לולא החום הכבד והלחות הבלתי נסבלת של סוף חודש מרץ, הייתי ללא ספק נשארת להתגורר חודש וחצי נוספים ב-North Cliff של וראקלה. זה ממש לא מפתיע. רבים כל כך מאלה שמגיעים למקום הזה מתאהבים בו באופן טוטאלי וחוזרים לכאן מדי שנה. ובעצם, איך אפשר שלא? וראקלה (Varkala) הייתה מבחינתי התחנה האחרונה בקראלה, דרום הודו. אחרי מסע מתיש שבמהלכו חציתי מדינות ברכבות, אוטובוסים וריקשות, הגיע הזמן לפרוש לונגי על החול הרך ולתת לגוף היגע להירגע ולהיטען לצלילי הגלים הנשברים. עם קוקוס (הכי טעים בהודו) ביד האחת, ואננס בשנייה, ספר, משקפי שמש ודיסקמן, זה בהחלט מקום שראוי מבחינתי להגדרה "גן עדן עלי אדמות". רק כאן, בעצם, הצלחתי להבין כיצד חיים במדינת קראלה מוסלמים, בודהיסטים, הינדים, יהודים ונוצרים תחת שלטון קומוניסטי שנבחר בבחירות דמוקרטיות. מפות ומדריכים מודפסים ליעד מרכז ודרום הודו, בהנחה לגולשי מסע אחר! הים כחול ועמוק, שורץ דולפינים. מדי פעם נראית באופק שורה של סירות דרקון, אטרקציה תיירותית. החוף לבן ורחב, ולאורך הצוק האדום  עשרות חנויות צבעוניות, מסעדות ובתי קפה, גסט האוסים וחבורות ילדים שמוכרים לונגים ותכשיטים. הבחורים המתופפים יציעו לך לקנות תופים מעץ מנגו ולא יתביישו לנג'ס, ילדים שמסתובבים עם "מטריות" ובתוכן מדבקות גם הם יקוו שתעשה להם Morning good luck ("ספתח" על הבוקר). על המרפסות ובתוך הערסלים – תיירים מנומנמים שותים מיץ אננס, צ'אי, לאסי. אשה עושה יוגה על הצוק הדרמטי מעל החוף של ורקאלה | הצילומים בכתבה: אייסטוק ההליכה לאורך הצוק אף פעם אינה משעממת. הסוחרים הקשמירים יזמינו אותך לתה זעפרן ובאותו הזמן אתה כמובן תוכל לבדוק את הסחורה שלהם. בעלי החנויות בשוק הטיבטי יספרו לך סיפורי מעשיות על הדלאי למה והמוכרות הקשישות ימשיכו לחייך אלייך בחביבות ולהציע: "קאם אנד לוק מיי שופ" – אפילו אם זו הפעם העשרים שעברת שם ולא נכנסת. ואם נורא מתחשק, תמיד אפשר לתפור איזה בגד אצל החייטים המקומיים. דבר מדהים: הם תמיד יודעים את שמך ומאיזו מדינה אתה. תה זעפרן, מומו ועוגיות לאור השקיעה בשעות החום אוהבים התיירים האירופיים להיצלות על החוף כמו לובסטרים ורדרדים. מאוחר יותר, מעט לפני השקיעה, נערך על החוף משחק הכדורגל המסורתי בין נבחרת הודו-טיבט למקומיים ותיירים. זוגות ומשפחות הודיות רוחצים בים – הגברים בבגד מסורתי הנקשר על המותניים או מכנסיים והנשים בסארי צבעוני, ונועצים מבטים סקרניים בתיירים בבגדי הים. בעלי העסקים על הצוק משתדלים שלא להחמיץ אפילו שקיעה אחת: הם יוצאים מפתח החנות ליהנות מצ'אי ועוגיות. איש הצ'אי מגיע סמוך לשקיעה עם מייחם גדול מחובר לסבל האופניים שלו, ואקווריום קטן עם עוגיות מלפנים. העיטים החומים מנצלים את הבריזה החמימה כדי לצלול מעצי הקוקוס אל החוף. משפחות של כלבים מנמנמות לאורך הצוק, שומרות על יציבות שני סנטימטרים מפי תהום. בצוק של וראקלה שמעתי את הסיפורים המעניינים ביותר מפי תיירים: טרוור, טייס קנדי בן 32, מומחה בהטסת מטוסים שנוחתים על המים, ביקר כמה פעמים באנטרקטיקה. פיטר, אמריקני מאורגון, הוא פקח רשות שמורות הטבע בפארק ילוסטון. הוא עובד שישה חודשים בשנה וביתר – נח. בפרויקט האחרון שלו מיפה את אוכלוסיית הצפרדעים בשמורה ונהג לצלם מדי בוקר את הראשנים בביצות. שיווא ההודי, קים הקנדית, ומונה, עיתונאית אוסטרית, הגיעו, כל אחד בנפרד, להירגע על הצוק ולקבל השראה לספרם החדש. אלן הבלגי הגיע לווראקלה בכרטיס טיסה שקיבל מנזירה שזכתה בו בהגרלת לוטו. שגרת החוף והשלווה הגדולה אפשרו לי להכיר את המקומיים לעומק וליצור רשת ענפה של קשרים חברתיים. כולם הכירו אותי על הצוק. בשוק הטיבטי התחברתי עם זוג מוכרים טיבטי ועזרתי להם להכין שרשראות וצמידים ולמכור אותם. בתמורה נהגו להזמין אותי לארוחות מומו מסורתיות (כופתאות אורז במילוי צמחוני או בשר באפלו) וזכיתי לשמוע סיפורי משפחה מרגשים על הגירוש מטיבט. על כוס תה זעפרן שמעתי מפי ידידיי הקשמירים (שמעולם, אגב, לא ניסו לשכנע אותי לקנות משהו מחנותם), תיאורים צבעוניים של שדות הזעפרן בעמק שבו שוכן הכפר שלהם, והם זכו לשמוע ממני, בתמורה, סיפורים על שגרת החיים בישראל. ים, מיצים ומצוקים – מתענוגות חוף וראקלה מחול קתאקלי וטיפולים אלטרנטיביים בתקופה שהתגוררתי על הצוק הייתה לי הזדמנות נדירה למצוא בעצמי כשרונות חבויים: כך קרה שמצאתי את עצמי משקיעה את רוב הבקרים כדי ללמוד את התנועות והצעדים הבסיסיים של ריקוד הקתקאלי המסורתי של קראלה. הקתקאלי הוא אמנות עשירה ומורכבת, המשלב מחול, מוסיקה ומשחק, ומבוסס על סיפורים מהמיתולוגיה ההודית. לשחקן מקצועי דרוש ניסיון של לפחות 15 שנה באמנות הייחודית הזו, לפני שהוא רשאי להופיע על במה. כשהוא מבוצע במקדשים אורך המופע מספר שעות, אך הגרסה לתיירים מקוצרת, וכוללת הסברים על הבעות פנים וידיים שמשולבות בריקוד. המופע הזה מאפשר לקהל לצפות בשחקנים גם בשלב ההכנות, כולל איפור ותלבושות. האיפור המיוחד עשוי מחומרים טבעיים – אבקות שמיוצרות מאבנים כתושות, אורז ושמן קוקוס. בריקוד המסורתי מופיעים רק גברים, המשחקים גם בתפקידי נשים, אבל למען התיירים מותר לכופף את הכללים, וכך, בתום קורס מזורז של שבוע, מצאתי את עצמי מופיעה בלבוש ואיפור מלאים בפני קומץ חברים ותושבים מקומיים, כשאני מחופשת לשדון שחור. שגרת החוף של וראקלה אפשרה לי גם לחזק את הצד הרוחני שבי וכך זכיתי להעניק טיפולים אלטרנטיביים לארבעה אנשים מדי יום, ובתמורה לקבל פינוקים שונים: עיסוי אירווודי בשמנים, טיפול רייקי, פינוק בסלון היופי של קליאופטרה. ההיכרות עם המקומיים והתיירים מולידה מדי פעם פירות מפתיעים: באחד הבקרים פרצה דליקה שכילתה ארבע בקתות קש על הצוק – שתי חנויות ושני בתים. המשפחות ובעלי העסקים ההמומים נותרו חסרי כל. עוד באותו הערב התארגנה קבוצת תיירים קטנה שעברה לאורך הצוק ואספה כסף לשיקום הנזקים במטרה לסייע למשפחות שנפגעו. כעבור זמן קצר כבר החלו עבודות שיקום המבנים – והמשפחות היו אסירות תודה. דוכן תבלינים בשוק בוורקאלה קנייקומרי – שלושה ימים, שלושה צבעים אז אמנם היה קצת קשה להתנתק מהקסם של וראקלה, אבל באחד הימים נפל הפור והוחלט לעשות קפיצה קטנה לקנייקומרי (Kanyakumari). זהו השפיץ הדרומי של הודו, קצה היבשת. המקום שבו נגמרת היבשה והים הערבי, האוקיינוס ההודי ומפרץ בנגל מתאחדים. כאן השמש זורחת ושוקעת בים, במקביל לירח, ולמים שלושה גוונים: כחול עמוק, טורקיז ואפור. לקראת השקיעה מקבלים השמיים גוון אפור עמוק, והסלעים – גוון כסוף. סוף העולם. אז נסענו לסוף העולם. אמנם מרחק של ארבע שעות בלבד ברכבת מווארקלה, אך למעשה העיירה שייכת כבר למדינת טאמיל נאדו. אלפי עולי רגל מגיעים למקום הקדוש הזה מדי יום כדי לצפות בזריחה, להתפלל ולטבול במים הקדושים. מעט אחרי הזריחה אפשר לראות אותם רצים למקום שבו מתאחדים הימים, עורכים טבילת היטהרות, ממלאים בקבוקי פלסטיק במים הקדושים, משליכים מטבעות למים, מצחצחים שיניים ומסתרקים. השוק מלאים בדוכנים לממכר מזכרות: צדפים כונכיות וגלויות. כמעט ורנאסי של הדרום. בעיירה הקטנטנה הזו שני מקדשים עתיקים – אחד מהם שוכן על אי קטן, מרחק 500 מהחוף ואפשר להגיע אליו בסירה. על פי האגדה שם התגוררה קנייקומרי. חבר טיבטי מווראקלה סיפר לי שמשמעות המילה "קנייקומרי" היא "אשה לבד". על פי האגדה, לפני אלפי שנים חיה שם מלכה שמעולם לא נישאה. קחו את הזמן אזור הדרום בהודו נחשב אמנם למתוייר וממוסחר פחות מאיזור הצפון ומרג'סטאן, אך התפתח מאוד במהלך השנים האחרונות. התשתית שמציעה לתיירים וראקלה – עד לפני כמה שנים כפר דייגים צנוע – היא מפתיעה. בעיר תוכלו למצוא תחנת רכבת ומוניות, סוכנות דואר, מקדשים ומרכז מסחרי. לאורך הצוק יש בתי משפחות מארחות, גסט האוסים ומלונות פאר. בנוסף יש גם שירותי אינטרנט וטלפון, מסעדות ובתי קפה, סוכנויות נסיעות, פיתוח תמונות, חנויות ספרים (גם להחלפה), בתי ספר לרפואה אלטרנטיבית המציעים קורסים לאיירוודה (עיסוי הודי עם שמנים), יוגה, רייקי ומדיטציה – וכן טיפולים שונים, ואפילו סלון יופי. מרחק שעתיים נסיעה מווראקלה, לא הרחק מטריבנדרום הבירה, נמצא האשראם של שיבננדה ליוגה ואירוודה. בכלל, מומלץ להגיע לווראקלה לתקופה של יותר משבועיים כדי לקלוט את האווירה ולהשתמש במקום כבסיס לטיולים באזור: שייט בתעלות המים בין אלאפי לקולאם, חוף קובלאם הפופולרי, עיירות הנופש הצוננות בהרים (Hill Stations) – מונאר וקודאי קנאל, קנייקומרי ("השפיץ"), שמורת הטבע של פריאר (Periyar) וטריבאנדרום הבירה. חובבי מקדשים ישמחו לגלות בעיר מאדוראי (Madurai) שבמדינת טאמיל נאדו הסמוכה, מקדשים – מהמרהיבים בהודו. בהודו לא צריך סיבה למסיבה – כמעט בכל יום בשנה יש פסטיבל אחר ואתם תוכלו להיות שותפים לו. בדרך כלל סוכני הנסיעות ישמחו לעדכן אתכם. אמנם, הם גובים עמלה מכובדת, אך כדי לקצר תהליכים ולחסוך זמן בכל מה שקשור לרכישת כרטיסי רכבת-טיסה-אוטובוס וחבילות תיור, מומלץ להיעזר בסוכני הנסיעות. כשמתרחקים מהאזור המתויר מגלים כפרי דייגים שלווים, כמו זה מצפון לצוק, מרחק חצי שעה הליכה, בכפר דייגים שקט, שוכן לו מסגד. ככל שמצפינים ומתרחקים מהאזור המתויר החוף נעשה שקט יותר, והחול מקבל צבע זהב-שחור. מדרום לצוק, למרגלות כפר אחר, נמצא אתר של שריפת גופות שם עורכים המקומיים לוויות. מומלץ (טוב, לפחות פעם אחת) לקום מוקדם על מנת לצפות בדייגים הפורשים את רשתות הדייג. בלילה מתמלא האופק במאות אורות קטנים של סירות הדייג. המסעדות לאורך הצוק מתמחות בהכנת דגים ופירות ים: רק תבחר דג, והטבח כבר ינקה אותו עבורך, יתבל אותו כהלכה ויכניס לטנדורי. לא לוותר על: צ'יקן ביריאני ב"קפה דל מאר", סיזלר גאוני ב"קראלה קופי האוס" ומומו במסעדה הטיבטית. המשוגע, המכשפות ורגל הפיל ולסיום, הנה אגדה קצרה שסיפר לי אחד המקומיים, שמסבירה מעט את ההיגיון של תושבי קראלה: משוגע אחד, בעל רגל פיל (מחלת הפיל), מסתובב באמצע הלילה ביער חשוך ומלא במכשפות. האגדות בקראלה מספרות שמכשפות נראות כמו נשים רגילות במהלך היום, אך בלילה לובשות צורה אחרת: הן מפזרות את שיערן ושיניים חדות מבצבצות מפיהן. המכשפות, שאינן רגילות לאורחים, שהרי מי ששכל בראשו לא מסתובב ביער ובטח שלא באמצע הלילה, הופתעו. המשוגע, שהתעייף מהדרך, החליט לתפוס תנומה דווקא בקרחת היער, שם נוהגות המכשפות לערוך טקסים בלילות. "אם לא אכפת לך", פנו אליו המכשפות, "אנחנו צריכות לבצע כאן טקס, אז בבקשה, תלך". "אני לא הולך, אני רוצה לישון", התעקש המשוגע. המכשפות הופתעו. הן אינן רגילות שמישהו מתנגד להן. ביראת כבוד פנו אליו שוב בהצעה: "אם תלך, נוכל למלא בקשה אחת שלך". "טוב", השיב המשוגע, "אני מבקש שתעבירו את רגל הפיל שלי מצד ימין לצד שמאל". עוד מידע על טיול להודו לקריאה נוספת: קתקאלי – מסורת ושינוי במקדשיה של מדינת קראלה שבדרום הודו נאבקים עדיין אלים ומפלצות במחול סוער ומרתק. אך הקתקאלי, תאטרון המחול ההודי, עומד בפני איום על מהותו המקורית לכתבה המלאה

הפוסט וראקלה: האגדה שבקצה תת-היבשת ההודית הופיע ראשון במסע אחר

אני עושה את דרכי ברחוב היהודים (Jew Street) שבעיר קוצ'ין (Cochin), במדינת קראלה. לאורכו של הרחוב הצר פזורות חנויות קטנות בעלות שמות יהודיים, כמו "שלום סטור" ו"ג'ודייקה". אני עובר מבית לבית, מנסה לגלות סימנים למזוזות, מתעלם מקריאות בעלי החנויות להיכנס אליהן. על משקוף אחת הדלתות אני מבחין בגומחה ריקה אלכסונית, אני ממשיך הלאה ומגלה בהתרגשות גומחה נוספת ובה מזוזה.

