מצאנו את גילזן שרפה בחנות שלו – חור בקיר, עם כמה מעילי פוך ושקי שינה להשכרה. הוא סיפר שכל אחד משבט השרפה נולד לטפסנות. בהשוואה לטיפוס על קרחונים ומצוקים בדרך אל הפסגות, המשלחת שלנו היתה עניין פשוט. אחרי שבוע הגיע שאר הכוח – אבא, הצלם ועוד "בחור עם גב חזק".

סוחבים סלעים במעלה הבולדר, 1981 | צילום: אברהם חי

אבא העיר אותנו בחמש לפנות בוקר: "קומו, השמש כבר שוקעת". נסענו על גג האוטובוס. הכביש התפתל בין מפולות בוץ שהמונסון גרף אל הנהר, ששצף הרחק מתחתינו. הרחק מעלינו, מאחורי קרעי העננים, התגלו מדי פעם פסגות מושלגות. בפוקהרה חיכו לנו סבלים מוצקי רגלים. הלכנו לאורך נהר גועש. נחנו ליד ספסל אבן שחבק עץ ענק. גילזן סיפר שקוראים לזה צַ'אוּטָרה. אנשים בונים ספסלים כאלה לטובת הציבור, כדי לשפר את הקארמה שלהם. צ'אוטרה ממוקמת תמיד במקום בו נפתח הנוף, שם אפשר לנוח, לחשוב מחשבות טובות על העולם ולברך את הבנאי. אבא אמר שהוא רוצה לבנות "משהו כמו צ'אוטרה".

עלינו מגובה 900 מטר, בין שדות אורז מטופחים. מערכות מסובכות של אמות היטו מים אל חלקות זעירות – שמיכת טלאים חקלאית. מהמדרונות המיוערים דילגו אלינו מפלי מים. היינו עטופים בקולות פכפוך ושיקשוק. טיפסנו מתנשפים דרך יער של רודודנדרום – שרכים, שיחים וטחבים מתפרצים בשלל צורות וצבעים. האוויר היה מלא קולות שריקה, צפצוף, זימזום, קירקור וצירצור. הערפל התפזר לאט, עד שהתגלו המצוקים הלבנים של האנפורנה. השביל תפר בתלילות – יורד, חוצה נהר גועש, מטפס אל הרכס הבא, בין כפרים עם שמות מתגלגלים – לנדרונג, גנדרונג. במפה טופוגרפית, הגובה בין הקווים הוא 100 מטר – הנוף תלול פי עשר…

עזרא אוריון בעבודה על הפסל הטקטוני מול פסגת האנפורנה המושלגת, 1981 | צילום: אברהם חי

אבא לחץ קדימה, התקדם בצעידה מזורזת, חדור משימה. מג"ד חי"ר, חותר אל היעד. לא היתה לו סבלנות לקצב "הקייטנה הנודדת" של גילזן. "כשחייל אומר שאפסו כוחותיו, הוא מיצה רק 10% מיכולתו". הקצב המהיר והמשקל המוגזם שבר את רוחם של הסבלים. אחד מהם ברח עוד בלילה הראשון. הסבל ששכרו במקומו המריד שלושה אחרים וגם הם ערקו. המטען הנטוש התחלק בין הסבלים הנותרים, אבל הם סירבו להמשיך. גילזן פתר את המשבר בהעלאת השכר ובבקבוק של אלכהול.

אבא החליט לפצל את הכוח, כך שהקצב של הסבלים לא יעכב אותו. הוא ואני הפכנו לחוליית החוד והמשכנו במלוא המרץ למעלה. השביל היה מנהרה בג'ונגל. אבא אמר: "בשביל יש משהו אִמַהי, הוא פותר לך בעיות, כמו פס של בית בתוך האדישות". הוא דהר ואני התנשפתי אחריו. יער העצים התחלף ביער במבוקים. האור נשבר במפלים לקשתות צבעוניות, שוצפות.

שיקום הפסל בסתיו 1983. שכבת שלג בעומק כחצי מטר כיסתה אז את הבקעה | צילומים: אברהם חי

כשעלינו מעל קו היער, נראו הפסגות הענקיות קרובות ומדהימות. אבא מנה את השמות והגבהים של כולן, כאילו מספר על החברים שלו. לקראת הערב הגענו אל סוכה בשם מלון הימלאיה. החשיך לאט והתקרר מהר. עננים סמיכים סגרו עלינו. התחממנו ליד המדורה עד הלילה, אז נעשו השמים צלולים. הצוקים התמתחו כלפי הירח המלא של ערב סוכות. בקור הנושכני של הבוקר התנפלנו על השביל. היער התחלף בשיחים למודי סבל. ככל שעלינו היה פחות חמצן באוויר. השביל נעשה יותר תלול וחייב הפוגות תכופות.

