"אנחנו מאושרים" – זה היה המשפט הראשון שראיתי כאשר נחתתי לראשונה בפיונגיאנג (Pyongyang), בירת קוריאה הצפונית. ססמה ענקית הכתובה בקוריאנית, באותיות לבנות על רקע אדום. גם אני מאושר. אני כולי נרגש להיות כאן, סוף כל סוף הצלחתי להניח את רגלי באחת מהמדינות המסוגרות ביותר בעולם. נדרשו לי רק תשע שנים של עבודה להשיג אשרת כניסה וארבע הזמנות דרך הצינורות הרשמיים. ארבעה ביקורים, כל אחד מהם דומה לקודמו, ועם זאת משהו כאן לעולם אינו מפסיק להדהים.

לקריאה נוספת:

• מדריך מסע אחר לצפון קוריאה
• צפון קוריאה כמו שלא הכרתם
• קוריאה: הדרום, הצפון ומה שביניהם

ביציאה מנמל התעופה העולם מתהפך. אין פרסומות, אין תנועת כלי רכב, אין אנשי מכירות, אין רעש, אין אופניים, אין בעלי חיים, אין אסיה כפי שאנו מכירים אותה. המדינה קיימת בתוך ריק, מנותקת משאר העולם ומשרה אווירה של טירה נצורה. לאורך השדרות שבצדי הכביש היוצא מעיר הבירה נוהרים בדממה הולכי רגל לבושי מדים. חיילים חמושים בציוד רובוקופ מלא עומדים על המשמר, מוכנים לצאת ברגע אחד נגד האימפריאליזם המאיים.

האן, המדריך הרשמי שלי, מוכן ומזומן ללוות אותי לכל מקום שאבקר בו. בכל פעם שאני מגיע לפה, אנחנו שמחים מאוד לראות זה את זה. האן משוכנע באהבתי הבלתי מסויגת למשטר, ואני שמח להזין את עיני בתעמולה מבעד לעדשת מצלמתי. הוא מגיש לי את אותה התוכנית עם אותו לוח הזמנים שהגיש לי בביקורי הקודם. תוכנית הנסיעה היא תמיד אותו הדבר. בביקורי השני שם הסבתי את תשומת לבו לכך במבוכה. "כן, זה נכון", הוא אמר, מופתע במקצת מהערתי, "אבל רק לעתים נדירות אנשים באים לכאן שנית!"

הרכבת התחתית בפיונגיאנג | צילום: Matej Hudovernik / Shutterstock

הביקורים היומיים מתועדים בכל שעה. כל משלחת זרה המגיעה לגן עדן עלי אדמות זה מקבלת את אותו היחס, ואני, אפילו שבאתי לבדי, נחשב משלחת זרה המונה אדם אחד. תוכנית הביקור שלי כה עמוסה עד שאי אפשר לחרוג ממנה. בלית בררה אני נאלץ להיצמד לתוכנית נסיעה נוקשה אך נוצצת זו: מקום היוולדו של קים איל סונג, קשת הניצחון, מוזיאון הידידות הבינלאומית, החנות מספר אחת, המגדל המייצג את אידיאולוגיית השלטון, ארמון הילדים. עיר הבירה היא גרסה קומוניסטית ענקית של הוליווד. אין עוצמה בלי במה. אטרקציות דומות מפיקות רגשות דומים. באוטובוס החוצה את העיר חולפות לנגד עיני תמונות. בפנים או בחוץ, הכל נראה מלאכותי בעיני.

ילדי בית ספר מנופפים לשלום לתיירים בפיונגיאנג | צילום: christiantimeless / Shutterstock.com

אליס בארץ הפלאות

במהלך הסיור אני מבין שמה שמעניין אותי בעצם זה לא לחשוף את התשתית האיומה של ההפקה הטוטליטרית הזאת אלא להציג את המדינה כפי שהיא רוצה להיראות. החלטתי לצלם את האושר המלאכותי בטקסים שהוזמנתי אליהם, את עיצובי הפנים הזוהרים, את הפנים המחייכות המצוירות בכל מקום. כמו אליס בארץ הפלאות, בסופו של דבר אני מוצא את עצמי בצדה השני של המראה. אני הופך דמיון למציאות – אלא אם ההפך הוא נכון, והמציאות היא זו שהפכה לדמיון.

רוכב אופניים בפיונגיאנג. ברחובות הבירה כמעט שלא רואים מכוניות

כל זה ממלא אותי שמחה בלתי צפויה – העונג שמאחורי גילוי עולם פשוט, נקי ומושלם. העוצמה הגדולה של היקום החזותי של קוריאה הצפונית טמונה באחידות, בהומוגניות ובהישנות שבו. החל בססמאות כגון "אני אוהב את החבר קים ז'ונג איל, האיש החזק ביותר בעולם" או "חשוב, דבר ופעל כמו קים איל סונג וקים ז'ונג איל, מנהיגינו היקרים והאהובים" וכלה בדיוקנים הרשמיים המעטרים כל דירה, כל בניין ממלכתי וכל חדר אוכל, שכל אחד מהם אכן נראה אמיתי מאוד. לראות ולהיראות, זו המטרה שבתליית צמד הדיוקנים, התופסים מקום של כבוד בכל בית, כמו אח גדול ודומם. לכן גם אמורים בני העם לענוד על דש בגדם סיכה עם דמויות מנהיגיהם. איש אינו יכול להימלט ממפגן העוצמה.

אפילו במותו, "קים איל סונג עדיין חי במחיצתנו". קים איל סונג מצוי בכל מקום. הוא האלוהים. בנו קים ז'ונג איל הוא המשיח, ופיונגיאנג היא גן עדן עלי אדמות השייך לו. הוא היה לדמות פוליטית קדושה: "החבר קים הוא לא רק המגן הפוליטי של העם הקוריאני, אלא הוא גם מושיעו הפיזי. אהבתו מרפאה חולים". נוכחותו ועוצמתו הבלתי מוגבלות של קים איל סונג בולטות בכרזות ובדגלונים, בספרים ובעיתונים, בטלוויזיה וברדיו. שתי דמויות האב האלה, קים איל סונג וקים ז'ונג איל, מופיעות לעתים קרובות זו בצד זו. הם מוצגים כבני אותו הגיל, כמו ניצבים מעל לזמן וניתנים להחלפה זה בזה, כמתמזגים לסמל נשגב אחד ויחיד. בעודי ניצב מול דמותם אני תוהה אם אני הוא זה שמתבונן בהם או שהם אלה שמביטים בי.

דיוקנם של קים איל סונג וקים ז'ונג איל. גם במותם הם נוכחים בכל מקום | צילום: Chintung Lee / Shutterstock

אב טיפוס של גן עדן

באוטובוס האן מתאר באוזני בלא לאות כל בניין ובניין. קודם כל מוזיאון הקמת המפלגה, לאחר מכן פסל הארד של צ'ולימה, סוס בעל כנפיים "המסמל את מהירות הבזק של הבנייה הסוציאליסטית והרוח המהפכנית של קוריאה", אחר כך מוזיאון המלחמה, "הידוע גם בשם מוזיאון ניצחון מלחמת שחרור המולדת", המציג תערוכה של מעשי הגבורה הבלתי נשכחים של החבר קים איל סונג, "המנהיג הדגול, שלמען מולדתו ועמו בלם את פלישת כוחות הברית האימפריאליסטיים…". להאן תמיד יש תשובה מוכנה לשאלותי.

כאשר אנו מגיעים לעיר הבירה של הרפובליקה העממית הדמוקרטית של קוריאה, האן מתרגם לי עוד כרזה: "זהו גן עדן". למען האמת, השם פיונגיאנג פירושו "מקום נעים" בקוריאנית. חנויות ותחנות רכבת תחתית זוכות אף הן לשם "גן עדן". מבחינת המשטר, העיר הזאת היא אב־טיפוס מושלם של גן עדן של אידיאולוגיה. מה שנותר זה לשכפל אותו ולהזריק אותו ברחבי המדינה כולה. על "החברים האיכרים" מוטלת החובה לעבוד קשה כדי להשתיל את האידיאולוגיה בכל קהילה וקהילה. תושבי עיר הבירה, מצדם, אמורים לתמוך באיכרים בהתמודדות עם "קשיים" כגון רעב ושיטפונות.

מדריכה על האנייה האמריקאית פואבלו, שנתפסה כשהיתה משימת ביון | צילום: Chintung Lee / Shutterstock.com

הרחובות נקיים. האוכלוסייה ממושמעת ביותר. ילדים בתלבושת צועדים "באופן טבעי" בטור ועולים במדרגות אוטובוס בית הספר. בתעמולה הזאת האנשים הם הצופים והשחקנים כאחד. הם מתבוננים ומשחקים, אך רק המנהיגים בעלי העוצמה יכולים לשנות את הוראות הבימוי של העולם המלאכותי הזה. ומאחר שאנחנו בגן עדן, החגיגות מתקיימות בזו אחר זו. הקהל תמיד נוכח בהמוניו כדי להריע מוכנית.

יש כל הזמן תחושות סותרות של ריקנות ומלאוּת. שדרה נטושה מתמלאת פתאום בקהל של צעירים, ואפשר לצאת במחול המהלל את המשטר: מעודדות מנופפות בדגלים אדומים, ומאתיים זוגות של מכנסיים אדומים וחולצות טריקו תואמות רוקדים ושרים בתהילתו של קים ז'ונג איל. לפתע נוטשים כולם את הכיכר באותה המהירות שבה הגיעו. כיכר העיר חוזרת למציאות, ריקה ודוממת.

פסלם העצום של מנהיגי צפון קוריאה בפיונגיאנג | צילום: LMspencer, שאטרסטוק

תחושת פחד סוחפת

"יחי השלום בעולם", מכריז פתאום המדריך שלי. הוא איש שמאוד נוגע ללב, ואני מרגיש שכל דבר שעלול להפר את האיזון הנפלא הזה מדאיג אותו. הוא רוצה לשכנע אותי בדבר עליונות הקומוניזם בנוסח הקוריאני. התפרצות פתאומית זו של סיסמאות אבסורדיות באמצע שיחות רגילות היא די נפוצה. אני מתרגל לזה. מלבד האן איש אינו מדבר איתי ברחוב. כשאני לבדי, איש אינו יוצר קשר; נראה כי איש אינו שם לב אלי. החיים ממשיכים כאילו איני קיים. אפילו המשטרה והחיילים אינם מסתכנים בלגשת אלי. הפחד מחלחל בכולנו.

לולא תחושת הפחד הסוחפת הזאת והמודעות ההולכת וגוברת לחיצוניות המטעה, הייתי מוכן כמעט להאמין שנדרשו לי כמה נסיעות לגן עדן עלי אדמות זה כדי להיווכח שהכל אמיתי, שכל דבר שהוא מזויף יכול להיות גם אמיתי.

מידע מעשי על צפון קוריאה

בצפון קוריאה ניתן לטייל רק במסגרת טיול מאורגן, דרך לשכת תיירות רשמית ובליווי מלווה רשמי צפון-קוריאני. תיירים ישראלים שמעוניינים לבקר בצפון קוריאה חייבים לקבל ויזת כניסה. לחברת "תרבותו" יש זיכיון בלעדי בישראל להנפקת ויזות תייר רשמיות לצפון קוריאה והיא גם מארגנת טיולים מאורגנים לצפון קוריאה.
איך מגיעים לצפון קוריאה? לצפון קוריאה ניתן להגיע בטיסה דרך בייג'ינג בירת סין.
מתי לבקר בצפון קוריאה? האביב והסתיו הן העונות הנעימות ביותר לטיול בצפון קוריאה. העונה הגשומה היא ביולי-אוגוסט ותקופה זו פחות מומלצת לביקור.
כסף: המטבע המקומי הוא וון, אבל לתיירים אסור להשתמש בו. תיירים יכולים להשתמש בדולר, אירו ויואן סיני. יש להצטייד בכסף המתאים טרם ההגעה למדינה, אין כספומטים או דוכנים להמרת מטבע.

בתמונה הפותחת: קו הרקיע של פיונגיאנג, בירת צפון קוריאה

הפוסט קוריאה הצפונית – הצצה נדירה למדינה סגורה הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט סין, האימפריה הבאה? רב שיח הופיע ראשון במסע אחר

בודפשט גדושה במוזיאונים, ואין זאת הגזמה. המוזיאון לאמנויות יפות בכיכר הגיבורים, הגלריה הלאומית במצודה והמוזיאון הלאומי בפשט – כל אלה מהווים בחירה מובנת מאליה. אך בצידם יש עוד עשרות אוספים קטנים יותר, שכל אחד מהם מוקדש לתחום מצומצם – מטכנולוגיה רפואית ועד לכתבי יד לותרניים. בהתחשב בהיצע העצום, אל תחמיצו כמה מוזיאונים מיוחדים, חלקם מוזרים וחלקם מוסדות הונגריים אמיתיים.

מידע נוסף, טיפים וכתבות מרתקות על בודפשט כאן
אחרי המהומות הפוליטיות של 1989 הוסרו הפסלים המונומנטליים בסגנון הריאליזם הסוציאליסטי, שפיארו בעבר את חוצות בודפשט, את גניה ואת כיכרותיה. פסליהם של מארקס, לנין וגיבורים קומוניסטיים רבים אחרים הורדו והוגלו לפארק הפסלים (Szobor Park). פארק הפסלים הוא אמנם אחד מאתרי התיירות הפופולריים ביותר בבודפשט, אבל בשל הוויכוח הפוליטי הסובב אותו, הוא נותר במיקומו המבודד, באחת משכונות השוליים של העיר.

בכניסה לפארק-מוזיאון תקבלו מפה, ובה הסברים על הפסלים, אך אין ספק, שמנה של סנטימנטליות שמאלנית תסייע לכם ליהנות מהביקור. שימו לב לכך כי אימרה נאגי (Imre Nagy), ראש ממשלת הונגריה בזמן המרד של 1956, זכה למונומנט חדש בלב העיר, אבל פסלו נמצא גם כאן, מאחורי מצבת הזיכרון למלחמת האזרחים הספרדית. הצוות של המוזיאון ישמח לעזור בכל שאלה, ובמקום פועלת גם חנות מזכרות נהדרת, המוכרת כל מיני פיצ'פקעס קומוניסטיים – מחולצות T של הצבא האדום ועד תקליטורים של שירי לכת סובייטיים.
כתובת: Balatoni utca
טלפון: 36-1-4247500

בארץ ההמצאות
רבים אינם יודעים זאת, אבל בהונגריה המציאו כמה סוגי כסאות, שיטות לכריכת ספרים וטכניקות באמנות הקרמיקה. המוזיאון לאומנויות שימושיות (Iparmuvészeti Múzeum) ירשים כל מי שניסה אי פעם להדביק מחדש כלי ישן שנשבר. כדי להגיע אליו, נוסעים בקו המטרו M3 ויורדים בתחנת Ferenc körút. במוזיאון, המתוכנן היטב, יש כתוביות באנגלית, והוא מציג אוסף מרתק של עבודות עיצוב, מלאכה ועוד – מביצי פברג'ה, דרך אריגים ועד רהיטים. דגש מיוחד מושם במוזיאון על אסכולת היוגנדשטיל הגרמנית ועל האר נובו. כדאי להקדיש מספיק זמן לשיטוט באולמות המרוחקים, שגם בהם חבויים אוצרות רבים.
שעות פתיחה: 18:00-10:00, סגור בימי שני
כתובת: Üllöi utca 33-37
טלפון: 36-1-4565107

מול בניין הפרלמנט בפשט נמצא המוזיאון האתנוגרפי (Néprajzi Múzeum). כדי להגיע אל המוזיאון יש לנסוע בקו המטרו M2, ולרדת בתחנת Kossuth tér. תערוכות הקבע, הכוללות אוסף עצום של אמנות עממית הונגרית, עלולות להיות מעט משמימות, אבל התערוכות המתחלפות מספקות בדרך כלל פיצוי מלא. המבנה הגדול שבו מוצגים האוספים שווה ביקור בזכות עצמו. הבניין, המעוטר בפרסקאות ובקישוטים מוזהבים, הוקם ב-1893 כמשכנו של בית המשפט העליון. כאן צולמה גם סצינת הלוויה בסרטה של מדונה "אוויטה".
שעות פתיחה: 18:00-10:00, סגור בימי שני
כתובת: Kossuth Lajos tér 12
טלפון: 36-1-4732400