לקהילה היהודית של קוצ'ין יש היסטוריה ארוכה מאוד (יש הטוענים כי מגיעה לימיו של שלמה המלך). יהודי קוצ'ין נחלקו לכמה קבוצות. הקהילה הוותיקה יותר מכונה יהודי מלבר, על שם האזור – חוף מלבר שבמערב מדינת קראלה. קהילת מלבר היתה מורכבת משתי קבוצות: "היהודים החומים", הקהילה המקורית שהתיישבה באזור, ו"היהודים השחורים", שהגיעו לכאן מממלכת פרס לאחר כיבושה בידי המוסלמים במאה ה-7. קבוצה נוספת, קטנה יותר, כונתה "היהודים הלבנים", ואלה הגיעו לכאן לאחר גירוש ספרד במאה ה-16 וכן מעיראק ומתימן. כמו כן, חיו פה מי שכונו הקנאים, יהודים שהמירו את דתם לנצרות בעקבות פעילות מיסיונרית.

למידע נוסף:

• מידע וכתבות על צפון הודו
• דרום הודו – מדריך מסע אחר
• הודו – מדריך מסע אחר

בית הכנסת פראדסי בקוצ'ין. נא לחלוץ נעלים בכניסה | צילום: שגיא רוזנברג

בביתה של גברת שרה כהן
בסופו של רחוב היהודים ניצב בית הכנסת פָּראדֶסי (Paradesi Synagogue), שנבנה ב-1568 ואשר עבור תיירים מישראל מהווה ללא ספק את פסגת הביקור בקוצ'ין. שלטים באנגלית ובסנסקריט מורים להפקיד את המצלמה בדלפק אצל השומר, שכן חל איסור חמור על צילום. אני מנסה לבטל את רוע הגזרה והשומר מסביר לי שיש רק אדם אחד שיכול לאשר להכניס מצלמה לבית הכנסת, הגברת שרה כהן שגרה בבית הירוק ברחוב היהודים. אני עוזב את התור הארוך בכניסה לבית הכנסת וממהר לחזור לרחוב כדי לחפש את הבית הירוק. אני עובר בית אחר בית: כחול, צהוב, לבן, ואז מרחוק אני מבחין בבית ירוק. בחזית הבית חלון ובו חנוכיות ופמוטים, ועל דלת הכניסה תלויה מודעה ישנה המזינה להשתתף בליל הסדר בקוצ'ין. אני חולץ נעליים ונכנס לתוך הבית האפלולי.

אישה הודית צעירה מובילה אותי לחדר שבו יושבת עוד אישה צעירה. בעוד הן משוחחות ביניהן, אני שומע קול מכיוון מיטה הנמצאת בחלקו האחורי של החדר. אני מתקרב ורואה שבמיטה שוכבת ישישה בהירת פנים, בעלת שיער לבן, שסימני יופי עדיין ניכרים בפניה. אני מתיישב על כסא קטן ומציג את עצמי באנגלית. שרה כהן מתרגשת מאוד ומספרת לי כי בקוצ'ין עצמה נותרו רק שמונה יהודים. בעבר, היא אומרת, הקהילה היהודית שגשגה והיהודים חיו בשלום עם שכניהם המקומיים, אלא שכמעט כולם עלו מזמן לישראל. לדבריה, בעבר היו ברחוב היהודים כמה וכמה בתי כנסת, כיום נותר רק אחד. אני מנסה לדלות ממנה את סיפורה האישי, והיא אומרת שהוריה הגיעו לקוצ'ין מעיראק. אני מתקשה לעזוב אבל היא כבר עייפה. אני מנשק את ידה ויוצא אל החום שבחוץ.

מזוזה ברחוב היהודים בקוצ'ין. רק יהודים בודדים נותרו לגור כאן

הפעם אני נכנס לבית הכנסת. לאורך החומה הפנימית יש כמה מצבות אבן ישנות עם כיתובים בעברית. בכניסה לבית הכנסת עצמו כולם חולצים נעליים, כנהוג במקדשים ההודים. בפנים, בית כנסת מדהים ביופיו: ארון קודש מכוסה פרוכת, בימה ועזרת נשים חסומה (בעבר ניתן היה לעלות) מוסתרת על ידי מחיצה מגולפת מעץ. מהתקרה השתלשלו נברשות זכוכית צבעוניות, שיובאו מבלגיה, הרצפה מרוצפת באריחים כחולים שיובאו מסין. בפינה אחורית אני מגלה דף ניר גדול ועליו כתוב בכתב יד ילדותי, לוח שנה תוצרת עצמית. שלושה טורים של תאריכים: עברי, לועזי (מערבי) והודי, וליד התאריכים שמות הפרשות של כל שבת וזמני כניסת השבת.

ביציאה מבית הכנסת השומר מפנה אותי לחדר צדדי שבו יש תערוכה על ההיסטוריה היהודית בהודו. שם, בין קבוצת תיירים הודים, אני לומד איך היהודים הגיעו לקראלה וקיבלו את חסותו של המהרג'ה ששלט באותה תקופה. לפני שאני יוצא, אני שם לב לשלט על הקיר ובו רשומים שמות בתי כנסת אחרים באזור מדינת קראלה. אני ממהר להעתיק את השמות. מול בית הכנסת, ליד שער גדול המוביל לבית קברות, אני פוגש אדם מבוגר שלראשו כיפה גדולה. הוא מציג את עצמו כמר קוצר ומספר שהוא יליד המקום, שעלה ארצה עם משפחתו לפני שנים רבות. פעם בשנתיים הוא חוזר לקוצ'ין כדי לבקר דוד זקן. אלא, שהדוד נפטר לא מזמן ולדאבונו הוא לא יכול להיכנס לבית הקברות הנעול. אנחנו ממשיכים לשוחח ארוכות על ילדותו, בתי הספר בהם למד והמלאכות בהן עסק עד עלייתו ארצה. יחד אנו עושים את דרכנו לאורך הסמטה, והוא מספר שבחלק זה של הרחוב חיו היהודים יוצאי עיראק בהירי העור, ובחלק המרוחק יותר גרו היהודים יוצאי הודו שחומי העור. כשאנחנו מגיעים לבית דודו, אנחנו נפרדים לשלום, ומבעד לדלת הפתוחה אני מבחין בתמונות משפחתיות ישנות התלויות על הקירות.

ארון הקודש בבית הכנסת בקוצ'ין | צילום: שגיא רוזנברג

מסע בעקבות בתי כנסת
החלטה גמלה בלבי: מחר אצא לחפש את שאר בתי הכנסת שאת שמם ומיקומם העתקתי מהשלט הקטן בבית הכנסת פראדסי. עייף אך מלא אדרנלין אני חוזר לאכסניה ומתחיל לתכנן את יום המחרת. דבר ראשון, עלי למצוא רחב. הפקיד באכסניה מציע שאחיינו, ראמה, יסיע אותו בטוקטוק של דוד אחר (כמובן תמורת תשלום) לאן שאחפוץ. בבוקר אנו עושים את דרכנו צפונה וחולפים על העיר פארור (Parur), אליה עוד נחזור.

יעדנו הוא הכפר צ'אנמאנגאלם (Chennamangalam), שעל פי המידע שבידי היתה בו קהילה יהודית. כפר שקט, כמה בתים קטנים, שבילים צרים הנעלמים לתוך צמחייה עבותה, בלי אף מבנה המזכיר בית כנסת. אנחנו עוצרים ושואלים מישהו היכן נמצא ה"סינאגוגה" של היהודים. הוא מפנה אותנו שמאלה וימינה, בסוף הסמטה ניצב בניין בן שתי קומות, שחזיתו מזכירה בית כנסת אך הוא יכול להיות גם כנסייה. כולי נרגש אני מתחיל לחפש סימן שאכן זהו בית כנסת. דלת העץ הכבדה נעולה ואין שילוט. ליד הכניסה באר ענקית לשאיבת מים, אך נראה שזמן רב לא היתה בשימוש. בזווית העין הבחנתי בפתח שדרכו אפשר להיכנס לחצר בית הכנסת. נכנסתי וליד הקיר הגבוה הבחנתי במספר מצבות אבן. לבי החסיר פעימה למראה מגני דוד החרוטים באבן. אני עובר ממצבה למצבה, מנסה לקרוא את האותיות העבריות ואת שמות הנפטרים. המצבות מכוסות בירוקת ואזוב בן שנים רבו ופענוח המילים היה קשה. אך אין כל ספק, זהו בית כנסת.

בית הכנסת בכפר צ'אנמאנגאלם

אני למד שבית הכנסת נפתח בשעה 10:00, ועד אז החלטתי לבקר בבית הקברות היהודי. אנחנו מסתבכים בשבילים, כשלפתע מתוך הצמחייה יוצא גבר מבוגר, פיסת בד מסביב לחלציו. הוא מברך אותנו לשלום ואנחנו מסבירים לו שאנחנו מתקשים למצוא את בית הקברות היהודי. האיש מבקש שנמתין לו כמה דקות והוא יורד להביא מגל מביתו. אני עומד ומחכה, חסר סבלנות בחום הכבד, מרגיש את אגלי הזיעה יורדים בין כתפי אל שיפולי הגב. האיש חוזר עם מגל ומורה לנו לבוא אחריו. אנחנו נעלמים בתוך צמחייה גבוהה וצפופה, עוברים בדרכנו ליד שלוליות של מים עומדים, באוויר נשמע זמזום יתושים. אנחנו עוקפים פרה שרובצת באמצע השביל ונכנסים לתוך חלקת תירס, שגבעוליו הצפופים מסתירים את שמעבר לשדה. אנחנו יוצאים מהחלקה, אני כמעט דורך על פרה השוכבת בצמחייה הגבוהה וכמעט מתייאש. לפתע הכפרי מורה בידו על שטח גדול בצלע הגבעה – כאן נמצא בית העלמין היהודי.

הכותב (עם כובע שחור) והכפרי עם המגל מפלסים דרך בסבך הצמחייה

מצבות בסבך הצמחייה
אני מאמץ מבטי, אך האזור מכוסה כולו בעשבייה גבוהה וצמחים מטפסים שחיברו את עולם הצמחים התחתון עם עולם העצים שמעל. מבט נוסף גילה לי קצה של מצבת שיש. כאחוז אמוק אני מתחיל לפנות מעט מהצמחייה העוטפת את המצבה, וידי מתחילות לצרוב ולשרוף – בין הצמחים הרבים הסתתרו גם סרפדים. עלינו למעלה אל בתי הכפר ומלוונו ביקש מאחת הנשים שתעזור לי עם הצריבות בידיים וברגליים. היא מיהרה להביא בקבוק של שמן, שאיני יודע מה טיבו, מרחה אותו על אזורי הגוף הנגועים ומיד כל האדמומיות והצריבה חלפו כאינם.

חזרנו לאזור המצבות והכפרי המשיך לברא את הצמחים במגל. אט אט מתגלה אבן מצבה עתיקה ועליה כמה מילים, מהן אני מזהה רק את השם כהן, וסמל של מגן דוד. לבי מחסיר פעימה וצמרמורת חולפת בגופי. אני מנסה להתקרב אך איש הכפר מזהיר אותי מנחשי קוברה הנמצאים בסביבה. אלא שהרצון שלי לגלות מה מסתתר מאחורי הצמחייה גובר על הפחד מנחשים ואני ממשיך לפנות צמחייה בניסיון לגלות עוד מצבות.

במעלה הגבעה אני מבחין במצבה ענקית, או יותר נכון אחוזת קבר משפחתית. לאחר דקות ארוכות של בירוא הצמחים המטפסים שכיסו הכל, מתגלה הקבר בכל הדרו. עמודים ובאמצעם לוח עם שמות הנפטרים ומועדי פטירתם. הדמעות חונקות את גרוני. גם ראמה, הנהג, לא יכול היה להישאר אדיש, וכך במשך כשעה אנו עולים ויורדים בין הצמחייה והסלעים שעל הגבעה, מחפשים סימני מצבות ומנסים לחשוף אותן. אנחנו מזיזים, מנקים, מגלחים את הצמחייה וחושפים את המצבות. ליד כל מצבה שנחשפה אני עומד וקורא. מי האיש? מתי חי? אני יודע שמזמן לא ביקר כאן יהודי, ושעוד זמן רב יחלוף לפני שיגיע יהודי נוסף, ואני מרגיש שהנני מקיים מצוות כבוד המת. כשהייתי בפולין, במסגרת משלחת צה"ל "עדים במדים", עבדנו על שיפוץ וניקוי בית קברות יהודי, אך אז היינו קבוצה גדולה, מסודרת, עם כל הכלים הדרושים ועם תוכנית עבודה. כאן אני לבד, עם בחור הינדי צעיר ואיש מהכפר, והכלי היחיד שעומד לרשותנו הוא מגל. אך השליחות שחשתי, לא היתה פחותה מהשליחות שהרגשתי בפולין, ואולי אפילו יותר.

