חטא עגל הזהב סימן את המשבר הרוחני הגדול ביותר שפקד את בני ישראל לאחר יציאת מצרים, והתבטא בגשמיות יתר מצדם: הם סגדו לגוש מתכת והרבו לאכול, לשתות ולצחק – "וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ, וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק" (ספר שמות פרק לב פסוק ו'). העונש היה כבד: 3,000 מבני ישראל שסגדו לעגל הומתו, ואחר כך ניתן לנו צום יום הכיפורים, שאם נבצע אותו באדיקות ובאמונה יימחלו לנו חטאי הגשמיות של השנה החולפת.

המהר"ל מפראג מסביר כי ביום הכיפורים אנחנו מתקרבים לדרגת מלאכים, שאינם זקוקים לדבר מכל אותו קיום פיזי שלנו. פרופסור נחום מגד, מהחוג ללימודי דתות באוניברסיטה העברית, הרחיב את הפרשנות: "הצום הופך את האדם לאַיִן, ללוח חלק – טבולה רסה. בזמן הצום הוא לא אדם. הוא הופך למן רוח, לנפש. כך הוא יכול לעשות בשקט את חשבון הנפש שלו. מכיוון שהוא חדל להיות, אז יש לו פרספקטיבה על עצמו".

וכך נתפש הצום גם בתרבויות אחרות?

"זה ביהדות. בכל המקומות האחרים קיימת התפישה הראשונית, לפיה אני נותן לעצמי מכה קטנה כדי למנוע מכה גדולה יותר. תפישה זו היא אוניברסלית". מגד, אנתרופולוג בעל שם עולמי, חי לסירוגין 20 שנה בקרב שבטים אינדיאנים ביבשת אמריקה, שם הוא מוכר כרוח אינדיאנית עתיקה, שאמאן. "הרוחניות האינדיאנית היא מאוד פיזית", הוא מדגיש, "אין בה חלוקה בין רוח, נפש וגוף. לכן, לתפישתם, הצום מטהר את המכלול. מתוך כך, צומות הם עניין נפוץ בקרב השבטים האינדיאנים. כל פעולה בעלת משמעות – כמו ריפוי מחלה קשה, פעולה שאמאנית כלשהי או טקס של עלייה לרגל – קשורה בהתחלה בהימנעות ממזון, ולפעמים גם ממים.

"אנשי שבט הוויצ'ול במקסיקו, למשל, נוהגים לצום באופן מוחלט כאשר הם הולכים למקום הקדוש, שם גדל קקטוס הפיוטה. משך כל העלייה לרגל אל הפיוטה אסור להם לאכול, לשתות ולהתרחץ. העלייה לרגל יכולה להימשך אפילו שלושה ימים. בכניסה לאזור המקודש יש שלולית, מקווה מים קטן, הנקרא בשפתם 'אם  האוקיינוס', שם מותר להם להתרחץ לפני שהם קוטפים את הפיוטה. גם אצל שבט הקורה ממקסיקו כרוכה אכילת הפיוטה בצום. אצלם הוא נמשך במהלך הטיפוס על ההר בו צומח הקקטוס. מנהג הצום קשור גם בכך שההשפעה של אכילת הצמח על קיבה ריקה הרבה יותר חזקה ויעילה, ומתחילים לחוש בה הרבה יותר מהר".

קקטוס פיוטה. אנשי שבט הוויצ'ול במקסיקו צמים בעת ההליכה למקום הקדוש, שם גדל הקקטוס הזה

האם הרעיונות הבריאותיים הקשורים בצום, שנהפכו לאופנתיים בעולם המערבי, מוצאים ביטוי גם במסורת האינדיאנית העתיקה?

"בהחלט. האינדיאנים מקיימים גם צומות לצורכי ריפוי, בעיקר למחלות מעיים. הם נמשכים ונערכים בהתאם למצב החולה ולחומרת המחלה. השאמאן צם יחד עם החולה, כדי שהרוח שלו תהיה יותר פתוחה לדעת מה מתרחש אצל החולה ואיך יוכל לעזור. לפעמים צומות כאלה נמשכים מספר ימים, במהלכם נמצא השאמאן כל הזמן עם החולה. הוא מטפל בו, שואל שאלות חלום, נותן לו חומרים פסיכוטרופיים (שמשפיעים על מצב הרוח, ת"נ). גם כאשר מטופל פונה אל שאמאן וצריך להיכנס לטראנס באמצעות אכילת פטריות, שניהם נמנעים מאוכל. המודעות הבריאותית משתלבת בתוך תפישת העולם הרחבה יותר, כאשר ביום שלמחרת לילה אחד של טיפול אינטנסיבי, עדיין לא אוכלים, ובימים הבאים נמנעים מאכילת דברים שיש לגביהם טאבו מיוחד, כמו מזון מלוח או חריף ובשר ציד".