במחנה הבסיס של המצ'פורה השארנו את התרמילים והמשכנו במעלה אל היעד. בקעת אנפורנה – 4,100 מטר מעל הים – היתה מכוסה בפלומה של עשב זהוב. במרכז הבקעה יש קלחת קטנה, אגם של בוץ קפוא, מוקף במדרונות תלולים של דרדרת. מסביב קרחונים, שהשמיעו רעמים עמומים, ממפולות של קרח ואבן. הרחק מעל כל זה, בין העננים, הציצו הפסגות העצומות.

אבא חיפש בשקט, דרוך וקודר. הוא הלך לאורך שפת הבקעה, עלה לתצפית אל המדרונות. הוא נרגע כשאיתר את הסלע הנכון – בולדר שעליו יוכלו לטפס המדרגות של הפסל. בדמדומים התחיל לרדת שלג דק. חזרנו אל המדורה של האכסניה. באור אחרון, עודנו מפשירים, הגיע שאר הכוח.

בבוקר הקפוא עלינו אל הבקעה. בפלגים הקטנים היו גלידי קרח וכפור נצץ על העשב. מסביבנו הזדקפו הפסגות. מדדנו את הבולדר, מתחנו חוט בנאים והתחלנו לגלגל אבנים. לסבלים שעלו איתנו מפוקהרה היה קר מדי והם עזבו. גילזן שכר כמה סבלים שהשתחררו ממשלחות הטיפוס השכנות. הסבלים האלה היו עמידים וקשוחים יותר. הם לבשו מעילים מרופטים, מכנסים קצרים והלכו יחפים על האדמה הקפואה. היו להם עגילים גדולים וסכיני קוּקוּרי מעוקלים באבנט.

בסתיו 1996, עזרא אוריון חזר לנפאל כדי לשקם את הפסל בפעם האחרונה | צילומים: עופר הררי

אבא הסביר להם שאנחנו בונים צ'אוטרה. הם סחבו סלעים בהתלהבות גדולה ובנו איתנו במרץ. ככל שבנינו גבוה יותר, כך צריך היה יותר אבן, אבל המאמץ הקבוצתי היה מלהיב. בסבך מפותל של ידיים ורגליים, בגניחות, צעקות, התנפשויות וקריאות עידוד – הזזנו סלעים גדולים. העבודה באוויר הדליל התישה אותנו. היה צריך לנוח אחרי כל מאמץ. האברים נגררו והראש הרגיש עטוף צמר גפן. אבא הכתיב קצב מואץ, קשה ורצוף. הלילות היו כל כך קרים שקשה היה להדליק נר, כי הלהבה לא הצליחה להמיס את השעווה. הטל קפא ונצץ, כך שהיו כוכבים בשמים וגם על הארץ. האבנים שאספנו בקרבת הבולדר הצטברו בהדרגה. אבא היה מרוצה: "לפעמים קורים דברים כל כך מוצלחים, שאתה נשאר אובד עצות…".

מעבר לאגם הבוץ הקפוא, גילזן מצא מקום בו אפשר לחצוב לוחות צפחה. בגרזן הקרח וביתדות הוא פרס מהסלעים לוחות צפחה. הסבלים סחבו לוחות ששקלו יותר מ-30 קילו. הזזנו סלעים למקומם, בנינו באבנים בינוניות והשלמנו בלוחות הצפחה. ביום הרביעי המדרגות טיפסו ונגעו בבולדר. ביום השישי המדרגות הגיעו אל ראש הבולדר. "הביצוע הושלם" בסוף היום השביעי. למחרת עם שחר עמיקי עמד בראש הפסל בקור מקפיא. הוא תועד ברגע בו הבקעה היתה עדיין אפלולית, והפסגות נדלקות באור הזריחה.

הפסל בבקעת אנפורנה הפך לאתר עלייה לרגל, 2011 | צילום: עזי קורן

זה פסל לאדם אחד. הולכים לאורכו 32 מטר ומטפסים חמישה. כשאתה עומד על המדרגה העליונה, היא נעלמת מתחת לרגליים. אתה כאילו מרחף מטר מעל הבולדר, והבולדר כאילו מרחף מעל הבקעה. המבט מטפס במעלה המדרונות האדירים אל פסגת ההר העצום שממול. אפשר לעצור שם, אבל אבא "מתחבר אל כוחות העילוי שדוחפים את ההר עצמו, ומשגר את התודעה, בניצב למישור שביל החלב, אל תהומות האינסוף שמעלינו… אל הנצח. כל הכפרים ההרריים האלה שבנויים סלעי צפחה בני מיליארד, הנפאלים שבונים את הפסל ושאני משתתף איתם, במסגרת יכולתי הפיזית, כל זה הוא איזשהו יחד אוניברסלי, כלל אנושי. העם שלנו זה המין האנושי והמולדת שלנו היא כדור הארץ. אנחנו פה ואנחנו עושים פה גם פסל, על סף היקום, מול האינסוף".