אוהבי המוזיקה לא יוותרו על ביקור במוזיאון לתולדות המוזיקה (Zenetörténeti Múzeum), הנמצא ברובע המצודה. כדי להגיע אל המוזיאון יש לנסוע אל המצודה באוטובוס היוצא מתחנת המטרו בכיכר מוסקבה (Moszkva tér). בין המוצגים במקום – כלי נגינה עתיקים, חדר מלאכה שלם של בונה כינורות ואוסף מכתבי היד של ברטוק.
כתובת: Táncsics Mihály utca 7

מוסד נוסף המוקדש למלחין ההונגרי הנודע הוא בית הזיכרון לבלה ברטוק (Bartók Béla Emlékház), השוכן בבית מגוריו של המלחין בבודה. כדי להגיע למקום נוסעים בקו האוטובוס 5. בבית הזיכרון יש תערוכה מיצירותיו של המלחין, וכן אוסף המוזיקה העממית שליקט ברטוק עצמו. בקיץ מתקיימים בגן קונצרטים של מוזיקה קאמרית.
כתובת: Csalán utca 29
טלפון: 36-1-3942100

אם ברצונכם לחזור אחורה בזמן ולבקר בכפר איכרים מזרח אירופי טיפוסי – על בקתותיו בעלות גגות הקש, הפזורות בין צריחי העץ של הכנסיות – כדאי לכם להגיע למוזיאון הכפרי תחת כיפת השמים. הוא נמצא במרחק של כחצי שעה נסיעה מבודה, ליד מושבת האמנים של העיירה סנטאנדרה (Szentendre), שמצפון לבודפשט. כדי להגיע אל המוזיאון – הפתוח בחודשים אפריל-אוקטובר, נוסעים ברכבת הפרברים HEV מ-Batthyány tér בבודה עד לסנטאנדרה, ומשם באוטובוס מספר 8. במוזיאון מוצגים מבנים מהתקופה שקדמה לעידן קופסאות בנייני הלְבֵנים, שהרסו את קסמה של הונגריה הכפרית. המבנים הללו הובאו לכאן מפורקים והוקמו בסנטאנדרה מחדש, על הריהוט הכפרי המקורי שלהם. את הביקור במוזיאון ניתן לשלב במסגרת טיול בן יום שלם אל מושבת האמנים המקסימה של סנטאנדרה, עיירה המהווה מונומנט היסטורי של ממש.
כתובת: Szabadságforrás utca, Szentendre

הפוסט מוזיאונים בבודפשט הופיע ראשון במסע אחר

רומן המפתח בספרות הקובנית של המאה ה־20, מאת חוזה לסמה לימה, נקרא "גן העדן"; כמעט כל סיפור על קובה נפתח במלים "גן עדן". מספרים שכאשר ראה כריסטופר קולומבוס את האי (אותו חשב, כמובן, לאחד מאיי יפן), הוא אמר שזה המקום היפה ביותר שראתה עין אדם. אבל יש גם נוסח אחר, שסופר קובני גולה בשם קבררה אינפנטה שם בפי אחד מגיבורי יצירת המופת שלו, "TRES TRISTES TIGRES": "זו היתה נעימת איש העולם השלישי שלו. באותו אחר צהריים הוא אמר לי שקובה זה לא מקום בשביל בן אדם או חיה. אף אחד לא צריך לחיות פה חוץ מצמחים, חרקים ופטריות או כל צורה אחרת של חיים נחותים. הפאונה המסואבת שכריסטופר קולומובוס מצא כשהוא ירד מהאונייה הוכיחה את הנקודה הזאת. כל מה שנשאר עכשיו זה ציפורים ודגים ותיירים. כל אלה יכולים לעזוב את האי ברגע שמתחשק להם".

אם אכן היתה קובה גן עדן לפני שגילה אותה האדם הלבן, ואנשיה הסתובבו "עירומים, יפים, נוחים ושלווים, ללא מעמדות… ללא נשק וללא חוקים", כפי שכתב קולומבוס, אין לנו דרך לדעת, אלא על פי תיאוריו של הכובש. מ-200 אלף האינדיאנים משבטי הסִיבּוֹנֵי, גוָואנָהָאטָוֵוי ואָרָוָואק שחיו באי ב־1492, שרדו רק כ־5,000 ניצולים רדופים ב־1532. נותר גם סיפורו של לוחם החופש הראשון של קובה, האינדיאני הָאטָוֵוי, שהנהיג מרד בקונקוויסטדור דייגו ולאסקז, נתפס ונידון לשריפה. וכאשר הציעו לו להיטבל לנצרות לפני מותו, שאל אם בגן העדן יש נוצרים. כשהשיבו לו בחיוב, אמר שאם כך – הוא מעדיף למות כופר.

בעיר סנטיאגו די קובה, בדרום האי

קובה היתה זמן רב מאוד גן עדן למגדלי מטעי הסוכר והטבק ולבעלי עבדים (מספר העבדים השחורים, שהובאו מאפריקה כדי להחליף את כוח העבודה האינדיאני הנכחד, הגיע ב־1840 ל־440,000; יותר ממספר הלבנים באי). העבדות בה בוטלה רק בשנת 1886. במאות ה־16 וה־17 היא היתה גם גן עדן לשודדי ים; עד מחצית המאה ה־20 היתה גן עדן למבריחי משקאות וגנגסטרים אמריקאים, ולבסוף הפכה ל"גן העדן הסוציאליסטי".

עכשיו שוב מחזר האי אחרי התיירים בעלי הדולרים, שעזבו בשנים בהן פרח הרומן של פידל קסטרו עם ברית המועצות. והתיירים באים. הם עוקפים את החרם של ארצות הברית ומגיעים בהמוניהם מאירופה, מקנדה וממקסיקו. הם נמשכים אל החופים הלבנים־תכולים של וארדרו (VARADERO) וקאיו קוקו (CAYO COCO), אל אתרי הנופש הנוחים באי קאיו לארגו (CAYO LARGO) ובאיסלה דה לה חובנטוד (ISLA DE LA JUVENTUD), שם ריצה קסטרו את מאסרו אחרי כשלון ההתקוממות הראשונה שלו. הם נהנים מן הרום הזול והקוקטיילים וממזג האוויר הטרופי; הם רוכשים סיגרים ענקיים שהילת המהפכה נקשרה סביבם בצילומי צ'ה ופידל, עם סיגר נצחי בזווית הפה; הם מתנועעים בחיקוי מגושם של מקצבי הסלסה, שזורמים בחינניות טבעית בגוף המושלם של נערות ונערים פנויים להצעות במועדוני הלילה, שהפכו את קובה לשם־דבר בשנות הארבעים והחמישים. מטיסים אותם לאתרי הנופש ומסיעים אותם למועדון הלילה "טרופיקנה", אבל בדרך הם עלולים לקלוט פה ושם מראות טורדי מנוחה, רמזים למאבק ההישרדות הנואש והעגום שמתנהל באי.

העיר טרינידד במרכז קובה

אין אידיליה

נחתנו בשדה התעופה חוזה מרטי ליד הוואנה בשעת בין ערביים. זו שעה מכושפת בקובה: קרני השמש האחרונות צובעות את האי באור זהב שאי־אפשר לעמוד בפניו, עננים טרופיים פרועים משנים צורה וזורקים צל על הצמחייה הירוקה, העשירה, המתפרצת בעשרות זנים של אורכידיאות וצמחי־חום פראיים אחרים. האוויר מתמלא איזו מתיקות עצלה, ובפתחי הבתים, בין עמודי העץ של מרפסות קולוניאליות, חורקים בשלווה מנומנמת צירי כיסאות הנדנדה, השתקפות נשמתו של הדרום. ואף על פי כן, המפגש הראשון שלנו עם קובה לא נועד להסתיים כאידיליה: שלטונות ההגירה דאגו לכך. הם הודיעו לנו בפנים חתומות שהאשרה שלנו אינה מאפשרת שהייה ב"קאזה פרטיקולר" – בית פרטי, מונח קסמים שפירושו עסקים לא ממשלתיים, ואשר באחד מהם הסדרנו מראש את שהייתנו בהוואנה. שומה עלינו, כך הכריזו, להזמין מקום בבית מלון ואף לשלשל את דמי המלון, לכל משך שהייתנו בקובה, תיכף ומיד לידי נציג משרד התיירות בשדה.

מחאותינו העלו חרס. לבסוף הצלחנו לצמצם את רוע הגזרה ליומיים. בינתיים ירד הלילה. התנחמנו בטקסי "פרטיקולר" – מכונית אמריקאית עתיקה, מעוגלת קווים, בצבעי כחול וכסף, סנונית ראשונה שבישרה לנו על אוצרות התעבורה המוזיאליים של קובה. הנהג ציקצק מעט בלשונו למשמע הכתובת, מלון "קאריביין" שבהוואנה העתיקה (LA HABANA VIEJA); אבל אחר כך התעשת ועידכן אותנו בפרטי המבנים שנקרו בדרכנו, בראש ובראשונה – מונומנט חוזה מרטי שבכיכר המהפכה.

אם פידל קסטרו הוא הפטריארך האחרון, חוזה מרטי הוא דמות האב הגדול הראשון של קובה: משורר, פילוסוף והוגה המהפכה ששיחררה את האי משלטון ספרד ב־1898. מרטי עשה שנים בכלא ואחר כך בגלות, בין היתר באמריקה הדרומית ובארצות־הברית, שם החל לפתח חשדנות עמוקה כלפי האימפריאליזם האמריקאי. "חייתי בבטן המפלצת ואני מכיר את קרביה", כתב, "וכף הקלע שלי היא זו של דוד". הוא נהרג בקרב מיד לאחר שספינתו נחתה בחופי קובה, ולא ראה איך הפך נצחון המורדים לחילופי בעלות על האי: הספרדים נאלצו לצאת, אבל ארצות הברית נכנסה במקומם. מה שכונה "מלחמת ספרד ארצות הברית" בקובה – מלחמה שנורו בה מעט מאוד יריות – היה ראשית השינוי במדיניות החוץ של ארצות־הברית, שהתפתחה מאוחר יותר ל"דוקטרינת מונרו" ולהתפשטות האימפריאליזם האמריקאי.

ראשו הצנום, המשופם, של חוזה מרטי מקשט היום את הכיכרות בכל כפר בקובה. מכל הנביאים – מארקס, ואנגלס, ולנין ומאו – הוא היחיד שלֵחו לא נס. עכשיו נתלים בו יותר מתמיד, בניסיון להצניע את הלהט הקומוניסטי של האינטרנציונל ולהבליט מחדש את הלאומיות הקובנית. "קובה היא ארץ פאטרנליסטית", יאמר לי כעבור כמה ימים הסופר מיגל בארנט, בניסיון רשמי, קצת פאתטי, להסביר את המצוקה הנוכחית של קובה, את נסיונות הבריחה ההמוניים לארצות־הברית, את הפשע הגובר, הזנות, הייאוש. "אנשים רגילים לקבל הכל מן השמים", הוא יאמר, "ועכשיו הם צריכים לעבוד קשה".

הוואנה, בירת קובה. פסיפס של אתרי תיירות משופצים ושכונות עוני מטות ליפול

ממלכת הבירוקרטיה

בשעה 11 באותו לילה, בחדר תחנת המשטרה, מתוך דמדומי הזיה של חוסר שינה, ג'ט־לג וטמטום חושים כתוצאה משעות אחדות של חקירה צולבת, הבליחו מול עיני פניו של נהג המונית, ואותה עווית קלה של השתתפות בצער שהסתמנה על שפתיו למשמע השם "הוטל קאריביין". אכן, היה על מה להצטער: גם על התיק ובתוכו דרכון, כרטיסי טיסה, כרטיסי אשראי ועל המזומנים שנשדדו מאיתנו בכוח הזרוע, אל מול עיניהם האדישות של תושבי העיר העתיקה של הוואנה, ממש על סף אורותיו הדלוחים של מלון קאריביין; וגם על דרך הייסורים שהובילה אותנו בימים הבאים אל נבכי ממלכת הבירוקרטיה הקובנית.

בתחנת המשטרה עמד הזמן מלכת. הצעיר הצנום שהופיע – כעבור נצח קל – לטפל בתלונה, לא לבש מדים ולא דיבר שום שפה מלבד שפת אמו. הוא לבש ז'קט עור שחור והבעה אירונית, משועממת משהו, ותיחקר את הנער שהוביל אותנו לתחנה. הנער נעשה מבוהל יותר ויותר, ונופף ושב ונופף בתעודת "עובד מיניסטריון הפנים" שלו; לא לחינם נאמר לנו שרשת של מודיעים פזורה בכל רובע בקובה. על אחד הקירות החשופים באולם הגדול, המרוהט בכמה דרגשים מרופטים, שולחנות רעועים ושתי מכונות כתיבה, שיכלו לעורר התרגשות אמיתית בליבו של אספן עתיקות, היתה תלויה מודעת ברכה לשנה החדשה, באנגלית מקושטת במספר בלתי סביר של שגיאות כתיב. זו היתה ההוכחה היחידה לכך שהמקום שייך ל"מחלקת הזרים". הרשם השלים בשלווה גמורה את חקירת העד, תוך התעלמות מנסיונות ההתערבות שלנו. הוא יצא למסע אל בין השולחנות ושב והתגלה לאחר זמן כשבידיו גיליון נייר: זה היה נייר בגוון חום עכור; נייר גס ומחוספס וסיבי כמעט כקרטון ישן; נייר שאין רואים כמוהו, נייר שמשדר מצוקה, צנע, שנים של הידוק חגורה שוחק.

באיטיות מדודה השחיל הרשם את הנייר למכונת הכתיבה העתיקה והחל לשגר אלינו שאלות. הוא רצה לדעת את כל הסיפור, והוא רצה לדעת אותו בספרדית, והוא רצה להקיש אותו בשתי אצבעות, אות אחרי אות, על גיליון הנייר שלו. והוא אכן עשה זאת. לאט, ביסודיות דקדקנית, מטריפת דעת, הוא הקיש ותיקן, תיחקר והקיש, וכשסיים את החקירה הלך ומצא עוד גיליון וחזר על כל הסיפור: נייר העתקה אין, ושלושה העתקים – חובה. היה קר. זה היה אחד מאותם ימים מועטים של חורף בגן העדן הקריבי, ורוח צוננת חדרה מבעד לחלונות המשרד הפעורים לרווחה בתחנת המשטרה. קרוב לחצות, כשהגיליון השלישי נמצא והג'ט־לג הכריע את מעט השליטה העצמית שנותרה בי, השתרעתי על הדרגש ופניתי בתחינה נרגשת, על סף דמעות, אל רגשותיו האנושיים של הרשם. צל של חיוך חלף בעיניו המהורהרות. הוא פרץ בצחוק, משועשע, לבבי פתאום: כמה מפונקים אנחנו, התיירים העשירים מן המערב, חשב בוודאי, איננו יכולים לשאת אפילו משב רוח חולף של המצוקה שהיא מנת חלקם היומיומית של אנשי המקום.

שדה טבק באזור פינאר דל ריו, מחוז גידול הטבק של קובה

המינגווי כמותג

הוואנה העתיקה היא מין פסיפס של אתרי תיירות משופצים, זוללי דולרים, משובצים בין שכונות עוני מטות ליפול, שתושביה המבוססים של העיר מדירים רגליהם מהן. בכיכר הקתדרלה, מתחת לחזית היפה של סן קריסטובל דה לה הוואנה שתיכנן אחד מגדולי האדריכלים של הבארוק, האיטלקי פרנצ'סקו בורומיני, מתגודדים עשרות, ואולי מאות, מוכרי מזכרות לתיירים. אבל התיירים מועטים; רובם מעדיפים את חופי הזהב של וארדרו. גם במבנים הקולוניאליים הנאים סביב הכיכר מחכים לתיירים: יש שם מוזיאונים שונים ומשונים, תצוגות נשק, מכוניות, אמנות אפריקנית, ציור מודרני, בית העמים הערביים, בית הטבק והסיגרים, וכן הלאה. וישנו, כמובן, ארנסט המינגווי.

המינגווי הוא המותג מספר אחת של תעשיית התיירות הקובנית, ורק צ'ה יכול להתחרות בו. הוא בילה לסירוגין קרוב לעשרים שנה באי, שתה בברים של הוואנה, יצא לדיג בספינה שהחזיק בקוז'ימאר (COJIMAR), עיירת דייגים שהפכה בינתיים לפרבר סואן של הבירה; רכש אחוזה בסמוך ותרם אותה לעם הקובני, כשחזר לאיידהו כדי לשים קץ לחייו ב־1961.

