קמפלה - מסע אחר

קמפלה, אוגנדה – בעולם הבא אין בירה

Simi Schauer — Tue, 05 Apr 2016 19:27:29 +0000

בחדר אפוף ריח העשב המתוק, בקומה השנייה של אל'ס בר (Al’s Bar), בקמפלה הלילית, שר לנו הבחור השחור את "אל המעיין, בא גדי, בא גדי קטן". בעברית במבטא סווהילי. אפלולי היה שם כמו כל הלילה של קמפלה, כמו כל אוגנדה, כמו כל יבשת אפריקה שכונתה פעם היבשת האפלה. חשיכה לא רק של אין־פנסים, אלא גם כסוג של מסתור, כהלך נפש, כדרך חיים. אור מועט בא ממכונת הבלק ג'ק שניצבה בפינה ומשולחן הפול שזרח באורו הירוק. מהקיר ממול בקע זוהר כחול מחלון הכוך של הדי.ג'יי, שהשקיף על החצר הפנימית של הבר. גג קש מעל הבר ושמים פתוחים מעל הרחבה, כך שהגשם הטרופי שירד באותו הלילה ניתך על הרוקדים. אחר כך שר הבחור את "ארצנו הקטאנטונאת". הנערות צחקו. היו שם שמונה קמפלאיות שנקהלו סביב האורחים, חגות סביב הדבש. נערות הפּּוּל, ילדות כפר שבאו לכרך היחיד של הארץ, עבדו חודשית, תמורת סכום שווה ערך לארוחת ערב של תייר, במפעל בִקבוק של קולה. פוטרו, נפלטו ועתה ממלאות את המועדונים של רובע קָבָּאלָגָאלָה (Kabalagala), באות בכל לילה למקום כמו אל'ס בר או קפיטל פאב (Capital Pub), או לכל בר אחר שיש בו לבנים וזרים אחרים, בשביל לשתות בירה, כדי שמישהו יקנה להן בקבוק או המבורגר או משחק בפּּוּל. האמריקאי אמר לי שאין כמו הפּּוּליוֹת של קמפלה – והוא ידע לשחק. רוכנות על השולחן הירוק באור החזק היחיד במקום, ישבנן פונה אל היושבים סביב, הן משלחות את הכדורים ישר לחוריהם, במיומנות של לילות רבים.

הבחור ששר "בא גדי, בא גדי קטן" ישב ועישן והיה מעורפל. הוא הגיע ממלון שבנוי על הר במקום שבו היתה צריכה לקום המדינה הציונית על פי תוכנית אוגנדה, ולמד לשיר מישראלים שעברו דרכו. בכל מקום אנחנו משאירים עקבות, שיר או כתובת חרוטה או מאכל. הוא שר וסיפק לנו את הסחורה היחידה שהיתה לו באותו הרגע: שמחה. כולם צחקו בחדר: התיירים, המקומיים, הבחורות. אחת מהן, מורין, שלשונה פיוטית כלשון משוררת, עלתה על השולחן לרקוד בפראות לצלילי הדי.ג'יי. "יום לפני כן", כך אמרה לנו, "מת התינוק שלי, בגיל חודש. קמתי בבוקר והוא היה מת. ואם אבכה, ואם אהיה עצובה – יחיה התינוק?" מה תענה למורין ביבשת שבה המוות הוא שכן מוכר, היכן שכל אדם שמיני עלול למות מהמחלה שהם קוראים לה "סְלים", שמשמעו רזה, ואנו קוראים לה איידס?

מפות ומדריכים מודפסים ליעד אוגנדה,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

הלילה הוא תעשייה
קמפלה יודעת לשרוד באור היום, לעבור כל צרה ומחסור, ולשמוח בחושך. ביום היא שוקקת חיים של חיפוש מחיה. כל קמפלאי והקומבינה שלו לעבור את היום. שווקים מלאים בשר ואבטיחים, שמשיות, נעלי ילדים, תינוקות תלויים על כתף אמם, ערימות אננס, גלים של בננות, ים של חגבים צלויים, הר של עגבניות לוהטות כאש, מפל של

נערות הפול, הבאות לברים שיש בהם זרים, כדי שמישהו יקנה להן משחק בפול. רוכנות על השולחן הירוק, הן משלחות את הכדורים לחוריהם במיומנות של לילות רבים

קטניות, שמלת נשף לבנה על ישישה צמוקה ומלאת חיים. ביום קמפלה היא כפר עצום שהיה לעיר בירה לפני יותר מארבעים שנה, ועדיין האדמה מבצבצת בו מכל פינה, בין בנקים לכמה גורדי שחקים ובקתות בוץ. בלילה היא חושך מלא סימנים ואורות קטנים. אין פנסי רחוב, אין אור מחנויות. רק יורד הערב, וקמפלה שוקעת באפלה מוארת מאה עששיות מוכרי סיגריות, אלף נרות מתקני פנצ'רים, אלף מדורות מוכרי בשר על האש ומשווקי מצתים וקונדומים. "הלילה הוא תעשייה בקמפלה", אמר לי הכתב קפושנגה. המועדונים, המסעדות, הדיסקוטקים, המוכרים בכניסות, החנויות שפתוחות עבור המבלים כל הלילה, נהגי המוניות, הנהגים של טוסטוסי הבודה־בודה, הנערות, השומרים, המאבטחים. שומרי הרכבים החונים, הנער מוזס שדואג שלא יגנבו את מראת הרכב ליד ספיק הוטל (Speke Hotel). כל מה שקם לתחייה בלילה. הבירה שזורמת פה כמו מים, "כי בעולם הבא", כמו ששרה להקת ג'נרל מָגָאבִּי, "אין בירה. לכן אנו שותים אותה פה. ובגן עדן, כשנגיע, נשבח את אלוהים". מי שאין לו כסף לבירה לועס גת, שנקראת פה מָרוֹנג'י. זה גדל חצי חוקי, וחופן עולה כמו מסטיק בארץ. שלושה חופנים מספיקים לכל הערב.

בכל מקום בלב העיר וגם סביב העיר, בסלאמס ובשכונות הפחים, אנשים אוכלים בלילה, שותים בירה, לועסים, מפטפטים. מותר לדבר על הכל, והם מנצלים את השנים הטובות. מי שאין לו כסף למסעדת רוק־גרדן
(Rock Garden) היפה ליד מלון ספיק, מי שאין לו דולרים למסעדה הודית או סינית, לבר במלון, לבית קפה או למועדון, מי שאין לו כסף לננדוס (Nandos) או לכָּבִּירָה (Kabira), הולך למקום חשוך ליד הבית, ליד הבקתה. בקמפלה יש מקום לכולם. מאז סרה אימת הלילה מימי אידי אמין, מאז בא הנשיא מוסווני הטוב והרגיע את החיים, הלילה נפתח, ומאז הוא הולך ותופח כעוגת שמרים. כמו כל המקומות שהלילה שלהם היה עוצר צבאי מלא אימה ונפתחו ברגע שסר הפחד ומאותו הזמן שום דבר כבר לא עוצר אותם. בכל מקום רוקדים. יש באזור התעשייה של קמפלה דיסקו יפה כמו אנג' נואר (Ange Noir), ויש סילק (Silk), ולידם גם אובליגטו (Club Obligato) עם להקת אָפְריגוֹ. יש מועדונים עם חצר פנימית ואולמות נוצצים ואלף איש בסוף שבוע. ויש גם מאה דיסקוטקים דלים של בקתות קש או פח בשכונות העניות. איש איש על פי כיסו.