מהו הצום המלא הארוך ביותר המוכר מהמסורות האינדיאניות?

"טקס החניכה לשאמאניות בשבט יאנומאני, החי בג'ונגלים של ונצואלה וברזיל, נמשך שבעה ימים ללא מאכל ומשקה זולת חומר פסיכוטרופי שנקרא 'הזרע של הירח'. החומר ממוצה מצמח מטפס ונלקח בהסנפה דרך האף, והשפעתו מאוד חזקה. יש בודדים שאינם חזקים דיים לעמוד בעוצמות הצום והטקס של שבעת הימים, ומתים במהלכו. לפי תפישת אנשי השבט, הרוח של השאמאן צריכה להיקלט בתוך האיש שעבר את שלב החניכה. אם היא נכנסת, הרי אין סיכוי שימות. אם האדם מת סימן שלא היה האדם הנכון. הרוב עומדים בזה".

האם יש גם ימי צום קולקטיביים, המחייבים גם את 'פשוטי העם'?

"במסורות האינדיאניות קיימים גם ימים המוגדרים בלוח השנה כמקודשים לאלים, ולמעשה אלה הם חגים שכרוכים בהם צומות. למשל חג אל חידוש הצמחייה, שהוא למעשה חג החריש. החג מבטא את קריעת 'עור האדמה' לצורך זריעה, לאחר שהוא התייבש במהלך עונת היובש. מכיוון שצריך לרַצות את האל במשהו כדי שהאדמה לא תכזיב, אז כל אחד מקריב משהו מעצמו, ולשם כך צמים. בדרך כלל, וגם בחג החריש, המנהגים של צום קשורים גם להימנעות מינית. אני נותן לאל את כל כוחי, כדי שהוא ייתן לי כוח בחזרה. צום החל על כל בני השבט מקובל גם לפני עריכת טקס גדול. למשל, טקסים לבקשת גשם הנמשכים בדרך כלל יום אחד עד ארבעה ימים. בזמן הטקסים ולפניהם אסור לאכול".

שמאנית במקסיקו מבצעת טקס ריפוי

לחיות מאוויר, לאכול קרני שמש

הצום כפרקטיקה רוחנית המבקשת להפריד אותנו מן הגשמיות ומתוך כך לחבר את האדם לעולמות עליונים, מושרש היטב גם במסורת ההודית העתיקה. "ההסתגפות במתכונתה היוגית הקלאסית מבוססת על תפישה, לפיה המצב האנושי הרגיל הוא מצב של ריחוק מהזהות האמיתית שלנו. זאת משום שאנחנו כל הזמן מזרימים פנימה דברים שמגיעים מבחוץ", מסביר פרופסור דוד שולמן מהחוג ללימודי הודו באוניברסיטה העברית.

"בקיום היומיומי אנחנו מפציצים את הגוף באינפורמציה חושית ודברים שבאים מבחוץ. העיניים רואות, האף מריח, אנחנו אוכלים ושותים. לדעת היוגים, אופן הקיום הזה מפזר את דעתנו, ועד שלא נפסיק את הדבר ונאטום את הפתחים אנחנו נהיה משועבדים לקיום שקרי. זהו סוג של שעבוד. הדרך להשתחרר ממנו היא להיסגר, תוך הפניית תשומת הלב פנימה. אז נתחבר למציאות האלוהית שהיא פנימית ונתונה לכל אחד".

כלומר הצום הוא חלק מאורח חיים, ולא עניין של טיהור רוחני תקופתי

"אפשר לומר שהצום הוא חלק ממשמעת עצמית חדשה. ביוגה הקלאסית יש אידיאל של מיעוט באכילה והתעלות מעל התשוקה הגופנית הפיזית היומיומית. גם הרעיון של סיגוף כרוך באותה השקפה עצמה: הכאב הפיזי יגרום לנו להשיר מעלינו את הקליפות הבזויות, השקריות, ואז נגיע למציאות האלוהית שאינה כרוכה בסבל. מתוקף הרעיון הזה יש בהודו אנשים שישנים על מסמרים ומעבירים את גופם מיני ייסורים. הצום קשור גם לרעיונות האלה".