הצילום והשחזור, 2018 | צילום: גיל שחם

אבא עלה אל בקעת אנפורנה חמש פעמים. באביב 1980 עלתה איתו רותי אוריון. הבקעה היתה מכוסה שלג. בסתיו 1981 עלינו איתו אברהם חי, עמיר סולד, גבי דבני ואני. הבקעה היתה גלויה והקמנו את הפסל לראשונה. בסתיו 1983 אבא חזר עם רותי, אברהם ומנשה נוי. שכבת שלג בעומק כחצי מטר כיסתה את הבקעה. הפסל שוקם כך שלא היה רצף מדרגות אל ראש הבולדר, אלא "דיאלוג איתו". ב-1993 אבא גייס את אנשי מסע אחר להפיק סרט על המסע אל בקעת אנפורנה. אודי רוט ביים ועופר הררי צילם את "מדרגות לרקיע". בבקעה היה מזג אוויר מאוד סוער. השלג היה כל כך עמוק, שאפשר היה לראות רק את ראש הבולדר. אבא והצוות הנפאלי בנו מחדש את המדרגות העליונות. בסתיו 1996 אבא חזר עם עופר ותיעד את הבנייה של הפסל בפעם האחרונה.

הפסל בבקעת אנפורנה הפך לאתר עלייה לרגל. הצילום הגדול מהתערוכה במוזיאון ישראל הוצג בכניסה לבניין גילמן באוניברסיטת תל אביב ועורר שם השראה במשך יותר משלושים שנה.

נקודת הציון המדויקת של הפסל, אם אתם עולים לשם: N28 ̊31 ̍48.34 ̎ E83 ̊52 ̍25.23 ̎   4147m

הפוסט עזרא אוריון: כן שיגור של התודעה בבקעת אנפורנה הופיע ראשון במסע אחר

פארק הפסלים ביורקשייר שבצפון אנגליה (Yorkshire Sculpture Park) הוא מקום קסום. הקסם טמון בעובדה שהפארק פתוח לכולם – תינוקות בעגלה, ילדים צעירים, מבוגרים, נכים, בקיצור בני אדם. הוא ידידותי גם לחיות מחמד, הוא פותח בפני כל מבקר עולם של חוויות, והכניסה אליו היא בחינם.

הפארק נולד לפני יותר מ-30 שנה והוא משתרע על שטח אדמה עצום שהיה שייך לבית אצולה כפרי מהמאה ה-18. באפרים ובאחו רועות כבשים, ליד הנהר ובמקווי המים מגעגעים ברווזים, דיר הכבשים הפך לגלריה מאורכת וצרה ומרכז המבקרים שנטמע בנוף זכה למחמאות ולפרסי ארכיטקטורה, אבל זה לא העיקר.

יצירה של האמן הקטלוני חאומה פלנזה | צילומים בכתבה: יונית קמחי

מה כן? הדיאלוג. בין המבקרים והאמנים שיצרו והשאירו כאן חותם. חלקם בעבודות פיסול קבועות, חלקם עם פסל אחד או שניים שפיסלו, וחלקם בעבודות אמן אורח רחבות יריעה והיקף. הדיאלוג בין האדם לטבע מתנהל בין האמנים לסביבה, בין המבקרים, בין יצירות האמנות השונות שפזורות במרחב. דיאלוג מאוד אישי בקצב ובחוויה שהוא מייצר.

תחת כיפת השמיים, במרחבי הנוף
חלק מהקסם נובע מכך שזהו מוזיאון פתוח, רובו תחת כיפת השמיים, במרחבי נוף נפלאים שאור אפור רך, אנגלי כל כך וקריר מהווה תפאורה. אנחנו, בני האדם, לא זקוקים כאן לשום ידע מקדים כדי ליהנות: לא בהיסטוריה ובתולדות האמנות, לא בזרמים וז'אנרים או בשמות של אמנים. אין כאן עשרות חדרי גלריה צפופים ועמוסים, אלא הזדמנות ייחודית לנשום את כל גווני הירוק שיורקשייר מספקת ופשוט לתת לרגליים להוביל אותנו בשבילים המסומנים או דרך מרחבי האפרים, לתת לנשמה דרור לעוף, לפתוח את הראש ולתת לזמן את המרחב שהוא זקוק לו.

פסלים של ברברה הפוורת'. ה"עין" הפעורה מתבוננת בפסלים האחרים ובנו, המבקרים 

הנרי מור וברברה הפוורת' היו בין האמנים הראשונים שעבודותיהם הוצבו כאן. פסלי הברונזה של הדמויות האנושיות של מור, עגולות, רכות, גדולות מהחיים, נטועות במרחב, צופות אל הנוף יחד איתנו. משפחת האדם של ברברה הפוורת' עשויה ממקבץ יפהפה של עמודי ברונזה אפורים וכהים. לכל אחד עיגול או אליפסה, כמו עין אנושית בתוך הצורה הגיאומטרית, ממנה ניבט הירוק של הצמחייה, פיסת שמיים ועוד מישהו מהמשפחה… פעם חלל העין נמצא בראש הדמות ופעם בבטן. עמודי הפסלים מפוזרים במורד רך, מתבוננים אחד בשני ובנו, המטיילים ביניהם. כבר אמרנו – דיאלוג.