אצל בועז מגבעתיים
קמפלה זו היא עיר בלי הפסקה מסוג אפריקאי, אבל בטוחה, לא כמו ניירובי, לא כמו

בשעות היום קמפלה שוקקת חיים של חיפוש מחיה. כל קמפלאי והקומבינה שלו לעבור את היום

לגוס או קינשאסה. היא בירתה של ארץ שאננה יחסית לאפריקה. לא תראה בה חייל או שוטר מאיים, ואיש לא שואל אותך לאן תלך. אנשיה ידידותיים, חביבים ואינם רודפי בצע, ומשהו בנעימות האוגנדית מעניק לך שקט. אינך פוחד להלך בחושך בלילה. אתה יכול לבוא בג'יפ שלך או ברגל, בטוסטוס בודה־בודה עם מושב מרופד או במונית. אתה יכול להיות לבן במסעדת פנג פנג (Fang Fang) של גברת פנג הסינית, או הודי או שחור אצל סאם (Sam’s) או בלה פונטיין (La Fontaine). אתה יכול ללכת לכיכר הקטנה שבה יושבים זה ליד זה ג'אסט קיקינג (Just Kicking) עם הבר הבריטי שלו ולוח המטרה ומסכי המשחקים של הליגה האנגלית, או לקרוקודיל (The Crocodile) שלידו, או לשבת כלבן בבר מקומי של בירה בחושך מוחלט.

אם אתה ישראלי חולה געגועים, אתה יכול ללכת למקום שנקרא פאנץ' ליין (Punch Line) בקבאלגאלה. זה הבר של בועז שני שבא מגבעתיים ונשאר. ויש לו שם ברמנית שחורה יפה ומשחקי מזל ומוזיקה טובה וכמה שולחנות פול. "אם אשים עוד קצת אור," אמר לי בועז, "כולם יברחו". אז גם אצלו חשוך. ישבו בפאנץ' ליין הסהרורי שלו דיפלומטים רוסים ששתו ים של וודקה, ערבים שקטים, הודי עצוב, אתיופים ששרפו כסף על משחקי מזל, ובועז דיבר על מסיבות בנמל תל אביב כאילו ישבנו שם באחד המועדונים.

אם עייפת, יכולת ללכת לישון בזול בבלו מנגו (Blue Mango) או ברד צ'ילי (Red Chilli) או לשבת עוד שעה בברים של הגסט האוס האלה. אם התעוררת, יכולת להמשיך למקומות כמו מתאו'ס (Mateo’s), עם פיצה טובה ומשקאות כמו "הרואין נוזלי" או "סקס על החוף" או "סקס בטוח על החוף", שבאפריקה בין הבטוח ללא בטוח זה הבדל של חיים ומוות ולא פער של חצי דולר. יכולת לנגב חומוס מבאס בתרבוש הלבנוני (Al Tarboush) או לאכול צרפתי סביר בלה פונטיין או בלה שאטו (Le chateau). וכשהאיר השחר יכולת לשבת לקפה מצוין במרפסת הגן של גלרי קפה (Gallery Cafe) של ג'ון קלר, הקשיש האמריקאי המתוק שבא לעשות את הפנסיה בקמפלה במקום להירקב במיאמי ביץ'. בכל רגע יכולת גם לשכוח מהכל באחד מאותם בתי הווידיאו העשויים פח, שבהם מקרינים כל הזמן בטלוויזיה סרטי פעולה אמריקאיים או קונג פו מדובב תחת מאווררי תקרה אטיים.

המלאך השחור
כך בקמפלה, אתה יכול לבלות תמורת דולר או תמורת חמישים. אתה יכול לשבת לילה על בקבוק זול של בירה בל מקומית או לשחק על אלפייה בקזינו. לאכול טוב או להפיץ שמועה שתתפשט מהר בכל העיר. משהו על מכרה זהב שהתחלת לחפור בג'ונגל או על יהלום שמצאת בנהר או על עסקת מסוקים. עברנו את כל אלה, אכלנו ושתינו ושמענו הכל, ונכנסנו לרקוד במלאך השחור, הוא האנג' נואר. היה שם ריק כי עבר סוף השבוע, אבל פתאום נכנסו חמישה נערים הודים שתויים והחלו לרקוד עם עצמם. המלצרים תדלקו אותם בלי הרף, ואחד מהם יצא החוצה ואסף שתי נערות יחפות שעמדו בחוץ וחיכו. הנערות רקדו לבדן ושתו את הבירה של ההודים. אחד מהנערים, גבוה ומשופם, רקד כמו פיל חינני. הדי.ג'יי השמיע דאנס הודי משכר, ושישה מסכים שידרו סרט שבו טרבולטה יורה בלי רחמים בניקולס קייג'. ביציאה חיכו נהגי הטוסטוסים שלא סוחבים בעלייה, ובחור החזיק טרנזיסטור שניגן בקול שפרם את השקט הלילי שבחוץ.

עשרים תחנות אף.אם חדשות שידרו שמחה בארץ הזו, שהחלה להיפתח לפני כמה שנים כשחשבה שכבר בטוח מספיק, ומאז היא פורחת בלילה כמו סינדרלה שחורה. ליד שרתון עמדו נערים ליד מקפצות ההאטה של הכביש ומכרו תפוחים באפלה. דהרנו בג'יפ כחול בין מוכרי סיגריות, זונות רחוב ואישה זקנה. "ההולך בלילה עם חבר", אומר הפתגם המקומי, "אינו חושש מן החושך". לא פחדנו בקמפלה. לא עצרנו. האוויר היה חמים ונדף ריח לח של עשן, של גשם ושל דבר מה נוסף שהתחלף כל הזמן: בשר, ריקבון, פריחה, ברזל, זיעה, בושם מתוק. אפריקה.

הפוסט קמפלה, אוגנדה – בעולם הבא אין בירה הופיע ראשון במסע אחר

אוגנדה: במורד המפלים, בעקבות הגורילות

Simi Schauer — Mon, 19 Sep 2011 13:09:05 +0000

בתחילת שנת 2000, בעת שהחורף בעיצומו, ואני במשרדי, חנוט בחליפה ועניבה כיאות לעורך דין, שוטט בני איל ברחבי אמריקה המרכזית, בטיול מוצ'ולרוס. באחת משיחות הטלפון העזתי לשאול את בני אם יסכים לצרף אותי לקטע מהטיול. איל הסכים, בתנאי אחד: ש"אדע את מקומי": הטיול הוא טיול מוצ'ולרוס!