מצבה מוסתרת בסבך הצמחייה בבית העלמין היהודי בצ'אנמאנגאלם

המצבה לאחר ניקוי של הצמחייה שכיסתה אותה

אני עוצר ומביט סביבי, רואה את כל המצבות שהצלחנו לגלות, אך יודע שבתוך זמן קצר הכל ייעלם והצמחייה תשוב ותעטוף את הכל. בדרך חזרה אל בית הכנסת, דמיינתי לעצמי איך בימים עברו היתה תהלוכת לוויה עושה דרכה בין שבילי הצמחייה העבותה. יכולתי לדמיין פני האבלים ואת תושבי הכפר הלא יהודים עומדים לרגע בפתח ביתם, מביטים בהשתאות במסע הלוויה.

להאיר את החשכה
אישה צנומה ובידיה חישוק מתכת שעליו תלויים מפתחות בגדלים שונים מתקרבת לבית הכנסת בכפר. אני מברך אותה ומחכה בסבלנות בחום הכבד. מפתח גדול וחלוד פותח את דלת העץ, הדלת נפתחת על שתי כנפיה והיא מסמנת לי לחלוץ נעליים. למרות שכנפי הדלת פתוחות, הכניסה קטנה וצרה ועלי להתכופף מעט כדי להיכנס. בפנים שורר חושך מוחלט, עד שהדלת השנייה אף היא נפתחת ועיניי מתחילות להתרגל לחשכה. המבואה מכוסה אבק, אך ניתן להבחין בארונות זכוכית ישנים ושבורים ובהם כמה פריטי יודאיקה: כיפה שפעם היתה לבנה, סידור גדול ומאובק, טלית קטנה ומרופטת. אני מוציא הפריטים אחד אחד ומסדר אותם על המדף. כאחוז טירוף אני מתחיל לפתוח את החלונות המחופים בתריסי עץ כבדים, פותח את הבריחים החלודים, דוחף את תריסי העץ ואת חלונות הזכוכית. בהדרגה נכנס אור ואוויר צח ואני מרגיש שלמרות שאין כאן יהודים, מעט נשמה יהודית נכנסת לבית הכנסת.

לאחר שהתריסים הכבדים נפתחו, אור חודר לבית הכנסת החשוך

בית הכנסת דומה מאוד לזה שבקוצ'ין: הבימה המעוגלת, עזרת הנשים, הספסלים המעטים הפונים לכיוון הבימה והנברשות, וכך גם צורת ארון הקודש. בית הכנסת מעוטר בגילופי עץ צבועים באדום וזהב, צורות פרחים מעטרות את העמודים, ארון הקודש ואת התקרה, שכולה מכוסה בריבועי עץ צבועים. בידיים רועדות אני פותח את ארון הקודש. בפנים שתי קופסאות עץ גליליות פתוחות וערומות, כאן שכנו פעם ספרי תורה. גרוני נשנק: הגלילים הפתוחים מסמלים עבורי את ה"אין", אך מצד שני אני מרגיש את קדושת המקום. אני עולה במדרגות העץ אל עזרת הנשים המוסתרת מאחורי שתי וערב של עץ מגולף, מרגיש את קולות העבר, רואה את הצבעוניות, יכול לשמוע את קולות ילדי היהודים המשחקים בחצר למטה.

בלב כבד אני סוגר את החלונות והתריסים. בית הכנסת שב והופך אפל וחשוך. אור העולם החיצון ממתין לי בחוץ, ואני יוצא אליו בידיעה שאת האור האמיתי השארתי שם בחשכה. באיטיות אני נועל את נעליי אך מתקשה לשרוך כי ידיי רועדות ועיניי לחות מהתרגשות.

עזרת נשים. אפשר לדמיין כיצד נשמעו מכאן הקולות

לפתוח את הדלתות הנעולות
הטוקטוק מרעיש ומקרטע, מקפץ בין הבורות, ואנו עושים את דרכנו לעיירה הסמוכה פארור. לשאלתנו, תושבי המקום מפנים אותנו למבנה גדול ומרופט בסמטה צדדית. מעל השער הנעול יש אותיות שבורות בעברית, שמהן אפשר לקרוא את המילה "כנסת". אישה הגרה בשכנות לבית הכנסת מפנה אותי לאיש שבידיו מפתחות בית הכנסת. בתמורה לכמה מאות רופי הוא מוסר לי את צרור המפתחות. אני פותח את השער הנעול ועושה את דרכי בזהירות בין כלי העבודה המונחים על הרצפה. פותח בזהירות את המנעול של דלת נוספת, עובר דרך חצר פנימית ובה מעבר מקורה המוביל לדלת הבאה. כל דלת נראית עתיקה יותר מקודמתה והבריחים החלודים והישנים נפתחים בקושי. אני פותח עוד דלת למבואה של בית הכנסת ועוד דלת לבית הכנסת עצמו.

הפעם אני לבד ואין מי שיגיד שעלי לחלוץ נעליים. ובכל זאת, אני מתכופף וחולץ, שכן הרגשתי שאולי יהודי המקום נהגו לחלוץ את נעליהם. יחף אני עושה את דרכי פנימה את בית הכנסת הדומה מאד לזה שבכפר צ'אנמאנגאלם. שוב טקס פתיחת תריסים וחלונות, ועם כניסת אור יום אני מבחין בפיתוחי עץ נפלאים, לא צבועים, המכסים את התקרה. ארון הקודש הוא לא יותר מארון קטן הנמצא בגומחה, שבה היה כנראה ארון קודש גדול ומפואר, הבימה עגולה ועזרת הנשים מכוסה בפיתוחי עץ. ספסל שבור ובודד נשאר מיותם. אני עולה בזהירות לעזרת נשים, מדרגות העץ חורקות וחלקן שבורות, אך מראה בית הכנסת מבעד לפיתוחי העץ מרהיב.

ארון קודש בבית הכנסת בצ'אנמאנגאלם. ספרי התורה אינם עוד

בדרכי החוצה, בחצר הפנימית, אני רואה כמה מצבות ישנות שוכבות בין העשבים. אני עובר דרך החצר הגדולה ורואה בעיני רוחי כיצד היא מתמלאת ביהודים הבאים לתפילה של שבת. לרגע המקום לובש אווירת חג, אך תוך שנייה הוא שוב ריק, שומם ועזוב. שער אחרון, מנעול אחרון, ואני מחזיר את המפתחות ומודה על העזרה. פרידה אחרונה מבית הכנסת, שנבנה עוד במאה ה-17 כנראה על שרידי בית כנסת קדום יותר מ-1165. יש לציין, שלמרות שקהילת היהודים עזבה מזמן את עריה וכפריה של מדינת קראלה, והמבנים של בתי הכנסת הולכים ומתפוררים עם הזמן, ארגונים שונים והממשל המקומי דואגים לשימור, ואהדת האוכלוסייה המקומית אף היא תורמת להשאיר את בתי הכנסת כעדות לעבר המפואר.

נעול בבית הקברות
חזרנו לרחוב היהודים בקוצ'ין, כשלפתע אני מבחין ששער בית הקברות פתוח. מבלי לחשוב לרגע אני קופץ מהטוקטוק. בחור הודי צעיר עומד מול השער, מתכוון לנעול אותו. אני מבקש שייתן לי לבקר, אך הוא מסרב. אני מתחנן והוא מסכים שאכנס, אבל רק לשתי דקות. כמטורף אני רץ פנימה: אני רץ דרך העשבים הגבוהים אל גלילי המצבות שאותן ראיתי אתמול מבעד השער הנעול. אני שולף את המצלמה ומגלה שהסוללות נגמרו. בידיים רועדות אני מחפש בכיסים, אבל לא מוצא. אני עובר שוב את כל הכיסים, מצאתי! בידיים רועדות אני מצליח סוף סוף להפעיל את המצלמה. רץ כמטורף בין המצבות, מצלם ללא הרף. העיקר לתעד. אני נזכר במר קוצר, שלא הצליח לבקר את קברי בני משפחתו, ואני עומד לרגע ליד הקבר הטרי ביותר, שכנראה שייך לדודו, ואומר קדיש.

"שחור על לבן זכר ללחורבן" – שלט בחצר בית הכנסת בקוצ'ין

חלק מהקברים עתיקים מאוד ובנויים כגלילי בטון, אחרים גדולים ונראים כאחוזות קבר. אני נזכר שבתוך העשבייה יכולים להסתתר נחשים, אך הרצון לראות עוד ועוד גובר על הפחד. כך חולפות הדקות ואני נזכר שהבטחתי לצאת בתוך שתי דקות. אני חוזר לשער בית הקברות ומגלה שהוא נעול בשרשרת ומנעול. מבעד השער לא נראה איש, גם לא חברי עם הטוקטוק. תשוש מהחוויות הרבות שעברתי ביומיים האחרונים, אני מתיישב לנוח על אבן. שעת דמדומים ואני נעול בתוך בית קברות, מסביבי חומה גדולה שעליה שברי זכוכית. אני שואל את עצמי מאין יבוא הגואל?

לפתע אני שומע קולות ליד השער. הבחור הצעיר עם המפתחות חזר כדי לפתוח את המנעול. מסתבר שחברי עם הטוקטוק הלך לקנות לי בקבוק מים וכשחזר ראה את השער נעול והלך לחפש עזרה כדי לחלץ אותי. מודה לכולם על העזרה, מתיישב בטוקטוק ועושה דרכי אל האכסניה, כשהמראות של בתי הכנסת ובתי הקברות היהודיים מלווים אותי. בלבי אני חצוי, מחד חש כאב על קהילה מפוארת שנכחדה, ומאידך אני שמח בידיעה שכמעט כל הקהילה עלתה לישראל.

עוד מידע על טיול להודו

לקריאה נוספת:

קוצ'ין: על נהרות קראלה תעלות המים של מדינת קראלה שבדרום הודו, על דקלי הקוקוס, שיחי האננס ומטעי התבלינים שלהן, משכו סוחרים ומתיישבים מאז ומעולם, בהם גם יהודים. ביקור בעולם הולך ונעלם, אצל הקהילה הנכחדת של יהודי קוצ'ין לכתבה המלאה >

הפוסט יהודי קוצ'ין: בעקבות היהודים של דרום הודו הופיע ראשון במסע אחר

לקריאה נוספת:

• מדריך מסע אחר להודו
• מדריך מסע אחר למרכז ודרום הודו
• מדריך מסע אחר לצפון הודו
• וראקרלה: האגדה שבקצה תת היבשת ההודית
• שיקום פילים בטאמיל נאדו

גואה – לא רק חופים ומסיבות

אזור גואה (Goa) מפורסם בשני דברים – החופים היפים והמסיבות הפרועות, שסמים מהווים כמעט תמיד חלק בלתי נפרד מהן. אבל למרות המוניטין השלילי שדבק בו, מדובר באזור יפהפה בו אפשר ליהנות מחופשה שלווה, גם אם מסיבות וסמים זה לא הצד החזק שלכם. חופים לבנים, עצי קוקוס, כפרי דייגים שלווים ושקיעות מרהיבות – מה יכול להיות רע?

החופים היפים ביותר נמצאים בקצה הדרומי המרוחק של גואה. חוף פאלולם (Palolem) הוא חוף יפהפה ועטור דקלים עם חול לבן, אך יש הטוענים שהוא סובל בשנים האחרונות ממסחור יתר. יש בו מבחר גדול של מסעדות ושפע של מקומות לינה, בעיקר בבקתות במבוק בסמוך לחוף. כדי למצוא שקט ושלווה כדאי להגיע לחוף פאטנם (Patnem) או לחוף אגונדה (Agonda), שעדיין נותרו שלווים ולא מאוד מפותחים. סצנת המסיבות מתרחשת בעיקר בקצה הצפוני של גואה, בחופים ואגאטור (Vagator) וצ'אפורה (Chapora).

חוף טיפוסי בגואה. חול לבן ועצי קוקוס | צילום: שאטרסטוק

לגואה יש עוד הרבה מה להציע חוץ מחופים יפים. בירתה של גואה היא פאנאג'י (Panaji), ששוכנת על שפך נהר מנדובי (Mandovi). מן המאה ה-16 ועד לשנות השישים של המאה העשרים היתה גואה נתונה תחת שלטון פורטוגזי, והדבר עדיין ניכר היטב באדריכלות הקולוניאלית ברחובות פאנאג'י. בסמוך נמצאת גואה העתיקה שהיתה בירת הודו הפורטוגזית וננטשה במחצית השנייה של המאה ה-18 בשל מגפות. ב-1986 הוכרזה העיר כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו. לפני נטישת העיר היו בה כשישים כנסיות, שהקנו לעיר את הכינוי "רומא של המזרח". מהן נותרו היום רק שש כנסיות שהשתמרו במצב טוב, וכדאי מאוד לבקר בהן.

אסור להחמיץ גם ביקור בשוק של אנג'ונה (Anjuna) שבצפון גואה, שוק פשפשים שמתקיים בימי רביעי. השוק החל כשוק מטיילים היפי בשנות השבעים והיום יש בו תערובת מעניינת של מטיילים ותרמילאים, אנשי ניו אייג' שהשתקעו באזור, סוחרים טיבטיים וקשמיריים, נשים מכפרי הסביבה ועוד. בנוסף לעניין האנתרופולוגי, תוכלו למצוא פה דבר או שניים לקנות בין הדוכנים, שמציעים בגדים, תכשיטים, עבודות יד, פסלונים, תבלינים ועוד.

תבלינים בשוק של אנג'ונה

חובבי הטבע ימצאו עניין בשמורת חיות הבר בונדלה (Bondla) שבצפון מזרח גואה, שמורה קטנה ויפה, עטורת צמחייה טרופית, שיש בה גן בוטני, גן ורדים, פארק צבאים וגן חיות. כדאי לבקר גם בשמורת הציפורים Dr. Salim Ali Bird Sanctuary. מדובר בביצה מוקפת בצמחיית מנגרובים ובה 400 מינים של ציפורים, בעיקר אנפות אפורות ולבנות אך גם קורמורנים, שלדגים, דיות ועוד. מפלי דודסגר (Dudhsagar), שגובלים בקרנטקה, הם אתר טבע נפלא נוסף. המפל, החמישי בגובהו בהודו, נופל מגובה של 310 מטר בינות לעצים וצמחייה טרופית, והמראה מרשים במיוחד בעונת המונסונים.

מפלי דודסגר בגואה, המפל החמישי בגובהו בהודו

קרנטקה: ערים, מקדשים וטבע

מדרום-מזרח לגואה נמצאת מדינת קרנטקה (Karnataka), אשר בדומה לגואה מציעה חופים נפלאים ואתרי "רביצה", אך לצד אלה יש בה גם יערות עד, מקדשים וארמונות, ואפילו העיר השלישית בגודלה בהודו והעיר המפותחת ביותר במדינה, בנגלור, נמצאת בקרנטקה.

