טל גליק הפך לצלם גיאוגרפי מפני שאיבד מצלמה. אירוע חסר חשיבות לכאורה, שהתרחש לילה אחד לפני שנים רבות, במהלך שיט באגם אטיטלאן שבגואטמלה. הוא ביקש מחברתו למסע פנס, ובעת שחיפשה במעמקי התרמיל נפלה המצלמה וטבעה במי האגם. לכן החליט טל לשנות את מסלול הטיול ונסע לפנמה – איזור פטור ממכס – כדי לרכוש מצלמה חדשה. "זו היתה מצלמת הרפלקס הראשונה של חברת אולימפוס", הוא נזכר בשיחה שערכנו לאחרונה בדירתו שבתל־אביב, שעות ספורות לפני שיצא שוב לשדה התעופה בדרכו למשימה הבאה.
לאחר שנים של מסעות הגיע טל ליפאן וביקר במשרדי החברה כדי לתקן את המצלמה. שם פגש במקרה את מנהל המחלקה הבינלאומית, שגילה עניין בצילומיו של התרמילאי הישראלי הצעיר. לאחר הפגישה הציג המנהל את תצלומיו של גליק לעמיתיו, והם בחרו להקדיש לצלם החובב כתבה ב"ויז'ן אייג'". בחוברת יוקרתית זו מציגה חברת אולימפוס צלמים מקצועיים המשתמשים בציוד של החברה. הגיליון הכולל את תצלומיו של גליק התפרסם בשנת 1984, וזו היתה תחילת דרכו של הקיבוצניק חובב המסעות מגלעד אל

עולם הצילום הגיאוגרפי. כיום הוא מצלם עבור ירחונים גיאוגרפיים מהידועים בעולם, עורך מופעים אורקוליים ומציג תערוכות צילום בארץ ובחו"ל.
"הכתבה ב'ויז'ן אייג" היתה בעצם רק כרטיס ביקור", אומר טל. כדי להפוך לצלם גיאוגרפי בינלאומי צריך יותר מכישרון וקצת מזל. מאז התחיל את דרכו המקצועית, בשנת 1985, היה עליו להשקיע עבודה מאומצת ולהוכיח את כישוריו. "המשימה הבאה תלויה ביכולת להביא כל הזמן חומר טוב יותר", הוא מסביר. כשעזב את יפאן ונסע לאירופה, המשיך לבצע משימות צילום עבור חברת אולימפוס. הוא התמחה בשימוש בדגמים חדשים, כדי להוכיח את יכולות הביצוע בשטח, וזכה למוניטין על הצילום הישיר בתנאים לא שגרתיים.
במסגרת עבודתו ביצע עשרות משימות מגוונות, בהן פורטרטים של ערים, חבלי ארץ ותרבויות בחלקי העולם השונים ומשימות מיוחדות כטיסות מסוקים לצילום הרי געש בהוואי, מסע הישרדות בקולומביה הבריטית ותיעוד חיי זאבים בשמורת אבורוצ'י שבאיטליה. הוא מצלם עבור "מסע אחר" מאז ייסודו של המגזין ב־1987, ועם שובו לישראל, בשנת 1991, נבחר לשמש כצלם המערכת.
נפגשנו בפאריס לפני חמש שנים, ויצאנו למשימתנו המשותפת הראשונה. מעיר האורות התכוונו לנסוע יותר מ־700 קילומטרים דרומה, לחבל הדורדון שבדרום־מערב צרפת. כשנכנסתי למכונית מצאתי ערימה של מפות על המושב שלי. "אם אני נוהג, אז את תנווטי", אמר טל. "אתה לא מכיר את כישורי הניווט שלי, איך אתה חושב שנגיע?" שאלתי. "יחד", הסביר לי בקיצור את גישתו לעבודת צוות.
מאז נסענו יחד כמה פעמים. זחלנו במערות ציורים פרהיסטוריים, רקדנו עם צוענים בחגה של שרה השחורה, והגענו עד חוג הקוטב הצפוני בעקבות הסאמי רועי האיילים. בגישה שלו לעבודה המשותפת טמון הסוד המאפשר לנו לבצע את המשימה ולחזור למערכת עם חומר שנכתב וצולם על ידי שני אנשים, מנקודות ראות שונות, המתחבר לסיפור אחד. "היחסים ההדדיים בין כתב לצלם הם לא דבר מובן מאליו", אומר טל, "מדובר בעבודה היוצרת לעתים קרובות חילוקי דעות וניגודי אינטרסים בין אנשים אגוצנטרים ואינדיווידואליסטים מאוד". לכן הוא מעדיף שותפות שהיא תוצאה של ניסיון וביטחון עצמי, כששני הצדדים מבינים שעליהם להשיג את המטרה יחד, ובו־בזמן הם מסוגלים לשמור על עצמאותו של האחר ולכבד אותה.
וכך, מפני שאנחנו לבד בעת שאנחנו יחד, אני מתבוננת בו לפעמים במלאכתו. טל משתמש במעט ציוד ובמצלמות ישנות. הוא מתקרב מאוד לנושאי הצילום