הגענו להסכם, שלפיו במשך ימות השבוע ממשיך איל בטיול התרמילאי, ואני מצטרף אליו כנספח, בלי זכות ערעור. לעומת זאת בשבתות אני המחליט על מקום המגורים. דחיתי מספר דיונים משפטיים שנקבעו לי, ארזתי תרמיל גב והצטרפתי לבני למסע של שבועיים מרתקים בקובה. החששות שהיו בשל פער הגילים והקרבה – אב ובן – התבדו.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד אוגנדה,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

בקתה חמישה כוכבים
כעבור זמן מה הציע לי איל לחזור לטייל שוב ביחד, ובכך ניתן משנה תוקף לטיול המוצלח בקובה. ושוב יצאנו, אב ובנו, לטיול תרמילאים, והפעם הוחלט פה אחד, אוגנדה. בחרנו בה בגלל שהתיירות בה עדיין לא התמסחרה, והמקום עדיין אותנטי. התנאים כבר סוכמו עוד בטיול שעשינו בקובה: ששה ימים אייל הוא הקובע: יעדים, דרכי תחבורה (ציבורית, כמובן) ומקומות לינה. ביום השביעי, בו נצטווינו לשבות ולהינפש – אני הקובע (בדרך כלל חמישה כוכבים, אם בנמצא).
אולם מתברר כי ההסכם היה חסר משמעות, וגם לינה בבנדה (בקתה) ללא תרמילאים נוספים, עם ברז מים build in בחדר ונורת חשמל מעל הראש – נחשבה כמלון לכל דבר. מרבית הלילות עברו עלינו באכסניות תרמילאים (Backpackers) עם עשרה טיילים נוספים, נר ליד המיטה, ברז מים ומקלחת בחצר, וגם היא משירה מימיה טיפין טיפין. אך אין קוץ בלי אליה. החוויה שבמפגש עם תרמילאים על בקבוק בירה לאחר טרק או רפטינג, האמינו לי, שונה לחלוטין משהייה בחדר זוגי במלון מפואר שכמותו תמצא בפריז, לונדון או אפילו בקובה.

אל מקורות הנילוס
לאחר טיסה באתיופיין איירליינס (הזולה ביותר) וחניית ביניים באדיס אבבה, נחתנו באנטבה המפורסמת ומשם יצאנו במונית המקומית, המטאטו, לקמפלה, עיר הבירה. לינת לילה בעיר ללא יחוד, ומשם לג'ינג'ה, אל מקורות הנילוס. ג'ינגה היא העיר השניה בגודלה במדינה, וייחודה במקורות הנילוס ובמפלי בוז'גלי המפורסמים.

אפשר לבחור שם בין שני מקומות לינה לבחירתך – האחד, במפלס הנילוס כאשר רעש המפלים אינו פוסק, והאחר גבוה יותר, שקט יותר, והנוף הנשקף מ-ד-ה-י-ם. ניתן ללון בבנדה, אכסניה או להקים אהל. לתשומת לב – בשני המקומות אין חשמל. התאורה בחדרים עם נרות. מומלץ להשאר במקום שני לילות, אחד במפלס התחתון ולילה נוסף במפלס העליון. המקום מנוהל על ידי אירופאים והבירה נשפכת שם כמים.

כשהגענו למקום, התלהבנו מרעיון רפטינג על הנילוס (נחשב לאחד מעשרת אתרי הראפטינג הטובים בעולם), אולם למראה המפלים, לא היינו כל כך בטוחים. לאורך כל הערב, הלילה והבוקר החלפנו תפקידים. פעם אני מהסס ואיל מחזק אותי וחוזר על מה שאמרו לנו, שעד אותו יום לא טבע שם אדם, ופעם איל הוא שמחליט שלא כדאי לקחת סיכונים מיותרים, ואני חוזר באוזניו על מה שסיפרו לנו, שאין סלעים, המים עמוקים ואין כל סכנה. איני יודע אם בגלל החדר והמיטות או בגלל החלומות השחורים, אבל לא ישנתי באותו לילה.

ההנאה הטראומטית שבראפטינג
כמה חברות מתחרות על כיסו של המטייל המוכן לשלם 65$ עבור ההנאה הטראומטית שברפטינג לאורך 26 ק"מ. בחרנו בחברת Nile explorer עליה הומלץ לנו. המלצה שהוכיחה את עצמה. עובדה. אנו בארץ, חיים, בריאים ונושמים. למזלנו היה למדריך ג'ון חוש הומור, וכך הוא הצליח להוציא מאתנו לאט לאט את המתח. הדרכה קצרה מחוץ למים, לבישת חגורות ההצלה וקסדות, ואנחנו, ארבעה מזוכיסטים עם מדריך, דוחפים את סירת הגומי למים מלווים בצוות הצלה של שני אוגנדים בקיאקים.

לאחר תרגולות חתירה כצוות, תרגולת התהפכות (שהתגלתה כמעשית בהמשך) ותרגולת חבירה לקיאק ההצלה – התחלנו לחתור לקראת הבלתי נודע. המפל הראשון עבר טוב. כלומר, עברנו את המפל בתוך הסירה. גם המפל השני עבר יפה, הרגשנו עצמנו מתורגלים ומנוסים. עד למפל השלישי (דרגה 5). אותו עברנו כבר בבודדת. עפנו, התהפכנו ולא ידענו מאיפה זה בא.

רכשנו נסיון. ידענו כי כאשר שומעים את הצעקה "Hold on, go down" – המצב הולך להיות על הפנים (ומתחת למים). גם כאשר הגענו למפל הנקרא "Fifty-fifty" (חמישים אחוז עוברים וחמישים אחוז מתהפכים) שמענו את הצעקה. קיווינו להיות מ-50% השורדים, המעלים את הסטטיסטיקה- אך, לא. כמעט והצלחנו…

ידידתי חגורת ההצלה
לא נעים להתהפך במפל מדרגה 5. לא ידעתי איפא אני. איפה למעלה ואיפה למטה. מזל שחגורת ההצלה ידעה זאת והעלתה אותי לפני המים, אך רק לזמן קצר, עד שבא הגל השני ודחף אותי שוב למערבולת ולמטה, בלי אוויר ועם פה מלא מים. עליתי שוב למעלה בעזרתה של ידידתי חגורת ההצלה והתחלתי לנופף בידי, ולצעוק help (מילה המובנת גם באוגנדה) כמעט בהיסטריה, לקייק ההצלה, תוך שאני מחפש את איל וצועק לקיאק להציל גם אותו.

שלושת הקילומטרים האחרונים היו המענגים ביותר. גמרנו עם המפלים, והמים זרמו באיטיות. ירדנו למים עם חגורות ההצלה, ופשוט שכבנו ונתנו למים לזרום איתנו. הוצאנו את הסירה מהמים כצוות מיומן ומקצועי, ועל גבינו צרובי השמש העלינו את הסירה במעלה הגבעה.

שם כבר חיכתה לנו ארוחת שחיתות, בשר על האש (שלא יכולנו אלא לראותה בלבד, מטעמי כשרות), סלטים, פירות ושתיה חופשית. היה מדהים. נהדר. שווה כל דולר. חוויה בלתי רגילה. מומלץ בכל לב (בריא) .