בנגלור (Bangalore) היא נקודת מוצא טובה לטיולים בקרנטקה, ועל אף שהיא מייצגת את כל מה שהמטיילים בהודו מעדיפים להימנע ממנו, מטיילים רבים שמחים להגיע ליום או ליומיים להתרעננות בעיר המערבית ביותר במדינה. בנגלור מהווה מרכז כלכלי חשוב בהודו, יש בה מפעלי תעשייה והיי טק רבים והיא נחשבת לעמק הסיליקון של הודו. אלה תרמו לכך שמדובר בעיר נקייה, מסודרת ומודרנית, עם מרכזי קניות, מסעדות יוקרה, ברים, מגדלים גבוהים ואנשי עסקים בחליפות. רחוב מהטמה גנדי נחשב לרחוב המסחר והבילוי של העיר וכדאי לטייל בו כדי לספוג הודו קצת אחרת. בעיר יש גם גנים ופארקים רבים ומומלץ לבקר בגנים הבוטניים היפים.

עיר גדולה נוספת שלא כדאי לפסוח עליה היא העיר הציורית מייסור (Mysore), שיש בה כמה מוקדי עניין, בהם ארמון מייסור היפהפה שבנוי בסגנון הודי-מוסלמי, שמואר באלפי נורות בימי ראשון בערב; השוק של מייסור וגבעת צ'מונדי (Chamundi) שבראשה מקדש ותצפית נהדרת על האזור.

ארמון מייסור בגואה

בין בנגלור לבין מייסור נמצאת עיירת הנופש ההררית מדיקרי Madikeri. האזור סביב מדיקרי הוא יפהפה, ירוק ופורח, והעיירה מהווה נקודת מוצא מצוינת לטרקים באזור. במרכז מדיקרי נמצא כס הראג'ה (Raja's Seat), גן שממנו נשקפת תצפית נפלאה על האזור. בסמוך לעיירה נמצאים מפלי אבי (Abbey) היפים ששוכנים בתוך מטע קפה.

אחד ממוקדי המשיכה הפופולרים ביותר בקרנטקה הוא הכפר האמפי (Hampi), שבמרכזו עובר נהר שמחלק אותו לשניים. הכפר שוכן במיקום יפהפה, בין הרים, סלעי ענק אדמדמים, מטעי בננות וקוקוס ושדות אורז ירוקים. המיקום הוא רק סיבה אחת להגיע למקום. הסיבה השנייה היא שבעבר היתה האמפי בירתה העתיקה של אימפריית ויג'איאנגרה (Vijayanagara) ההינדואית. מקדשים וארמונות רבים מתקופה זו שרדו ואף העניקו לכפר מעמד של אתר מורשת עולמית של אונסק"ו. המקדש המרשים ביותר הוא מקדש ויטאלה (Vitala) שנבנה במאה ה-15. גולת הכותרת של המקום היא עמודי האבן והפסלים המגולפים, בהם מרכבה מגולפת באבן. בנוסף לביקור במקדשים, אחת הפעילויות האהובות על המטיילים באזור היא רכיבה על אופניים לסכר ולאגם הסמוכים לכפר.

מקדש ויטאלה. גולת הכותרת של המקום היא הפסלים המגולפים | צילום: amnat30 / Shutterstock.com

כמו בגואה, גם בקרנטקה ישנם חופים יפים, שתרמילאים רבים, בוחרים להישאר בהם תקופה ממושכת. עם זאת, החופים בקרנטקה שקטים ושלווים יותר. אום ביץ' (Om Beach) הוא חביב הישראלים (ולא רק הם), חוף יפה ומבודד עם הרבה בונגלוס ללינה על החוף לצד מסעדות זולות. בעיר גוקרנה (Gokarna), הקדושה להינדים, יש מקדשים אחדים, אווירה טרופית וכמה חופים יפים ומבודדים.

טאמיל נדו: מרכזים רוחניים ומקדשים מרהיבים

מדינת טאמיל נדו (Tamil Nadu) שוכנת בדרום-מזרח הודו וגובלת בקרנטקה, בקראלה ובאנדרה פרדש. טאמיל נדו היא ערש התרבות הדראווידית, והאזור שופע מקדשים מרשימים ואתרי עתיקות, אשר שוכנים בתפאורה יפהפייה של הרים מיוערים ורצועת חוף ארוכה ויפה. הביקור באזור הוא חוויה תרבותית, ובילוי נפוץ במקום הוא צפייה במופעים של מוזיקה הודית קלאסית ומחול מסורתי. זהו גם אזור אידיאלי להשתתפות בסדנאות יוגה, מדיטציה, נגינה ועוד.

בירת טאמיל נדו היא צ'נאי (Chennai), אשר נודעה בעבר בשם מדרס. זוהי העיר הרביעית בגדולה בהודו, ויש בה כמה מוקדי עניין חשובים, בהם בית המשפט העליון המרשים, המוזיאון הממשלתי ואולפני הקולנוע הגדולים.

עיר חשובה נוספת היא אורווויל, עיר בינלאומית שהוקמה ב-1968 על ידי מירה אלפסה ("האם"). זהו יישוב שיתופי אקולוגי עם אוריינטציה רוחנית, בו חיים כ-2,000 אנשים מהודו וממדינות נוספות. העיר מורכבת ממספר רב של קומונות קטנות הפזורות בהתאם לתוכנית אב כללית. במרכז העיר נמצא ה"מטרימנדיר" (המקדש של האם), מבנה המיועד להתבוננות ומדיטציה. המבנה מעוצב ככדור זהב ענק המוקף בגנים. בתוך כדור הזהב ישנו אולם בגובה של כ-30 מטר שקירותיו לבנים. באמצע האולם ממוקם כדור הקריסטל המלאכותי הגדול ביותר בעולם, דרכו עוברת קרן שמש אחת שמאירה את כל החלל.

מקדש המטרימנדיר באורוויל

פונדיצ'רי (Pondicherry) היא עיר חוף יפה שהיתה מושבה צרפתית בעבר ושמרה על צביונה הצרפתי. זוהי עיר מטופחת ונקייה עם אווירה נעימה, כנסיות מרהיבות, אדריכלות אירופית, טיילת חוף יפה ומרכזים רוחניים, בהם אשראם סרי אורובינדו (Sri Aurobindo).

המקדשים הרבים הם הסיבה העיקרית להגיע לטאמיל נדו. אחד המקדשים המרשימים ביותר במדינה, ובהודו כולה, הוא מקדש סרי מינאקשי (Sri Meenakshi) העצום והצבעוני שבעיר מדוראי (Madurai), אותו פוקדים המוני עולי רגל לצד תיירים. לא כדאי להחמיץ גם את מקדש סרירנגאם (Srirangam), מקדש ענק השוכן על אי בנהר בעיר טירוצ'יראפאלי (Tiruchirappalli). במקדש, שמוקדש לאל וישנו, יש שבע חומות שנמצאות אחת בתוך השנייה ו-21 מגדלי כניסה.

מקדש סרי מינאקשי. אחד המקדשים המרשימים בהודו | צילום: saiko3p / Shutterstock.com

אחד מכפרי החוף הפופולאריים ביותר בטאמיל נדו הוא ממלאפורם (Mamallapuram), המפורסם בפסלים חצובים באבן הפזורים ברחבי הכפר. מדובר בכפר רגוע ונעים, שמסעדות הדגים ופירות הים המשובחות שבו ידועות בכל האזור. מטיילים רבים מגיעים לכפר לנופש רגוע שכולל גם השתתפות בסדנאות שונות כמו יוגה או נגינה.

עיר נופש נוספת היא אוטי (Ooty), השוכנת בגובה של כ-2,200 מטר. הנופים מסביב מרהיבים וכוללים שדות תה, פסגות ואגמים. זוהי נקודת מוצא מצוינת לטרקים בסביבה.

לחובבי הטבע כדאי להגיע לפארק הלאומי מודומאלאי (Mudumalai) שלמרגלות גבעות הנילגירלס. בשמורה המיוערת יש סיוכיים גדולים לפגוש חיות בר, בהן נמרים, פנתרים, צבאים, ביזונים, פילים ועוד. ניתן לבקר בשמורה במסגרת סיור מאורגן.

צבאים בפארק הלאומי מודומאלאי

קראלה: חיים על המים

מדינת קראלה (Kerala) שבקצה הדרומי של הודו נחשבת לאחת המדינות היפות ביותר והרגועות ביותר, בתת היבשת. צמחייה טרופית, תעלות מים, חופים זהובים, ים צלול, כפרי דייגים קטנים ותושבים מסבירי פנים – כל אלה הופכים את קראלה לגן עדן לתיירים. למרות זאת, לא רבים התיירים שמרחיקים עד קראלה ולכן האזור שומר על אופי שליו ולא ממוסחר.

טריבנדרום (Truvandrum), עיר הבירה של קראלה ששוכנת על שבע גבעות בסמוך לים, בקצה הדרומי של קראלה. אין בעיר אטרקציות מיוחדות, אבל זוהי עיר נעימה שמהווה נקודת מוצא טובה לטיול במדינה. מדרום לעיר נמצא חוף קובלם (Kovalam), חוף יפהפה עם עצי קוקוס, שמגרעתו היחידה היא מסחור יתר – החוף הוא מוקד התיירות המרכזי של המדינה ויש בו שפע של בתי מלון ומסעדות. כדאי להתרחק מעט ולהגיע לחופים שקטים יותר, בהם ניתן להתרשם מהדייגים הפורשים רשתות במים, מראה אופייני לקראלה. מצפון לטריבנדרום נמצאת העיר וראקלה (Varkala). העיר מפורסמת בצוק אבן החול האדומה שמתנשא לאורך החוף היפה ובשקיעות מרהיבות.

התעלות והלגונות הרדודות הן מסימני ההיכר של קראלה

אחד מסימני ההיכר של קראלה הוא ה-Backwater – אזור של לגונות רדודות של מים מתוקים, ביניהן מחברת מערכת של נהרות ותעלות. זהו אזור ירוק ויפהפה, שופע צמחייה, בו ניתן לשוט ביו הלגונות ולהתרשם מחייהם של המקומיים שמתגוררים ממש על המים. עיר השוק קילון (Quillon) מהווה את שער הכניסה הדרומי לאזור זה, ושווה ביקור בפני עצמה הודות להיותה מרכז סחר בתבלינים ובאגוזי קשיו.

מצפון מזרח לקילון שוכנת שמורת הטבע פריאר (Periyar), שבה יערות, מטעי תבלינים, אגמים ופלגי מים, לצד עולם חי עשיר שכולל, בין היתר, קופי מקוק, איילים ויעלים, לוטרות, ציפורים ואפילו טיגריסים.

העיר קוצ'ין (Cochin), ששוכנת על חוף הים, מהווה את המרכז העסקי והמסחרי של מדינת קראלה. זוהי עיר מרתקת עם היסטוריה עשירה ואפילו עבר יהודי מפואר. מרבית אנשי הקהילה היהודית של קוצ'ין עלו לישראל אבל עדיין נותרו בה מעט יהודים. מעניין לסייר ברובע היהודי שנמצא בעיר העתיקה והמעניינת של קוצ'ין, ולבקר בבית הכנסת המיוחד שנבנה במאה ה-16. לאורך קו המים, בסמוך לעיר העתיקה, פרושות רשתות דיג סיניות, והצפייה בדייגים מרתקת.

הפוסט אטרקציות בדרום הודו הופיע ראשון במסע אחר

את הסרטון המופיע בסוף הכתבה הזאת צילמתי במקדש כפרי של האל מורוגן (Murugan) מצפון לטריוונדרום שבמדינת קרלה, דרום הודו. מורוגן (נקרא גם סוברמניאם, סקאנדה או קרטיקאיה), בנו של האל שיווה, הוא אל מלחמה. שיווה יצר אותו מתוך האנרגיה הנשית שלו-עצמו כדי לסייע לאלים הזוטרים במלחמתם עם השדים. הסמל האופייני של מורוגן הוא חנית עם להב שטוח ורחב, דמוי עלה, הנקראת "וול" (Vel), שאותה הוא קיבל מהאלה פהארווטי, אשתו של שיווה.

הטאמילים של דרום הודו חוגגים את חג התהאיפוסאם (Thaipusam), המציין את הולדתו של מורוגן וקבלת החנית, ביום הירח המלא של ינואר-פברואר. חלקם נושאים עליהם מתקן עץ בשם קאוואדי (Kavadi) ועליו חלב או דבש המובאים כמתנה לאל. אחרים, כפי שאפשר לראות בסרטון, מנקבים את לחייהם בשיפודים ארוכים המסמלים את חנית הוול. יש גם כאלה שנושאים על כתפיהם מעין כלוב של מחטים ארוכות שתקועות בגופם, ואחרים עם קרסים שמושחלים בעור – נו טוב, למה לקלקל את ההפתעה? תראו את זה בסוף הסרטון.

רוב המנוקבים הם גברים צעירים; יש בהם גם מבוגרים וילדים, אבל לא נשים

אלה שעוברים את טקס הניקוב הם בעיקר נערים צעירים. אבל יש גם מבוגרים, וכמה ממש ילדים (אבל לא בנות ונשים). לפני הטקס הם עוברים כמה ימים של הכנה והתנזרות, ואז הם מגיעים למקדש, מקיפים אותו שלוש פעמים בתהלוכה עם השיפודים בידיהם ושוטפים את עצמם בדליי מים מבאר המקדש. אחר כך הם מתכנסים במקדש ויוצאים ממנו בזה אחר זה כדי לעבור את הניקוב. כפי שאפשר לראות, בשעת הניקוב עצמו הם נמצאים במצב של טראנס לצלילי תיפוף קצבי של להקה המלווה אותם גם בהמשך. לפני הניקוב הלחיים שלהם נמשחות במשחה לבנה, שכנראה מסייעת לחיטוי ולמניעת דימום, ואולי גם להרגעת הכאב.

כל אחד מהמנוקבים מלווה על ידי אדם שתומך בו, ולפי הצלקות בלחיים אפשר להבין שהמלווים הם כאלה שעברו בעצמם את הטקס בשנים קודמות. עוד אלמנט בטקס, חוץ מהפיל שמופיע בכל חגיגה דתית בקרלה, הוא שני גברים מאופרים ולבושים בהגזמה כדמויות נשיות, שכנראה מסמלות את שתי נשותיו של האל. אבל הם כמובן לא מנוקבים, ומעוררים יחסית פחות תשומת לב מצד הנוכחים.

כל אחד מהמנוקבים מלווה על ידי אדם שתומך בו

אחרי הניקוב כל הפמליה יוצאת מהמקדש לתהלוכה של כמה שעות שעוברת בכפרי הסביבה, עם השיפודים שעדיין תקועים בבשרם. אפשר לראות שחלק מהמשתתפים עדיין בטראנס, אבל יש גם כאלה שנראים די סובלים. אדם אחד שהיה קרוב להתעלפות נלקח הצידה והשיפוד הוצא ממנו (לא נראה בסרטון).