את פרס נובל לספרות קיבל המינגווי על ספרו "הזקן והים": עכשיו גובה העם הקובני את חלקו ברווחים. בקוז'ימאר אפשר לפגוש, במחיר צנוע של עשרה דולר, את האיש שהוביל את המינגווי לים ושימש מודל ל"זקן". בהוואנה העתיקה מוכרים את הסופר האמריקאי במלון שבו גר, הוטל אמבוס מונדוס, בברים שפקד, פלורידיטה ובודגיטה דל מדיו, ומפתים בקוקטיילים שאהב, "מוחיטו" ו"דייקירי" – צירופים משובבי נפש של רום, לימון, עלי מנתה, סוכר והרבה קרח. או בנוסח קבררה־אינפנטה, המוחיטו כמטאפורה של קובה: "מים, צמחייה, סוכר (חום), רום וקירור מלאכותי". וישנו גם מוזיאון המינגווי, ומרינה המינגווי, ותחרות הדיג השנתית על שם המינגווי, שב־1960 זכה בה האיש שמגלם באופן מושלם את המודל הגברי של הסופר: המפקד העליון, EL JEFE, פידל קסטרו.

נמלטתי מצילו של המינגווי, אבל לא יכולתי לברוח מצ'ה. צילום המוות של ארנסטו (צ'ה) גווארה, עיניו היפות קרועות לרווחה, גופו המעונה, העירום למחצה, מוטל על הדרגש בחצר בית ספר בבוליביה, מאונך לעדשת המצלמה – כמעט באותה פרספקטיבה מקוצרת ומעוותת שבה השתמש אנדריאה מנטניה לציור מותו של ישו בשנת 1506 – הגיע לילה אחד לידי במכונת הפקס בבית עיתון "דבר". זה היה שנים רבות לאחר מותו, כשאפילו הפוסטרים הנושאים את תמונתו נעלמו מחדריהם של סטודנטים שמאלנים. אבל הצילום לא איבד מכוחו, וצ'ה לא איבד את זוהר הנעורים של גיבור מהפכה שמת לפני שמלאו לו ארבעים. רק "דבר" שקע מכוח משקלו שלו ונעלם, כמו ברית המועצות וכמו האמונה בדיקטטורה של הפרולטריון שתגאל את העולם, גם את העולם השלישי.

צ'ה מת רק כשהגעתי לפלאזה דה לאס ארמס בהוואנה העתיקה, כאשר מבין עשרות דוכני הספרים מיד שנייה, שהציעו את כתבי צ'ה ונאומי פידל ושירי מרטי ואגדות המהפכה, ומבעד להמון הנערים הזריזים והבחורות העייפות למראה שניסו לשדל אותי לרכוש פוסטר חד פעמי ויקר מציאות של המפקד העליון מכריז: "סוציאליזם או מוות", הגיח איש זקן מאוד, שדוף למראה, שדישדש בקושי על רגליו והושיט לי ביד רועדת שטר של שלושה פזו עם דיוקנו של צ'ה. הוא ביקש דולר. בעיניו עמד מבט של אדם שחצה את סף הרעב והבושה והייאוש. כך קניתי את צ'ה, גיבור נעורי, בעבור דולר אחד.

צ'ה, הגיבור המת של המהפכה, ניבט עדיין מכל עבר

לחופי הפלא

הוואנה מתקדמת ממזרח למערב: פעם היתה מרוכזת סביב הנמל, וקסטילו ריאל דה לה פוארצה, המבצר העתיק ביותר שנותר באמריקה, מוקף תעלת מים שלווה ומעליו מתנוססת שבשבת בדמות אשה, המכונה לה ג'יראלדילה. האגדה מספרת שזו דוניה אינז מחכה לבעלה הרננדו דה סוטו, שיצא לחפש את מעיין הנעורים בפלורידה. האנגלים, שכבשו את האי ושלטו בו שנה אחת בלבד, 1762, החזירו את קובה לספרדים בעסקת חליפין: הם קיבלו את פלורידה. ותראו מה הם עשו ממנה, אומרים המהגרים הקובנים העושים מדי שנה את דרכם לחופי הפלא של מיאמי, המרוחקים מן האי כ־150 קילומטרים בלבד.

מן העיר העתיקה, על כנסיותיה ומנזריה, הסמטאות והחצרות הפנימיות המוקפות חומות, והאווירה הספרדית השורה עליהם, עבר המרכז אל השדרות הרחבות המובילות אל הים, ולצידיהן מבני ציבור ניאוקלאסיים ומלונות קולוניאליים. משם עבר מערבה לאורך הטיילת האינסופית של הוואנה, במאלקון (MALECON), על ארמנותיה המתפוררים שצבעי הפסטל שלהם אכולי שמש, מלח ים ולחות של 95 אחוזים, עד שהגיע ללה ראמפה, שדרת רבי־הקומות ומלונות חמישה כוכבים ומועדוני הסלסה, שרידי הזוהר של רובע ודאדו (VEDADO), שהוקם על ידי האמריקאים בתחילת המאה, הרחק מן הגיטו הסבוך של העיר העתיקה. רובע ודאדו בנוי בתבנית שתי וערב הערבה לשכל הישר האנגלו־סכסי, עם שדרות נרחבות להפליא וירוקות־עד וחווילות רחבות ידיים בסגנון ארט־נובו וארט־דקו, שהוואנה משופעת בהן לא פחות מן הבירות האירופיות של הבל אפוק (BELLE EPOQUE). בעקבות הרפורמות בדיור שהנהיג פידל – ושהקנו לכל דייר בשכירות זכות לרכוש את הבית בו הוא מתגורר בתשלום שווה לכל נפש – הפכו בתי המידות של עשירי ודאדו לשכונות עממיות. הדיפלומטים הזרים ובעלי השררה נדדו שוב מערבה, אל רובע מירמאר.

מתחת לשכבה הדקה של השוויון המעמדי שהנהיגה המהפכה מבצבצת עדיין אפליה גזעית. בשכונות העניות ובעיירות הנחשלות יותר מתגוררים בדרך כלל שחורים. תצלומי העבריינים המוצגים בקלסר המשטרה כמעט כולם של צעירים שחורים. אפילו בקהילה היהודית הקטנה של קובה, כ־1,500 איש שרובם חזרו ליהדות לאחר שנים של טשטוש זהות, נשמעים הדי הפער בין שחורים ללבנים. "97 אחוז מן האנשים שהיגרו לארצות־הברית מקובה אחרי המהפכה היו לבנים", אומר ד"ר חוזה מילר, נשיא הקהילה היהודית בהוואנה, "הראשונים שהיגרו היו עשירים ואנשי המעמד הבינוני. נשארו העניים. השחורים היו עניים, והעניים היהודים היו בעיקר ספרדים. עד המהפכה היתה הקהילה בעיקר אשכנזית, ועכשיו הרוב ספרדים".

מי שיכול מנסה לברוח אל החלום האמריקאי, שקורץ במרחק קטן מצפון לאי

למען הניצחון

מאות זוגות אופניים הסתחררו והתפתלו בזריזות על הכביש היוצא מהוואנה לכיוון פינאר דל־ריו, מחוז גידול הטבק של קובה. פה ושם טירטרה משאית נושנה, עמוסה עשרות פועלים ופועלות שעשו את דרכם, בעמידה, אל השדות והמפעלים. שיעולי המנועים הנחנקים, ענני עשן שחור וצחנת דיזל התחלפו במהרה בכביש ריק לחלוטין, נמתח בין קבוצות עצי דקל ושדות ירוקים, והרי הסיירה דל רוסריו העוטים ערפל לח באופק.

בכניסה לעיירה קונסולסיון דל סור נכתב: "מאוחדים נתקדם עם האנרגיה שיש לנו"; "מכאן נפיץ את אור הסוציאליזם לעולם"; ו"אנחנו עובדים למען הניצחון". ברחוב הראשי, בין שתי שורות בתים בני שתי קומות, שבחזיתותיהם מרפסות וכיסאות נדנדה, נעו תושבי העיירה ברגל ועל אופניים, מתעכבים לשתות קפה בדוכן זעיר בפתח אחד הבתים. בכיכר התחממו קבוצות קשישים בשמש, מתחת לחזית כנסייה קולוניאלית צחורה, לצד ראשו המרצין של חוזה מרטי. תהלוכת לוויה חצתה את הרחוב, ונדמה שכל כלי הרכב של קונסולסיון דל סור, רובם בעלי שני גלגלים, נאספו מאחוריה. החנויות הספורות פערו לועות אפלים אל הכיכר, מציגות לראווה מדפים כמעט ריקים. מחנות הספרים נשקפו פניהם המוכרות של גיבורי המהפכה.

ד"ר איסולינה די־ארגון שמחה לעלות שוב על הדרך המהירה, הקראטיירה סנטראל, ולגמא מרחקים. היא הצטרפה למחתרת כשהיתה סטונדטית לרפואה באוניברסיטה של הוואנה, ב־1952. שנה אחר כך הניחה פצצה ליד הפיגומים של מלון הילטון הוואנה, שעמד אז בשלבי בנייה אחרונים. היא בדקה שאין בסביבה אנשים, ורק אז חיברה את החוטים והסתלקה. ההשתהות עלתה לה במעצר, אבל בכלא היה לה מזל: הסוהרת שלה צידדה במהפכה. היא אמרה לסטודנטית הצעירה לצרוח כדי שיחשבו שהיא מרביצה לה, אבל לא נגעה בה לרעה. העצירה לא הודתה בכלום, וכעבור כמה ימים שוחררה.

"אנשים רגילים לקבל הכל מן השמים, ועכשיו הם צריכים לעבוד קשה", כך הסביר הסופר בארנט נאמרו את מצוקתה של קובה

ההתקוממות הראשונה של פידל קסטרו ואנשיו נגד כוחות הצבא במוצב מונקאדה, בעיר סנטיאגו די קובה שבמזרח האי, נכשלה. רבים מהמורדים נטבחו לאחר שנתפסו, אבל קסטרו נשאר בחיים ואיתו גם המיתוס של מונקאדה. כמה שנים לאחר מכן, כשהתבצר בהרי סיירה מאסטרה, יצאה איסולינה די־ארגון עם חברה לדרך. הן טיפסו בהרים 11 ימים, בלי מזון מלבד סוכר ומעט מאוד מים, עד שמצאו את המחנה של פידל. "פידל תפס אותי במותניים והניף אותי למעלה", היא מספרת, וחיוך מנצנץ בעיניה השחורות, הקודרות בדרך כלל, "הייתי רזה כמו אצבע. הוא אמר: 'ידעתי שתצליחי'. הוא הסתובב במחנה עם תנ"ך מתחת לזרוע, ואני ביקשתי ממנו שייתן לי את הספר לרגע וראיתי שהוא מילא את הרווחים בפירושים והדגשות בכתב ידו. שאלתי אותו למה הוא קורא את התנ"ך. והוא ענה: 'כדי ללמוד איך חושב האויב'". שנים אחר כך היתה די ארגון הרופאה האישית של קסטרו.

אחרי נצחון המהפכה ב־1959, מונתה די־ארגון לסגנית השר לעבודות סוציאליות. היה צריך אז לפרק את חבורות המורדים ולהפוך אותן לצבא ולכוח עבודה סדיר. בוקר אחד, כשהגיעה למפעל בפיקוחה, גילתה שחבורת לוחמים גנבה ציוד בלילה ואירגנה שם הילולה. היא ציוותה עליהם להסיר את הרימונים שהיו תלויים בחגורותיהם, את הרובים, האקדחים והפגיונות, ולשים על השולחן. הגברים צייתו. היא שלחה את הנשק לתחנת המשטרה.

כעבור כמה ימים הגיע צו מעצר נגדה, משום ש"פרקה את חיילי המהפכה מנשקם". די־ארגון הלכה למטה של אחד ממנהיגי המהפכה, קמילו סיאנפואגוס, ודיברה עם אחיו אוסמני סיאנפואגוס, היום שר התיירות של קובה. "דלת משרדו של קמילו היתה פתוחה, והוא שמע את הסיפור. הוא יצא מהמשרד ושאל אותי: 'את היית חמושה?' עניתי: 'לא'. אז הוא אמר: 'לכי לשלום. מי שהולך לכלא הם החיילים האלה, כי חייל של המהפכה מוסר את חייו לפני שהוא מוסר את נשקו".

החרם האמריקאי והמצוקה הכלכלית גורמים לכך שברחובות הוואנה אפשר עדיין לראות מכוניות אמריקאיות משנות הארבעים והחמישים

כוחה של הסלסה

רוב הרופאים הקובנים נטשו את האי לאחר המהפכה והלכו לחפש את עושרם ביבשת הסמוכה. ב־1960 החליטה משום כך איסולינה די־ארגון כי תביא תועלת כרופאה יותר מאשר כמנהיגה. היא עזבה הכל ויצאה ל"שנת שירות סוציאלי" (שהפכה אז חובה לכל רופא ומורה באי) בלה קולומה, עיירת דייגים נידחת בדרום־מערב קובה.

נסענו איתה לבקר את לה קולומה: למרות שהעיירה מרוחקת כשלוש־ארבע שעות נסיעה בלבד מהוואנה, די־ארגון היתה שם רק פעם אחת בעשרות השנים שחלפו מאז; מצוקת הדלק בקובה אינה מעודדת טיולים. היא לא הכירה את המקום: מרצועת החוף הפראית, העטורה בקתות דייגים, לא נותר זכר. ראינו שכונת בלוקים אפורים, חדשים, לצד ציבור הבתים הישנים והנאים יותר, מספנה ומפעל עצום לדיג.

לפתע עצרה מולנו אחות שחורה במדים צחורים, מעומלנים. זו היתה האחות הראשית של לה קולומה, מריה, שהיתה ילדה בת שש בתקופת שירותה של הרופאה בעיירה. מריה זיהתה את איסולינה, הרופאה הראשונה שהתגוררה בלה קולומה. היום, בישרה לנו מריה, יש בעיירה 24 רופאים ו־30 אחיות. השלטון החדש הקים בקובה מערכת בריאות ציבורית מפותחת ובנה רשת חינוך לכל. די־ארגון זוכרת את קמפיין "ביעור האנאלפביתיות", שבמסגרתו נרתמו המוני אזרחים יודעי ספר ללמד קרוא וכתוב את שכניהם, ומורים התנדבו ללמד בערים ובעיירות נידחות. לה קולומה איבדה אולי את המראה הרומנטי שהיה לה, אבל חיי התושבים השתפרו. רבים מהם עובדים במפעל הדיג, שמשווק טונה וסרטנים ליצוא. הדבר האחרון שראינו שם היה מועדון התרבות על שם המנהיג האפריקני פטריס לומומבה, וכתובת על קיר: "הכבוד מעל לכל".

"…קצב זה דבר טבעי, כמו לנשום, הוא אמר, לכל אחד יש קצב בדיוק כמו שלכל אחד בעולם יש מין, ואתם יודעים שיש אנשים אימפוטנטים, יש גברים אימפוטנטים, הוא אמר, בדיוק כמו שיש נשים פריג'ידיות, ואף אחד לא מכחיש את הקיום של הסקס בגלל זה, הוא אמר, אף אחד לא יכול להכחיש את הקיום של הקצב, מה שקורה זה שקצב זה דבר טבעי כמו סקס, ויש אנשים שיש להם מעצורים" (קבררה־אינפנטה, "TRES TRISTES TIGRES").

תלמידות בית ספר בעיר אולגווין. הקצב זורם ברחובות

הקצב זורם ברחובות, מפעפע דרך הרדיו־טייפים, מתפרץ במועדוני סלסה ובמשחקי הבייסבול המאולתרים בשכונות ובטקסי סנטרייה, הפולחן האפרו־קובני שבו פושטים הקדושים הנוצרים את כסותם האירופית ולובשים צורת אלים שחורים. בשעה שהמהפכה פושטת רגל והצנע צובע את האי היפה הזה באפור, הסלסה מפיחה חיים, מרקידה, מצחיקה, משכיחה הכל. כשעולים צלילי הסלסה, רוקדות הילדות היפות שמוכרות את גופן לתיירים מזדקנים במלונות, מסתחררות מאושר, ורוקדים העובדים הנחים בצידי הדרך מן המסע המייגע בחזרה מן השדות, וילדים עם טרנזיסטור רוקדים בין החזיתות הקולוניאליות המטות ליפול בעריה העתיקות של קובה. בשבת רוקדים בהוואנה בבית איגוד הסופרים והאמנים הקובנים, ובמרכזי תרבות ובמועדוני לילה ובמסעדות, וביום ראשון רוקדים בבתי העיירה רגלה, מרכז הסנטרייה, שנראית למשקיף מן החוץ כפרבר משמים בפאתי הבירה. בקובה, שלא כבמדינות הגוש המזרחי לשעבר, לא שומעים פופ מערבי. רק סלסה. הדולר הצליח לדחוק את רגלי הסוציאליזם, אבל הסלסה, כנראה, חזקה משניהם.

