל הדתות כי היא מאמינה שבכל מקום קדוש שמבקשים (מרפא) – מקבלים". כבר כילדה, נזכרת פיפי, היתה עושה חיקוי של טקס הטרנס לחברותיה.
הסיפורים של המרפאות מרמלה עולים בקנה אחד עם המנהגים המוכרים מכל החברות שבהן נערכים הטקסים. פולחן הזאר מתקיים בשולי הדתות המונותיאיסטיות כדת עממית של נשים. הרוחות נרכשות או עוברות בירושה במשפחה, מאם לבתה או לכלתה, ולעתים מסבתא לנכדתה. רוב החולים, כמו רבים מהמרפאים, שייכים למין החלש. "חברות הזאר", המשמשות מקור של כוח ותמיכה לנשים בחברות דתיות, הנשלטות על ידי גברים, נתפסות אפוא כפעולות חתרניות נגד הדת הממוסדת והסדר החברתי. בגלל זה כנראה אסרו לפני כמה שנים השלטונות המצריים את קיום טקסי הטרנס הפומביים, שנערכו בעבר לכל אורך הנילוס, מהכפרים של נוביה עד שכונותיה של קהיר.

כשמשתתפי הטקס היחפים עוברים מעל מחתה לוהטת עם מקחת עשבים מסירה ג'נט את שולי הגלימה מעל פניה וממלמלת בלחש. המטרה: אבחון מחלות ומילוי משאלות

על הרצפה. היא התיישבה מאחורי המחתה, עטופה בגלימתה הלבנה ובשתיקה, וצפתה בנו כשעברנו בשורה מעל האודים. בעת ש"עלינו על הבוח'ור", כמו שקוראים להליכה בין תימרות העשן העולות מהמרקחת, התבקשנו להתרכז במצוקותינו או במשאלותינו.
מפעם לפעם, כשהגחלים בערו מתחת לרגלינו היחפות, רכנה ג'נט מעט קדימה, הסירה את שולי הגלימה מעל פניה ומלמלה בלחש. לפחות משתתפת אחת הודתה שבדרך זו הצליחה ג'נט לאבחן מחלה כרונית שהיא סובלת ממנה בשנים האחרונות. אבחון מחלות ומילוי משאלות הם תחומי העיסוק העיקריים של המרפאה בטקסים הפומביים. בתיווכה של ג'נט היו אמורים ה"מלאכים" לטפל במחלות או במצוקות שחוללו ה"שדים" ולהבטיח את הגשמת משאלותינו הכמוסות.
בינתיים גבר החום בחדר האפוף עשן. על פי האמונה העממית, חום וזיעה חביבים על הרוחות. לכן בשלב זה בוחרות הרוחות ה"רוכבות" את ה"סוסים" האנושיים שלהן. פיפי תפסה שוב את מקומה במרכז החדר ונתנה את אות הפתיחה למתופפים. התופים הלמו במקצב מונוטוני, שהלך והתחזק, והיא סובבה במהירות את ראשה על צווארה ועודדה אותנו לבצע איתה את הקפיצות ושאר פיתולי האיברים. גופנו קיבל חיים משלו כאשר הפכו התופים הרועמים לפעימות לבנו. "אללללה" נשמעו שוב הקריאות הקצובות, "אלללה".
בגלל הרוחות או הריחות שעלו ממרקחת העשבים המסתורית, ובעיקר בגלל התנועות הנמרצות, נעשתה הראייה מעורפלת, הנשימה כבדה, וסחרחורת השתלטה על רוב הנוכחים. כעבור מחצית השעה החלו המשתתפים ליפול על הרצפה נטולי חושים. כאשר הסתיימה הלמות התופים עדיין עמדו רבים על רגליהם, ומיד כשנפסקה השתרעו כולם באפיסת כוחות ברחבי החדר. בזכות קדרה של מי ורדים ומגע ידיהן של המרפאות הבנו למה התכוונו המארגנים בהבטחתם להיטהרות והתעלות רוחנית בסוף הטקס.

השיבה ממחוזות השכחה
האירוע הסתיים בסעודת הקורבן המסורתית. במקור תורמים משתתפי הטקס לסעודה תרנגול או כבש. אורחים שאינם נשלטים על ידי זאר מפחדים לאכול מחשש שבאמצעות הבשר עלולות הרוחות לחדור לגופם, והשיירים נזרקים אל הנהר. אנחנו אכלנו פיתות, חומוס ומלפפונים חמוצים, ולקינוח שתינו נס קפה. החלפנו כתובות ודעות. "טרנס הוא טכניקה המאפשרת כניסה למצב אקסטטי המזוהה עם החוויה הדתית", הסביר חוקר הריקודים; "אף על פי שאני בכושר מצוין זה היה כל כך קשה מבחינה פיזית שבכל פעם שהיתה קצת הפסקה נשמתי לרווחה", אמר העובד הסוציאלי; וסיכמה המטפלת בצבע: "אם ההורים שלי היו בחיים הם בטח היו הורגים אותי".
ההורים שלה היו כנראה מדור המייסדים של המדינה. בחברה החדשה שיצרו החלוצים הציונים נעלמו השדים עם קליטתם של המהגרים ונדחקו מהמציאות  אל הספרים, המחזות והסרטים. אבל לאחרונה נראה שהם מתכננים את השיבה ממחוזות השכחה.
האם שחזור של פולחן רוחות מסורתי בפסטיבל מחול מזרחי במועדון חברים של קיבוץ הוא משל לשינויים התרבותיים שעוברת בשנים האחרונות החברה הישראלית? הסבר לתופעה אפשר אולי למצוא בדברים שכתב האנתרופולוג יורם בילו במחקרו על השדים העתיקים של היהודים: "בישראל של מפנה האלף, חוזרות אמונות דתיות־עממיות, תורות מיסטיות ומשנות אזוטריות שהתקיימו בדוחק בשולי החברה ומפלסות דרכן אל מרכזה. אגב כך חוזרת ומתכוננת התשתית לשובן של הרוחות".

תודת הכותבת לפרופ' יורם בילו על הסיוע בהכנת הכתבה. תודה לנורית קצירי ואל מול גולן – אירוח כפרי בקיבוץ שער הגולן – על הכנסת האורחים והסיוע בהפקה. תודה מיוחדת גם לצוות משלחת החפירה שער הגולן, כפר בן 7,500 שנה על גדות הירמוך.