הפארק פתוח לכולם – מתינוקות ועד קשישים, הוא ידידותי לבעלי חיים והכניסה בחינם

הושט היד וגע בם
במהלך השנים הוזמנו לכאן אמנים יוצרים מהשורה הראשונה, ששמם הולך לפניהם, כמו גם אמנים צעירים שרק מתחילים ליצור ולבטא את העולם הפנימי שלהם. היוצרים מגיעים לפארק, סובבים בשטח, נושמים את גווני הירוק של הקיץ האנגלי הקצרצר ואת המציאות של האור האפור הרך ושלגי החורף כתפאורה, ותשומת לב רבה ניתנת כמובן למיקום של העבודות בשטח. וכך בכל עונה החוויה נצבעת בגוונים רגשיים אחרים ועובדה זו רק מעצימה את החוויה שלנו, את הדו שיח שמתנהל בין היוצר, היצירה, המרחב ונולד גם אצלנו במרחב השיטוט בין העבודות. זה מוזיאון שאין בו שלטי "לא לגעת" להיפך, הושט היד וגע בם… תטפס, תמשש את החומר, תיכנס, שחק מחבואים עם הצורה. והג'סטה הכי אנושית לחבק מוצאת כאן את ביטויה בתערוכה רטרוספקטיבית מופלאה של אמן קטלוני מרתק, חאומה פלנזה, שביקר והציג בארץ ועבודותיו מפוזרות ברחבי העולם.

מחבקים עצים. יצירה של האמן הקטלוני חאומה פלנזה 

עיסוקו: תקשורת ודרכו מופלאה: בחומרים הייחודיים ויוצאי הדופן שהוא בוחר, בביטוי האמנותי של הקשר בין בני אדם והקשרים תרבותיים מעולם הכתב והאותיות, מהשפה, הספרות והמוזיקה שספג בילדותו ומתורגמת לפיסול מאתגר אינטלקטואלית ומרתק. הקשר אל הסביבה בולט היטב לא רק במיקום הפסלים, אלא במקבץ מרהיב שכולו בקשר בין האדם והעץ. וכאן בדיוק מבליטה האמנות את יכולתה למלא, לרגש, להפתיע. כי לחבק עץ זה להרגיש קצת כמו לגדול בידיים טובות. כי לחבק עץ זה להרגיש נפלא. בעולמנו כבר קיימות קבוצות אנושיות ותנועות העוסקות בלחבק ולפתח מודעות לחשיבות העצים בחיינו. בכל מקום וארץ בדרך אחרת. אפילו יום בלוח השנה המוקדש לכך.

לחבק עץ, עבודה של חאומה פלנזה

האם העץ משרה שלווה על המחבק אותו? עבודותיו של פלנסה מעלות שאלות ומחשבות. האם אנחנו סוגרים עליו בשתי ידינו ואין לו מוצא ועתיד? האם אנחנו מחבקים את העץ? מגוננים עליו? לאן שלא תיקח אתכם חווית הביקור בפארק הפסלים ביורקשייר, זו חוויה מיוחדת. וכן, לחבק עץ זה נפלא. מומלץ מניסיון אישי.

יונית קמחי – צלמת, מרצה ומדריכת טיולי תרבות בעולם. tarbutiur@gmail.com

הפוסט פארק הפסלים ביורקשייר – לחבק עץ הופיע ראשון במסע אחר

מעטים בלבד, גם מבין אלה שביקרו בשני המקומות, עשויים לקשור את הטאג' מהאל המפואר באגרה עם המקדשים האירוטיים בקהאג'וראהו (KHAJURAHO), כ-300 קילומטרים דרומית-מזרחית משם. למרות ההבדלים התהומיים והשוני המהותי יש להם כמה מכנים משותפים: הן הטאג' מהאל והן המקדשים בקהאג'וראהו הם ביטוי והתגלמות האהבה הפיסית, האירוטית והרוחנית. המקדשים האירוטיים הפכו במהלך עשרים השנים האחרונות לאחת האטרקציות הבינלאומיות הבולטות בהודו כולה, שנייה כנראה רק לטאג' מהאל.

למידע נוסף:

• מידע וכתבות על צפון הודו
• דרום הודו – מדריך מסע אחר
• הודו – מדריך מסע אחר

הטאג' מהאל הוא קרוב לוודאי הקבר המפורסם ביותר בעולם. גוש שיש מצועצע, מוכר עד כדי זרא, ומפתיע מחדש בכל פגישה. "ניחוח עלה ממנה, כמו הטאג' בליל ירח", כתב הסופר האמריקאי ריימונד צ'אנדלר על אחת מגיבורותיו. על הטאג' מהאל כבר נשפכו קיתונות של דיו כדי לשבח את יופיו, וצלליתו המוכרת מאלפי צילומים הפכה אותו לאחת הקלישאות הוויזואליות השחוקות של זמננו.