על קובה ששורדת למרות הכל, קראו כאן >>

הפוסט בקצב הסלסה: קובה הופיע ראשון במסע אחר

תחילה נשמע רעש סתום שבא ממרחקים, התגבר והלך, נתגבש לצורתו של יתוש זעיר ושחור ותפח לממדיה של ציפור ברזל שמנועיה מטרטרים. רק משהתקרב יכלו יהודי העיירות באוקראינה, באותו יום ב־1933, להבחין שאין זה אלא מטוס תלת מושבי, שלאורכו מתוחה הכותרת ביידיש: "דער בירעבידזשאנער" ("הבירוביג'אנים"), ושטייסיו, כובעי רוח ומשקפי ענק לראשיהם, מפזרים לרוחות השמים עלונים, שרקדו באוויר עד שנחתו אחר כבוד על אדמת השטעטל. בואו לבירוביג'אן, קראו העלונים, בואו הקימו מדינה ליהודים! מלחמת העולם הראשונה חידדה את "הבעיה היהודית": מה לעשות עם מיליוני יהודים, העוסקים בסחר זעיר וברוכלות, בהלוואה בריבית ובסחר בוודקה, החיים בעוני משווע, בשיעור אבטלה שהגיע לשבעים אחוז? נסיונות ליישב יהודים בחצי האי קרים, בבְּיֶילוֹרוּס ובאוקראינה ולהכשירם לעבודה חקלאית נכשלו בעיקר בשל אי    העקביות של השלטונות. מפות ומדריכים מודפסים ליעד אירופה, בהנחה לגולשי מסע אחר! אחד הנסיונות לפתרון מצוקת היהודים צץ ב־1928, כאשר השלטון הסובייטי החליט על הקמת נפה יהודית אוטונומית בבירוביג'אן. 36 אלף קילומטרים רבועים הוקצו לביצוע הפרויקט במזרח הרחוק של רוסיה, ליד הגבול עם סין, סמוך לקו הרכבת הטרנס סיבירי, בין הנהרות בירה וביג'אן. שם אמורה היתה לקום רפובליקה יהודית במסגרת ברית המועצות הסוציאליסטית, שתהא מרכז לתרבות יידיש חילונית, יהודית ופרולטרית ותתבסס על התיישבות חקלאית. תחנת הרכבת של בירוביג'אן, 8,360 קילומטר ממוסקבה האיזור, בערך בגודלה של בלגיה, חם וגשום בקיץ, קר ויבש בחורף. הוא עשיר במשאבים טבעיים, בייחוד בצפונו ההררי והמיוער, אך בה בעת מרובה ביצות טובעניות. תושביו המקוריים היו כמה מאות טוּנְגוּסים (בני שבטים סיבירים שהתקיימו על ציד) ו־27 אלף מתיישבים: קוזאקים, שנשלחו לאיזור לאחר סיפוחו לרוסיה בשנת 1858 כדי לחזק את דרום־מזרח האימפריה לנוכח היחסים המתוחים עם מנצ'וריה הסמוכה, רוסים, קוריאנים ואוקראינים. כיום בירוביג'אן היא עדיין מחוז אוטונומי יהודי, אם כי נותרו בה רק יהודים מעטים. שלוש שעות נסיעה וחצי מנמל התעופה בחָבָּרובסק (Khabarovsk) מובילות אל בירת המחוז, ששמה כשמו. הדרך עוברת בין מרחבים ירוקים בלתי נלאים, ולאורכה כפרים דלים, שילדים אוקראינים ניצבים בהם ומוכרים פירוּשְקי מאפה בית וחלב שזה עתה נחלב מעטיני פרה. שיטת הנהיגה במחוז היא כנהוג במרבית מדינות המערב, בנתיב הימני, אך על הכביש נראים כלי רכב שנועדו לשיטה הבריטית, ובמהלך הנסיעה יש הנוסעים מימין ויש משמאל, לפי נטיית לבם. בכניסה לעיר שלט אבן ענקי ביידיש: "ביראבידזשאן", ולאורך השדרות שיכונים סובייטיים מוזנחים, שמדי פעם ניבט ביניהם קזינו, הפתוח 24 שעות ביממה. תרומות לבית הכנסת צוות המלון נוהג בחשדנות. עליו למלא טפסים רבים עבור האורחים. גם עייפות ניכרת בפקידת הקבלה: היא עובדת משמרת רצופה של 24 שעות, לאחריה היא נחה למשך 48 שעות וחוזר חלילה. בכל קומה במלון שומרת, מעין אם קומה, שמראה את הדרך לחדרים המעוצבים במתקתקות – כיסוי מיטה עשוי סאטן ורוד ורקום עיטורי לב מחוטי כסף, וילונות תחרה מהודרים וויטרינה מצוחצחת בחדר ההסבה הצמוד, שאין בה דבר. רק המקלחת מסגירה את הנידחוּת: אין מים חמים, לעתים אין אפילו מים זורמים. דרך לבית הקהילה היהודית, תוך כדי שיטוט ברחובות העיר, דומה שבתי הקזינו מרכזים את עיקר הפעילות הכלכלית כאן. אך במשרדו של לב גריגורוביץ טויטמן, ראש הקהילה, ישיש לבבי דובר יידיש ורוסית, מתברר שיש אפיקים נוספים לכלכלה הבירוביג'אנית. מדי כמה דקות נכנס למשרד איש עסקים חייכן, לוחץ בלבביות את ידו של טויטמן ותוחב תוך כדי כך חבילת רובלים עבותה בתוך שקית ניילון פשוטה. "הם תורמים לבית הכנסת היהודי שאנחנו בונים", מכריז טויטמן בצהלה. מפעל חלב. גלויה שהוציאה הממשלה הסובייטית כדי להפגין את הצלחתו לכאורה של פרויקט בירוביג'אן בשנים 1928־1949 היגרו לבירוביג'אן כחמישים אלף יהודים, אך לאחר 1949 הפנתה ברית המועצות עורף לפרויקט היהודי שלה. היהודים חדלו לבוא, ולאחר הפרסטרויקה ב־1985 עזבו מרבית הצעירים את האיזור ועלו לישראל. מאחור נותרו הזקנים ובני דור הביניים, בעיקר אנשי עסקים. ליוסף ברנר יש מפעל למבנים טרומיים. סבטלנה רולס מנהלת מסעדה יהודית. א"ש, ישראלי, תת אלוף במיל' ואיש הסוכנות היהודית לשעבר, מפקח על משלחת לחיפוש זהב בהרים. טויטמן חולש על כל היהודים: שולח  סלסלות שי בחגים, מפקח על שיעורי העברית באולפן לאלה שעדיין לא עלו, מתכנן בית כנסת חדש, מספר בגאווה על וודקה בירוביג'אנית חדשה שעל עטיפתה דמויות יהודיות ומצביע בשמחה על ואלרי פמינקה, ישיש בעל שיני כסף ובלורית לבנה, שנשכר כדי לערוך את עיתון הקהילה. פמינקה אינו יהודי, אבל על מאמריו הוא חותם בשם פרידמן. "כשהגעתי לפה עם הורי ב־1935, הייתי בן עשר. היה פה יער. רק אז התחילו לבנות בתי עץ ראשונים. באו לפה רכבות שלמות של יהודים, שמו אותם בצריפים וישר התחילו לעבוד. באו יהודים לא רק מרוסיה, אלא גם מארגנטינה, ברזיל, צרפת, ארצות הברית ואפילו קומוניסטים מארץ ישראל. באו יהודים מכל העולם, והכל היה ביידיש: בית הספר, התיאטרון, הסמינר למורות, המכללה הטכנולוגית. גם ברחוב דיברו יידיש". זימאה גפן, חבר הקולקטיב המייסד האחרון בקולחוז של ואלדהיים, ומשפחתו "אני בניתי את הבית הראשון בבירוביג'אן", אומרת, נכון יותר צועקת, פירה אסתר קויפמן בגאווה. היא בת 86, חירשת למחצה, משקפי קרן עבים לעיניה, סוודר ירוק לגופה ומקל דק בידיה. מדי יום היא באה למוזיאון הבנייה שבבניין מוזנח בעיר. וכשבאים מבקרים, היא מדריכה אותם בסיור שיטתי בין המוצגים, שאורכו ארבעים דקות בדיוק. "עבדתי 65 שנה בחברת בנייה", היא מספרת, "הייתי בבית יתומים, ואז המפלגה שלחה אותי למכללה לבנייה במינסק. הייתי מנהלת עבודה, מהנדסת, יושבת ראש ועד עובדים, ולפני 11 שנה הקמתי את המוזיאון הזה. כשהגעתי, היו פה 250 אנשים ובית אחד בלי גג. התחלנו לבנות הכל מעץ, לבד. לא היו מכונות. הרמנו את הלבנים על הגב עד למעלה. הלכתי לבקר את שטפולוב, שהיה פועל בניין", נודדת דעתה של קויפמן, "הוא היה בן 96. ביקשתי ממנו את כלי העבודה שלו בשביל המוזיאון. 'אתן לך', הוא אמר לי, 'אבל תבטיחי שתחזירי לי'. אני בעצמי הולכת תמיד ברגל. היו לי אופניים, אבל גנבו אותם". אחר הצהריים נערכת הפגנה של המפלגה הקומוניסטית בלב העיר. עשרות מניפים דגלים אדומים. ראש הסניף המקומי נואם. מרבית המשתתפים מבוגרים. עוניים ניכר בנעליהם הבלויות ובבגדיהם הדלים. צעירים מעטים אוחזים בשלטים הכבדים. "כשהיה קומוניזם", מסבירה אחת המשתתפות, "היה רע, אבל לפחות היה אוכל והיתה קצבה". כל העובדים אוהבים את לנין ערש ההתיישבות החקלאית היהודית היה "שדה הנסיונות הבירסקי", יישוב חקלאי שלאחר מכן הוסב שמו לבירופלד, הנמצא חמישים קילומטר מדרום לעיר בירוביג'אן. לכאן נשלחו ראשוני המהגרים היהודים. ב־1930 זרעו כאן 15 אלף דונם, ובסוף אותה שנה היו בידי חברי הקולחוז 210 פרות ו־65 עגלות. השלטון הסובייטי התגאה ביישוב לדוגמה: כתבים זרים הובאו כדי לתעד את האיכרים היהודים, שמגדלים חזירים, מדברים ביידיש ומאמינים בסטאלין. הקולחוז לשעבר בירופלד, 50 ק"מ מבירוביג'אן. רק יהודייה אחת נותרה כאן אך מאחורי חלון הראווה הבולשביקי נחבאה כמיהה ידועה: הסופר הקומוניסטי אוטו הלר, שביקר בבירופלד באותה שנה, מספר על תל עפר מוזר, המכוסה כולו עשב, במרחק כמה מאות מטרים מתחנת הנסיונות. "תל זה אינו אלא קימור, שקשה למדי להיכנס לתוכו, שהותקן ב־1928 על ידי המתיישבים הראשונים לשם עריכת תפילות. אותה שעה הם לא השתחררו לגמרי ממסורת העיירות". מתחילת ההתיישבות הונהגה בכל רחבי בירוביג'אן תוכנית אנטי דתית. בערב יום כיפור אחד נערכה הרצאה על "הקלריקליזם היהודי ומלחמתו בתנועת הפועלים", ובתוכנית הלימודים בבית הספר היסודי קראו ילדים כי "לנין הוא המנהיג שלנו, המורה שלנו, החבר שלנו. אנו עושים מה שלנין מלמד אותנו. כל העובדים מכירים את לנין ואוהבים אותו". בירופלד נותר כפר קטן: רחוב אחד ומשני צדיו בתי עץ. ליד בית המועצה משאבת מים חלודה, ומאחורי כל בית גינת ירק: המשכורות נמוכות מכדי לספק את צורכי המחיה, ועל כל משפחה להשלים את תזונתה. סדובה בטיה גולדינב, גברת מטופחת וחביבה, גרה בבית עץ ליד בניין המועצה. בעבר היתה ראש המועצה המקומית, וכעת היא אחראית על הדיור. היא היהודייה האחרונה בבירופלד ונושאת בתואר "יקירת בירופלד". הפרנסה קשה, היא מספרת. "מאז שאין קולחוז, יש פחות פרנסה. בשנה שעברה היה חורף קשה, שלושים מעלות מתחת לאפס, אז השנה לא יהיו תפוחי אדמה. כיום הסינים חוכרים אדמות בכל מקום ומגדלים גידולים. חבל שהאוטונומיה היהודית תיעלם ממפת רוסיה והעולם. חבל שהאדמה הזו תיפול לידי הסינים. כל המאמץ הגדול שעשו ההורים שלי והחלוצים הראשונים, הכל נעלם ויורד לטמיון". ילדים חסרי בית בבית התמחוי באמורזט. יש כמיליון וחצי ילדים כאלה ברוסיה בעוד שבירופלד נחשב לקולחוז היהודי הראשון, היישוב ואלדהיים ( Waldheim) מרחק 12 קילומטר מדרום־מזרח לעיר בירוביג'אן, נחשב לקולחוז היהודי המשגשג והמצליח במחוז. ראשוני המתיישבים בו היו חברי קולקטיב יהודי מווילנה שבליטא. בתחילה התגוררו באוהלים, לאחר מכן בצריף ארעי. עם התחלת הגשמים והופעת הגְנוּס, יתוש טורדני המרחף בלהקות עצומות בכל רחבי המחוז, נטשו אחדים מהמייסדים. אלה שנותרו התמודדו עם הגשמים העזים