בדרך אל הגורילות
עוד בשלב ההכנות לטיול נאמר לנו בפי כל שחובה לראות את הגורילות בהרי אוגנדה (כן, אותן גורילות מהסרט "גורילות בערפל"). אותם מקורות יודעי דבר גם ציינו ארבעה נתונים חשובים: הכניסה לשמורה מוגבלת לשישה איש בלבד לקבוצה (ורק שלוש קבוצות ליום), חובה עליך להיות בריא (נזלת, שפעת – ואתה out, שמא תדביק את הגורילות). לא תמיד רואים את הגורילות (הגורילות לעיתים נודדות לקונגו – הן פטורות מגבולות מדיניים, התיירים לא) והמחיר אינו זול כלל.

במיטב כספנו רכשנו במשרד Ugandan wild life authoroty שני כרטיסים לפארק בווינדי. שם, הבטיחו לנו, נזכה לראות את הגורילות. למחרת בבוקר שמנו פעמינו לתחנת האוטובוסים. לאחר העיכובים הרגילים של שעה וחצי (דהיינו, מחכים שעד שאין מקום פנוי אחד באוטובוס), יצאנו לדרך הארוכה בת 10 השעות לעבר בוטגוטה. מי שלא נסע בתחבורה הציבורית המקרטעת ביבשת אפריקה ייאלץ להאמין לנו שמדובר בחוויה מורטת עצבים. כלל לא כתוב אומר, שהאוטובוס לא יכול להמשיך אם יש בו מקום פנוי. לפיכך על כל אחד שיורד, יש אחד שעולה. חוץ מזה יש רק עצירה קצרה אחת, דבר העלול להוות בעיה למי שסובל מבעיות עיכול או משלפוחית מלאה.

גם שינה יצאה מהחשבון. הדרך, שהתחילה בכביש סלול, הדרדרה במהירות לכביש מלא מהמורות ומשם לדרכי עפר, מה ששלל לחלוטין כל מחשבה על נימנום. לבסוף, כשאחורינו דואבים וכואבים, הגענו לעיירה "המפוארת" בוטגוטה, אותה כינינו "סוף העולם". שם לפחות אפשר לתת דרור לשלפוחית, ולנהל משא ומתן אפריקאי טיפוסי על דמי המונית לפארק עצמו. סגרנו על 2.5 דולר לאדם על התענוג להיטלטל באחורי הPick-up שדהר בשבילי העפר הלא כבושים במהירות מסמרת שיער. כשהגענו לבסוף, התמקמנו באחת הבאנדות (בקתות) (טווחי מחירים של 7 דולר עד 150 דולר) והתענגנו על בקבוק בירה והאזנה למוזיקת הג'ונגל שעטף אותנו.

שמונה מלווים על שני תיירים
יום הטרק הגיע. נמסר לנו שאין לדעת היכן הגורילות נמצאות, ולכן עלינו לצאת השכם בבוקר. בנקודת היציאה מצאנו רק את עצמנו וצמד נוסף – סבא ונכד אמריקאים שטיילו עם רכב ונהג צמוד – אך להפתעתנו הסתבר שאנו יוצאים בקבוצות נפרדות וכך כל קבוצה יכולה לדווח על מיקום הגורילות לקבוצה העתידה לצאת למחרת. אלינו הצטרפו מדריך וארבעה חיילים חמושים. החיילים תפסו עמדות – שניים לפנים ושניים מאחור, וכך התחלנו לנוע במבנה תנועה צבאי לתוך הג'ונגל. אכן, יש גמול להשקעתה מרובת השנים של ישראל בצבא האוגנדי.

ההליכה בהרים לא היתה קלה, וזאת בלשון עדינה. ככל שהדרך התמשכה, ביקשנו יותר ויותר ממלווינו לעצור להפסקות אוויר, דבר שניצלנו להתבונן בנוף המרהיב של הרים מוריקים וכמובן, לעישון. בינתיים גדלה הקבוצה. כשהגענו לג'ונגל חברנו לכוח החלוץ, שלושה גששים שיצאו מוקדם יותר לאתר את הגורילות, וכך עלה מניין קבוצתנו והגיע לשמונה (!) מלווים עבור שני תיירים. כעבור כארבע שעות הליכה נגלו לעינינו הגורילות! בחיפזון זרקנו את מטלטלינו, שלפנו את המצלמות והסתערנו על הגורילות שנדמה ולא הרגישו בנוכחותנו. התקרבו לגורילות למרחק של חמישה מטר ופחות, וצילמנו, וצילמנו, ללא הפסקה.

לאחר שההתלהבות הראשונית פגה. הרשינו לעצמנו גם להתבונן בגורילות שלא מבעד לעדשה, והתמקדותנו המיידית הייתה בכסוף הגב, הזכר הבכיר – עיניו השחורות הקרינו שילוב פרדוקסאלי של חוכמה כמעט אנושית, וחייתיות מוחלטת. סילברבק שכב על גבו לועס בנונשאלנטיות גבעול, מתעלם מקיומנו לכאורה, אך פוקח עיין זהירה. כשהבין שלא נשקפת לצאן מרעיתו כל סכנה, עזב אותנו לאנחות וטיפס על עץ תוך הפרחת נפיחות רמות ובלתי פוסקות.

דרך ארוכה עשו הגורילות מאז התיידדותם עם דיאן פוסי חוקרת הגורילות, הגורילות התעלמו מאיתנו לחלוטין וניכר היה שהם אינם זרים לחברת בני-אדם (מה שלא מפתיע, בהתחשב שמבקרים אותם כמעט בכל יום). שני סרטי צילום ושעה עברו והרגשנו שמיצינו את הנושא והחלנו בדרך הארוכה בחזרה. הביקור (20 ק"מ) אצל הגורילות נרשם כאחד מהחוויות המרכזיות של הטיול אם כי לא עמד בציפיות הגבוהות שפיתחנו. חובה לאוהבי הליכה, טבע וחיות. לאור המחיר, תרמילאים תפרנים ראו הוזהרתם, אפשר לוותר.

האשה באדום
בדרכים לא דרכים, לאחר תקר בגלגל, וחצית הג'ונגל (הדרך הקצרה) הגענו לאגם Bunyonyi לשבות בו את היום השביעי. למעט השינוי בתנאי הלינה – מבנה אבן, חדר זוגי, מקלחת (שלא תמיד זרמו בה המים) חשמל בחדר (כפוף להפסקות חשמל תדירות ושימוש בעששיות נפט, שכבר היו מוכנות) והנוף הנהדר – לא עשינו מאומה, מלבד קריאה, בירה ומנוחה (פיצוי לרגליים שסבלו קשות בטרק הגורילות).

כשפנינו מועדות חזרה לקמפלה, תרמילנו על כתפנו, הגענו ל"תחנה המרכזית" ב- Kabale עיר המחוז (או יותר מדויק-כפר המחוז). תחנה מרכזית? כן, שני קווי אוטובוסים מתחרים על כיסו של הנוסע הפוטנציאלי לקמפלה. ההמולה רבה. לפני כל אוטובוס ניצבים אנשים, צורחים, ומעודדים לעלות לאוטובוס שבאחריותם. הנה, עוד מעט האוטובוס מלא, הנה כבר יוצאים, מיסטר, לשים את התרמילים בבגאז', לעלות, כן, כבר נוסעים. המנוע עובד.