הקיסר המוגולי החמישי, שאה ג'אהאן, בנה את הקבר המפואר לאשתו מומטאז מאהאל, "הכתר שבארמון". בגיל 39, כשליוותה את בעלה למסע קרבות נגד שליט הדקאן, כרעה ללדת את ילדה ה-14 ומתה (ב-1630 לספירה). בעלה מיאן להתנחם, צם שנתיים, והקדיש את 15 השנים הבאות לבניית אחוזת הקבר לאשתו האהובה (חישוב מהיר מגלה שלכל שנת נישואין הוקדשה שנת בנייה). אדריכל איראני ומומחים מבורדו ומוונציה תרמו להפיכתו של המקום לאובייקט המזוהה עם הודו יותר מכל מבנה אחר.

אחד המקדשים בקהאג'וראהו. תופעה ייחודית ומסקרנת | צילום: Airunp, GFDL

ארוטיקה בשם הדת
מקדשיה של קהאג'וראהו אינם פרי יצירה או חזון של אדם אחד. הם תופעה ייחודית ומסקרנת שאין עליה עדיין תשובות מספקות. קשה לדעת מה גרם להתפרצות הנפלאה הזו של פיסול אירוטי, יצרי וחושני. גם ההודים עצמם לא יודעים בדיוק איך למקם את סיפורם של המקדשים ביחס לתרבותם שלהם, ונוכח עיניהם המתעגלות של האורחים מרחבי העולם למראה הפסלים הנמרצים האלה.

מה שתואר בכתבי עת מלומדים של תחילת המאה, כ"מקדשים שנבנו ככל הנראה למטרות טובות ובשם הדת", עלה למפת התודעה המערבית לאחר כאלף שנות שכחה מוחלטת, הזנחה והתעלמות. את המקדשים, שהג'ונגל איים לכסותם כליל גילה מודד בריטי בשם פרנקלין בראשית המאה ה-19. בשנות ה-60 של המאה הנוכחית עטו עליהם מבקרים מן המערב.

מלכי צ'נדלה, שושלת רג'פוטית ששלטה באיזור זה במרכז הודו במאות ה-10 עד ה-12, הם שבנו את המקדשים. הרג'פוטים, הקרויים גם "בני המלכים", הם גזע מעורב של הודים, אפגאנים ובני שבטים שונים שהופיעו על במת ההיסטוריה במאה ה-7, ומאז הצטיינו במלחמות בלתי פוסקות ובאהבתם לציד ולאלכוהול. תכונות אלה הבדילו אותם מייתר שכניהם ההודים הפוריטניים. עד היום הם רואים עצמם כבני מעמד הקשאטריה (הלוחמים), שלפי הברהמינים כבר איננו קיים כלל. הרג'פוטים ידועים בזכות ה"ג'והאר", מנהג לוחמים שקרא להתאבדות קולקטיבית כאשר נראה היה שהקרב המתנהל אבוד, ואין עוד סיכוי לנצח את היריב. הגברים הרג'פוטיים לבשו אז שמלות בצבע כרכום, ונשותיהם עטו בגדי כלולות. הם היו מעלים מדורות ענק שבאישן שרפו עצמן הנשים, שעה שהגברים פתחו את שערי המצודה ויצאו לקרב שממנו אין חוזרים.

נמלי התעופה של אגרה, עיר הטאג' מהאל, קהאג'וראהו עיר המקדשים, ובנארס או ואראנאסי (VARANASI) שעל גדות הגנגס, הם כיום צווארבקבוק עמוס באלפי תיירים מערביים מציצניים, הבאים להתבשם מעשרים וכמה המקדשים שהתפוררו לאיטם במרוצת אלף השנים האחרונות.

פסלים בקיר החיצוני של אחד המקדשים

תשוקה עזה כאבן
במקדש לאקשמאנה שבקהאג'וראהו, המוקדם במקדשים הגדולים, שנבנה בשנת 950 לספירה, ישנן 4,000 דמויות המתארות את מעשה האהבה. אין טעם לתאר את כולם, אך אי-אפשר שלא להזכיר את הבולטים שבהם, ובייחוד את אלה שהשתמרו במצב סביר. מימין לכניסה למקדש ניצב פסלה של אשה שעקרב, סמל התשוקה, זוחל על ירכה. עם עליית העקרב עולה התשוקה, וכך גם הסארי של הגברת. גברת אחרת, הממוקמת לא רחוק משם, לבושה בסארי קצר ושקוף, דבר הדורש יכולת מדהימה כאשר מדובר בפיסול באבן חול. באחד התבליטים המעניינים ביותר, המצוי במקדש קנדריה מאהאדווה, המפואר במקדשי קהאג'וראהו (1030 לספירה), עומד גבר על ראשו, וסביבו שלוש נשים המייצגות את שלושת דרכי קבלת האנרגיה (השאקטי) מן הנקבה.