עוד אפשר להתרשם בסרטון מהדגלים האדומים של סניף המפלגה הקומוניסטית שנמצא ממש מול המקדש (נראים בתמונה בהתחלה). דוגמה יפה לניגודים ולסתירות של הודו – ובמיוחד של מדינת קרלה שהיא גם מאד דתית, וגם הרבה שנים בשליטת המפלגה הקומוניסטית.

העוברים ושבים לצד התהלוכה מתייחסים אליה בשוויון נפש

דבר מעניין נוסף הוא ההתייחסות האגבית של אנשים שעוברים ליד התהלוכה באופנועים, ריקשות או מכוניות. התהלוכה נעצרת לרגע כדי לפנות מקום לתנועה בכביש והאנשים עוברים לידה בלי להתרגש. אחרי הכל, אנחנו בהודו, ואין שום דבר מוזר או מפתיע במיוחד בתהלוכה של עשרות אנשים בטראנס דתי, עם שיפודים בלחיים, שעוברת לידך… ובכל זאת, מה אפשר להבין על המנטליות ותמונת העולם של אנשים שבשבילם מראה כזה הוא דבר שגרתי ומובן מאליו?

טקסי ניקוב בחג התהאיפוסאם בקרלה, דרום הודו

הפוסט פסטיבל ניקוב הגוף בקראלה, הודו הופיע ראשון במסע אחר

ואלְסָרַאגָ'ן לא האמין שדבר כזה יקרה לו. לא שהוא לא ציפה לקונים בשעת הצהריים הרותחת שבה נכנסתי אל הכּריסטיאן בּוּק סֶנטר בעיר ארנאקולם
(Ernaculam); על אף שכבר שעות הוא ישב וקרא, ואף אחד, כך נדמה, לא עתיד היה להפר את שלוות הכוך האפלולי, שם הוא מוכר זה שנים סיפורי נסים

קיר ברחוב עיר היהודים, מטאנצ'רי (המכונה קוצ'ין העתיקה) | צילום: רוני פרצ'ק

ונפלאות נוצריים, ספרי הדרכה חינוכיים וחוברות קומיקס נוצריות, שמנסות להתחרות במשהו עם סיפורי הנסים והנפלאות הצבעוניים של ההינדואים.
אבל עכשיו הכל נדמה לו כאות משמים: הנה, בעודו קורא ספר על ארץ הקודש המרגשת אותו כל כך, זימן לו הגורל קונה מישראל, שאישרה בפניו אחת ולתמיד כי המקום הזה, שעליו הוא קורא בשקיקה רבה כל כך – המקום שבו נולד ישו, נטבל, ביצע את נס הלחם והדגים והביא את הבשורה החדשה לאוזני תלמידיו – המקום הזה אכן קיים.
את התרגשותו העצומה – לפגוש אדם מן המקום הפיזי שעליו מדברת אמונתו וכך לזכות בעדות מוחשית על אודותיה – לא הסתיר, ולפני שעזבתי הוא היסס מעט, ואחר כך שאל, תקווה וציפייה אין קץ בפניו המתוחות: "הם כבר התחילו לבנות את בית המקדש, נכון?".

מפות ומדריכים מודפסים ליעד מרכז ודרום הודו,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

דומה ששנות אור מפרידות בין ההוויה המנומנמת של מדינת קראלה (Kerala), בקצה הדרום־מערבי של הודו, לבין ישראל של היום, ועוד יותר בין נופי המדבר השלווים של בית לחם, ירושלים ועמק הירדן, המצוירים בחוברות הקומיקס שמגלגלות את תולדות הנצרות באותיות שפת המַלְיַאלָם המפותלות, לבין הארץ שנדמית לנוצרים הרבים החיים בקראלה כמחוז החפץ וכגן העדן של הדמיון.

לכל אחד גן העדן שלו, וקֶראלה – על נופי הלגונות ודקלי הקוקוס הנפרשים כשטיחים סבוכים של ירוק עד, על נתיבי המים המתוקים המקשרים בין רבים מכפריה, על גלי הים המלחכים במתינות חולות לבנים, על הנהרות והאגמים שמרבדים של שושני מים סגולות צפים עליהם ונעים הלאה עם הזרמים, על בתיה הקטנים העטורים גגות רעפים, על השקט ומיעוט התיירים – קראלה בהחלט מספקת דימוי של גן עדן.

אגוזי קוקוס מתייבשים בשמש. המשאב החשוב של קראלה | צילום: אייסטוק

בניגוד לדימויי העוני והמצוקה שמתקיימים בכל הודו, וגם כאן, קראלה מציעה גם לא מעט דימויים של שפע: עצי קוקוס, בננה, מנגו, פפאיה ואגוז, שיחי אננס הגדלים פרא על גדות נתיבי המים המתוקים, עצי לחם ועצי קקאו, מטעי תה וגומי, שדות אורז וגם תעשיית תבלינים ענפה: שיחי הל ושיחי פלפל המניבים פירות ירוקים ושחורים, שנקטפים במועדים שונים; עצי קינמון ואגוז מוסקט, פלפלים אדומים חריפים שריחם המתקתק והצורב עולה מכל עבר, וגם שורשי זנגוויל וכורכום הפורצים מתוך האדמה התחוחה.

זה אלפי שנים מהווים התבלינים מוקד משיכה עבור סוחרים ממזרח וממערב: מן המזרח הקדום, מן האימפריה הרומית, ממצרים, מתימן, מסוריה, ממזרח אסיה (בעיקר מסין) וממחוזות אירופה הגיעו ספינות רבות לנמלים העתיקים של שפלת מלבאר (Malabar): נמלי קולאם (Kollam), קראנגאנור (Cranganore), אלפולה (Alappuzha), קוצ'י (Kochi) ונמל קוליקוד (Kozhikode, כיום קאליקַט, Calicut), שאליו הגיע וַסְקו דה גָמא ב־1498. כולם נמצאים בתחומי מדינת קראלה המודרנית, מזיגה של שלוש ממלכות שהתקיימו בהודו של שלהי ימי הביניים: טרוואנקור (Travancore), מלבאר וקוצ'י, הידועה גם כקוֹצ'ין.

קשרי מסחר לעולם אינם רק העברת סחורות – הם יוצרים גם נתיבי תקשורת, שפותחים פתח להשפעות בין תרבותיות ענפות. כך הופצה הנצרות בדרום הודו, כך היגרו יהודים ממחוזות שונים לחופי מלבאר וכך הגיעו הכובשים: הפורטוגלים שלטו באיזור בין 1498 ל־1663, ההולנדים בין 1663 ל־1795 ולאחר מכן הבריטים, שהיו הכובש האחרון של הודו לפני שזכתה בעצמאות, ב־1947.

תבלינים בשוק של מטאנצ'רי | צילום: ידיד לוי

בספינותיו של שלמה המלך
על אחת האוניות שעשתה את מסעה לקראנגאנוֹר בשנת 52 לספירה היה גם השליח תומא הקדוש. זו היתה, כנראה, ראשיתה של הקהילה הנוצרית הענפה במקום. על פי מסורת עממית, הקים תומא בשפלת מלבאר הפורייה שבע כנסיות, שסביבן החלה נצרות דרום הודו להתפתח. יש הטוענים כי נוצרים נטו להתיישב במקומות שבהם כבר היתה קהילה יהודית. חיזוק להשערה זו נמצא בסיפור שלפיו יחד עם תומא הפליג  סוחר יהודי, שהצטווה לבנות לקהילה המקומית בית מקדש שיהיה יפה יותר אף מזה שבנה שלמה המלך.

על פי סברה מקובלת, הגיעו ראשוני היהודים לדרום הודו בספינותיו של שלמה המלך. אסמכתא לכך עשויה להימצא בתנ"ך. בספר מלכים א', פרק י', פסוקים כ"ב־כ"ג, נכתב: "כי אֳני תרשיש למלך בים עִם אֳני חירם אחת לשלש שנים תבוא אֳני תרשיש נֹשאת זהב וכסף, שנהבים וקֹפים ותוכיים". המלים האחרונות – שנהבים, קופים ותוכיים – הן ממקור דרום הודי, ויש הרואים בהן עדות לקשרי מסחר שהתנהלו בין הודו לארץ ישראל הקדומה כבר במאה השמינית לפני הספירה.

קראלה מציעה לא מעט דימויים של שפע: עצי קוקס, מנגו ופפאיה ושיחי אננס הגדלים פרא | צילום: ידיד לוי

מאוחר יותר הגיעו יהודים להודו בתקופת גלות בבל; אחרים, כך מסופר בספרי נוסעים, נמלטו למלבאר לאחר חורבן בית שני; משערים כי קבוצה אחרת של יהודים, צאצאי אשור, הגיעה לצפון שפלת החוף דרך תימן, ויש עדויות גם על הגירה של יהודים ממיורקה במאה הרביעית. עם הכיבוש הפורטוגלי הגיעו משפחות של פליטי גירוש ספרד ופורטוגל לקראלה, דרך סוריה, איסטנבול, עיראק, פרס, תימן, גרמניה וארץ ישראל. הגירה זו יצרה הפרדה בתוך הקהילה: הוותיקים נקראו מָלָבּארים, שם שאמור היה להעיד על שייכותם העמוקה למקום; החדשים כונו פרדֶסים, כלומר זרים.

רוב היהודים התרכזו באיזור קראנגאנוֹר הצפוני לקוֹצ'ין, שכונה על ידי היוונים מוזיריס (Muziris) ועל ידי היהודים שינגלי (Shingly). הם התיישבו וחיו גם במקומות נוספים בחבל הארץ – כך מעידים נוסעים במאות ה־13 וה־14, בהם מרקו פולו והנוסע המוסלמי הגדול אִבְּן בָּטוּטַא. שניהם חקרו את קראלה דרך הפלגה בנתיבי המים הרבים שקישרו בין קאליקט לקווילון (Quilon), נתיבי מים שהיו ובמקרים מסוימים עודם דרכי תעבורה יחידות בין חלק מכפרי האיזור, הבנויים על איים קטנים.

זנגוויל במחסן תבלינים במטאנצ'רי. התבלינים מושכים סוחרים ממזרח וממערב מזה אלפי שנים | צילום: ידיד לוי

נתיבי מים אלה הם המים הסכורים (backwaters): הם כוללים 27 שפכי נהרות, שבע לגונות ואינספור תעלות, בהן טבעיות וכאלו מעשה ידי אדם. האיזור הנרחב ביותר של מים סכורים משתרע בין קוֹצ'ין לאַלַפוּרָה, ושטחו יותר ממאתיים קילומטרים רבועים.

קוקוס עם כל דבר
כאז גם היום, נתיבי המים הסכורים הם אחד מאמצעי התעבורה הפופולריים בין הכפרים ואחד מהמראות המרהיבים בקראלה: סירות מחודדות חרטום מחליקות בתעלות צרות, שצמחייה עבותה מסוככת עליהם, ובנהרות רחבים ורוגעים, שדקלי קוקוס רבים מספור מרשרשים על גדותיהם. בצדי הגדות מתנהלים חיי

חיים יצחק חלגואה, 1890 בקירוב. משפחת חלגואה היתה מן הבולטות בקהילת "היהודים הלבנים" בקוצ'ין | באדיבות בית התפוצות

הכפריים בנחת, תוך קשר הדוק לטבע וניצול מקסימלי של אוצרותיו.

כמו לפני מאות שנים, גם היום משתופפות נשים בצדי הגדות וכובסות בשיטה המקובלת בהודו: מגלגלות את הבד וחובטות אותו על אבן שטוחה שוב ושוב. אחרות כותשות, בסבלנות אין קץ ובסיוע מכתש אבן מוארך, תבלינים מגינת הבית לתערובת שתשמש לתיבול ארוחות היום.

שום דבר לא מפר את השקט מלבד קולות החתירה העצלים, הדהוד חבטות הבד על האבן, צחוק הילדים המשחקים בצדי הבתים שעל שפת המים וצווחות העופות הממהרים ליהנות משפע הדגה. עוד פנייה או שתיים בתעלות הצרות שמקשרות בין בתי הכפר, והסירות עוברות לנהר רחב, שם עוסקים הגברים בהעלאת בוץ מן הקרקעית: הבוץ יוסע אל הגדה, שם ייובש וישמש לבניין.

תעשיות ענפות במיוחד מנצלות את המשאב בה"א הידיעה של קראלה ומה שהעניק לה את שמה: דקל הקוקוס (kera). מה לא עושים ממנו? פרח הקוקוס משמש להפקת סוכר; הפרי משמש לאכילה, לבישול ולהפקת שמן; הנוזל המצוי בפרי שטרם הבשיל הוא אחד המשקאות הטעימים והזמינים במקום, ובקליפת הקוקוס מצויים סיבים, שאותם מפרידים הגברים ומאוחר יותר טוות בפלך הנשים. אחר כך יארגו מהם מחצלות שיונחו בפתחי הבתים. מחצלות אחרות – עדינות יותר – נקלעות מעלי העץ ועשויות לשמש לחיפוי גגות, לבניית גדרות וכן לריפוד רהיטים.

בתי כנסת בקוצ'ין העתיקה
המים הסכורים מוזכרים באחד המאורעות הדרמ־טיים בתולדות יהודי קראלה: המעבר מקראנגאנוֹר לאי מטאנצ'רי (Mattancherry), שרבים מכנים אותו קוֹצ'ין העתיקה. מעבר זה לווה בסיפור לא ממש מפוענח, שכמו באפוס של הודו הגדולה, המאהאבהארטה, ראשיתו במאבק מר שניטש בין שני פלגים של אותה משפחה. מסופר כי שני אחים, אולי שני בניו של המנהיג היהודי יוסף רבן, נאבקו על השליטה באיזור אנג'וּוַאנאם (Anjuvanname). הצעיר, שהרג רבים מאנשי שלומו של המבוגר, נמלט לאחר מעשה בשחייה דרך המים הסכורים, כשאשתו ובניו רכובים על כתפיו. בעקבות המהומות שחולל, כך מסופר, פוזרו יהודי האיזור.

לרוב נהנו יהודי קראנגאנוֹר ממעמד חברתי איתן: בראשית המאה ה־11 העניק השליט ההינדואי של האיזור לוחות נחושת ליוסף רבן. על הלוחות נחקקה רשימת זכויות בענייני פולחן וכלכלה. מעמד זה לא נשמר על ידי השלטון הזר: יש עדויות על התקפות שעברה קהילת קראנגאנור בידי המוּרים ב־1524; ב־1565 גורשו היהודים מקראנגאנור בידי הפורטוגלים. עד היום נחווה גירוש זה כטראומה, המושווית לעתים לגלות מארץ ישראל ולחורבן הבית. רוב יהודי קראלה יימנעו מביקור בקראנגאנור, ואם בכל זאת יגיע לשם יהודי, הוא יקפיד לא להישאר במקום לאחר השקיעה.