שלו, אנשים ונופים, לא כצייד, אלא כרקדן מיומן, הנמצא בכל מקום אבל כמעט אי־אפשר להרגיש בנוכחותו. הוא תמיד בתנועה, שעות רבות ללא מנוחה, ללא מזון ושינה. בגללו נאלצתי לא פעם לחיות על תפריט יומי הכולל חטיף דביק במיוחד ובקבוק של מים מינרליים בלבד. לדעתו, לא כדאי לבזבז זמן על פעילויות שאינן צילום – כמובן, מזריחת השמש ועד אחרי השקיעה. אני מרגישה שהוא מודד כל הזמן את התאורה הטבעית במד־אור פנימי מסתורי, רואה בעין אחרת את המראות, בוחר בחושיו את הזווית הנכונה עוד לפני שההתרחשות מתגלה לעיני. כאילו ויתר על עצמיותו לפני ימים רבים, והוא עצמו הפך למצלמה. כשאני מתבוננת בו, אני נזכרת במלותיו של כריסטופר אישרווד: "אני מצלמה שתריסה פתוח, סבילה, רושמת, אינה חושבת… יום אחד יהיה צורך לפתח את כל אלה, להדפיסם בקפידה, לקבוע אותם".
טל גליק הוא צלם טוטאלי. "צלם גיאוגרפי לא מצלם בסטודיו, בתאורה מושלמת, ואין לו אף פעם הזדמנות לקחת עוד טייק", הוא מסביר, "בכל פעם מקום חדש, אור אחר, הזדמנות חד־פעמית להצליח להשיג תצלום חזק או לפספס".
"רק צילום נטו, בלי פטנטים וטריקים. בלי פוזות, פילטרים צבעוניים ולהטוטי תאורה, בימוי או כל התערבות פעילה בהעמדת נושאי הצילום", מצהיר טל. הוא נמנה עם הנוקשים שבצלמי הז'אנר ומצלם בסגנון ה"קלאסי", ממעט מאוד להשתמש במבזק (פלש), ואינו עושה שימוש כלל בעדשות מעוותות שפותחו בעשורים האחרונים ובזום. לדעתו, אף על פי שלצלם נחוצה הבנה ויכולת טכנית, צילום גיאוגרפי הוא לא נושא טכני. הוא סבור שמבחינה זו, דווקא העובדה שלא למד צילום מהווה יתרון. לדבריו, הציוד הטוב ביותר הוא גם הזול ביותר – עיני המתבונן, מבטו הייחודי של הצלם.
ואולי דווקא מפני שלא למד, נדמה לעתים שהוא מבטא היטב את השגותיהם של תאורטיקנים ידועים. כותבת, למשל, הסופרת ומבקרת האמנות סוזאן זונטאג: "אף על פי שהמצלמה היא כעין תחנת הסתכלות, מעשה הצילום הוא יותר מהתבוננות פסיבית… בהחליטם כיצד חייבת התמונה להיראות, בהעדיפם הצגה אחת על פני אחרת, הצלמים תמיד כופים קני מידה משלהם על נושאיהם… התצלומים הם באותה מידה פרשנות של העולם כמו הציורים והרישומים".
"אני לא עוסק בתיעוד", אומר טל, "אני מנסה ליצור שפה המשמשת אותי כדי לבטא את האמירה האישית שלי על נופים ואנשים, מספר סיפור ועושה שימוש בחומר הוויזואלי כמו במלים". הוא מודה שאין לו משיכה מיוחדת לאקזוטיקה. "בכל מקום שאני מצלם, אני מנסה להעצים את החוויה הכרוכה בהתבוננות במראות ובמצבים יומיומיים. באמצעות הצילום אני מנסה לגעת בהם ולקרב אליהם אנשים אחרים".

הפוסט טל גליק: זו שפה, לא טכניקה הופיע ראשון במסע אחר