למודי ניסיון, בחרנו מבין שני האוטובוסים את זה שנראה מלא יותר, רכשנו כרטיסים, התיישבנו וחיכינו.. וחיכינו… וחיכינו. חצי שעה, שעה, וכלום לא זז. אחת לחצי שעה מופעל המנוע, בניוטרל, הרגל על הדוושה לוחצת, הרעש גובר, ואז מגיעה האכזבה משהמנוע מדומם. נשברתי וירדתי "לשאוף חמצן". כלל ידוע הוא, כי עישון בצוותא מענג יותר, ופניתי לחלון האוטובוס לסמן לאייל להצטרף אלי. ואזי, נעצרתי. במושב לפניו, ניבטת מחלון האוטובוס, יושבת לה אוגנדית באדום, מדהימה ביופייה. מיהרתי לאוטובוס ופקדתי על איל: רד, צלם!

לאחר כשעתיים של ציפיה, וכשהאוטובוס כבר מלא, המנוע שוב פועל ואפילו הנהג יושב בממלכתו מחזיק בחוזקה את ההגה ועומדים לצאת לדרך. קמה האוגנדית המסתורית, יורדת מהאוטובוס, אינה מוטרדת ופונה לרחוב הראשי. האוטובוס זז, בשעה טובה, יוצא מהחניה ופונה לרחוב הראשי, ללא האשה באדום. אך לאחר כחמישים מטר עוצר הוא שוב. ומה רואות עינינו? כל ה"מעודדים", הסדרנים, מוכר הכרטיסים ו… ידידתנו האוגנדית המסתורית, מקובצים יחדיו ומחכים. באו לקבל את שכרם על העבודה. אכן גם זאת דרך להתפרנס – לשבת באוטובוס ולמלא נפח, כדי לעודד אנשים לעלות לאוטובוס זה דווקא.

ספארי במרצ'ינסון פולס
טיול באפריקה אינו שלם ללא ספארי. אוגנדה משופעת בפארקים, אך הבחירה שלנו היתה בפארק מרצ'ינסון אליו הנגישות היתה הקלה ביותר, רק חמש שעות נסיעה. מכיוון שוויתרנו על ההימור למפגש עם תיירים בעלי רכב ולב רחב, נרשמנו לסיור שאורגן על ידי RedChilly Hideaway Backpackers (כ-80$ לשלושה ימים בקבוצה של מינימום ארבעה אנשים). באכסניה הצלחנו לצרף אלינו את איאן – בחור אנגלי אשר החל מאותו הרגע ועד שנפרדנו, שלושה ימים מאוחר יותר, נשאר עם אותה חולצה… את מקומו של הנוסע הרביעי שחסר לנו, השלמנו מכספנו. הספארי עמד בציפיות, ורק נציין כי מכל החיות, אפילו יותר מהפילים ומהאריות, הרשימו אותנו הג'ירפות, שהילכו בינות העצים כדינוזאורים קדומים.

בעיירה מסינדי, אליה הגענו עצמאית, דחוסים במטאטו, אסף אותנו רכב ומיד שמנו פעמינו למפלי מרצ'ינסון. המפלים, למרות שאינם גבוהים או רחבים במיוחד ידועים בשל לחץ המים הגבוה העובר בהם, ועוררו, למרות הלחות האיומה בקרבת המפלים, קריאות התפעלות. חבל על כל מלה שתנסה להעביר לקורא את חווית העיניים. היו אלו שלשה ימים של הנאה צרופה, רגיעה ושלווה.

גולת הכותרת באכסניה היתה המסעדה: ללא קירות, כשרק גג פרוס מעל היא נשקפת לשישה כיווני אוויר. שעות רבות בילינו בה, על בקבוקי בירה וחטיפי מארס, מתבוננים בנוף ופוגשים אנשים. במקום פגשנו אנגלי שנגמל מאלכוהול (ועבר למריחואנה) זוג דנים (ענקיים) שהגיעו ברכיבה על אופנוע מדנמרק דרך מצריים, אתיופיה וסודן, וכך העברנו את זמננו בקבוצה שהתגבשה, בשיחות אודות אוגנדה, טיולים, ואיך לא, הפיגועים בישראל ומבצע אנטבה.

החוויה קיבלה גוון סוריאליסטי מיוחד, כאשר בשטח המסעדה טייל לו במבי ולצידו הסתובבו משפחת חזירי יבלות. בדרך חזרה אל שדה התעופה, עצרנו לרגע גם בנמל התעופה הישן של אנטבה. קשה להאמין שהטרמינל הקטן, המוזנח והמתפורר הזה היה עד לאחד החלקים הדרמטיים ביותר במורשת הישראלית.

סוף דבר – סוף טיול
אוגנדה נודעת בפי התרמילאים כמקום המפלט מטרדות וקשיי הטיול באפריקה. ככלל, לא חווינו הצקות מיוחדות, למעט ניסיון אחד ובודד לרמות אותנו. האנשים היו מנומסים באופן יוצא דופן. אוגנדה היא מקום לכל חובב טבע והרפתקאות, זולה יחסית, עם שירותים בטווח הנמוך (תרמילאים) והגבוה (תיירים) בלבד. מומלץ.

למידע נוסף על טיול לאוגנדה

לקריאה נוספת:

אוגנדה: שמורת בווינדי, יער הגורילות ההרריות

יגאל סרנה

קרוב למשולש הגבולות אוגנדה־רואנדה־קונגו נודדות גורילות נטולות כל רגש לאומי בין שלוש מדינות השרויות במתיחות. שליח מסע אחר יגאל סרנה יצא לשמורת הגורילות בווינדי שבאוגנדה ושירך רגליו במעבה הג'ונגל בחיפוש אחר הקופים הגדולים בעולם

לכתבה המלאה >

הפוסט אוגנדה: במורד המפלים, בעקבות הגורילות הופיע ראשון במסע אחר

אפריקה שלא חיפשנו – רעב ומחלות ביבשת השחורה

Simi Schauer — Mon, 19 Sep 2011 13:05:30 +0000

שמונה שנים חלפו מאז הייתי בניירובי, בירת קניה. בקיץ 1995 תכננתי לחצות את אפריקה עם כמה חברים, ובמהלך ההכנות המפרכות שוב מצאתי את עצמי בעיר. בקטע שבין מלון הילטון לשוק המרכזי צעדתי, כמו לפני שמונה שנים, בין החולים והנכים, שהציגו את מומיהם לראווה על המדרכות במרכז העיר. קצת משועמם התיישבתי בקפה "האקאציה" בחצרו של המלון "ניו סטנלי", ובהיתי בעוברים ושבים. "ניו סטנלי", כך ידעתי מכבר, אינו רק מלון, מסעדה, בית קפה ולוח מודעות למטיילים, אלא גם בית בושת פעיל. החל מרדת הערב ועד למחרת היום הוא שוקק יצאניות שחורות.
לא הרחק ממני ישבה אשה מטופחת עם חברותיה ואותתה לי ללא הרף בעיניה שהיא פנויה ומעוניינת להצטרף אלי. פירוש מוטעה של מבט עיני או אולי מנוד ראשי גרם לה לעבור לשבת לידי, כשחיוך על פניה. קשה לומר שהייתי מעוניין בחברתה, אך מצאתי את עצמי שואל אותה אם היא צמאה או רעבה. היא ענתה לי בחיוב באנגלית אוקספורדית. הזמנתי לה ארוחה. היא היתה יצאנית, זה היה ברור לי, לא צעירה במיוחד, והיא אכלה מהר וביסודיות כמו מישהו שלא אכל זמן רב ארוחה של ממש.