יוגה על גדות הגנגס בוורנאסי | צילום: .OlegD / Shutterstock

ולאן מבקשים להגיע אותם יוגים הנוקטים כללי אכילה נוקשים?

"היוגי המתקדם שואף להגיע למצב בו הגוף אינו ניזון מאוכל גס, אלא רק מהאוויר. יש מיתוס על האלה הארווטי, שרצתה להתחתן עם האל שיווה, הידוע כיוגי גדול. הוא יכול לשבת במדיטציה עשרות שנים. היא הבינה שהסיכוי היחידי למשוך את תשומת לבו היא להפוך ליוגיני – אישה יוגית. הארווטי הפסיקה לאכול. במשך חודשים היא אכלה רק עלים יבשים, ואז הגיעה למצב שהתנזרה גם מהעלים וניזונה רק מאור השמש. זהו הדגם העילאי".

האם הצום מושרש במסורת ההודית גם מעבר לאורחות החיים של היוגה?

"בהחלט. הצום גם יכול להיות מכוון למניעים חילוניים פרגמטיים. אדם מחליט לעלות לרגל למקדש כדי לבקש הצלחה בלימודים, החלמה לקרוב חולה, נישואין לבת וכדומה. כחלק מהעלייה לרגל מקובל מאוד שאדם יצום, או ינדור נדר לפיו הוא מסתפק בתפריט דל מאוד לאורך תקופה נתונה. זה חלק מיצירת מערכת יחסים ישירה ואינטימית עם האל. ברגע שהוא עולה אליו לרגל הוא רוצה להפוך עצמו לאדם שונה מבחינה פנימית וחיצונית. הוא הולך לראות את האלוהים פנים אל פנים. אתה לא יכול להיות במצב פיזור הדעת הרגיל שלנו במפגש עם האלוהים, והצום הוא אחד האמצעים להכשיר את עצמך לקראת רגע המפגש. קבלת נדר כזה אינה חייבת להיות במסגרת של עלייה לרגל, והיא נפוצה גם במסגרת חיי היומיום לשם השגת מטרה יומיומית כלשהי".

לקריאה נוספת:

צילומים: שאטרסטוק

הפוסט ימי צום בתרבויות העולם הופיע ראשון במסע אחר

מה אומרת לכם המילה צום: אופניים בכביש? ביקור חד שנתי בבית הכנסת? רעב שנשבר בארוחת חג דשנה? ובכלל, כמה מאיתנו צמים פעם בשנה, ולמה? "ועיניתם את נפשותיכם" – זאת, כנראה, הסיבה העיקרית; להיטהר רוחנית, למרק חטאים, לכפר על עוונותינו בדרך של סגפנות ותפילה. וכידוע, בצום עשויים להיות גם אלמנטים מטהרים מבחינה גופנית.

במסגרת הצום המסורתי נמנעים מאכילה ומשתייה במשך 24 שעות. איך משפיעות 24 שעות כאלה על גופנו (בהנחה שאנו אנשים בריאים בדרך כלל)? בתוך ארבע עד שש שעות מתחילת הצום תתרוקן הקיבה ממזון, ובשאר שעות הצום יעשה המזון את דרכו בפיתולי המעי הדק, ואם ינוע בקצב תקין, יוכל להגיע בתום הצום אל המעי הגס. כלומר, 24 שעות צום אינן מספיקות אפילו לסיומו של מחזור עיכול אחד, ולמעשה, רק לאחר 48 שעות צום מתחיל הגוף לנצל את מאגרי החירום שלו (תאי שומן, מאגרי אנרגיה בשרירים ובכבד) ולמחזר אבות מזון על ידי פירוק תאים בתהליך ביוכימי בשם "אוטוליזה". בשלב זה גם יופרשו חומרי פסולת רעילים באופן אינטנסיבי.

תחילת הצום: מי מלח
כדי להפיק מהצום המסורתי יותר ממנוחה קלה לגוף (בעיקר למערכות הפינוי – עיכול, כליות וכבד) ולנפש, אציע, במחילה, שדרוגים מספר לאפקט הניקוי של הצום. ניקוי רעלים, כידוע, לא חייב להתבצע בצום מלא. למי שאינו מקפיד על חוקי ההלכה אני ממליצה בחום לשתות מים במשך הצום, או תה מחליטות לא ממותקות של תה ירוק, צמח שן הארי או גדילן מצוי. מי ששותה נהנה מיתרונות רבים:

• לא צריך לחשוש מלהזיע ולאבד נוזלים. למעשה, אף רצוי להזיע, אך לא בפעילות מאומצת תחת שמש קופחת. האינדיאנים נהגו לשהות בסאונה במהלך הצום, לשם הגברת אפקט ההתנקות, ולנו יש את צהרי חודש ספטמבר.
• בצום נוצרת בגוף חומציות גבוהה מהרגיל. המים, מעצם טבעם ה"בסיסי", מפחיתים אותה.
• המים וגם תה הצמחים מזרזים את קצב מעבר הפסולת ממערכות ההפרשה אל החוץ.
לכולם, כולל הבד"צניקים שבינינו, אני ממליצה לפתוח את הצום בכפית גדושה של מלח אנגלי בכוס מים, כדי לזרז את פינוי המעי. בתהליך הצום עצמו מתרחש ניקוז לימפטי, והשקדים שבגרון הם נקודת ניקוז לימפטית חשובה. יש לגרות אותם לפעולה על ידי גרגור מי מלח כמה פעמים ביום.

לפחות שעה לפני נטילת המלח האנגלי מומלצת ארוחת פחמימות מורכבות קלה לעיכול ומבושלת היטב, כמו דייסת קוואקר, דוחן או גריסי פנינה על בסיס מים. את הדייסה יש ללעוס באריכות עד שהמזון ממש מתמוסס בפה. ניתן גם לפתוח את הצום בארוחת פרי, אך מומלץ שלא לערבב בין פירות שונים.

למגדילים לעשות, מומלץ ליטול בהתאם להתוויות סיבים מסיסים כפסיליום בערב הצום לפני השינה. הסיבים אינם מהווים מזון, והם מסייעים בספיחת רעלים וניקוי מערכת העיכול. כמו כן מומלץ להבריש היטב את העור במקלחת תחת מים זורמים, להגברת זרימת הדם.

שבירת הצום: בלי בשר ושומן
ואיך מסיימים את הצום? נכון שהארוחה המפסקת המסורתית היא שכר העולם הזה על יום איפוק מייגע, אך שבירת צום כזו משולה למעבר חד מאי טרופי לפעילות מבצעית בלבנון. יש לזכור שהארוחה מתקיימת בערב, בשעות השפל של העיכול. לכן ההמלצה הבסיסית היא לוותר על המזונות העשירים בחלבון ובשומן (בעיקר מזונות מן החי ומזונות שבושלו או נאפו בשמן, לא רק מטוגנים). כמו כן מומלץ להימנע מתיבול עשיר מדי, בעיקר תיבול חריף ותיבול המכיל רכיבים מלאכותיים.

יש חשיבות רבה לסדר האכילה. את הצום יש לשבור בפרי עתיר נוזלים ולא חמוץ מדי, כמו אבטיח, מלון או אגס. למי שלא שתה בצום כדאי לפתוח בשתיים-שלוש כוסות מים או תה צמחים. לאחר כרבע שעה (לפחות) מומלץ לאכול סלטים חיים (ללעוס היטב), ורק אז לעבור למזון המבושל. לא מומלץ לסיים בקינוח מתוק.

עד כאן רשימת הכללים. למי שממלמל עכשיו תחת שפמו "שוב היא משביתה שמחה", אספר שסיום אידיאלי לצום הוא פרי, מיץ פרי או ירק מדולל במים, או מרק ירקות דליל, וזהו. בעמודים אלו תמצאו מתכונים מוצלחים לסיום הצום. בחיפושי אחר מתכונים ראויים חששתי מפני שעמום ותפלות, אך לבסוף הצלחתי למצוא מתכונים מעודנים בתיבול וידידותיים למערכת העיכול, שמאפשרים חזרה הדרגתית לשגרת התזונה.

אנטי אייג'ינג
הידעתם שכאלף איש במדינת ישראל צמים צום נוזלים מטהר מדי שבוע – מערב שבת עד מוצאי שבת, ושוברים את הצום בארוחת פרי בלבד? לרובנו, שלא חווים מנוחת גוף-נפש מדי שבת (בעיקר נאמני החמין והג'חנון), מומלץ צום טיהור תקופתי של שלושה עד שבעה ימים (בפיקוח רפואי ניתן להגיע עד חודש ימים), המכיל נוזלים בלבד, או בלוויית פרי, ירק, דגנים או אצות, על פי הצורך האישי. מובן שלשם התאמת הצום, וכן לבדיקת הכשירות לצום, יש להיעזר באיש מקצוע או ללמוד את הנושא לעומק.