מקום מושבה החדש של הקהילה נקבע באי מטאנצ'רי, הסמוך לעיר ארנאקולם שביבשת. שם הוקמה השכונה שנקראה עיר היהודים
(Jewtown). השנה היתה 1567. שנה לאחר מכן הוקם במקום בית הכנסת של הפרדסים. זהו בית הכנסת היחיד שנותר פעיל, אבל בעבר היה המצב שונה: מוזס פֵרֵיירָה דה פַאיְבָּה, יהודי מאמסטרדם שעמד בראש משלחת שתיעדה את יהדות דרום הודו בשלהי המאה ה־17, דיווח על קיומם של כעשרה בתי כנסת (ראו מסגרת), מהם ארבעה בקוצ'ין, שניים באנגיצמאל (Angiceymal) ואחרים בפארור (Parur), פאלור (Palur) ומָטאם (Muttam).

בית הכנסת של הפרדסים, מבט מבחוץ | צילום: אדי ג'רלד

בתי הכנסת נבנו באופן דומה למדי, והם מהווים מסורת בנייה בפני עצמה. מה שייחד אותם היו גילופי עץ עשירים וצבעוניות עזה, שמקורה, כנראה, במסורת ההינדואית, ומזבח ששאב השראה אדריכלית מכנסיות. בית הכנסת קאדאבאמבאגאם, ששכן בעיר היהודים, נחשב מפואר. לפני עליית יהודי קוצ'ין הובא ההיכל שלו ארצה, והוא מצוי במושב נחלים שבנגב. חלקי העץ שלו, בכללם התקרה המגולפת, מוצגים כיום במוזיאון ישראל. עם הקמת המדינה עלו מרבית יהודי קוצ'ין לישראל – לא משום שנרדפו, אלא משום שחפצו לקיים חיים יהודיים מלאים, עקב רגש דתי ולאומי שביקש למצוא ביטוי בחיי היומיום.

אוכל כשר נוסח מטאנצ'רי
ביקור במטאנצ'רי של היום משול למסע אל עולם הולך ונעלם. ארבע או חמש משפחות, 14 נפשות בסך הכל, גרות היום ברחוב עיר היהודים. אבל בבתי הרחוב ניכרות עדויות לנוכחות יהודית מסיבית בהרבה: מגיני דוד מעטרים חלק מסורגי החלונות, ועל המשקופים קבועות מזוזות, שלא הוסרו מהם זמן רב לאחר שהבתים התרוקנו מתושביהם.

בראשית האלף השלישי רחוב עיר היהודים הוא בעיקר אטרקציה תיירותית. סביב בית הכנסת של הפרדסים, הנפתח לתיירים כמעט מדי יום, יש המון חנויות של מזכרות לתיירים, וסוחרים ממולחים המשחרים ללקוחות. משביע

כלה ומלוותיה בדרך אל המקווה, קוצ'ין, 1966 | צילום: אידה קואן, באדיבות בית התפוצות

נחשים אחד, שהקוברה שלו התנמנמה בתוך סל נצרים, ניסה ליצור אטרקציה נוספת עבור העוברים והשבים: סנאי שנקשר ברצועה לעמוד חשמל. שני צעדים ממנו מתגלה שלט שעליו כתוב "רקמות שרה". מתחתיו דוכן קטן מציע כמה כיפות לבנות ומפיות רקומות ביד. זוהי החנות של שלום כהן, היושב בנחת על כיסא עץ בפתח ביתו.

כהן הוא מעין איש בלי גיל: כחוש ואנרגטי כנער, ורק ידיו מסגירות את העובדה שהוא כנראה מבוגר מאוד. גם הרקמות שהוא מוכר וגם הכיפות הן מעשה ידיהן של נזירות בארנאקולם. כשהוא שומע שאני מישראל, הוא מזמין אותי להיכנס פנימה. הבית בנוי במתכונת הודית אופיינית למדי: החלק הפונה לרחוב נחשב למרחב הפומבי, והאחורי – למרחב הפרטי, שאליו אין כניסה לזרים. קולות טיגון וריחות תבלינים ממלאים את החלל האחורי, שבו עוסקות הנשים בבישול דרום הודי ביתי טיפוסי.

הבישול הדרום הודי, הצמחוני ברובו, הולם את דרישות הכשרות: בבוקר אוכלים אידְלי  – כופתאות מאודות מקמח אורז, הנטבלות בסַמְבָּר, מטבל עדשים עשיר. ארוחה מלאה כוללת אורז, קצת מנגו או ליים כבוש, כמה סוגי ירקות, לחמים טריים וקינוח. שימוש נרחב נעשה, איך לא, בקוקוס: קוקוס טרי, מגורר ומטוגן קלות, נוסף לתבשיל גזר אדום ובצל; חלב הקוקוס מעשיר תבשילי ירקות וקינוחים מתוקים ומעדן את תערובות התבלינים עזות הטעם. בהזדמנויות חגיגיות מצפים בתערובת כזו של חלב קוקוס ותבלינים חתיכות דג, את הכל עוטפים בעלה בננה ומניחים על גריל עצים או על סיר אידוי. גם הבננה עוברת כאן טיפול מגוון. אחד מהחטיפים האהובים בדרום הודו בכלל הוא צ'יפס העשוי מפרוסות דקיקות של בננה ירוקה. את הפרוסות מטגנים בשמן עמוק, ולאחר שהן יוצאות פריכות וחמות מן המחבת, מתבלים אותן במלח, במיץ ליים ובפלפל חריף טחון.

"את יכולה לאכול כאן הכל, כל עוד זה צמחוני", מנחה אותי כהן. יהודי האיזור עצמם דואגים לשחיטה כשרה, שנעשית מדי פעם על ידי שוחט מארנאקולם. עכשיו התכונה בעיצומה: עוד יומיים יום כיפור, אחר כך סוכות, וצריך להכין הרבה. ביום כיפור יתקבצו כולם בבית הכנסת הסמוך.

יום כיפור ברחוב היהודים
בית הכנסת של הפרדסים הוא היחיד הפעיל היום בקראלה. הוא יפה להפליא, מתהדר בהיכל מגולף לתפארת, במרצפות מצוירות ביד שהובאו מסין ב־1762 ובמנורות שמן מזכוכית צבעונית. בחצר, שדקלי קוקוס ועצי בננה מצִלים עליה, מצבות ישנות כתובות עברית. את הכתוב בחלקן אפשר לקרוא אך בקושי: "לציון הלוז של הזקנה מרת רחל אשת יוסף כדיור שנפטרה ביום ג', ט"ו לחודש תמוז שנת התרס"א והיו ימיה שבעים שנים תנצב"ה".

רחוב עיר היהודים במטאנצ'רי הפך לאטרקציה תיירותית | צילום: ידיד לוי

יומיים לפני יום כיפור. משעות הבוקר המוקדמות בית הכנסת פתוח לרווחה. מנורות הזכוכית הובערו בשמן הקוקוס, וריחו הכבד והמתקתק מילא את החלל המואר באור שהסתנן פנימה דרך העננים הקלים של שלהי עונת המונסון. קצת יותר ממניין גברים וכשש נשים, כולם בלבן בוהק, עמדו או ישבו על ספסלי העץ הכבדים. במניין הגברים בלטו כמה ישראלים, תיירים מבוגרים שהגיעו במיוחד. מעט תרמילאים, כנראה, מגיעים לאיזור. מעטים מעוניינים בתכנים שמזכירים כל כך את הבית.

בתוך בית הכנסת יש אמנם מבנה מיוחד המשמש כעזרת נשים, אבל היום התמקמו כולן באכסדרת הכניסה. רובן מבוגרות מאוד. אחת אינה עומדת בצום ומשתרעת על הספסל, אחרת נשכבת בגומחה שנחפרה בקיר הכניסה, ואשה נוספת, צעירה למראה וגלוית ראש, מתיישבת בנוחות בגומחה שמולה. בידיה סידור, והיא קוראת ממנו את התפילה. היא חייכנית ולבבית, ובשמחה רבה היא מוותרת על כמה דקות על מנת שנוכל לספק את סקרנותנו ההדדית.

"אנחנו לומדים לקרוא עברית, וכך אני יכולה לעקוב אחר התפילה", היא אומרת. "אבל מה המובן של התפילה – את זה אני מבינה רק כי אני קוראת את הצד השני של הסידור, שכתוב אנגלית". היא מודעת היטב לכך שאלה הם, כנראה, ימיה האחרונים של הקהילה במקום. היא אשה צעירה. מה יהיה אם תרצה להקים משפחה? מחקר שערכה פיונה חלגואה, סוציולוגית בת הקהילה, מצביע על כך שזו אחת הסיבות לעזיבת הודו ולהשתקעות בישראל.

את רשתות הדיג הסיניות העצומות מורידים מטה עם הגאות ואחרי כמה שעות  מעלים אותן עמוסות בפרי הים | צילום: מרק וייס

מחוץ לבית הכנסת פועלות במרץ מלכודות התיירים וחנויות המזכרות. בקצהו השני של רחוב היהודים נמשכת המולת היום בבתי המסחר של התבלינים: מרבדים של פלפלים מכל הצבעים משוטחים לייבוש בחצרות. אחר כך ימלאו בהם שקים ויובילו אותם לנמלים, לאוניות שיפליגו מעבר לים. כאז גם היום. עד קצה האי אפשר ללכת בסמטאות היפות, שההיסטוריה ניבטת מהן מכל עבר; להתרשם מן המבנים, שעקבות ארכיטקטורה פורטוגלית, הולנדית ובריטית ניכרים בהם, ולהמשיך עד למקומן של רשתות הדיג הסיניות העצומות, עדות לקשרים עתיקי היומין עם סין. גם היום מורידים אותן מטה עם הגאות, ואחרי כמה שעות מעלים אותן עמוסות בפרי הים.

עוד מעט תרד השמש, ולקראת השקיעה נעשית הרחבה הפתוחה המשקיפה אל המים הרבים פעילה במיוחד. עשרות משפחות נוהרות לשם, שלושה דורות יושבים יחד על חוף הים: מעיפים עפיפונים, קצת צוחקים, קצת רבים, מפצחים משהו, מכרסמים משהו, ובעיקר שולחים מבט לעבר קו האופק – אל אחד הנתיבים הקדומים שקישרו בין מזרח ומערב.

עוד מידע על טיול להודו

לקריאה נוספת:

קוצ'ין – בעקבות היהודים של דרום הודו 48 שעות מרגשות עד דמעות עשה אריה רוזנברג בעיר קוצ'ין ובכפרים שבסביבתה בחיפוש אחר בתי כנסת ובתי קברות יהודיים. בידיים רועדות הוא תלש צמחייה עבותה ופתח עבותה ופתח דלתות עץ נעולות כדי לחשוף את שרידיה של קהילת יהודי קוצ'ין המפוארת לכתבה המלאה >>

הפוסט קוצ'ין: על נהרות קראלה הופיע ראשון במסע אחר

לאורה היחיד של מנורת ענק בעלת היחיד של מנורת ענק בעלת פתיות בהירות ומרצדות, נכנסים שני עובדי במה ב"דהוטי" צחורים ללא רבב. הם אוחזים ביניהם יריעת בד ססגונית מתוחה המשמשת כמסך.

ההתעניינות, הדרמה והמתח מעפילים לשיאם כשקהל הצופים הדרוך מבחין בנצנוצים של כתר זוהר, פנים רציניות, ציפורניים ארוכות,פנים עטורי ניבים ארוכים המשמעים צרחות מכושפות ופתאום, יד ענוגה עם ציפורניים כסופות המופיעה בראש המסך ומורידה אותו בתנועה גסה, כדי לחשוף את הדמות הראשונה של הדרמה. בדרך מפתיעה זו מתחילה הצגת הקתקאלי, שלעיתים נמשכת כל הלילה, ולעיתים אף יומיים או יותר. הפתילות הבוערות מהבהבות, הצללים שמטילה השלהבת מצטרפים למחול, עשן המתמר בעדינות מהעששיות עוד מגביר את אווירת הקסמים. קתקאלי חדל כמעט להיות דרמת מחול ומפנה מקומו לפולחן קדומים.

מתנת האלים
"קתקאלי", דרמת המחול של מדינת קראלה שבדרום הודו, היא מיוחדת במינה מבין צורות המחול של הודו, והיא ללא ספק אחת מתיאטראות הדמיון המפוארים והחשובים ביותר במסורת האומנותית של הודו. כתיאטרון מסוגנן לעילא וזירת עימות בין האלים והשדים, הוא מהווה ייצוג אמיתי ל מסורת תיאטרלית קדומה על ערכיה הייחודיים, מסורת שבה נתפסת הדרמה כשירה חזותית והביצוע התיאטרלי כחגיגה רוחנית לעיניים.

מסורת תיאטרלית עשירה ופורחת זו, שמקורה עוד לפני הספירה, נותחה והוגדרה ביצירה הדרמטורגית האנציקלופדית "נאטיאש-אסטרא" המיוחסת לחכם בהאראטה, בערך במאה הראשונה לספירה. הדרמה, על פי התיאוריה האלוהית, כפי שנדונה ביצירה זו, היא מתנת האלים. שלושת אלי השילוש ההודי מעורבים ביצירתה ובהתפתחותה. בראהמא יצר את אומנות הדרמה, שיווא תרם לה את יסוד המחול, ווישנו פיתח את צורת ההגשה. הדרמה הראשונה שבוצעה היתה מלחמה בין האלים והשדים, המיצגים את כוחות הטוב והרע. בימת הקתקאלי, על תכניה העלילתיים והפּוּרַאנִיים (מיתולוגיה הודי), ממשיכה להוות זירה של המאבק הנצחי הזה בין "סאט" לבין אסאט, הטוב והרע. אלים ושדים, מלכים וגיבורים, שוב ידרכו על האדמה בכל הדרם.

רקדן קתקאלי מתאפר לפני ההופעה. מלאכת האיפור המסובכת אורכת שעות אחדות ודורשת דייקנות ומסירות | צילום: חנה סץ

הצופים מצפים להיות מועתקים ממקומם אל תוך מחזות של עוצמה דרמטית עילאית, בה אין מנוס מכך שהאמת תנצח את השקר, בה הטוב תמיד מכריע את הרע.הכוחות המנוגדים ייאבקו ביניהם בקרבות איתנים וניצחון הצדק יופגן לעין כל. באמצעות הקלידוסקופ של הצגות הקתקאלי- כ-50 מחזות ברפרטואר השוטף.