שני ערבים ארוכים בילינו יחד בשיחות בבית הקפה. היא הגיעה לניירובי מכפר קטן אי־שם בקניה, שם למדה במיסיון, ומכאן סוד האנגלית הנפלאה השגורה בפיה. היא עובדת כיצאנית באופן עצמאי, ללא סרסור. יש לה שלושה ילדים, שאת זהות אבותיהם אינה יודעת. מקצועה מאפשר לה לשכור את שירותיה של אומנת, להאכילם, להלבישם יפה ולספק להם חינוך שאינו מבייש ילדים לבנים. כן! ילדיה יודעים מהו מקצועה, אך אינם מתביישים בכך. היא אוהבת בעיקר לקוחות מערב־אירופאים ואוסטרלים, משום שהם משלמים בנדיבות – 50 דולר למפגש. בכל זאת, למרות שהעידה על עצמה כי היא חיה חיי רווחה, ולמרות המראה המטופח והאנגלית המשובחת – בכל פעם שהזמנתי אותה לארוחה, היא אכלה כאילו אין מחר.

בעקבות אפריקה

יצאנו, עשרה חברים עם ניסיון משותף בטיולים הרפתקנים בארץ ובחו"ל, לחצות את אפריקה. רצינו לעבור את היבשת ממזרח למערב; רצינו לנוע מדרום לקו המשווה; רצינו טיול ארוך, אבל בעיקר רצינו משהו שלא ידענו כיצד ייראה וכיצד ניתן לממש אותו. רצינו את אפריקה.
ההכנות החלו שנה קודם לכן. השגנו רכב גדול שיכול לחצות שטחים כטנק ואפשר להעמיס עליו ציוד לשלושה חודשים. התכוונו להטעין אותו בציוד אישי ובציוד משותף: מזון ומים, שאינם נמצאים כך סתם באדמות הסוואנה השוממות; כילות נגד זבובי הצה צה; אתי חפירה ומיכשור למניעת שקיעה בחולות; שקי פחמים ודלק שיספיק לנסיעה של מאות קילומטרים, וציוד רפואי שימנע מאיתנו את הצורך להזדקק לשירותי הרפואה האפריקניים, שההיגיינה שלהם מוטלת לעיתים בספק. היו גם אוהלים כבדים וציוד בישול משוכלל. כשוחרי הרפתקאות ותיקים ידענו שעדיף לשאת ציוד כבד מאשר להיקלע לתנאי מחסור.

התכוונו לצאת למסע בעקבות דיוויד ליווינגסטון, מיסיונר ורופא סקוטי, מגדולי המגלים והחוקרים של אפריקה במאה ה־19. אבל המפות שהכנו מבעוד מועד הראו נתיב עקלתון, שהקשר בינו לבין מסעותיו של ליווינגסטון היה מקרי בהחלט.
המסע החל עם נחיתתי בניירובי, שם הכנתי את כלי הרכב והציוד, תוך בחינה מדוקדקת של כל פריט וכל חלק ברכב ובתכולתו. אחרי הכל, רכב זה אמור היה להיות ביתנו בחודשים הבאים. לאחר שסיימתי את ההכנות, יצאתי לדרך מערבה, לכיוון מקורות נהר הנילוס באוגנדה. בקמפלה, ליד מטוס "אייר פרנס", שמאז נחטף בדרכו לישראל הוא עומד בשדה הישן של אנטבה, פגשתי את שאר חברי למסע. הם הגיעו מאי־שם עמוסים בציוד אישי, נרגשים וחוששים.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד אוגנדה,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

מלב אוגנדה נסענו מערבה אל רכס הרוונזורי (RUWENZORI) ואל האגמים והיערות שלמרגלותיו. חצינו את הרכס לזאיר, צעדנו בהרים ובג'ונגל בעקבות הגורילות, ואף נפגשנו איתן פנים אל פנים. הדרמנו מזאיר חזרה אל אוגנדה וטנזניה, חצינו את ימת ויקטוריה ונסענו לאורך הגבול שבין טנזניה לקניה, ממישורי סרנגטי במערב, דרך מכתש נגורו־נגורו, מזרחה עד הבירה בפועל דאר א־סלאם.

בדאר א־סלאם עלינו על סירה, הפלגנו באוקיינוס ההודי אל זנזיבר, ומקץ שבוע חזרנו אל דאר א־סלאם ועלינו על רכבנו, שהמתין בסבלנות. משם חצינו שוב את טנזניה, והפעם במרכזה, בכיוון הפוך.
למלאווי נכנסנו מצפון. זחלנו לאורך גדתו המערבית של אגם מלאווי, אותו עזבנו מדי פעם כדי לטפס על הרמה שלמרגלותיה הוא שוכן. בדרום האגם פנינו מערבה, אל זמביה, חצינו את פאתה המזרחית ודרך לוּסאקה הבירה הדרמנו בתנועה רחבה לעבר עמק הזמבזי וגבול זימבבווה.
משחצינו את הגבול, הדרמנו עמוק אל לב זימבבווה, ושוב עלינו צפונה אל הנהר, כדי להביט על מפלי ויקטוריה ולהתמלא יראה מרעם המים, מעוצמת הקניון, מחוויית השיט בסירות על "המים הלבנים" של נהר הפרא ומשפע החיות על גדותיו.

את השבועות האחרונים של המסע בילינו במדבר קלהארי, בחולות האינסופיים, שנקטעים רק בנאות המדבר, הקטנים והגדולים. ביקרנו בדלתא הלוהטת והחלומית של נהר אוקוונגו (OKAVANGO) שבבוצואנה, הזורם אל הישימון, הופך לביצות ענק ונעלם בחולות. שם תם המסע. מחולות קלהארי טסנו בפייפר מקרטע עד יוהנסבורג שבדרום־אפריקה, כדי להתחבר שוב אל הציוויליזציה ואל מטוס אל על.
לאורך המסע הארוך, המפרך והמדהים הזה סימני הזמן היו האוהל, אותו הקמנו עם חשיכה ופירקנו, קיפלנו וארזנו עם שחר, וההפסקות היומיות שכללו תורנויות להכנת האוכל, חלוקת הכלים, ניקוי הכלים, איסופם וחוזר חלילה. היו בינינו כאלה שחלו; היו רגעים של כעס ותסכול, כאב או מתח; כי התנאים שבהם חיינו בשיתוף לא היו קלים. אבל מה שבעיקר איחד אותנו היתה התדהמה מול פניה החדשות של אפריקה, שנגלו לנו בכל זוועתן; אפריקה של החצרות האחוריות, שאולי ידענו על קיומה, אך מעולם לא חווינו אותה בעוצמה כזאת.