צר המקום מלפרט את כל התועלת שבצום, אך זכרו שהצום מקבל משנה תוקף בעידן השפע שמשפע את גופנו בחומרים עודפים, חלקם רעילים וחומצתיים, המצטברים ומעמיסים על המערכות הפנימיות. הצטברויות אלה, במקביל להיחלשות איברי הסינון וההפרשה, הן מתכון להאצת הזדקנות ומחלות ניווניות שונות. לכן, חברים, האנטי אייג'ינג האמיתי אינו קרם נגד קמטים או צלוליט, אלא צום רפואי תקופתי העולה על שלושה ימים (ואחריו כמובן שגרת תזונה איכותית). אין דרך עוצמתית אחרת "להוריד את הזבל". 

מתכונים לשבירת הצום
רצועות טופו צרובות על מצע תבשיל אורז בסמטי ואצות 
דוגמה מצוינת לארוחה מלאה, קלה והרמונית, המצטיינת באופי "בסיסי", ועל כן מעולה לצורך סתירת חומציות הרקמות הגבוהה המאפיינת את תום הצום.
 
להכנת האורז:
3 כוסות אורז בסמטי 
שהושרה כחצי שעה במים
4.5 כוסות מים
1 כפית ג'ינג'ר מגורר
2 כפות עלי מנטה 
(לא נענע) מיובשים
1 כף רוטב סויה
1 כף סוכר חום
מלח לפי הטעם

שופכים את האורז למסננת ושוטפים מעט תחת מים זורמים. מעבירים את האורז המסונן לסיר (רצוי טפלון), מוסיפים את שאר הרכיבים, מתקנים תיבול ומרתיחים. מוסיפים לבשל עם מכסה עטוף מגבת על אש נמוכה למשך 15 דקות (לאחר 10 דקות יש להציץ בסיר, ובמידת הצורך להזליף מעט מים). יש להשאיר את הסיר מכוסה לכ-15 דקות נוספות.
* הערה: ניתן להשתמש באורז בסמטי מלא (מתאים ביותר לנוטים לעצירות). לשם כך יש להשתמש בשש כוסות מים ולהכפיל את זמן הבישול.

להכנת האצות:
1/2 כוס אצות מסוג Trame או Hijiko
כפית מיץ לימון
1 כפית רוטב סויה 

מוסיפים לאצות את מיץ הלימון ורוטב הסויה, ומכסים במים רותחים עד לגובה האצות. משאירים את הכוס מכוסה למשך כחצי שעה, עד לספיגת הנוזלים באצות. קוצצים גס את האצות ומערבבים בתוך האורז, לאחר שהצטנן מעט.

להכנת הטופו:
2 חבילות טופו (חובה לוודא טריות – כלומר, שהטופו ללא טעם וריח)
1/2 כוס מים
2 כפיות דבש
4-3 כפות רוטב סויה איכותי
2 כפיות עלי מנטה יבשים וממוללים
1 שן שום כתושה

מחבת גריל עם פסים (אפשר להסתפק בטפלון, הפסים שייווצרו על רצועות הטופו הם בונוס אסטטי) חותכים את הטופו לרצועות אורך ברוחב של כ-2 ס"מ. מניחים אותן לרוחב פסי המחבת, מערבבים את הרוטב ויוצקים מעל הטופו. מרתיחים ומוסיפים לבשל על אש נמוכה עד שהרוטב מתאדה. בעזרת מרית לוחצים מעט את הרצועות מעל פסי המחבת, לקבלת סימני צריבה על הטופו.

בקערת הגשה חגיגית מסדרים גבעה של אורז מעורבב באצות, במרכזה מניחים את רצועות הטופו החמות, ומעליהן מזליפים כף שמן שומשום או חרצני ענבים. אפשר לבזוק ממעל שומשום קלוי קלות (רצוי שומשום שחור).

מרק כופתאות קוואקר וירקות
תודה לאפרת שוורץ על המתכון החגיגי הזה, שהוא שילוב מצוין בין טעם מעודן, בריאות ופשטות עיכולית. את הכופתאות ניתן להגיש גם כשלעצמן, מקושטות בפרוסות גזר מבושל, ואז קיבלנו גפילטע צמחוני.