ועם השטפונות, שהפריעו לבניית הבתים וסחפו את השחת. אבל חברי הקולקטיב לא אמרו נואש. בשבעה בנובמבר 1929 ייסדו מועצה כפרית יהודית בשם ואלדהיים, בתרגום מיידיש: בית יער. ב־1938 כונה ואלדהיים "קולחוז מיליונר", כיוון שרכושו נאמד ביותר ממיליון רובל. היו בכפר מועצה, בית דואר, שתי חנויות, ספרייה, בית ספר, גן ילדים, פעוטון, חוג דרמטי ובתי מלאכה לסריגה ולייצור כובעים. המוזיאון של ואלדהיים נפתח במיוחד עבורנו. על הקירות פריטים אישיים של ראשוני המתיישבים, כמה פוחלצים ודגלי קטיפה אדומים עם דיוקן לנין, שהקולחוז זכה בהם. על הספסל שליד אולם הכניסה זקן חייכן ושתקן. זהו זיאמה גפן, החבר האחרון של הקולקטיב המייסד שנותר בחיים. הוא גר בבית עץ ליד המוזיאון. יש טלוויזיה בסלון, ויללות כלבים נשכנים מלוות אותנו בכניסתנו. ב־1995 פורק הקולחוז וחולק בין 18 משפחות. אחד פתח דיסקו, אחד פתח בית קפה, אחד מכולת, אחד מאפייה. "המשפחה שלי התפזרה", הוא מספר, "הבן בחָבָּרוֹבְסק, בת בבירוביג'אן, בת אחת פה. אני עובד כיום בגינה. יש לי עז בבית וכמה חזירים". הגיע הזמן לחלוב את העז. גשם דק מתחיל לרדת. יתושי הגנוס אינם רואים בכך כל הפרעה. זיאמה נועל מגפי פלסטיק שחורים ויוצא לחצר האחורית, המגובבת טלאי קרשים. הנכדה שלו מתבוננת בנו. צעירה אחרת, שעוד לא מלאו לה 18, אוחזת בבתה הקטנה. היא נשואה לנכדו של זיאמה. זיאמה חולב את העז בריכוז. את הדלי הוא מניח במטבח: חדר חשוך במבנה הצמוד לבית. על התנורים המלוכלכים סירים מלאים בתפוחי אדמה. הוא מתנצל, עליו ללכת ולהאכיל את החזירים. הפגנה של המפלגה הקומוניסטית. מרבית המשתתפים מבוגרים ועניים חיים עד גיל ארבעים עם שחר אנחנו יוצאים לקולחוז היהודי לשעבר אמורזט (Amurzet), בקצה הדרום־מערבי של בירוביג'אן, מרחק שלוש שעות נסיעה וחצי בדרך לא סלולה. א"ש נוסע בג'יפ שלו, הנהוג על ידי צעיר תכול עיניים ושתקן, כדי לפקח על התקדמות המשלחת הגיאולוגית השוכנת בהרים. המשלחת עורכת מדידות כדי לאמוד את גודלו של מטיל הזהב הטמון בהרים, ששוויו יותר ממיליון דולר. המצטרף למשלחת שם את נפשו בכפו, אלא אם כן חוסן בפני קרציית ההרים הקטלנית, הנחה על עלי עץ הליבנה. רק כאשר היא חשה במשב רוח תחתיה, היא נוחתת, חודרת לתוך האוזן, מתחפרת בגזע המוח וגורמת למוות בייסורים בתוך חודש ימים. "אנשים מתים כאן כמו זבובים מהקרצייה הזו", מספר א"ש. סיבות המיתה במחוז אינן מעטות: שירותי הרפואה קלוקלים, השכר זעום, האוכל אינו מגוון והוודקה רבה, רבה מדי. בשל כך נראים בכל רחבי המחוז רק גברים מעטים: הם חיים עד גיל ארבעים, אומר א"ש, ואם הם שורדים עד אז, הם נוטים להסתלק מהמחוז, מותירים מאחוריהם נשים וילדים. אנו נוסעים במישור, לאורך שרשרת ההרים החוצה את המחוז. מרחבי ענק פרושים לצדנו, ניחנים ביופי פראי ומרמזים על שפע. משלחות גיאולוגיות, שפעלו באיזור מסוף המאה ה־19 ועד לאחר מלחמת העולם השנייה, גילו מרבצים של ברזל, סיד, שיש, פחם, כבול, גראפיט, בדיל, נחושת, אזבסט, זהב ועוד. ארוחת צהרים בביתה של רחל גלקובסקאיה באמורזט. כוסית לחיי המתיישבים בתים בודדים נראים לצד הדרך, ושדות מעובדים שעליהם רכונים סינים. המחוז יודע בשנים האחרונות הגירה רחבת ממדים: סינים רבים חוכרים אדמות מתושבי המקום  ומעבדים אותן. לבד מחקלאות, בולטים הסינים בסחר, בהלבשה ובהסעדה. ערב קודם לכן הזדמן לנו להתענג על המסעדנות הסינית: במסעדת אי השמש שרה להקה מקומית שירים אמריקאיים במבטא כבד ומלצריות סיניות הציעו תפריט, שכלל מרק צבים, קרעפלך צפרדעים ומאפי תולעי משי וציפורי דרור. אמורזט הוא יישוב קטן מוזנח, זרוע עצי אקליפטוס ושיחים קוצניים. בהמשך הדרך, מספר לנו עובר אורח, יש שדות רבים של מריחואנה. בבית המלון בבעלות הסינית חובר אלינו מישה מלניקוב, ראש הקהילה היהודית במקום, ועוזרו, יונה ליבוביץ'. אנחנו משוטטים באמורזט, יורדים לנהר האמור (Amur) הרחב. מצדו השני סין: בנייני ענק, מפעלים וחיוניות רבה. רחל מיכאלובנה גלקובסקאיה, בת 75, גרה באמורזט מ־1932. היא לא חדלה לנוע אף לרגע: במטבח הסמוך לבית מתבשלות נקניקיות מתוצרת מקומית וביצים מהתרנגולות שלה. היא חותכת סלט מירקות שגידלה בגינה, מגישה לחם שאפתה, יורדת למרתף כדי להוציא קומפוט תפוחונים נפלא שרקחה ומוזגת כל העת וודקה לכוסיות קטנות – לחיי המתיישבים בפעם הראשונה, לחיי המתיישבים בפעם השנייה, ובפעם השלישית רק כדי להשלים את הרמת הכוסיות לשלוש. "פעם היה פה טוב מאוד", אומרת גלקובסקאיה, ובתוך כך היא ממשיכה לנוע בזריזות, "אז לא סגרו דלתות ולא היו מנעולים. אף אחד לא גנב כלום. כל אחד נכנס ויצא מתי שהוא רוצה. פחדתי מכלבים. עכשיו אני חייבת כלב". יונה ליבוביץ מפציר בנו שנבוא לביתו. הוא גר בדירת שיכון קטנה. בסלון ריהוט ישן ופשוט. בארון תלויות שלל מדליות. "ב־1948 סיימתי קורס טרקטוריסטים ונסעתי בטרקטורים מתוצרת צ'ליאבינסק", מספר יונה. "קיבלתי מדליה ב־1975 על עיבוד 2,500 דונם אדמה. כשהייתי ראש צוות בקולחוז, היו מאתיים ראשי בקר. בתוך תשע שנים הגעתי ל־800. בתור עובד מצטיין שלחו אותי לתערוכה במוסקבה ב־1975". הוא מראה לנו תמונות מהביקור במוסקבה. גבר נאה בחליפה שחורה, ניכר שהיה בריא ומרוצה. ברחבי בירוביג'אן זורמים כ-200 נהרות ונחלים, ועודף המים יוצר ביצות על פני מרבית שטח המחוז מי ישלם את השוחד? בתשע בבוקר באים שני שוטרים בבגדים אזרחיים. הם אומרים שהם ממשרד הפנים ושהגיעה לאוזניהם הידיעה שבעיר מסתובב צוות של עיתונאים מישראל ללא אישור ממוסקבה לפעילות עיתונאית. הם יחזרו אחר הצהריים, ואם לא יהיה בידינו האישור, נגורש מן העיר. איך מצאו אותנו פקידי משרד הפנים? מי הלשין? מדוע נוסעות בעיר מכוניות מלאות בשוטרים חמושים? ברחוב עובר גורביץ', סגן המושל היהודי. הוא מפנה אותנו ליהודי גובארוב, נציג משרד הפנים. אנחנו נוסעים למשרד הפנים. המשרדים ריקים. גובארוב נסע לדאצ'ה. נוסעים לטויטמן. הוא מצלצל לאחראית במשרד הפנים. בדקות הבאות מתנהל ויכוח גועש ברוסית. המשתתפים מזעיפים פנים ומתלהטים. אחר כך מתברר שהוויכוח הוא מי ישלם את השוחד לפקידי משרד הפנים. שנת 1936 היתה שנתו היפה של המחוז היהודי. בחוקה הסובייטית החדשה נקבע כי בירוביג'אן הוא מחוז אוטונומי, על פי סעיף שנותר על כנו עד היום הזה. אך צלו של סטאלין החל מאפיל. בישיבת הוועד המפלגתי ב־1937 הואשם המזכיר חאבקין ב"חנפנות, משפחתיות, סכסכנות והעלמת נטייה טרוצקיסטית פעילה כבר מ־1923". באותה שנה הודח חאבקין ועימו פעילי מפלגה, פקידים בכירים, מנהלי מפעלים, מורים, סופרים ועוד. "רוב אלה שהגיעו מארצות הברית נעצרו ונשלחו לגולאג", מספר ראש הקהילה היהודית, טויטמן. "הרגו את כולם. בתוך 24 שעות לקחו מפה את כל הקומוניסטים. ניקו את המקום. זו התקופה הכי קשה באיזור. ב־1938 החיים פה היו מאוד מתוחים: אנשים פחדו לדבר זה עם זה – לך תדע מי חבר ומי אויב. לא באו לבקר. לא ישבו שתי משפחות יחד. יום אחד אתה מדבר איתו. למחרת הוא נעלם. אנשים עבדו פה כמו עבדים יום ולילה כדי להקים מדינה. אבל ההתלהבות הפכה לפחד". מלחמת העולם השנייה אפשרה לבירוביג'אן להתאושש מטראומת סטאלין. לאחר השואה שבו יהודים רבים לבתיהם באוקראינה, בביילורוס ובקרים. חזרו אלה שהסתתרו בעת הקרבות בהרי אוראל, בסיביר ובאסיה התיכונה וגם פרטיזנים, חיילים משוחררים ואחרים שהתחבאו בשטחי הכיבוש הגרמני. האוכלוסייה המקומית לא האירה להם פנים בשובם, וסכסוכים אלימים פרצו על רקע תביעות להחזרת רכוש ודירות. משלחות מהגרים לבירוביג'אן החלו יוצאות לדרך. אך כעבור שנתיים ניחתה מכת המחץ: במסגרת "מסע הטיהור" של סטאלין ב־1948 לא רק הודחו וחוסלו מנהיגי המחוז והסופרים היידים, אלא "טוהרו" גם המוסדות היהודיים: "סגרו את כל התיאטראות של היידיש", נזכר טויטמן, "סגרו את הפקולטה לחינוך". על כל בתי הספר נאסר ללמד ביידיש. שפת הלימוד היתה עתה רוסית. על בירוביג'אן ירד מסך הברזל. לילה אחרון במחוז היהודי האוטונומי. "לודה, לודה", נשמעו זעקותיו של ילד. מבעד לחלון, ברחבת השוק, שבמשך היום פזורים בה סינים וקוריאנים הפורשים את מרכולתם האסייתית, אפשר היה להבחין בילד בלונדיני קטן, שצרח כאחוז אמוק לאשה אלמונית. ילד אחר התקרב אליו להרגיעו, והבלונדיני הרים אותו באוויר והטיח אותו על הארץ, זועק "לודה, לודה". פילסנו דרכנו בסבך, מלווים בעדת יתושים. מתחת לעץ התגלה הקבר הראשון מוקדם יותר הראו בטלוויזיה סרט תיעודי על ילדים חסרי בית ברוסיה. יש מיליון וחצי כאלה, והם פזורים בארץ הענק, נטולי משפחה, בית וממון, חיים ברחובות בחבורות של מקבצי נדבות, יצאנים ויצאניות וגנבים קטנים, נתונים לשרירות לבם של עוברי אורח, סרסורים ועבריינים. לאחר שהתאספו כמה חסרי בית מבוגרים יותר, הם הקיפו את הילד הזועק, אחזו בו עד שהשתתק ולא נע, ואז נשאו אותו באוויר לעבר פינה נסתרת בין הדוכנים הריקים. בירוביג'אן עוד לא התעוררה כשהמכונית נאנקה במהמורות הדרכים המצולקות. עובר אורח הצביע על הכיוון הכללי לבית הקברות הישן. בפאתי העיר, ליד מפעל כעור, מעבר לסוללת עפר, שקענו בבוץ כשפילסנו את דרכנו בעלווה הירוקה, מלווים בעדת יתושים רעבה. מתחת לעץ זקן התגלה הקבר הראשון. יש עליו כתובות ברוסית וסמלים קומוניסטיים. ממשיכים לחפש. הנה קבר נוצרי. ועוד אחד. והנה, מצד שמאל, קבר יהודי ראשון: סמל מגן דוד וכמה מלים ביידיש. והנה עוד אחד. כתוב מתי נולדו הקומוניסטים הללו והיכן ומתי מתו, כאילו בלכתם מן העולם בחרו, ליתר ביטחון, לכתוב דברי פרידה בשפה שאלוהים יודע.