להתעורר מחלום

לא סוד הוא שיבשת אפריקה משתייכת לעולם השלישי, ואולי אפילו לעולם החמישי. לא סוד הוא שעוני, רעב ומוות שם הם לחם חוק. אבל אנו, שיצאנו למסע בסגנון מרקו פולו, בתקווה לממש חלום ישן שגיבוריו הם מגליה של אפריקה דייוויד ליווינגסטון, ג'ון הנינג ספיק, ריצ'רד פרנסיס ברטון והנרי מורטון סטנלי; חלום שתפאורתו ותאורתו הן שקיעות אדומות מעבר לצמרות השטוחות של עצי השיטים בסוואנה, וצליליו הם הגרגורים והנהמות של הלביאות החוזרות עם טרף לגוריהן. נשבינו בחלום הרומנטי עד כדי כך ששכחנו את המציאות.
ביצענו את מה שתכננו. חצינו את היבשת מזנזיבר שמול חופה המזרחי, באוקיינוס ההודי, ועד מדבר קלהארי, התוחם את פאתה המערבית על גבול האוקיינוס האטלנטי. עשינו זאת, ובמהלך המסע הלכנו והתכנסנו בתוך עצמנו. עזבנו את אפריקה בטיסה נמוכה, במטוס קטן, שריחף מעל המישורים העצומים של דרום־אפריקה, ללא שמחה על שהגשמנו את החלום. הכרנו את אפריקה מהזווית החייכנית המיוחדת של קניה, זו השמורה לתיירי הספארי בפארקים הגדולים בעולם; שום דבר לא הכין אותנו למה שמצאנו הפעם.

הכרנו את אפריקה מהעיתונות ומהספרים. קראנו את סיפוריה הפאטרנליסטים של הסופרת הדנית המוכרת בשם איזק דינסן, שהתפרסמו ב"זכרונות מאפריקה", את סיפוריו היפים והבעייתיים של נחום גוטמן על אוצר לובנגולו, אבי עם המטבולו, שלא היה להם שום קשר עם המציאות של לובנגולה האמיתי, מלך עם המטאבאלה. זכרנו את התקוות שתלו באפריקה בשנות השישים, שנות השחרור מעול הקולוניאליזם האירופי. "התקווה הגדולה", "הענק המתעורר", "אפריקה המשתחררת" – כך כונתה אז היבשת. כוכבי נעורינו, לוחמי החופש ההירואים, ענקי העולם השלישי, קוואמה אנקרומה, פטריס לוּמוּמְבָּה, ג'וֹמוֹ קֶֶנְִיָאטָָה, ג'ושוע מוּגָאבֶּה, הייסטינגס בנדה ואחרים היו משם.
שנים עצמנו עין וסירבנו להשלים עם העובדה המבישה, שהענקים האלה מתו, או מסרבים לפנות את כיסאותיהם המרקיבים כבר שלושים שנה לצעירים מהם, או פשוט הפכו לכלי בידיהם של עריצים כמו דניאל אראפ מוי בקניה או אידי אמין ויורשיו באוגנדה. סירבנו להשלים עם העובדה שמושא חלומות הצדק האנושי ותמצית יופיו של החינוך שבו האמנו מתפלש היום בבוץ, מת בסרחון של משכנות העוני בניירובי, מקבץ נדבות בדאר א־סלאם, נובר באשפת קמפלה, מתבוסס בדם עד צוואר בבוגומבורה ובערי זאיר, או סתם גווע ברעב במישורים הענקיים שמדרום לסהרה.
ליבשת הזו יש היסטוריה עשירה. באפריקה הוקמו תרבויות אדירות בפרקי זמן קצובים: לא רק במצרים ובאתיופיה, אלא גם בסהרה, בג'ונגל של מרכז אפריקה, בצ'אד, בסוואנות של המזרח ושל הדרום. בשטח של זאיר, למשל, היתה במאה ה־16 ממלכה קתולית, שהיתה בעלת בריתה הפוליטית והצבאית של פורטוגל. אבל כל הפאר הזה נמוג בעשן. רק שרידים נותרו: גלי אבן בזימבבווה ואוספים פרטיים ומוזיאליים ברחבי העולם, המתהדרים במסיכות פולחן, באומנות "פרימיטיבית" ובתצלומים ישנים מעלי אבק של "פראים אצילים". תרבויות העבר של אפריקה הפכו למושא מחקרי של האתנוגרפים בלבד.

אין שינוי

וזו האמת שלמדנו על אפריקה לאחר שחלפנו על פני כ־7,500 קילומטרים: השינוי בנוף, באקלים ובסוגי החיות באזוריה השונים של היבשת נראה אולי דרמטי, אך למעשה מה שמאפיין את אפריקה הוא העדר שינוי. לא השתנו המרחבים האינסופיים של הסוואנה; לא השתנו השמים שהיו סגולים עם שחר, לבנים ביום, אדומים בערב ושחורים בלילה; לא השתנו המעברים הקצובים בין ענני האבק האדומים ללבנים; אך בעיקר מה שלא השתנה הם מראות העוני.
אפריקה נותרה בזכרון כולנו כמו רצף אינסופי של כפרים עם בקתות מטות לנפול, מטויחות בחומר ומכוסות בגגות פח או קש. הקישוטים היחידים היו משולשים ומרובעים צבועים בשחור ובאדום, שהופיעו רק לעיתים רחוקות. את פנינו קיבלו תמיד גברים מנמנמים בפינות מוצלות, או מתחת לעצי הבאובב, ונשים עובדות. הרבה נשים. נשים מלוות בהרבה ילדים ובחבילות.

נשים עם חבילות אינן רק נחלת הכפרים, אלא גם חלק מנופם של שווקים עירוניים. הדרכים וקרנות הרחובות מלאו נשים נושאות חבילות. היתה זו תנועה איטית של משאות רתומים ברצועות. לעיתים נתמכים ביד שחורה, ולעיתים נעים בתנועה גלית ואיטית ללא מראה יד תומכת. אך תמיד היו אלה חבילות, שתחתן חרקו עצמות נשים. והילדים נתלים על המותניים, על החזה או סביב הרגליים. נדמה היה שנשים נחות רק כשהן מיניקות.
העוני וחוסר האונים הם נחלתם של יותר מ־600 מיליון איש מתוך כ־700 מיליון תושבי היבשת. מרבית האוכלוסייה המתגוררת מדרום לסהרה, ביבשת ששטחה יותר משלושים מיליון קילומטרים רבועים, אינה חולמת על דבר. היא שורדת בלבד. ואפילו זה לא קל: הקטלן הראשון במעלה אפריקה היא מחלת המלריה. התחזיות הן שעוד עשר שנים, 15 לכל היותר, "יחליף" האיידס את המלריה.
לפי פרסומים חצי רשמיים, קרוב ל־40 אחוזים מהאוכלוסייה העירונית הבוגרת של קניה, למשל, תלקה בקרוב באיידס. גם התשישות מביאה מוות המוני. במושג תשישות נכללים רעב, הזנחה ומחלות שאינן מלריה. על רקע זה, אירועים כמו טריפת כובסות על ידי תנינים או דריסת איכרים ברגלי היפופוטמים, כמותם כתאונות דרכים.