הקונפליקט הוא הנושא הבסיסי של התיאטרון ההודי, והוא מוצא את ביטויו בסוגים שונים של תיאטרון מסורתי פולחני. הנושא קובע את העיצוב הדרמתי ואת מבנה ההצגה. למבנה מתכונת אחידה עם שלבי התפתחות מוגדרים למדי: השלב הראשון הוא שלב ההתנגשות, השני הוא שלב התגרות, השלישי הוא הקרב והסצנה הרבעית והאחרונה – ניצחון הטוב על הרע. סצנת הקרב, בצורות שונות, היא דרמטית ביותר,כשהכוריאוגרפיה שלה מפותחת מאוד ומשפעת לעיתים קרובות מאמנות המלחמה של האזור.

קתקאלי גם מייצג נאמנה את מסורת התיאטרון ההודית השמה את הדגש על אמנותו של השחקן. המונח ההודי "אַבְּהִינַאיָא" למושג "משחק", מקיף יותר ובעל משמעות עמוקה בהרבה מהמונח המקביל בשפות המערביות. ה"נאטיאשאסטרא", מסווג אותו לארבעה היבטים הקשורים זה בזה: "וַאצִ'יקָא" (מילולי), "אַנגִ'יקָה" (תנועת גוף), "אַהַאריָא" (תלבושות ואיפור) ו"סַאטוִויקָא" (הבעת רגשות ומצבי רוח). גישה כוללת ומשולבת זו לאמנות המשחק היא, היא שמציינת ומייחדת את מסורת התיאטרון ההודית. הקתקאלי מתעלם מן ההיבט המילולי ומפתח את יתר שלושת ההיבטים תוך מיצוי מלוא האפשרויות.

מעבר למשמעות הלשונית
הטקסט מסופר על-ידי שני מדקלמים התופסים מעמד חשוב מאוד בלהקת הקתקאלי. הדקלום וסיפור האהבה הם המרכיבים הבסיסיים של הקתקאלי והם שזרעו את זרעי התפתחות אמנות התיאטרון בהודו. בקתקאלי משוחרר השחקן משלטונה העריץ של המלה ואמנות התיאטרון נהנית מעצמאות מלאה ומתבצעת לפי תפיסה ועיצוב טהורים בתכלית.

השחקן, מבלי להוציא הגה, מתרגם את השירים המדוקלמים לצורות "מודרא" (תנועות ידיים) סימבוליות, המהוות את האלף-בית של שפת המשחק. 24 צורות ה"מודרא" הבסיסיות, עם מגוון תמורות וצירופים, מוכפלות לכדי 700 תנועות המוסרות רעיונות ובמבטאות עצמים, מעשים ורגשות.

תנועת הידיים אינם סתם תמרון של שורש היד, כף היד והאצבעות, אלא מהווה נקודת פסגה באמנותו של השחקן. היא מקבלת הדגשה וזירוז על-ידי תנועת עיניים והבעות פנים, ומשנה עוצמה מתוקף ישותו של השחקן. יתר על כן, תנועת הידיים שיסודה בפולחנים וטקסים, מצטיינת באופי פולחני וסמלי חזק.

ה"מודרא" הפשוטה והראשונית ביותר היא ה"פאטאקא" (דגל) שבה ידו של הרקדן, במצב פתוח והקמיצה כפופה בבסיסה, מבטאת (כשהיא מבוצעת בשתי הידיים ובתנועות הגוף המתאימות, הבעות פנים ותנועות גלגלי העיניים, העפעפיים והגבות), כ-50 עצמים, פעולות ורעיונות שונים – כגון שמש, ענן, פיל, גל ושלום. אבל הקשר בין המלה והבעת הפנים אינו מלולי אלא פרשני. הבעת הפנים אינה מהווה העתק של תפקוד המלה. בבחנו את כל תחום המלה, בפרשו את גווניה ותת-גווניה השונים, מעבר לגבולות המשמעות הלשונית, מרחיב השחקן בהרבה את משמעות ומרומם את התוכן הרגשי של המלה. הבעות המסמלות עיניים יפות, רגשות אהבה, לילה עטור כוכבים וגן פורח, עשויות לתת השראה לשחקן דגול להתרכז בהן, לאלתר ולשכלל; והוא עלול להזדקק ל 30 עד 40 דקות כדי לבטא רעיונות ועצמים אלה.

האימפרוביזציה בקתקאלי יצירתית ומסוגלת להחדיר תנופה בהצגה המוגבלת בעיקרון, למסגרת נוקשה ומוגדרת. אף שניתנת לשחקן הנחיה מסויימת שמקורה במסורת לגבי צורת ההבעות, רשאי השחקן לנוע בתחום המסגרת הפורמאלית , לאלתר ולבנות על מצב ורגש נתון לפי מידת כישרונו. רגעים אלה של חריגה מהמסגרת הנם רגעים היצירתיים ביותר מבחינת השחקן, והם אלו המעוררים התרגשות אצל הצופה המצוי בסוד העניין, ומתבונן במעקף הנועז של השחקן בהרגשה מוגברת של צפייה השתאות וחדווה. אמנות כזו, שיסודה בשלמות מוחלטת, מעמידה למציגיה דרישות של מאמץ עילאי.

השחקן חייב להגמיש את גופו לחלוטין ולהיפוכיו לחומר הפלסטי העילאי להתבטאותו האמנותית, משום שקתקאלי הוא אולי צורת המחול היחידה שבה הגוף כולו, על שלדו ושריריו, ואף עד שריר הפנים הזעיר ביותר, משמשים להצגת ביטוי רגשי. נובע מכך שהשחקן זקוק לשליטה מושלמת משום שהוא עצמו משמש כלי המוביל התרגשות פנימה, המוקרנת כלפי חוץ בכישרון בהפגנת אושר.

לכל עיצוב וצבע יש משמעות המעידה על הדמות שהאמן מגלם | צילום: חנה סץ

אמנות הלחימה העתיקה
ההכשרה הראשונית בטכניקת הקתקאלי מתחילה בגיל עשר. החניך לומד אצל הגורו שלו תקופה של שבע או שמונה שנים כדי לרכוש שליטה בטכניקות הבסיסיות. הטכניקה הקשה של המחול מוחדרת לתוך מערכת גופם של הצעירים בתהליך עיסוי, תרגול ואימון טכני, שתוצאתו גמישות בלתי רגילה של הגוף.
כמו-כן מושגת יכולת תפעול העיניים ושליטה על כל שריר ושריר הפנים אשר, בשילוב עם גמישות האצבעות, מעניקה לרקדן אוצר של דרכי ביטוי שאין למעלה הימנו. את הקתקאלי מבצעים גברים בלבד. המנהג מחייב שתפקידי נשים יגולמו בידי גברים, ומפלא כיצד צעירים אתלטיים אלה מסגלים לעצמם את הקסם והגנדרנות של יעלות חן.

בהתפתחותו, וגם בשיטות והטכניקות של אימון השחקנים, ניזון הקתקאלי במידה רבה מן המערכת הכוללת של עיסוי, טיפוח הגוף והתעמלות של ה"קאלאריפאיאטא", אומנות המלחמה העתיקה של מדינת קראלה. הקשר ההדוק בין אמנות המלחמה והמשחק, ותרומתם לאחדות מצורות התיאטרון המפותחות ביותר, הוא תופעה אסיאתית מופלאה. הקתקאלי של קראלה , ריקודי ה"צהאו" של ביהאר, בנגאל ואוריסה, ריקודי המסכות "כהון" של תאילנד,הקאבוקי של יפו ואופרת פקינג של סין, כל אלה שורשיהם באומנויות המלחמה.

מעניין לציין שהמקום שבו מקבלים אימון בקתקאלי נקרא גם הוא קאלארי. עיסוי, בשיטתו המדעית ביותר ומערכת שלמה של טכניקות ושפע של תרגילי רגליים, מהווים חלק מיסודות אימון הקתקאלי היונקים ממסורת הקאלארי. טיפוח הגוף בנוסח קאלארי נועד לטפח שיווי משקל, שליטה, מרץ וגמישות של הגוף, ואלה הן התכונות שעל שחקן הקתקאלי לטפח. התנועות הזריזות של שחקן הקתקאלי, תנוחותיו הנמרצות והנשלטות בצורה עילאית, ומחזות הקרב, כולם מבוססים על על קאלארי בשינויים מזעריים.

התופעה המדהימה ביותר של הקתקאלי ממבט ראשון היא אכן התלבושות, הקישוטים ואיפור הפנים. מאחר שנושאי העלילה לקוחים מתוך ה"מאהאבהאראטא", ה"ראמאיאנא" וה"פוראנאס", אין זה פלא שבקתקאלי נתקלים בדמויות כגון אלים, אצילים, שדים, שוכני יערות, ציפורים אגדתיות ונחשים, מפלצות, נשים, משרתים וברהאמינים. הסיווג לפי טיפוסים ולפי האיפור מסמל את תכונותיה של הדמות והטכניקה הזו, במונחי צבע ועיצוב, מהווה צורה מושלמת של אמנות בזכות עצמה. אמנות האיפור היא מקצוע העובר בירושה ומומחים מקדישים שעות לכל פנים, בשלחם את השחקן לזירת המשחק כהוא צועד בכבדות, כמי שכפאו שד.

מופע קתקאלי. הסיפור מסופר דרך תנועות ידיים, עיניים והבעות פנים

סאטוויק, ראג'אסיק וטאמאסיק
טיפוסי הדרמה נחלקים בין השאר ל"סאטוויק" במובן הצדיק, כדוגמת האלים וגיבורי האגדות; "ראג'אסטיק" – הדמות הרגשנית על חמדנותה ותאוותיה, ו"טאמאסיק" שהם היצורים הרעים, הפראיים, החשוכים והמושחתים, אשר צפורניים ארוכות וניבים בולטים ואימתניים מוסיפים למידת פראותם. חלוקה זו של חלוקת תפקידים נועדה לאפשר לשחקן להשיג דיוק רב ושלמות של אמנותו, בהרשותה לו להתמחות בתפקיד יחיד או בתפקידים אחרים. למשל, קרישנא וארג'ונא הם "סאטוויק" ולכן המתכונת הבסיסית של הצבע בקבוצה זו היא הירוק. עצמות הלחיים וקו הלסת והסנטר מרוחים במשחה של ירוק-אפונה בהיר המסמל טוהר פנימי, גבורה והתעלות מוסרית.

השפתיים נצבעות באדום בעיצוב מקובל. הגבות מסוגננות בצבע שחור והעיניים מוארכות. המצח נצבע בסימנים וקישוטים מיוחדים בלבן , אדום או שחור. את הפנים מקיפים בזר לבן של "צוטי", ממרח של אורז מעורב בסיד. זה נמרח לאורך צדי הפנים ולאורך הלחיים כדי להעניק לפנים חזות ישרה. כיסוי הראש נוצץ ומסנוור, מעץ מגולף, מקושט בציורים ומצופה בעלי זהב, ומשובץ אבני חן, מאציל על לובשו הוד מלכות שלא מן העולם הזה. העיניים מואדמות בזרעי חציל תחובים תחת העפעפיים. האפקט הכללי מוסיף ליופי המוזר אך הדרמטי של הפנים. האיפור הכבד והמסובך מזכיר את המסכות של ימים עברו ונועד להדגיש את שינוי ההבעה של הפנים.

רק כאשר הפנים נצבעו כדבעי, אמור השחקן לעטות את התלבושת הכבדה המורכבת מחצאיות לבנות מרובות קפלים המתנפנפות ברוח (עשויות מ-50 מטר בד), את הטוניקה ארוכת השרוולים עם חושן מקושט באדום, ומטרים על מטרים של שובלי עיטור מבד ובקצותיהם שושנים. תלבושת אלו משוות לשחקנים מראה גדול ועל אנושי , אם כי באופן משחקם מזכיר לנו לפעמים את שברירותם כבני אנוש. דרך הילוכם מלכותית ומסוגננת ועצם הופעתם מרמזת על עולם של חזון ושירה.

הופעת קתקאלי. השינוי הבולט שחל עם השנים הוא מעבר מחצר המקדש לבית תיאטרון מודרני | צילום: Sriharsha Ganjam,GFDL

מן המקדש לעולם התיאטרון
בעוד הקתאקלי כמסורת חיה מעודד ניסויים, הרי צורת הגשתו עוברת שינויים. שינויים אלה, מבחינות מסוימות, פוגמים באיכות האסתטית, אולם הקתקאלי, מתוך תכונות החיות שבו, יכול לספוג זאת בסיגולים הולמים. יש בו קיבולת עצומה להטמעת אלמנטים מגוונים. השינוי הבולט שחל בצורת ההצגה הוא המעבר מחצר המקדש לבית תיאטרון עירוני מודרני.

שינוי זה של תנאי ההצגה השפיע על הקשר בין השחקן לקהל הצופים. בכפותו כיוון פנים אל פנים, הוא גורם לצופה לצפות בהצגה ממושב קבוע ובזווית יחידה, בעוד שבמהדורה המסורתית הציגו השחקנים בשטח קטן בגובה הרצפה כשהצופים יושבים משלושת הצדדים בקרבה הדוקה לשחקנים, ולעיתים רואים את ההצגה מנקודות שונות. ריחוק השחקן מן הקהל בתיאטרון המודרני נטל את ההנאה ממראה הבעות הפנים, את האינטימיות ואת שיתוף הקהל בהצגה. חצאית הענק התפוחה של השחקן הקתקאלי , שכה הולמת את תנועותיו ובתנועותיו בהצגה בגובה הרצפה, נראית מגושמת עד כדי גיחוך מעל בימה מורמת.

טכניקה כגון זו של מחול הקתקאלי, המתרכז באמנותו של השחקן הנעזר בתנועות סמליות של הידיים, העיניים והבעות פנים, נועדה לקהל קטן ומנוסה. כל האסתטיקה של אומנות המשחק בנויה על השפעת גומלין חיה ויצירתית בין השחקן לצופה. השימוש באורות חשמל בהירים הוא גורם נוסף שהשפיע במידה רבה על מהות ההצגה המסורתית ועל ההנאה והחוויה האסתטית.

בהצגה הנערכת בחצר המקודש בסגנון המסורתי, מקור האור היחידי הוא מנורת פליז גדולה,וכשהמורה מהווה נקודת מוקד, השחקנים באיפורם המסורתי מתנועעים בחצי אור וחצי חשכה פתילות הכותנה המרצדות עוד מגבירות את האיכות המיסטית של ההצגה. גם האיפור הכבד דמוי המסכה על צבעיו הסמליים ועיצובו המורכב, ולבוש הראש על מראותיו הנוצצים, מתבלטים במיטבם באור העמום.