תבליטים אחרים מתארים אורגיות עליזות ובהן הרבה מאוד פאלוסים גדולים, ליטופים, מציצות וקיום יחסי מין עם בעלי חיים. האחרונים זוכים כאן לפופולריות רבה: ציפור מנקרת בשדיה של גברת, סוס השוגל אשה או קוף המטריד זוג אוהבים. הקוף הוא קוף המחשבות, והלקח הנלמד מן הפסל הוא שבמעשה האהבה, כמו במדיטציה, צריך לדעת להתעלות אל מעבר למחשבה הארצית.

באחד התבליטים הזכורים לי במיוחד נראית פלוגת חיילים החוזרים משדה הקרב, וזוכים לפינוק מיני ולשחרור קבוצתי על-ידי להקת נשים, ככל הנראה "קדשות המקדש". כל הדמויות הללו מקיפות במה שהיתה מקום ההוללות האירוטית. (קדשות המקדש – הדוואדאסי היו "שפחות האלים", נשים שהוקדשו למקדש מיד לאחר לידתן או בגיל צעיר מאוד. המוכשרות ביותר מביניהן שימשו כרקדניות לפני צלם האל, לאחר שבמשך שנים ארוכות למדו ריקודים הודיים קלאסיים. ברבות הימים הזדלזלה המסורת, ובמקדשים רבים הפכו נשים אלה לזונות שמכרו את שירותיהן לבאי המקדש, ותמכו בהחזקת המקדש וברהמיניו, אם כי המשיכו לשמר את מסורתו). כל הפעולות המיניות האלה נעשות כאן תמיד במרץ רב, המשאיר את הצופה ההוזה בחום המעיק של קהאג'וראהו כשהוא תוהה מהיכן לקחו הפסלים את המוטיבציה האדירה הזו.

במקדשים רבים בהודו יש מוטיבים אירוטיים, אבל כאן האירוטיקה דומיננטית

מין בכל מקום
מקדשי ימי הביניים של הודו כולה מלאים במוטיבים אירוטיים. קשה לאמוד בדיוק את מידת התופעה או את מספר המקדשים "השותפים" לעניין, אבל אין ספק שמדובר באתרים רבים מאוד הפזורים בכל רחבי תת-היבשת. המבדיל אותם ממקדשיה של קהאג'וראהו היא העובדה שברובם הפיסול האירוטי אינו המרכיב הדומיננטי, אלא חלק מהעיטור לצד תבליטים ודמויות של חיות, אלים, שדים, וכדומה. הפסלים האירוטיים במקומות אחרים אינם מרוכזים במקום אחד כמו כאן, ואיכות הפיסול אינה כה ייחודית. אם נתחשב בכך שהלינגאם (הפאלוס) של שיווה מופיע באלפי מקדשים, לעיתים כצלם המקודש עצמו ולעיתים בתוך היוני (אבר המין הנקבי), מתברר שממדי התופעה אדירים. המקדש הגדול בטאנג'ור (TANJORE), למשל, מעוטר בטורים טורים של לינגאמים.

בקונאראק (KONARAK), על שפת מפרץ בנגאל בחבל אוריסה שבמזרח הודו, ישנו מקדש מופלא בצורת מרכבת שמש אדירה בעלת שנים-עשר גלגלים ששבעה סוסים מושכים אותה. כל זוג גלגלים מציין חודש בשנה, וכל סוס את אחד מימי השבוע (אברו של אחד הסוסים חלק מנגיעות המאמינים). המרכבה כולה מעוטרת במוטיבים אירוטיים: נימפות שמימיות ומלכי נחש ברגעי התעלסות והנאה עילאית.

בדרום, בבלור (BELUR) ובהאלביד (HALEBID), ערים חשובות במאה ה-12 וכיום כפרים קטנים, ישנם שני מקדשים מגולפים ומעוטרים באופן דומה, אם כי מעט יותר צנוע. בבלור, למשל, העיטורים הם שיר הלל ליופיה של האשה (במקומות רבים בהודו עוסק הפיסול האירוטי באידיאל היופי הנשי, שמעניין להשוותו לאידיאל היופי הנשי אצל היוונים, הרומאים ואצלנו).

הסובבים את המקדש בכיוון השעון רואים את האשה היפה שעה שהיא משוחחת עם תוכי מאולף, או כותבת מכתב לאהובה. למעשה, זהו סיפורה של מרגלת, ששתתה ארס נחשים עם חלב עד שגופה היה גדוש ברעל, ואז נשלחה לחסל בנשיקת מוות את אויבי השושלת.

בבהובאנשוואר (BHUBANESWAR), "עיר המקדשים", נותר ריכוז גדול מאוד של מקדשים. חלק גדול מהם מעוטרים בפסלים אירוטיים, לעיתים בעלי יופי יוצא דופן. כ-500 מתוך 7,000 המקדשים שהקיפו את האגם המקודש בינדו סאגר (BINDU SAGAR) ניצבים עדיין על תילם. כמאה מהם עדיין פעילים (כלומר, לאלים השוכנים בהם יש עדיין כוח חיים המטופח בעזרת תפילות בלתי פוסקות), וכשלושים אפילו שמורים היטב. רוב המקדשים נבנו בין המאות ה-7 וה-15 בידי אנשים פרטיים, שרצו להבטיח בעזרתם שהגלגול הבא יהיה טוב יותר מן הנוכחי.