הפוסט בירוביג'אן: בית ליהודים בערבות רוסיה הופיע ראשון במסע אחר

בביקור הראשון שלי בסין, בשלהי שנת 1987, חוויתי פער עצום בין הטקסטים הספרותיים, העיתונאיים והאקדמיים שקראתי על אודות המקום ובין המציאות שלמדתי להכיר במפגש הישיר עם המדינה ותושביה. בביקורים נוספים, כמדריכת תיירים וכמטיילת עצמאית, הסתירות רק הלכו והעמיקו. רבים מחברי טענו כי "סין הקומוניסטית איבדה את צלמה של תרבות סינית 'אמיתית'". אחרים העדיפו לצאת לטייוואן, בטענה כי "שם נשמרו הערכים האמיתיים של תרבות סין". מעולם לא הייתי שותפה לדעות אלו. לא חשבתי כי התרבות הסינית היא מקשה אחת שצורת ביטויה אחידה וברורה, אבל סִקרן אותי לבחון את היחסים שבין מרכיביה השונים לרעיונות הקומוניזם. איך זה עובד יחד? האם יש "קומוניזם סיני"? האם ה"סיניות" עוצבה מחדש בעקבות המפגש עם המהפכה? וכיצד משפיעה הפתיחות למערב בעשורים האחרונים? בשנים 1994־1996 ניתנה לי הזדמנות להעמיק בחיפוש אחר תשובות לשאלות אלה, באמצעות פגישה מקרוב עם היבטים שונים של התרבות הסינית ועם לא מעט סינים שעסקו בה. קיבלתי מלגה ללימודי תואר שני ממשרדי החוץ הישראלי והסיני, ובחרתי ללמוד ציור דיו סיני מסורתי – אחד מעמודי התווך של המסורת התרבותית של סין. אמנות זו חובקת בתוכה את מסורת הקליגרפיה (בניית יחס אסתטי וחזותי למבנה הכתב ולצורתו ולא רק לתוכן הכתוב בטקסט) ואת ציור הדיו, השונה בכל מושגיו, במראהו ובהישגיו ממסורת הציור האירופי הקלאסי. מפות ומדריכים מודפסים ליעד סין, בהנחה לגולשי מסע אחר! הרצון להתחבר אל המסורת הזו בתוככי סין הוביל אותי אל בנייניה האפורים של "האקדמיה המרכזית לאמנות" בבייג'ינג. זהו מוסד אליטיסטי ביותר: בין כתליו מרוכזים טובי הציירים בסין, ובממוצע, מתקבל שם ללימודים אחד מכל אלף מועמדים. למגורים קיבלתי חדר צנוע, שלושה מטרים רוחבו ושלושה אורכו. המקלחות והשירותים היו במסדרון, משותפים לכל דיירי הקומה, ומים חמים היו רק בין 00:20 ל־00:22. נשמע קצת קשה, אך בהשוואה לידידי הסינים באקדמיה, זה נחשב בוודאי למותרות. הם חיו שישה אנשים בחדר דומה, שבו שלוש מיטות קומתיים ושלושה שולחנות (חצי שולחן ומגרה אחת לכל סטודנט). הספרים נערמו בשולי המיטה, הבגדים בארונית צרה בקצה החדר ויצירות האמנות האישיות מתחת למיטה. כמה מהם הרכיבו מעין וילון בדיוטה העליונה של המיטה או בתקרה, כדי ליצור מעט פרטיות. למרות התנאים, סינים רבים עושים מאמצים עילאיים כדי להגיע למוסד הלימודים הזה. ואולי אין זה פלא, אם מביאים בחשבון שעד לפני 50 שנה, עד המהפכה הקומוניסטית, הזכות והאפשרות ללמוד לא היו כלל עניין ברור מאליו בסין. מזימה של מוציאים לאור רוב הסטודנטים באקדמיה באים ממשפחות של פועלים או איכרים, מכפרים, עיירות וערים המרוחקים מאוד מבייג'ינג, והם הגיעו אל המוסד המכובד לאחר עבודת פופ פוליטי של האמן הסיני וואנג גואנגיי, חלק מגל הנוסטלגיה האדיר השוטף בעשור האחרון את סין כולה. ביטוי אחר של הנוסטלגיה הוא ביצועי פופ מחודשים של שירי ההלל למאו דזה-דונג | צילום: איילת זהר שהפגינו כשרון ודבקות. רובם נולדו לפני "מהפכת התרבות" (1966־1976) או תוך כדי התרחשותה. כולם בוגרי חינוך יסודי, על־יסודי ותואר ראשון – על חשבון המדינה. כמו כל פועל וכל איכר בסין, גם הם נהנו מההקצאה של "קערת הברזל" – סל מצרכים יסודי, הכולל גם בריאות וחינוך. למדתי עם חבורה של אנשים מוכשרים, משכילים, צנועים, משקיעים, סקרנים, צמאי דעת. כל רגע פנוי הוקדש לציור, לחקירה, להתבוננות, לדיון בחומר הנלמד ובשאלות השונות הנובעות ממלאכת הציור. כי זו אינה רק עניין טכני, אלא מסורת המשקפת בכל קו ותג את ערכי התרבות והמקום. לכן, עלו גם שאלות רבות ביחס הרחב יותר אל החיים ואל אמצעי הייצוג של "החיים" בציור. כך, למשל, שוחחנו לא מעט על טקסטים סיניים המוכרים בתרבות המערב, אשר עיצבו לעיתים את תפיסתנו את החיים בסין הקומוניסטית, כמו "ברבורי פרא" של רונג ז'אנג, "חיים ומוות בשנגחאי" של ניין צ'אנג, ספריו של ז'אנג שיאנליאנג ("עץ המשי", "חצי הגבר הוא אשה"), "אזליאה אדומה" של אנצ'י מין ורבים אחרים. עלילותיהם של הספרים הללו התרחשו על רקע ההיסטוריה הסינית המודרנית, והדגישו במיוחד את הקשיים בעת "מהפכת התרבות", את ה"חינוך מחדש", את הפגיעה בגוף ובנפש. להפתעתי, כאשר הזכרתי ספרים אלה, העלו רוב הסטודנטים חיוך על פניהם וביטלו אותם בהינף יד. "אינך מבינה", אמרו לי, "טקסטים כאלה הופצו במערב כחלק מאי־ההבנה הנמשך בין סין לארצות החוץ". אחד מחברי אף אמר: "הספרים האלה – זאת מזימה מו"לית". למה בדיוק הם התכוונו? איך מיישבים בין התפיסות השונות? תמיהה נוספת, מרכזית, עלתה במהלך ביקורי במחוזותיה הנידחים ביותר של סין. בבתי האיכרים, במערות חצובות בלס, בבקתות עץ על מדרון, הופתעתי לגלות לא פעם תמונה גדולה, ובה דיוקן באדום מודגש של מאו דזה־דונג, וסביבו דגי זהב אדומים, פרחי אדמונית, מטילי זהב ושאר סממנים של אושר, עושר והצלחה, שאותם מאחל לעצמו כל סיני בראש השנה ובכל יום אחר. מה לכל הרוחות עושה דיוקנו של היו"ר, הנח על משכבו כבר יותר מ־20 שנה, בפוסטרים האלה? ואיך אפשר להבין את הדימויים המגוונים של מאו באמנות הפופ הפוליטי של שנות השמונים והתשעים בסין – עשרות וריאציות שונות, שבהן מעורבבים זה בזה הערצה וביקורת, בדימויים חדשים של היו"ר? לא רק פורצלן ומשי השאלות הלכו והסתבכו. התשובות נהיו מורכבות יותר ויותר. אי־אפשר להסביר את סין במשפט אחד, במאמר אחד, בספר אחד, אבל להלן הצעה להרהור שני ולניסיון להבין את המראות, כפי שהם נצפים מן הצד המלוכסן של המפה. כדי לעשות זאת, עלינו להבין כי מנקודת מבט זו, בין השאר של איכרים קשי יום, נתפסת ההיסטוריה הסינית של המאה האחרונה בצורה שונה מאשר מנקודת מבטו של האדם השבע, החי ברווחה בעולם המערבי של סוף האלף. התיאורים האקזוטיים של סין כארץ המשי־פורצלן־תה־ובשמים, שרווחו במערב במאה ה־18, לא תאמו את תמונת החיים של מרבית האוכלוסיה בסין על סף המאה ה־20. "רק מיעוט שבמיעוט נהנה ממנעמי החיים, מהשכלה ומהעידון של בייג'ינג. רבים מבני השכבות החברתיות החלשות מביעים בקול רם את געגועיהם לימי המהפכה הקומוניסטית. אז היו אמנם עניים יותר, אך נהנו מתחושת שוויון ואחווה צילום: נלי שפר תרבות סין המסורתית בצד הנאות החיים שהציעה תרבות המערב", הסביר לי באחד הימים חברי לכיתה שייה ז'או חה, יליד שנגחאי. "זו היתה שכבה אליטיסטית, בורגנית, של תושבי שנגחאי ודרום סין". משפחתו של שייה, למשל, חיה בעוני מחפיר ובצפיפות רבה במאורות אפלות בסמטאות העיר העתיקה בשנגחאי. סבתו ואמו פרנסו את כל המשפחה מעבודתן כתופרות לאליטה הסינית. הלקוחות של סבתו – גברת בעלת נכסים, נגנית פסנתר, בנקאי צמרת, בעל מלון, האינטלקטואל או סוחר האופיום – נתפסו כאוכלוסיה של בוגדים, הנהנים משפע, רווחה והשכלה אשר הושגו במרמה, בזכות קשריהם עם "הכובשים הזרים" – המנצ'ורים והאירופאים כאחד. "מחוץ לערים, המצב היה אף חמור יותר", אמר שייה. "בסין היתה נהוגה שיטה פיאודלית של בעלות פרטית על אדמות. לבעל אדמות אחד היו כפופים לעיתים אלפי אנשים, רובם איכרים־צמיתים. הם עיבדו את הקרקעות, אך זכו לקבל רק חלק קטן מהיבול, וממנו נאלצו לחיות. הם חיו על סף רעב מתמיד. למרות המהפכה הרפובליקנית של 1911, שביקשה לסלק את המנצ'ורים והאירופאים, נמשך הדיכוי, וכך גם הרעב והכאוס הפנימי. הפערים החברתיים לא הצטמצמו, מאחר שהמפלגה הרפובליקנית בראשותו של צ'יאנג קאי־שק היתה למעשה נציגתם של הכוחות הבורגניים. "המפלגה הקומוניסטית שנוסדה בסין ב־1921 שמה לה למטרה לשנות את המצב ולתקן את העוול. מאו דזה־דונג וחבריו, אנשים צעירים ומלאי חזון, מושפעים מכתבי הגל ומרקס, שיכורים מהצלחות המהפכה הקומוניסטית ברוסיה, הניפו את דגל השוויון החברתי. 30 שנים עקובות מדם של מאמץ בלתי פוסק נגד המפלגה הרפובליקנית, מאבקים לכיבוש של כפר אחר כפר, הוצאה להורג של בעלי קרקעות וחלוקת האדמות לאיכרים שעיבדו אותן – כל אלה הפכו את אנשי 'הצבא האדום', הזרוע המבצעת של המפלגה הקומוניסטית באותם הימים, לפופולריים בקרב האיכרים, שקולם לא נשמע עד אז. ה'צבא האדום' התקדם בדרום־מזרח סין וקנה לו עוד ועוד תומכים, שהצטרפו לשורותיו. "ב־1934, בעת 'המסע הארוך', שבו נסוג 'הצבא האדום' מפני כוחות הרפובליקה, הפך מאו למנהיג הבלתי מעורער של המפלגה ושל פשוטי העם. המאבק האידיאולוגי חצה את סין באופן ברור – איכרים ועניים מול בורגנים ועשירים. מאו נתפס כמלאך הטוב, מושיע החלכאים, הראשון שנתן קול ל־95 אחוזים מתושבי המדינה – מגדלי האורז, יצרני המשי, שוטפי הביבים, בשר התותחים במלחמות. והם השמיעו את קולם, בין השאר, בשירי הלל ל'שמש הגדולה האדומה' [כינויו של מאו]". געגועים לאחווה המהפכה הקומוניסטית הבטיחה תנאי מחיה, אמנם בסיסיים ודלים, אבל לכל תושב ותושב בסין. בעשורים האחרונים משתנה התמונה. הממשל אינו דואג עוד לשוויון כלכלי, כי כדי לשרוד, סין חייבת להשתלב במערך הכלכלי העולמי. מאז עלייתו לשלטון של דנג שיאופינג ב־1978 והנהגת מדיניות "הדלת הפתוחה" – פתיחת סין למערב ולהשקעות זרות – נמצאת המדינה בתהליך של מעבר מקומוניזם אדוק לווריאציה מקומית, ייחודית, של "קפיטליזם סוציאליסטי": כלכלה פתוחה, תחרותית, ששואפת לרווחיות העסק/המפעל/החברה, תוך ניסיון לשמור על תנאי הרווחה ועל זכויותיהם של באיזורים הכפריים של חבל סצ'ואן. מאו הי הראשון שנתן קול ל-95 אחוזים מתושבי המדינה שהיו מושתקים לגמרי, בעיקר האיכרים. את זה לא ישכחו לו בסין לעולם הפועלים. מטרות אלה לא תמיד עולות בקנה אחד, כפי שמראה נסיון החיים, אך בסין – אולי יותר מבכל מקום אחר – מנסים להגשים את שתי המטרות יחדיו. בשינויים אלה אפשר למצוא הסבר לגל הנוסטלגיה האדיר, השוטף בעשור האחרון את סין כולה. גל זה בא לידי ביטוי, בין השאר, בדימויים המגוונים של מאו באמנות הפופ הפוליטי ובהפצה ההמונית של קלטות, שבהן ביצועי פופ מחודשים לרבים משירי ההלל ל"שמש הגדולה האדומה". "תביני", אומר שייה, "האור הגדול שהביא מאו אל אפלולית חייו של האיכר לא נמוג. מאו העלה את האיכר, לראשונה בתולדות סין, למרכז הבמה. את זה לא נשכח כאן לעולם. כל שגיאותיו, הסתבכויותיו, המגלומניות והפחדים של שנותיו האחרונות נתפסים כמעידה של איש ענק, שהיטיב עם המושתקים, נלחם את מלחמתם והובילם לאחד הנצחונות הגדולים של המאה ה־20. "עכשיו, בוודאי גם את מבינה כי בראייה כזו, הטקסטים המתורגמים לאנגלית שהזכרת נתפסים כדמעות תנין של הגזלן שנגזל, כבכי על כתפי המערב, שממילא לא הבין מעולם את הדילמות האמיתיות של סין. סיפוריהם המצערים של אותם אנשים פרטיים נתפסים כאן כ'אין ברירה' מקומי, בדרך לתהליך הגדול של ישועת הכלל". מצוקת האינטלקטואלים בסין המאואיסטית ברורה לנו היום. מותם של מיליונים שנשלחו אל מחנות ענישה, הגבלת חופש המחשבה והדיבור – כל אלה היו הפרה חמורה של זכויות אדם. ברורים גם הכישלון הכלכלי של סין המאואיסטית בסיפוק צורכיה של אוכלוסיה גדולה כל כך וטעויותיו של מאו, אשר דרדרו אותו מנקודת עוצמה והצלחה אדירה לשפל שממנו לא השכיל להיחלץ בערוב ימיו. אבל מנקודת מבטו של איכר סיני קשה יום, עניינים אלה מתגמדים מול השינוי הדרמטי של מקומו בהיסטוריה הבלתי שוויונית של סין ומול דמותו של מאו, הנתפס גם היום, בקרב רבים, כ"קיסר אגדי" או "אל". אורח החיים הקפיטליסטי מחזיר כיום לסין את הפערים הכלכליים ואת אי־השוויון החברתי. רבים מבני השכבות החלשות מתקשים להתמודד עם ערכיה של החברה הקפיטליסטית, התחרותית, האינדיווידואליסטית, ומביעים בקול רם את געגועיהם לימים אחרים, שבהם היו אמנם עניים יותר, אך נהנו מתחושת שוויון ואחווה, שהחברה הקפיטליסטית לא תוכל להציע להם לעולם.

הפוסט סין – קומוניזם ומסורת תרבותית הופיע ראשון במסע אחר

היא לא נולדה בסין. אווה סיאו (Eva Siao), צלמת יהודייה־סינית, בחרה לחיות בה וקשרה את גורלה בזה של סין באופן הדוק ממה ששיערה כשהגיעה אליה

מתוך סדרת הצילומים "ברחוב הקטן שלנו". "תיעדתי את חיי היומיום בסין כפי שחוויתי אותם. רכבתי על האופניים שלי עם המצלמה ולא חשבתי הרבה על פוליטיקה" מפות ומדריכים מודפסים ליעד סין, בהנחה לגולשי מסע אחר!

לראשונה ב־1940. אווה באה לסין מאהבה. תחילה בשל אהבת גבר, המשורר הסיני אמי סיאו, שאותו פגשה בברית־המועצות ב־1934 ואחריו הלכה לארץ מולדתו; ואחר כך מאהבה לסין עצמה, לאנשיה ולמהפכה הקומוניסטית.
בסיפור חייה של אווה שזורה הדרמה הגדולה של המהפכה הקומוניסטית בסין, על עליותיה ומורדותיה ב־50 השנים האחרונות. המפגש עימה מעניק גם הזדמנות למבט ייחודי, מבפנים, על סין העכשווית.
פגשתי בה בראשונה בחורף 1996. נקשתי על דלת דירתה, בשיכון גדול באחת משכונות בייג'ינג, מלווה במתורגמן ובנציג מטעם הממשלה. משפחת סיאו מתגוררת בדירה קטנה, שבה מצטופפים אווה, בנה ווייג'יאה, אשתו צ'ין־לינג ובתם הקטנה. חלצנו נעלינו בכניסה, כמקובל, נעלנו את נעלי הבית הרכות המיועדות לאורחים ונכנסנו אל הדירה הקטנה, העמוסה בספרים ובחפצי אמנות סיניים ואחרים.
אווה סיאו, אשה קטנה ועדינה, קיבלה את פנינו לבושה בבגדים מסורתיים, שכמותם ראיתי קשישים סינים לובשים בכל רחבי בייג'ינג: מכנסיים כהים וחולצה כהה פשוטה, בעלת "צווארון סיני" וכפתורי בד. אלא שבכך מסתכם הדמיון בין אווה, בת 88, למרבית הקשישים הסינים בני גילה.

יום הולדת בברית־המועצות
אווה סיאו נולדה ב־1911 בברסלב (ורוצלב של ימינו Wroclaw), שהיתה אז חלק מגרמניה, למשפחה יהודית ליברלית. "אמנם אני לא דתית, אבל אני מרגישה יהודייה", היא אומרת. "גם ילדי יודעים שהם יהודים. גדלתי בבית יהודי אתיאיסטי, ומעולם לא ביקרתי בבית כנסת. לא בגרמניה וגם לא בסין".
לא היינו זקוקות למתורגמן. שוחחנו בגרמנית ובאנגלית, ואפילו המלווים לא פגעו בתחושת האינטימיות. אחרי המפגש הראשון חזרנו ונפגשנו כמה פעמים בלי מלווים. בשיחות האלה למדתי כי אמה היתה צלמת, אביה פסיכיאטר,

אווה והמשורר הסיני אמי סיאו, שנתיים לאחר החתונה. הם נישאו ב-1934 וחיו במוסקבה בחוג של סופרים ואמנים, קומוניסטים נלהבים, חדורי אמונה במהפכה הבושוויקית

ושניהם נפטרו בגיל צעיר. מגרמניה עברה אווה לחיות בשטוקהולם עם אחיה, ששימש מנצח בבית האופרה בעיר. בשוודיה הכירה סוציאליסטים וקומוניסטים, רבים מהם יהודים, פליטים שנמלטו מגרמניה עם התחזקות המפלגה הנאצית. בדומה לרבים באותה תקופה, אימצה אווה את הקומוניזם בחום.
ליום הולדתה ה־23 קיבלה מאחיה מתנה ששימחה אותה מאוד: נסיעה לברית־המועצות. שם, על חוף הים השחור, פגשה את אמי סיאו, בעלה לעתיד והאיש שהחיים איתו ישנו את חייה מהקצה אל הקצה. אמי סיאו היה משורר סיני, שיצירותיו פורסמו בברית־המועצות, שם חי תקופת מה. שניהם היו קומוניסטים נלהבים, חדורי אמונה במהפכה הבולשוויקית, כפי שרק אינטלקטואלים בשנות השלושים של המאה ה־20 יכלו להיות. הם נישאו ב־1934 וחיו במוסקבה בחוג של סופרים ואמנים, עוקבים מרחוק אחר ההתרחשויות בסין באותו זמן.
בשנה שבה נפגשו אווה ואמי, התחוללו מאורעות הרי גורל בסין. מאז 1916 סבלה סין מפילוג ואנרכיה והיתה נתונה במאבקים בין כוחות שונים. סין היתה שסועה בין אילי מלחמה, ששלטו באזורים שונים של המדינה הענקית ורוששו את תושביה. המדינה היתה נתונה גם במאבקים עם המעצמות האירופיות ובמלחמה מתמשכת עם יריבתה המסורתית, יפאן.
הפערים החברתיים בין תושבי סין היו עצומים. המפלגה הקומוניסטית, שנוסדה במדינה ב־1921, הציבה לעצמה מטרה כפולה: לפגוע בצורה אנושה באליטה הכלכלית, ששיתפה פעולה עם הכיבוש הזר והפיקה הון רב מקשריה עם המנצ'ורים ועם המעצמות האירופיות, ולהקל על מצוקת החיים של המוני הסינים, רובם איכרים־צמיתים, שחיו על סף רעב.
הקומוניסטים פעלו באזורים הכפריים של סין והניפו את דגל השוויון החברתי. לקראת סוף שנות העשרים גבר המתח בין הכוחות הלאומניים, בהנהגתו של צ'יאנג קאי־שק, לכוחות הקומוניסטיים. ב־1928 הצליחו הלאומנים – מפלגת הגואומינדאנג – לאחד את סין תחת הנהגתם. הם כבשו את בייג'ינג והכריזו על ננג'ינג, במרכז המדינה, כבירתם. במקביל, המשיך צ'יאנג קאי־שק במסעותיו נגד הקומוניסטים, שהתבצרו בדרום־מזרח סין והקימו רפובליקה סובייטית במחוז ג'יאנג־שי. באזורים שהיו בשליטתם, נהנו הקומוניסטים מאהדה ומסיוע רב של האיכרים המקומיים, שלימים היו לבסיס כוחו של מאו דזה־דונג. שם חיו ידידיו של אמי סיאו, ולשם רצה להגיע.