במערב אוגנדה, בשמורת הטבע הלאומית על שם המלכה אליזבת, סיירנו יום אחד אני וזוגתי ביער כדי לחפש שימפנזים. קופים לא מצאנו, אבל באחת מפינות השמורה ישבו נשים על הקרקע הבוצית ושרטו את האדמה במכשיר קצר ידית, דמוי מקלטרת. האדמה היתה שחורה, עמוקה וטובה, אבל מלאה עשבים שוטים. לא הבנו מדוע מקלטרות הנשים בידיהן אדמת בור שמצמחת קוצים. שבועות רבים אחר כך, במרכז מלאווי, ראינו תמונה זהה: נשים כורעות ושורטות אדמות קוצים. הפעם התבוננתי בתשומת לב, ואז ראיתי שבין העשבים השוטים צומחים פה ושם אניצי דורה, שראשי שיבוליהן דלים כשיבולי הדוחן. הנשים הללו פשוט חיפשו מזון, וכל דבר אכיל הוא מזון.

איך מנציחים עוני

אפריקה היום היא מקור לחומרי גלם זולים. בעבר, כוח עבודה שחור היה "חומר הגלם" הזול שסיפקה. הוא נלכד בסוואנה וביערות בידי ציידי אדם – שחורים בדרך כלל. העבדים הועברו לחוף, שם נמכרו לאדם הלבן תמורת רובים וחרוזים. על כל שחור שהגיע חי לשוקי העבדים באמריקה או באסיה איבדו את חייהם שבעה שחורים נוספים. המספרים מזעזעים: 900,000 עבדים שחורים הובאו לאמריקה הצפונית בלבד במאה ה־19. אפריקה שילמה עליהם בשישה מיליון מתים. כך חרבו התרבויות שהיו בה וחוסלו משאבי האנוש של היבשת.
אפריקה אינה מספקת עוד חומר אנושי זול, אלא חומרי גלם לתעשייה. לאור זאת, אפשר אולי להבין מדוע אין לארצות המתועשות עניין להשקיע בה בתשתית. השקעה כזו, פירושה שיפור מצבם של האפריקאים, והדבר עלול להעלות את מחירם של חומרי הגלם ולשבש את המערכים הכלכליים של המדינות המתועשות. קל יותר להשקיט את מצפון העולם המערבי בצילומי זוועה של רעב ושחיטות אנושיות, ולהטיס אחת לכמה חודשים סיוע הומניטרי, רפואות או שקי קמח, שמגיעים בעצם לידיהם של אלה שאינם חסרים דבר. הגעתו של צוות רפואי עם שקיות פלסמה נחשב במערב כמעשה בעל חשיבות עליונה.
בהעדר השקעות בתשתית על ידי המדינות העשירות פוחת הסיכוי של חברות העוני השחורות באפריקה לשנות את מצבן. הן הרי לכודות במעגל אינסופי של ילודה עודפת, עוני, חוסר אפשרות לפתח כלכלה בריאה, יצוא זול של חומרי גלם שפירושו שמירת ערכם הנמוך, ועידוד כוח עבודה זול, שפירושו הנצחת העוני והבורות; העדר מקורות כספיים לשיפור מערכות החינוך והבריאות, וחוזר חלילה.
מה שעוזר להנציח מעגל זה מדרום לסהרה היא הנאמנות האתנית או השבטית. המסגרות הפוליטיות האפריקאיות נשענות על חלוקה חסרת היגיון של האדמה על פי קווי סרגל ומדי זווית של אירופאים בסוף המאה ה־19.
האירופאים, שלא נטו לצעוד ברגל ולא נטו לחצות על בהמותיהם מדבריות כמו הסהרה והקלהארי בגלל השממה, זבובי הצה־צה ושאר רעות חולות, הקימו את יישוביהם על החופים. מהתחנות הללו מתחו קווים ישרים על מפת היבשת ויצרו "מדינות", בלי שידעו מי באמת מתגורר בהן. כך קורה שקווי הגבול שירשו האפריקאים חוצים יחידות שבטיות ואתניות. ומאחר שהנאמנות למשפחה גוברת, בדרך כלל, על הנאמנות למדינה, אין אפשרות לקיים הלכה למעשה מערכות שלטון תקינות ומערכות אכיפה יעילות. ובהעדרן של אלה, מונצח העוני ומעמיק חוסר היכולת להיחלץ ממנו.
קל להאשים את השחורים בעצלות ובנרפות. מראה העוני המנוול בקמפלה, בדאר א־סלאם ולוסאקה רק מזכיר לנו שאנחנו, הלבנים, היינו כאן פעם. וזה מה שנשאר אחרינו.

רק לא רעב

בערב השני בו שוחחתי עם היצאנית בניירובי שאלתי אותה אם אינה פוחדת להידבק באיידס, אם אינה חוששת שילדיה יראו אותה גוועת במחלה האיומה הזו. ניכר היה בה ששאלתי מכעיסה אותה מאוד. היא הזמינה אותי להתלוות אליה. יצאנו מחצר ה"אקאציה", והגענו אל סמטה שמוקדם יותר, במשך היום, מפוזרים בה דוכנים למכירת מזכרות אומנותיות ובגדי פאר.
בשעת ערב זו התגוללו על המדרכה ובפינות בתי העסק הסגורים קבצנים חולים ונכים בצפיפות מדהימה. על אף שנתקלתי בהם מדי יום ודחיתי בחוסר סבלנות את פניותיהם, לא יכולתי עכשיו להתעלם מהם. חשתי בחילה וכעס גדול על העימות הפתאומי הזה.
במהלך הסיור לא דיברנו הרבה. חזרנו למקומנו בחצר בית הקפה, ועדיין היתה שתיקה. ידידתי הציתה סיגריה ושאלה אותי אם ראיתי פעם בן אדם גוסס מאיידס. "לא", עניתי. "אני דווקא כן ראיתי", אמרה, "וזה לא נראה יותר רע או יותר טוב ממה שראית, ומה שראית היו אנשים גוססים מרעב".
"אז מה את אומרת בעצם?" שאלתי תוהה.
"אני רוצה לומר לך שלגסוס מאיידס או לגסוס מרעב זה מכוער באותה מידה. אלא שמאיידס מתים מהר יותר, כי אין לו מרפא, ומרעב גוועים הרבה זמן, כי תמיד מוצאים איזה זבל שמאריך את הגסיסה בכמה ימים. אני מעדיפה למות מאיידס, כדי למנוע מילדי לגווע ברעב".

הפוסט אפריקה שלא חיפשנו – רעב ומחלות ביבשת השחורה הופיע ראשון במסע אחר