באופן טבעי מתעוררת שאלת הקשר בין תופעת הפיסול האירוטי ליצירות ספרות הודית אירוטיות שהמוכרת שבהן היא "הקאמה סוטרה". טקסט זה, המיוחס לרישי (חכם) ואטסיאיאנה, נכתב במאות הראשונות לספירה, כנראה במאה השלישית, כלומר כ-700 שנה לפני שנבנו המקדשים בקהאג'ראהו. כאחרים ששרדו הוא חלק מהנטייה הפדנטית משהו של ההודים דאז לעסוק ביסודיות בכל היבט של החיים האנושיים, להתפלמס, ליצור אסכולה וכדומה. המין, מעשה האהבה, המשגל, הם כידוע חלק מן העיסוק האנושי מאז ומתמיד וגם נוטים להם חיבה לא מעטה. אז עוסקים גם בהם. קשה יהיה איפוא להצביע על קשר ממשי יותר בין הפסלים לבין איוריו המוכרים של הקמא סוטרא.

יתכן שהפסלים נועדו לספק ריגוש חושני-אסטטי לפני המפגש עם האל

הסחת הדעת
הפיסול האירוטי נראה כמנוגד לכל המטרות והאידיאלים של התרבות ההינדואית המוכרת לנו, המערביים, כרוחנית. התופעה מציגה פרדוקס בין מטרות תרבותיות לבין תכנים של אמנות. השאלה היא: אם אכן מין ואירוטיות נחשבים כ"מסיחי דעת" בדרך להגשמה העצמית, מדוע הם מופיעים על בניינים בעלי אופי דתי?

אחד הדברים היותר משעשעים הוא לשמוע מדריכי תיירים הודיים המסבירים ו"מתרצים" את התופעה. רובם הגדול נמצאים בעניין זה בדילמה מביכה, שכן חינוכם הוא פרי ה"רכש" של החברה ההודית – צניעות שראשיתה בכיבוש מוסלמי ובנורמות הצביעות הוויקטוריאנית של הבריטים שבאו אחריהם. התשובה המקובלת על רובם של המדריכים היא שהפיסול האירוטי במקדשים הוא ביטוי לניוון ולהתפרעות מינית. תשובה שונה ומעניינת קיבלתי בקונאראק. מדריך מקומי עשה שם חלוקה "טופוגרפית", והסביר לי שתיאורי הפילים ושאר החיות המופיעות בשורה התחתונה נועדו לשעשע ילדים. התיאורים האירוטיים הצנועים בשורה האמצעית נועדו לחנך זוגות שזה עתה נישאו. תיאורי האלים והאלות המופיעים בשורה העליונה נועדו להארה רוחנית של המבקרים המבוגרים. פיסול זה מייצג עולם שהוא "קדוש" בזכות סגולות של יופי, עושר ושפע.

האירוטיקה, שנותרה כיום רק על קירות המקדשים, חגגה בעבר גם בהיכלות פנימה. אבה דובואה, כומר וחוקר שחי בהודו בראשית המאה ה-19 וכתב שם ספר בשם "אורחות, מנהגים וטכסים של בני דת ההינדו", מספר על אורגיות שנערכו במקדשים רבים בההשתתפותם של כוהנים ברהמינים ונשים שבאו לבקש להן פרי בטן, או בין מאמינים, נשים וגברים, שנאספו שם. לדבריו, נשים אחרות, מתוך דבקות ואמונה, הפכו בידיעת בעליהן לזונות. אחד המראות, שדובואה מעיד כי דחה אותו במיוחד, היה משגל בין שני צלמי אלים, זכר ונקבה, שנישאו על גבי כרכרה באחד הפסטיבלים, וזווגו באמצעות מנגנון מיכני סבוך. בן למעמד הטמאים, שנבחר לאחר שלמד את כל ניבולי הפה של השפה ההינדית, עמד על הכרכרה וקילל באופן שוטף. דבריו נחשבו כדברי האלה.

אחד ההסברים המקובלים הוא שפיסול התבליטים האירוטיים בא לשכך את זעמם של אלי הטבע, ולהביא את המאמינים לידי ריגוש חושני-אסתטי לפני המפגש עם האל. הסבר זה מתיישב היטב עם הטאנטרה, תיאוריה של מיסטיקה אירוטית שהיתה מקובלת בהודו בימי הביניים. הטאנטרה הדגישה אמצעים לא קונבנציונליים, ולעיתים קרובות אסורים על פי הדת, להשגת הגאולה. המעניין מכל בנושא הטאנטרה הוא שהמאמינים ביטלו בטכסיהם את הטאבו של הקאסטות ההודיות ואת חוקי הטהרה. קבוצות קטנות של מאמינים היו נפגשות בלילות, במקדשים, בבתים או במקומות שבהם שרפו גופות. הקבוצה יצרה מעגל סביב דיאגרמה מאגית הידועה בשם מאנדלה או יאנטרה. למרות שקבוצה כזאת כללה אנשים מרמות חברתיות שונות ואף כאלה האסורים במגע, הרי בזמן הפולחן היו כולם שווים. לאחר הפולחן עברו לעסוק בשתיית משקאות אלכוהוליים, אכילת בשר ודגים, תנועות ידיים סימבוליות ומשגל. בקבוצות מסוימות נהגו הגברים להביא את נשותיהם למעגל, ובאחרות היו אורגיות של כל בני הקבוצה או אוננות.