המסע הארוך אל המערה
המאבקים בין הלאומנים לקומוניסטים נמשכו. צ'יאנג קאי־שק לא ויתר, והמשיך במתקפותיו נגד הקומוניסטים. אלה הלכו והתחזקו, ופעלו ככוח גרילה בסיוע האוכלוסיה המקומית האוהדת. רק ב־1934 הצליח צבא הממשלה לפרוץ לשטח שהיה בשליטת הקומוניסטים, אך אלה הספיקו לנטוש את בסיסם ופתחו במסע נסיגה הירואי צפונה, לעבר מקלט חדש.
זו היתה לא רק נקודת מפנה בהיסטוריה הסינית, אלא גם לידתו של מיתוס. 90

מתוך הסדרה "באקדמיה לאמנות, בייג'ינג", 1957. "אחרי המהפכה היתה עבודה, נתנו לאנשים משרות שקודם לא היה להם סיכוי לקבל, והם היו גאים מאוד בסוציאליזם. דרך הצילום, התאהבתי הסין ובסינים"

אלף לוחמים ומעט אזרחים שהצטרפו אליהם יצאו ל"מסע הארוך" – שהיה ארוך באמת: מסע רגלי של כ־10,000 קילומטרים, שנמשך שנה תמימה, תוך כדי קרבות בלתי פוסקים עם הצבא הלאומי ומאמץ הישרדות יומיומי בתנאי שטח ואקלים קשים.
רובם הגדול של היוצאים למסע לא שרד את הדרך. פחות מ־10,000 אנשים סיימו אותו, אבל בדרך הארוכה והקשה הצטרפו אל ההולכים אלפי אוהדים חדשים, התנועה הקומוניסטית התגבשה ומאו דזה־דונג הפך למנהיגה הבלתי מעורער. התנהגותם המופתית של החיילים הקומוניסטים הקנתה להם אהדה רבה בכל מקום שעברו בו, והמוני תומכים הצטרפו לתנועה. מסע הנסיגה והכישלון הפך למסע ניצחון, ומטה המפלגה הקומוניסטית התמקם בינאן שבחבל שאנסי. לשם הגיעו גם אווה ואמי סיאו – הוא ב־1939 והיא כמה חודשים אחריו, ב־1940, בתום מסע מפרך של שישה שבועות עם בנם התינוק, ליאו.
הזוג הצעיר חי בינאן בתנאים קשים, אך היה חדור התעלות ותחושת שליחות. "שלושתנו גרנו במערה חצובה בסלע. כולם גרו כך", מספרת אווה. "בחורף חיממנו בעזרת גחלים בקופסת ברזל, ומים הבאנו מדי יום על גבי פרדה. מנורות שמן היו התאורה היחידה שהיתה לנו. נרות היו לוקסוס. בינאן לא קיבלנו שכר למחייתנו, רק מזון ובגדים. למרות התנאים הפרימיטיביים, החיים האלה מצאו חן בעיני והתרגלתי אליהם במהירות.
"אמי כיהן כראש מועדון התרבות, הוא הרצה וכתב הרבה. הוא סיפר לבני עמו על ברית־המועצות, עודד את רוחם ודיבר על הקמת סין החדשה, שבדרך. אני למדתי סינית בחריצות. חברי היו סינים וגם זרים. אנו, הזרים, קיבלנו חינוך פוליטי באנגלית, אך שליטתי בשפה זו היתה עדיין מועטה ביותר, והבנתי רק מעט מהמינוחים הבלתי מוכרים".
בינאן נולד לבני הזוג סיאו בנם השני, ווייג'יאה. כל אותן שנים עסקה אווה גם בצילום ותיעדה את החיים בסין. כשחיתה בשטוקהולם, בראשית שנות השלושים, למדה צילום ושימשה כעוזרת של הצלמת היהודייה אנה (חנה) רבקין – אמנית מפורסמת אז וציונית נלהבת (בארץ מכירים אותה בזכות אלבום תמונות שמנציח את המדינה בשנותיה הראשונות, ובעיקר בזכות סדרת הספרים "אלה קארי הילדה מלפלנד", "נוריקו סאן הילדה מיפאן" ועוד).
ב־1943 עזבה אווה את אמי, עם שני ילדיהם. אווה היתה נתינת גרמניה והגואומינדאנג אילצה אותה לעזוב את סין. היא עברה עם ילדיה לקזחסטאן והמשיכה לצלם. אמי נשאר בסין והיה מהפעילים שסייעו למאו דזה־דונג לכבוש את השלטון. שש שנים לאחר הפרידה, יצא אמי במשלחת השלום הראשונה מסין למוסקבה, פגש את אווה והשניים התאחדו מחדש זה עם זה ועם סין.

מאו דזה-דונג, 1963, מתוך הסדרה "אנשים שאיתם נפגשתי". "מאו באמת שחרר את הסינים. רבים מהם חיו עד אז ממש כמו עבדים". ולא, היא לא ידעה דבר על דיכוי האינטלקטואלים

"זו היתה תקופה נפלאה"
ב־1 באוקטובר 1949 הכריז מאו דזה־דונג על הקמתה של הרפובליקה העממית של סין, וכשחזרה אווה לסין, היא מצאה מדינה שיכורה מאושר. "זו היתה תקופה נפלאה", היא נזכרת בגעגועים. "האנשים שוחררו, היתה תקווה גדולה באוויר. רכבתי על האופניים שלי עם המצלמה, והייתי מאוד נרגשת. תיעדתי את חיי היומיום בסין כפי שחוויתי אותם בעיר ובכפר: אנשים פשוטים, בתי ספר, בתי חולים, גנים ציבוריים. לא חשבתי הרבה על פוליטיקה. חשבתי רק שהארץ צועדת קדימה ושהאנשים שמחים. מאו באמת שחרר את הסינים. רבים מהם חיו עד אז ממש כמו עבדים. אחרי המהפכה היתה עבודה, נתנו להם משרות שקודם לא היה להם סיכוי לקבל, והם היו גאים מאוד בסוציאליזם. דרך הצילום, התאהבתי בסין ובסינים".
ואכן, בשנים הראשונות של ביסוס הרפובליקה נחל המשטר החדש הצלחות כבירות וחולל שינויים עמוקים בחברה הסינית: נערכה רפורמה אגררית רחבת היקף, הכלכלה ההרוסה שוקמה, האינפלציה נבלמה והונהג שוויון זכויות לנשים.
אמי סיאו תוגמל יפה על השנים הקשות שעשה כפעיל המפלגה הקומוניסטית בימי המדינה שבדרך. הוא מונה כמזכיר הסיני של "ועד השלום העולמי", שמושבו היה בפראג. כך הגיעה לפראג באפריל 1951 משפחת סיאו, שכללה אז כבר שלושה בנים, והתערתה בחוג בינלאומי של סופרים ואמנים, בהם המשורר פבלו נרודה, הסופר המזרח־גרמני סטפן היים ורבים אחרים.
בקיץ 1953, השנה שבה הונהגה בסין תוכנית החומש הראשונה לפי המודל

למרגלות ארמון פוטלה, משכנו של הדלאי לאמה בטיבט, מתוך הסדרה "מסע לטיבט". לדברי אווה סיאו, הדלאי לאמה "הכריז על נאמנותו בלב ובנפש למולדתו בסוציאליסטית"

הסובייטי, חזרה משפחת סיאו לבייג'ינג. ההשפעות הסובייטיות – תכנון קפדני, ריכוזיות ובירוקרטיה נוקשה – היו יעילות מאוד מבחינה ארגונית, אבל עשו שמות ברוח המהפכנית שאפיינה את ימי ינאן.
במאי 1956 הכריז מאו על כיוון חדש. הוא קרא "תנו למאה פרחים לפרוח ולמאה אסכולות להתחרות", ופתח לכאורה פתח לחופש מחשבתי ולביקורת על המשטר מצד האינטלקטואלים. הוא לא שיער שחלק גדול כל כך של הביקורת יופנה נגדו ונגד משטרו. תוך זמן קצר דוכאה תנועת "מאה הפרחים" והחל דיכוי האינטלקטואלים.
ב־1958 כבר היה ברור שהמודל הסובייטי אינו פותר את כל הבעיות, ומאו דזה־דונג הכריז על "הקפיצה הגדולה קדימה". היה זה ניסיון לפתח את הכלכלה בקצב מהיר, באמצעות גיוס האוכלוסיה למבצעי ענק של בניית סכרים, איסוף תבואה ותיעוש, בעיקר בעזרת התלהבות מהפכנית.
מודל השינוי שעמד לנגד עיניו של מאו נשען על ההתלהבות ועל ההישגים המדהימים של ימי "המסע הארוך", אבל מתברר כי לא היה בכך די. היעדים היו דמיוניים, הכוחות דלים והתוצאה הרת אסון. אחד הביטויים של ה"קפיצה הגדולה" היה ארגון החברה והכלכלה בקומונות ובקולקטיבים, במטרה לנצל ביעילות כוח אדם למשימות ענק ולעבודות ציבוריות. השיטה נכשלה לחלוטין. מאות אלפי אנשים פשוט מתו מרעב.
אווה אומרת שלא ידעה דבר על דיכוי האינטלקטואלים. "אני ועבודתי פרחנו ושגשגנו עם סין ועם 'הקפיצה הגדולה קדימה' וייסודן של הקומונות העממיות", כתבה בספרה "סין וההיסטוריה שלה", שראה אור ב־1989 בגרמניה. בפרק הפתיחה, שלו קראה "החלום הסיני שלי", היא כותבת: "הייתי במצב מתמיד של התרוממות הרוח. רק שנים רבות לאחר מכן נודע לי כי על פרחים רבים נגזר ליבּוֹל, כי מי שדיבר אמת נדון לצרות, כי הקומונות היו כישלון וכי 'הקפיצה הגדולה' גרמה לנזקים רבים".
אלה היו שנים טובות מאוד עבור אווה. היא צילמה הרבה. בהתחלה כצלמת עצמאית, ואחר כך עבור רשת הטלוויזיה של גרמניה המזרחית, שעבורה הכינה סרטים תיעודיים. היא נסעה הרבה ברחבי סין והגיעה גם לטיבט, שהסינים השתלטו עליה ב־1951. היא ביקרה שם לפני ההתקוממות הטיבטית ב־1959, שבעקבותיה החריבו הסינים אלפי מקדשים וטבחו המוני טיבטים. הדלאי לאמה, שהיה אז צעיר כבן 20, זכור לה כ"אדם צעיר ואינטליגנטי, שהכריז על נאמנותו בלב ובנפש למולדתו הסוציאליסטית". אווה זוכרת שהוא אפילו כתב לה זאת בצירוף חתימתו על אלבום התמונות שלה.

"זו היתה תקופה נוראה"
ב־1964 החליטה אווה להשלים את התערותה בסין. היא הגישה בקשה לקבלת אזרחות, וקיבלה אותה. לו ידעה אז מה צופן העתיד אולי היתה מזדרזת

"לא צריך כל הזמן לחשוב על העבר. צריך לחשוב על העתיד. עכשיו זו תקופה אחרת. דברים משתפרים מאוד בסין. שינויים גדולים, משק פרטי, אנשים יכולים לעשות מה שהם רוצים"

פחות, אבל אמונתה בסוציאליזם היתה עמוקה כל כך, שלא יכלה כלל להעלות בדעתה כי בקרוב תיפול היא עצמה קורבן לשיטה.
לקראת אמצע שנות השישים התחילו רבים במפלגה הקומוניסטית לערער על מעמדו של מאו. ב־1965־1966 יצא מאו נגד מתנגדיו וחיזק את מעמדו באמצעות "מהפכת התרבות" והקמת "המשמרות האדומים", שהשליטו פחד וטרור ברחבי סין. מאות אלפים נהרגו, מיליונים הושפלו, נאסרו והוגלו למחנות עבודה לשם "חינוך מחדש". אינטלקטואלים רבים נפלו קורבן ל"מהפכת התרבות" בשנים 1966־1976. אנשי אקדמיה ואמנים נשלחו לעבודות כפייה בכפרים מרוחקים, ואלה שהיה להם פחות מזל נכלאו בבתי סוהר. בהם היו גם אווה, אמי וילדיהם.
"זו היתה תקופה נוראה", היא מספרת. "כולם סבלו אז. כמו הרבה אנשים, גם אנחנו נאסרנו ללא משפט באשמת 'ריגול'. זה קרה ב־23 ביוני 1967. כולם היו אז 'מרגלים'. כל אחד מאיתנו ישב בכלא אחר, ובמשך יותר משבע השנים שבהן ישבתי בכלא לא ידעתי דבר על בעלי וילדי".
איך שורדים את זה?
"לומדים. לומדים להיות לבד, רק עם עצמך. יש הרבה זמן לחשוב, להבין דברים. חשבתי הרבה על עצמי, על חיי, על סין. יחסית, היה לי מזל, כי התנאים בכלא שבו הוחזקתי היו סבירים. אמנם הייתי נעולה ומבודדת ולא ידעתי דבר על אמי והילדים, אבל בחדר היו שירותים ומיטה, והיה מספיק אוכל. היו בתי כלא גרועים בהרבה".
מה עשית כל הזמן הזה?
"בעיקר קראתי ולמדתי. שיפרתי מאוד את הסינית שלי, במיוחד כתיבה וקריאה, ולא השתעממתי לרגע. קיבלתי ספרים וקראתי גם הרבה מכתבי מרקס, אנגלס ומאו דזה־דונג. זאת החוויה שאני עברתי. אני מתארת לעצמי שלאלפים אחרים זה היה אחרת. כשנפגשתי מחדש עם בעלי ובני, הם סיפרו לי שעשו אותו הדבר. אפשר לומר אפילו שיצאנו מהכלא אנשים טובים יותר. בעלי, שהיה מבוגר ממני, סבל מאוד מבחינה פיזית, ובכל זאת המשיך לכתוב שירה. הוא היה בכלא נוקשה יותר, ויצא ממנו חולה מאוד. ארבע שנים אחרי השחרור הוא נפטר".
אין בך כעס או מרירות על השנים האלה?
"זה היה קשה מאוד, אבל זה עבר. אני נצמדת להווה. אנשים יכולים לעבור דברים קשים מאוד, ולצאת מהם. מי כמוכם, בישראל, יודע את זה. אני יודעת מי שלח אותי לכלא. אלה לא היו חברי, אלא אנשים רעים מאוד שהשתלטו על המפלגה, ובראשם אשתו של מאו. הם נשפטו ליותר שנים בכלא ממה שאני ישבתי. אנחנו שוחררנו ב־1974 ושמנו טוהר. אמי חזר להיות חבר מפלגה, הוחזרו לו היצירות שהוחרמו ממנו והמשכורות שנמנעו ממנו. אבל כל זה היה מזמן. לא צריך כל הזמן לחשוב על העבר. צריך לחשוב על העתיד. עכשיו זו תקופה אחרת. דברים משתפרים מאוד בסין. שינויים גדולים, משק פרטי, אנשים יכולים לעשות מה שהם רוצים".
לא כך מתארים ארגונים של זכויות אדם את המצב בסין.
"מרגיז אותי לשמוע ביקורת על סין מצד אנשים שאין להם מושג על מה הם מדברים. סין היא ארץ אחרת. יש לה היסטוריה ארוכה ועשירה כל כך, הכל פה אחרת. מה הם מבינים בכלל? אילו זכויות אדם יש בארצות־הברית, באירופה? אני ממש מתרגזת לשמוע ביקורת מהאמריקאים, כשאני רואה מה הם עושים בבוסניה או בעיראק, איך הם נדחפים לעניינים לא להם. לסין יש הרבה מה לשפר, נכון, אבל סין לפחות לא אומרת לאחרים מה לעשות".
ולך אין ביקורת על סין?
"בוודאי שיש מה לשפר בסין. גם לי יש ביקורת, אבל אני מבקרת מאהבה. גם בתקופה הנוכחית יש טוב ויש רע, כמו שבתקופת מאו היה טוב ורע. בעיית זכויות האדם היא עניין סיני פנימי. בניגוד למה שחושבים במערב, יש בסין ביקורת פנימית. המפלגה התנערה מהרעיונות הישנים בצורה ששום מדינה מערבית לא עשתה".
זה תיאור חד־צדדי, לא? גם במדינות אחרות התנערו מחטאי עבר. אפילו בגרמניה.
"נו, באמת. דווקא את מנסה להגן על הגרמנים? הנאצים הזקנים חיים יפה מאוד, לרבים מהם נשארו משרות והשפעה, והצעירים הגרמנים כבר מזמן לא רוצים לדעת שום דבר. גם במזרח התיכון יש מה לשפר. אני מקווה מאוד שייפסקו כל המלחמות האלה, רק בגלל שאחד יהודי ואחד ערבי. אם בני העמים השונים יכבדו זה את זה במקום להילחם זה בזה, המזרח התיכון יהיה גן עדן".
היית רוצה לבקר בישראל?
"כן. אני קוראת הרבה על ישראל ועל החיים בארץ, אבל עכשיו אני עסוקה מאוד. יש לי כמה תערוכות בקרוב – באינדונזיה, בגרמניה, בשוודיה. לא נראה לי שאתפנה בקרוב לנסיעה לישראל. חוץ מזה, אני כבר לא צעירה כמו שהייתי. אני בת 88, ואני מתעייפת יותר בקלות".