השינוי העיקרי בטכניקה של ההצגה הוא הנוהג החדש של הצבת כף הרגל על הרצפה, בשונה מהשיטה הקדומה של תנוחה יסודית מלבנית עם ברכיים כפופות כלפי חוץ כשמשקל הגוף נשען על צדי כפות הרגליים ולא על הסוליות. שנוי זה השפיע לרעה על כל עיצוב הכוריאוגרפי של הקתקאלי. התנועה המסורתית ומצב כף הרגל נתפסו כפועל יוצא מהחצאית הענקית התפוחה ותנוחת הרגל. היא שיוותה למבנה הכוריאוגרפי הופעה סולידית ומסיבית ההולמת ומאזנת את הלבוש הכבד של הראש ושאר אביזרי הלוואי של השחקן.

שינויים אלה בתנאי הבמה, שאין מנוס מהם כאשר ההצגה הועברה מהקדש לבימה חזיתית בסגנון העירוני מחייבים יתר תשומת לב ומחשבה לקליטת האלמנטים החדשים. על מנת לשמור על אותנטיות של המסורת והיפי והאסתטיקה של הצגת הקתקאלי, יש צורך חיוני לעודד עריכת הצגות רבות תחת כיפת השמיים בסגנון המסורתי, אף במרכזים עירוניים, בייחוד לאור מיעוט ההצגות במקדשים. מצער הדבר שאף מועדוני הקתאקאלי של קראלה מגישים מהדורת קתקאלי מקוצצת של שעתיים באולמות תיאטרון מכוערים אם תאורת במה לקויה.

הצבע הירוק בהיר שבו צובעים את הפנים מסמל טוהר פנימי וגבורה | צילום: Jogesh S, flickr

הקתקאלי מותיר מקום לחידושים ועבודה ניסיונית, עם כי החוקים הנוקשים אינם מקלים על מלאכת החידוש. בכל זאת, מאז תחייתה המחודשת של אומנות זו עם ייסוד ה "קראלה קאלא מאנדאלאם" ב-1930, נעשו נסיונות אחדים. במרוצת כ-15 השנים האחרונות, חוברו והופקו מחזות קתקאלי בנושאים חדשים כגון בודהא וישו הנוצרי, וכמו כן יצירות דרמטיות כמו דרמת המחול טגור, "צ'נדליקה". אלה נעשו ברובם בעזרת מענקים ממשלתיים על ידי מרכז הקתקאלי שבסיסו בדלהי.
קתקאלי הוא תיאתרון נשגב של דמיון, שירה והבעות סימבוליות משום שהוא תיאטרון של אגדות שהן נחלת הכלל. מיתולוגיות ואגדות אלה הן שהעניקו את החומר הענייני שצמח מהן ומהווה חלק מהן. הניסיון היחיד שמצטיין ביצירתיות ומשמעות נעשה בידי המחזאי והבמאי כ.נ. פאניקאר ששילב אלמנטים מסויימים של תנועה ומוסיקה של קתקאלי בהצגות הסנסקריט שהפיק.

קתקאלי אמור לעודד המשך יצירה ניסיונית ויהיה אליו להסתגל למצבים חדשים ולתנאי הצגה משתנים, אבל אליו לשמוח גם על היופי והאוטנטיות של צור מחצבתו, אחרת יאבד את נשמתו.

מידע על טיול להודו

הפוסט קתקאלי – תיאטרון המחול ההודי הופיע ראשון במסע אחר

מעולם לא דמיינתי שבמהלך המסע שלי בהודו אבקר באשרם. זה לא היה בתכנון. אמנם יש בי צד רוחני, אבל אין לי סבלנות לשבת ולעשות יוגה או מדיטציה כל היום. ודאי שלא ציפיתי שיום אחד אמצא את עצמי  כורעת ברך על במה לעיניהם המעריצות של 10,000 הודים, ומקבלת חיבוק מגורו הודית. אנחנו נמצאים במדינת קראלה שבדרום הודו. מדינה ירוקה, טרופית וקסומה, השוכנת לאורך החוף הדרום מערבי של הודו, לגדות הים הערבי. במשך השנים הילכו נופיה – במיוחד תעלות המים המפורסמות שלה, ה-backwater, סבך עצי הקוקוס ורשתות הדייגים – קסם על יוצרים וסופרים והיוו השראה לאגדות וסיפורים רבים. קרלה, המחולקת ל-14 מחוזות שונים, מתפרנסת ברובה מתיירות. היא נחשבת לאחת המדינות העניות ביותר בהודו, אבל היא גם המדינה היחידה בהודו שבה אחוז יודעי קרוא וכתוב שואף כמעט למאה. בנוסף היא עשירה גם במשאבי טבע: חופים לבנים ושלווים, מטעי קוקוס, כפרים ציוריים, תרבות ייחודית ומאכלים שהם ממש חגיגה לחיך, מקדשים וארמונות יפהפיים, שמורות טבע ומקומות קדושים, ויותר מכל – תושבים חייכנים ומכניסי אורחים. מפות ומדריכים מודפסים ליעד מרכז ודרום הודו, בהנחה לגולשי מסע אחר! תעלות המים המפורסמות של קראלה. נוף מהאגדות מרחבי קוקוס אינסופיים באחר צהריים לוהט באמצע חודש פברואר, בתום שבע שעות נסיעה פתלתלה, הגענו – חמישה תרמילאים ישראלים עייפים ומיוזעים – ל-Allepey Alappuzha. זוהי עיירה אפרורית ונטולת כל ייחוד השוכנת על גדות תעלה, ששני הדברים היחידים שהיא מציעה לתיירים הם הפלגה בתעלות המים ו"מירוץ סירות הנחש", המתקיים פעם בשנה. את הלילה העברנו בגסט האוס צנוע בין רפתות הבאפלו, מלא מקקים ויתושים. בבוקר, לרווחת כולנו, כבר היינו בהפלגה. אפילו טרטור המנוע ושלושים תיירים אירופאיים שישבו על גג הסירה לא הצליחו להפר את השלווה, ואנחנו התמסרנו לנוף מארץ האגדות שנגלה לעיננו: תעלות מים צרות נשפכות אל אגמים רחבים, לגונות, מטעי קוקוס ומנגו, בקתות קש ואבן, עדרי באפולו, להקות ענק של עופות מים, סירות דייגים ורשתות דייג סיניות הפרושות לאורך התעלה. מגיעים לאשראם שני המגדלים הוורודים שהזדקרו מתוך העצים כעבור חמש שעות של הפלגה, לא הותירו מקום לספק – הגענו לאשרם. הסירה עצרה ואנו ירדנו אל רחבת הכניסה. מאמינה חביבה המקורבת ל"אמא" ערכה לנו סיור קצרצר מלווה בהסברים על ההתנהלות במקום. כמו כן שפר גורלנו וקיבלנו אסימון – כרטיס שאיתו אנו עומדים בתור לקבל חיבוק. היה זה היום האחרון של ה"אמא" באשרם. למחרת היתה אמורה לצאת לסיבוב הופעות ברחבי הודו, כשהיא מלווה באלפי מאמינים. באותו היום הספיקה לחבק 10,000 איש. אל האשראם אפשר להגיע גם בחבילת תיור של תעלות המים של קרלה באשרם עצמו חלים כללים נוקשים: חל איסור על הפגנת חיבה בפומבי (שלא לדבר על סקס), חל איסור מוחלט לצלם, ויש להתלבש בבגדים צנועים – עדיף בצבע לבן. המקום מצויד כמו דיסנילנד קטן ומציע מגוון רחב של שירותים: שיעורי מדיטציה ויוגה, מבחר קורסים, מתחם חנויות למזכרות, מבחר מסעדות צמחוניות, שוק פשפשים ועוד. מכל המקומות שבהם ביקרתי בהודו, זה המקום האקולוגי היחידי שראיתי: המבקרים מתבקשים להפריד את האשפה לסוגיה – פלסטיק, זכוכית, ניירות וכדומה – ולשמור על הניקיון. בנוסף עומדת לרשות המבקרים ברזיית מים מטוהרים שבה ניתן למלא בקבוקים בחינם. מאגר בלתי נדלה של אהבה סרי מאטה אמריטאנאנדאמאי היא אחת הנשים היחידות בהודו המשמשות כגורו. מאות אלפי מאמיניה ברחבי העולם מייחסים לה כוחות על אנושיים ומאגר בלתי נדלה של חמלה ואהבה, אותו היא חולקת עם בני האדם ברחבי העולם, באמצעות חיבוק. במשך שלושים שנים הספיקה לחבק יותר מ-26 מיליון בני אדם. היא נולדה ב-1953, למשפחה בכפר דייגים עני וחוותה ילדות קשה ומלאת סבל. כבר מגיל צעיר נחשבה לילדה מיוחדת, וחשה דחף עז לנחם בני אדם שחווים כאב וקושי. כשהגיעה לגיל עשרים החלו אלפים לזרום לביתה כדי לקבל חיבוק מרפא. מאוחר יותר נבנה האשרם המיוחד, שכיום מיושב בכ-1,800 דיירי קבע – מאמינים, נזירים, מתנדבים – וכן מבקרים זמניים. פעילותה כוללת בניית בתי חולים, בתי תמחוי וחלוקת מזון, חינוך (מכללת Amma), פרויקט שיקום שכונות, סיוע לקשישים ומחקר רפואי. עוד על האשראם, האמא המחבקת והפרוקיטים השונים שבהם היא מעורבת  באתר האינטרנט. המגדלים הוורודים של האשראם מבצבצים מתוך הצמחייה ממתינים לחיבוק בשעה שמונה בערב, אחרי ארוחה צנועה של אורז עם ירקות (האשראם כמובן צמחוני), המתנו בצייתנות בתור לחיבוק. האמא המחבקת יושבת על במה ומסביבה מצטופפים מאמיניה, כל אחד רוצה לחסות בצילה: נזירים ונזירות מגולחי ראש לבושים לבן, תיירים סקרנים ומקומיים נלהבים. כשהיא ישובה על כס מלכות, מחלקת האמא חיבוקים בני עשר שניות וברכות לכל מי שחפץ. ואל כל אלה מצטרף ה"אום שירם ג'יאה ראם… סצ'ה הארי צ'רי פורה פורם, שיווה הם שיווה הם…." שמתנגן לו כך 24 שעות ברציפות במתחם האשרם. שני תורים ארוכים משתרכים עד לבמה – תור לגברים ותור לנשים. זוגות נשלחים להמתין בתור של הגברים. ההתקדמות היא איטית ורק כעבור שעתיים מגיע תורי לקבל חיבוק. התרגשות גדולה עוטפת אותי כשאני עומדת מקרוב ומתבוננת בה. היא זורחת. היא אמנם מתקרבת ל-60, אבל פניה – כשל ילדה קטנה. תמימות וללא אף קמט. עוד שני חיבוקים והגיע תורי. שתי מאמינות מתנדבות שואלות אותי: באיזו שפה אני מדברת. אומרים שהאמא יודעת להגיד כמה משפטים בכל שפה. שהיא מקבלת מסרים בשביל אנשים בשפה שלהם. סרטון, שהופק על ידי ארגון Amma, על האמא המחבקת ופועלה למען הנזקקים בזרועותיה של אמא הגיע תורי, שתי מאמינות אוחזות בכתפיי: "תכרעי ברך, ונגבי את הלחי שלך מזיעה". כיוון שהאמא מחבקת מסה של אנשים בכל יום, נאמניה מקפידים על הגיינה. "מה את רוצה לשאול את אמא?", הן שואלות אותי. "לא חשוב", אני משיבה, "כל מסר שיבוא". כשאני על ברכי, מרחק שני סנטימטרים ממנה, היא מחבקת אותי ולוחשת משהו באזני. ככל שאני מתאמצת להבין מה היא לוחשת, אינני מצליחה. בדיעבד, לאחר שקצת התרועעתי עם מקבלי חיבוקים באשרם, הצלחתי להבין את דבריה: "My dear doughter, dear doughter". כעבור עשרים שניות, ולאחר שהספיקה להטמין בכף ידי נייר קטן מקופל בקפידה וסוכרייה, גורשתי מכס המלכות. "Amma didn't have any special message", אומרות לי המתנדבות ומושיבות אותי על הרצפה לצדה של המחבקת. פס ייצור: המתנה, חיבוק וברכה, ישיבה לצד המחבקת לכמה דקות, רק כדי לקלוט את האנרגיה. את האפקט של החיבוק לא הרגשתי באותו הערב אלא רק כעבור שבוע: משהו בלב נפתח. ואגב, בתוך הנייר המקופל שקיבלתי הייתה אבקה אפורה שההינדים מורחים אותה על המצח, לברכה. את האבקה שקיבלתי נתתי מתנה להודית חביבה שלא הספיקה לקבל חיבוק באותו ערב. בשלוש וחצי ביום המחרת הסירה אספה אותנו והמשכנו להפליג לכיוון קולאם. הנוף התחלף: תעלות המים הפכו לאגמים והתמזגו כעת עם הים הרחב. במהלך השעתיים וחצי הבאות שטנו בתוך שדרה ארוכה של רשתות דייג סיניות, לאורה של השקיעה האדומה. לקריאה נוספת: הודו – בקיבוץ שיתופי אקולוגי אורוויל הוא יישוב שיתופי אקולוגי עם אוריינטציה רוחנית, שהוקם לפני על חלקת אדמה זנוחה בדרום הודו. במקום חיים הודים לצד תושבים ממדינות נוספות, והוא משמש כר פורה לניסויים בתכנון ובאדריכלות המתאימים לרעיונות האקולוגיים. ויש כמובן גם הקשר יהודי וישראלי לכתבה המלאה >

הפוסט דרום הודו – באשראם של האמא המחבקת הופיע ראשון במסע אחר

בשנת 1498 הגיע ואסקו דה גאמה, מגלה הארצות הפורטוגלי, לחופי מדינת קראלה שבדרום הודו, ובכך חנך לראשונה נתיב ימי לתת היבשת ההודית. אבל הקשר של קראלה, בקצה הדרומי-מערבי של הודו, אל הים הוא עתיק יומין, הרבה לפני שדה גאמה נחת בחופים היפים.

רכס גאטס המערבי, שעובר בגבולה המזרחי של קראלה, גרם לתושביה להפנות את פניהם מערבה – אל הים הערבי. 600 ק"מ של חופים מנוקדים בכפרי דייגים מסורתיים, שגם היום, כמו לפני אלפי שנים, תושביהם יוצאים לים בסירות קטמרן עשויות מעץ. למעשה, מקור השם "קטמרן" הוא מהשפה הטמילית המדוברת באזור: קטה פירושו לקשור, מראם הוא עץ. תמונות מחייהם של תושבי קראלה, ובעיקר של הדייגים בסירותיהם הייחודיות אפשר לראות בסרטון הבא:

הפוסט דרום הודו – דייגים בקראלה הופיע ראשון במסע אחר