להכנת הכופתאות (כ-20 כופתאות):
1 תפוח אדמה בינוני, מגורר דק 
(אפשר להמיר בבטטה)
2 גזרים
2 בצלים גדולים קצוצים
1/2 כוס עשבי תיבול קצוצים דק 
(מומלצים פטרוזיליה, כוסברה, גבעולי סלרי)
1 כוס קוואקר טחון (במעבד מזון בעל 
להב חד או מטחנת תבלינים)
1 ביצה (אורגנית)
1 כפית גדושה אבקת מרק "הרדוף"
1 כפית קורנפלור
4-3 שיני שום כתושות
מלח לפי הטעם
קורט פלפל לבן

מרככים במחבת את הבצל במעט מים עד להשחמה קלה. מעבירים לקערה, מאחדים עם שאר הירקות, וסוחטים מעודפי נוזלים (סחיטה לא מלאה). מוסיפים 2/3 מכוס הקוואקר ואת שאר הרכיבים. מערבבים, טועמים ומשפרים תיבול. משהים כחצי שעה בקירור.

מחממים במחבת טפלון רחבה (רצוי בעלת תחתית עבה) חצי כוס מים מתובלים באבקת מרק, מלח ופלפל, או שאפשר פשוט להשתמש בחצי כוס ממי המרק. צרים כדורים בקוטר של 4-3 ס"מ, מהדקים ומניחים במי המרק שבמחבת, כך שהכדורים יכוסו עד למחצית מגובהם. מרתיחים, מכסים ומוסיפים לבשל על אש נמוכה כחצי שעה. אחר כך הופכים בעדינות כל כדור לצדו השני לעשר דקות נוספות (במהלך הבישול יש להוסיף, במידת הצורך, מי מרק).
מי הכופתאות הופכים לרוטב סמיך, שאותו יש לשמור ולערבב במרק.

להכנת המרק:
3-2.5 ליטרים מים
400-300 גרם דלעת קלופה וחתוכה לקוביות קטנות
1 כרשה בינונית קצוצה דק
1 קישוא גדול קצוץ דק
1 שורש סלרי
2 גבעולי סלרי גדולים קצוצים
1 בצל גדול קצוץ, עשוי בטכניקת אידוי (ראו כופתאות)
2-1 כפות אבקת מרק "הרדוף"
1 כפית שטוחה כורכום
צרור קטן של פטרוזיליה וכוסברה, קשור בחבל דק או בקשירת ליפוף
מלח לפי הטעם

מרתיחים בסיר את כל המרכיבים ומוסיפים לבשל על אש נמוכה 45-30 דקות. שולים מהמים את צרור עשבי התיבול. בשלב זה ניתן לסנן את הירקות, לטחון אותם ולהשיבם למרק (לא חובה).
את הכופתאות מוסיפים עם חימום המרק, לקראת ההגשה.

סלט נבטים, רוקט ותפוח עץ ברוטב שקדים
רוב הפירות המשתלבים בסלטי ירקות הם בעלי חומציות גבוהה, וכשהם נאכלים לצד מנה פחמימנית הם עלולים ליצור תגובת צרבת ולפגוע בעיכול. תפוחי עץ מזנים לא חמוצים הם בעלי רמת PH קרובה לניטרלית, ולכן משתלבים עיכולית במגוון מזונות.

חומרים:
1 חבילה של נבטי שעועית מוצקים
כ-15 עלי רוקט
1 תפוח עץ מוזהב ומוצק, 
חתוך לפלחים דקים
2 כפות ממרח "שקדיה" 
או "השקד"
3 כפות שמן זית
כף וחצי מיץ לימון סחוט
1 כפית דבש או מולסה
1 כף פטרוזיליה או עירית קצוצה דק דק
2 גזרים קלופים ומגוררים גס
3 כפות מים
מלח לפי הטעם

הכנה:
בצנצנת קטנה מנערים את חומרי הרוטב ומשהים בקירור עד סמוך להגשה. מעבירים את רכיבי הסלט לקערה חגיגית, מנערים שוב את הרוטב ויוצקים על הסלט. מערבבים קלות ומגישים. ניתן לעטר בחופן קטן של גרעיני דלעת לא קלויים.

לקריאה נוספת:

ימי צום בתרבויות העולם צומות, כפרקטיקה רוחנית המבקשת להפריד אותנו מן הגשמיות ומתוך כך לחבר את האדם לעולמות עליונים, הם תופעה אוניברסלית המושרשת היטב גם במסורות אינדיאניות והודיות

חן אבישר-שלו – מרצה ומטפלת בתזונה הוליסטית ומנחה סדנאות חוויתיות בתזונה מעשית; מתוך המגזין "חיים אחרים"

הפוסט הצום ושבירתו – טיהור הגוף והנפש הופיע ראשון במסע אחר