הפוסט צילום, אווה סיאו: באה מאהבה הופיע ראשון במסע אחר

בשכונת פרימונט שבעיר סיאטל ניצב פסל ברונזה עצום של ולדימיר איליץ' לנין. אין ספק שמדובר בבדיחה; באותה השכונה אפשר למצוא גם קיקלופ ענקי עשוי בוץ, שאוכל "חיפושית" של פולקסווגן, וטיל שננעץ בגגו של בניין כאילו נשר עליו מן החלל. פרימונט היא שכונה משועשעת וצבעונית שמשתבחת בפיסול יצירתי מצחיק. היא ליברלית, בהחלט, אבל לא לניניסטית.
בעיר אחרת מחוץ לגבולות ברית המועצות לשעבר נושא פרצופו של מנהיג מהפכת אוקטובר מסר אחר לגמרי. טמפרה (Tampere) שבפינלנד היא העיר השלישית בגודלה במדינה הצפונית. פרבר שלה ושמו נוקיה העניק את שמו לחברת הטלפונים הסלולריים המצליחה. ברחובותיה של העיר מתהלכים צעירים

כמו שאתם רואים את הספה הזאת, לנין וגורקי ישנו עליה (לא יחד) בעת ששהו בטמפרה. מעל לספה הציור "לנין מכריז על הכוח הסובייטי" מאת סרוב | צילום: G. Voloshin The Lenin Museum, Tampere, Finland מפות ומדריכים מודפסים ליעד פינלנד, בהנחה לגולשי מסע אחר!

קפיטליסטים למראה בלבוש אופנתי, עם סקייטבורד מתחת לבית השחי ואייפוד באוזן.

בניגוד לשתי הערים הללו, שעלו מגלי הים, טמפרה נולדה בזכות מפל. מֵצר של אדמה מפריד בין שתי ימות בדרום־מערב המדינה, נסיארבי
(Näsijärvi, ימת נסי) מצפון לו ופוהיארבי (Pyhäjärvi, ימת פוהי) מדרומו. הנחל שבו זורמים המים מימה אחת לאחרת, טאמרקוסקי (Tammerkoski), זורם בעוצמה רבה דיה להפעיל את גלגליהם של כמה מפעלי טקסטיל מיושנים. בסוף המאה ה־18 ציווה מלך שוודיה גוסטב השלישי להקים עיר שתנצל את כוחו של הנחל להנעת טחנותיה. בשנת 1809 עברה העיר, כמו הארץ כולה, לידי הרוסים, ואלה הרחיבו אותה ופיתחו אותה כעיר תעשייה של ממש. כיום, עם כמאתיים אלף תושביה, טמפרה היא העיר הנורדית הגדולה ביותר שאין לה מוצא לים.
כאשר בא לכאן לנין בראשית המאה העשרים הוא חש בנוח לחלוטין. ברחובותיה של טמפרה התהלכו אנשי מעמד הפרולטריון שאותו אהב כל כך.

המוזיאון העירוני לאמנות

הארובות שהזדקרו לאורך נחל טאמרקוסקי פלטו עשן סמיך, ובבית המועצה קידמו את פניו בזרועות פתוחות. במהלך הוועידה שהתקיימה כאן ב־1905 העניק לנין לפינלנד מעין "הצהרת בלפור". הוא התחייב שאם וכאשר יזכה לשלוט ברוסיה, יעניק לארץ הפעלתנית וקשת היום שממערב לה עצמאות. עם תום המהפכה ניגשו אליו מנהיגי הפינים ודרשו שיקיים את הבטחתו. לנין עמד בדברתו, וב־6 בדצמבר 1917 קמה המדינה הפינית.
כעבור כשנה מצאה פינלנד את עצמה מעורבת במלחמת אזרחים אכזרית. "הלבנים", שתמכו בכינון משטר קפיטליסטי, עשו את הלסינקי לבסיסם. "האדומים", בהם קומוניסטים וסוציאל־דמוקרטים, בחרו באופן טבעי בטמפרה. במהלך חודש מרס של אותה השנה נלכדה העיר בלפיתת כוחות הלבנים שהגיעו מהדרום וכוחות בני בריתם השוודים שבאו מצפון. ב־6 באפריל נפלה העיר. עשרת אלפים שבויי מלחמה נלקחו ממנה למחנות שבויים בהלסינקי, שם עונו רבים מהם, ואף נטבחו.
עם הזוועות ההן מתעמתת פינלנד עד היום, אבל המלחמה הסתיימה באופן רשמי עם נפילתה של טמפרה. בעקבות המפלה נותרה בלב היערות עיר שנגזר עליה להגדיר מחדש מי היא ומה עליה לעשות מכאן והלאה.

אצלנו זה סיפור אחר

ראשית חוכמה, היא העניקה לעצמה שם חיבה. "אנחנו קוראים לה מַנְסִי", הסבירה לי פייבי, הנהגת המבוגרת שהסיעה אותי כטרמפיסט אל העיר לפני תשע שנים, כשבאתי אליה לראשונה כתרמילאי. כמעט כל הסבריה של פייבי על אודות פינלנד ותרבותה הסתיימו בהסתייגות: "אבל אנחנו מטמפרה, כך שאצלנו זה סיפור אחר". בעיניה, לטמפרה איכויות רבות יותר מלכל פינה אחרת בארץ, ודווקא בעיר הפועלים, ולא בכפרי לפלנד הנידחים או בבירה המסוגננת והנאה, מסתתר לדעתה הייחוד האמיתי שהפינים מזהים בתרבותם: ה"סיסו" – רוח ההתמדה והתעוזה.
מקור השם "מנסי", כך הבנתי עם הזמן, הוא בשם העיר האנגלית מנצ'סטר, שתושבי טמפרה רואים בה את העיר התאומה של עירם. המחזה שנגלה לי

הקתדרלה העירונית עוצבה כטירה מסרט מצויר כדי להשכיח מהפועלים את טרדות היומיום. עובד כמו קסם עד היום.

כשהגעתי אל גדות טאמרקוסקי אכן היה דיקנסאי משהו. ארובות לבנים מיושנות נשפו קיטור אל השמים שמעל לרחוב הראשי, המנקטו (Hämeenkatu). מעבר לנחל הגיחו מבעד לקיטור גגותיהם המסוגננים של בתי המידות הסוגרים על כיכר השוק. פייבי הנחתה אותי לחצות את הכיכר, למצוא דלת עץ כבדה ולבוא בעדה אל השוק המקורה של טמפרה. "שם תזמין לעצמך מוּסְטַהמַקַרָה. זה הטעם של טמפרה".

מה רואה מי שפוסע מבעד לשער הזה היום ומביט בעיר מעל לגבעת הקתדרלה? בפירוש לא את טמפרה של העבר. אפילו הקיטור שהתאבך מן

הקיטור כבר לא מתאבך מן הארובות. פינלאיסון, הקומפלקס התעשייתי הגדול ביותר בעיר, הוסב לכדי מערכת נהדרת של מוזיאונים, תיאטראות וקניון מלוטש. נוקיה היא המעסיק העיקרי באזור, ומעט מאוד סכסוכי עבודה מתגלעים בתוככי  האימפריה

הארובות לפני תשע שנים אינו מיתמר מהן עוד. פינלאיסון, הקומפלקס התעשייתי הגדול ביותר בעיר, הוסב בחלקו לכדי מערכת נהדרת של מוזיאונים ותיאטראות ובחלקו האחר לקניון מלוטש ומעוצב היטב המציע כל טוב. נוקיה היא היום המעסיק העיקרי באזור, ובחסות מדינת הרווחה הפינית מתגלעים מעט מאוד סכסוכי עבודה בתוככי האימפריה.
באווירה כזאת יכולה טמפרה להרשות לעצמה לחשוף גם את שורשיה הלבנים יותר. במוזיאון העירוני לאמנות מקבל את פני יאנה גאלן־קאללה סירן, מוזיאולוג צעיר ונעים הליכות שאף לימד בעבר באוניברסיטה העברית בירושלים. שם משפחתו מעורר רבים בפינלנד להרים את גבותיהם בהדרת כבוד. "מהמשפחה?" הם שואלים, והתשובה היא כן. אקסלי גאלן־קאללה, גדול ציירי פינלנד, הוא אבי סבו.
בימים האלה מציג גאלן־קאללה סירן במוזיאון את "אקסלי ופינלנד הצעירה", תערוכה מפרי יצירתו של הסבא רבא. גאלן־קאללה, כמו סימברג, נמשך אחרי המופלא. המיתולוגיה העשירה בכישוף של פינלנד, שנוכחותו של הטבע הפראי בסיפוריה עזה, העניקה לו הן השראה והן תירוץ לצייר את נופיה של ארצו. בציור אחד המוצג בתערוכה נראה המכשף האגדי וַיְנַמֶנֶן נועץ מבט מאוכזב בבתולה הנוצרית ובתינוקה. בואה של הנצרות לפינלנד במאה ה־11 ציין את

ציור המכשף של גאלן-קאללה. משיכה למופלא ולמיתי | צילום: Jari Kuusenaho / Tampereen taidemoseo

ראשית מיגור דתה הקדמונית והייחודית.

וינמנן המזוקן יושב בסירה שעליה יפליג אל חופים חדשים, נוצריים פחות. מאחורי גבו מנגן ילד צעיר בקַנְטֶלֶה, כלי מיתר פיני עתיק. הקנטלה מוזהב, והעובדה שעודו מנגן מעידה על כך שהתרבות העממית הפינית לא נועדה לדעוך כי אם לפרוח. הימה שבציור זהה בחזותה לנסיארבי, הימה הסמוכה למוזיאון, אבל הפרט שמעניין את הצופה העברי הוא זוג צלבי הקרס המעטרים את כובעו של המכשף.

כשהדביק גאלן־קאללה את הסמל לדמותו של וינמנן הזקן, בשנות העשרה של המאה העשרים, טרם עלו הנאצים לשלטון בגרמניה, ולא היתה כל זיקה בין צלב הקרס לרצח עם. גאלן־קאללה הנין מסביר כל זאת, אבל אינו מתכחש: "הוא היה איש ימין מושבע", הוא אומר. "את ימי מלחמת האזרחים בילה הרחק מכאן. הוא עבר להתגורר בהלסינקי ושימש שם צייר החצר של המרשל מנרהיים, מנהיג הלבנים. אחד מתפקידיו היה עיצוב סמלים, סרטים ומדליות עבור הצבע הלבן".
גאלן־קאללה מילא את המדליות בצלבי קרס חגיגיים, והחדר המוקדש להן בתערוכה אינו ממלא את הצופה בשלוות נפש. תאומו האמנותי של הוגו סימברג מהקתדרלה מתגלה כאן כהיפוכו המוחלט. פתאום מובן יותר כיצד יכולים אנשים דומים כל כך להיאבק אלה באלה, ומדוע שטף דם את הארץ השלווה הזאת.

מלחמת אחים עקובה מדם

בשולי חדר עיטורי המלחמה תלוי ציור של איש שעומד ביער ובוכה. "האמת היא שגאלן־קאללה לא גמר את המלחמה בהלסינקי", מסביר יאנה, "הוא חזר לאזור טמפרה לפני שהיא נגמרה, ושם צייר את הציור הזה: קולרבו מבכה את חטאו". קולרבו, דמות של בן נוקם במיתולוגיה הפינית, שב לביתו לאחר שנקם את דמו של אביו ומגלה שכל משפחתו נמחתה בינתיים מעל פני האדמה במהלך אותה נקמת דם. ייתכן שגם גאלן־קאללה התחרט על מעורבותו במלחמת האחים. הוא נטש את חדר המצב, פנה לקבל את פניה של פינלנד החדשה

מוזיאון מגורי הפועלים

והמאוחדת ובה בעת הביע את רגשותיו המורכבים כל כך בשמן על בד. פינלנד המודרנית מאמצת אותו אל חיקה, ואפילו טמפרה מוכנה לסלוח לו. ידידי הסטודנטים באוניברסיטה של העיר שנחשבת אדומה התלהבו למדי לשמע תוכניותי לבקר בתערוכה, ואפילו ד"ר איימו מינקינן, מנהל מוזיאון לנין, לא נרתע מכך שציוריו של צייר החצר של מנרהיים מוצגים בשכונתו.
כך או כך, שיחה עם מינקינן בחדר שבו פגש לנין את סטלין מבהירה שהקומוניזם לא עזב את מנסי עד עצם היום הזה. "כמי שהיה קומוניסט כל חייו וקיבל את תואר הדוקטור שלו במוסקבה, אני מרגיש כאן בנוח", הוא אומר. "הקפיטליזם לא פתר את כל בעיותיה של האנושות. ומלבד זה, גם למי שדבק בו יש מה ללמוד כאן. ההיסטוריה של הקומוניזם היא גם ההיסטוריה שלנו, ואנחנו רוצים להביט בה בעיניים פקוחות". הוא ממליץ לבקר בשני המוזיאונים האחרים של טמפרה, העוסקים בחיי הפועלים: האחד מהם הוא מוזיאון מגורי הפועלים, והשני הוא מוזיאון תנועת הפועלים.

אבל אני עייפתי ממוזיאונים. הגיע הזמן לשכוח מאדומים ומלבנים, מצלבי קרס ומכורסאות ירוקות, מקיטור שהתאבך וממלאכים באלונקות. רגע לפני שתצא הרכבת אל הדרום, כדאי להפליג במעבורות על פני האגמים אל עיירות קטנות וציוריות, לספוג בסאונה ציבורית את תמצית התרבות המקומית, שאין בה שמץ של פוליטיקה וכולה רוגע והיטהרות, ובלילה לשתות בירה במחיצת הסטודנטים או עכברי הלילה של רחוב פוטארהוקאטו (Puutarhukatu). אפשר גם לטפס על רכס פוניקי (Pyynikki) הצופה אל שתי הימות ואל לב הכרך וליהנות מטמפרה כעיר נורמלית לחלוטין, עיר יפה שיש לה די אופי לשלוש ערים בממדיה, ודי מוסטהמקרה להאכיל בהן את שלושתן.

הפוסט פינלנד: לנין היה פה, עכשיו תור נוקיה הופיע ראשון במסע אחר