במהלך הזמן הפכה הטאנטרה לתנועה כלל-הינדואית, שסחפה את מאמיני כל הדתות החשובות וגרמה לעידוד העיסוק באירוטיקה ולטיפוח הגוף, אולם, כפי שקורה פעמים רבות, היחס הרציני הראשוני הפך להדוניסטי גרידא. הרווח המשמעותי נותר מעיסוקים אלה דווקא בתחומי האמנות: מוטיבים אירוטיים החלו להופיע באופן חופשי באמנות המקדשים.

המקדשים האירוטיים בקהאג'וראהו אינם פעילים (במקדש פעיל נוכח צלם אל, אבל גם פעילותו של זה תלויה בנוכחותם של המאמינים). מאחר שהמקדשים ננטשו על-ידי המאמינים, הרי שגם האלים ביטלו את נוכחותם.

בקהאג'וראהו יש קבוצת מקדשים נוספת, פעילה עדיין, השייכת למאמיני הג'אין. מקומות אלה מעניינים פחות. אפשר לראות בהם את דמויות מהאווירה, מייסד הדת, ו-24 המורים הקדושים של הדת. בחצר אחד המקדשים ישנו מוזיאון קטן של פיסול ואדריכלות ג'אינה. דת הג'אין אינה מתירה למאמיניה שום פתח לעיסוק האסור בפיסול אירוטי, ואין לו זכר במקדשיה.

שימורם של אתרים אלו היא בעיה כאובה ומוכרת בהודו. חלק מהמקדשים בקהאג'וראהו נמצאים במצב של התפוררות. סוג של פטריה או חזזית מכסה ומאכל את אבן החול. כמות התיירים הגדולה, ונחיתות והמראות המטוסים, אינם תורמים אף הם לשיפור המצב. אחד הרעיונות שהועלו בארגון אונסק"ו הוא כיסוי את המקדשים בציפוי פלסטיק שקוף כדי לשמרם לדורות הבאים. מאומה לא נעשה עדיין באופן מעשי, אבל קשה יהיה אפילו לדמיין את הפסלים הנמרצים ובעלי החיות הרבה כל כך בעטיפת פלסטיק סטרילית.

בעיית שימור הפסלים קשה, ויש מי שהציע לצפות אותם ביריעת פלסטיק שקופה

איך מגיעים?
הרוצים להגיע לקהאג'וראהו טסים בדרך כלל בקו התיירים העמוס המחבר את דלהי עם אגרה וממשיך לבנארס. דרך מעניינת יותר היא להגיע מהדרום דרך שני מקומות מרתקים אחרים: אורצ'ה (ORCHHA), עיר של חורבות מפוארות בתוך חורש טבעי, או סנצ'י (SANCHI), שם נמצאת הסטופה הגדולה, האתר הבודהיסטי החשוב ביותר בהודו.

לקונאראק מגיעים מפורי (PURI) בדרך יפהפייה החוצה חורשות קזוארינות, שפע של ציפורים וים – בדרך כלל בג'יפים או במיניבוסים. לפורי מגיעים באוטובוס או רכבת מבהובאנשוואר, בירת מדינת אוריסה (ORISSA). לבלור והאלביד מגיעים באוטובוס ממייסור או באנגלור. מעט מסובך. מומלץ להצטרף לסיור מקומי של חברת תיירות ממשלתית.

עוד מידע על טיול להודו

הפוסט קג'ורהו – מקדשים אירוטיים בהודו הופיע ראשון במסע אחר

מגלגלים סיגריות בתרשיחא
ריח הטבק החריף שעולה מסלון ביתו של אבו ג'אנם בכפר תרשיחא יכול לעורר אפילו את אפם האדיש של תתרנים. כמו שטיח מקיר לקיר פרוסים בסלון הבית עלי טבק המחכים שאבו פארס יוציא אותם אל מכונת החיתוך.
טרסות האבן שבשולי הכפר וחלקות השדה הקטנות מספרות סיפור עצוב על מלאכה נכחדת ועל אחרוני המגדלים המתרפקים על ימי עדנה בעוד אצבעותיהם מגלגלות סיגריה מטבק מעשה ידיהם. "מאות משפחות התפרנסו בעבר מגידול טבק", מספר לי שוקרי מהכפר השכן מעיליא. ואכן, עד תחילת שנות השבעים זכו מגדלי הטבק לכבוד רב, אך תנודות הכלכלה בארץ, החיפוש אחרי שווקים זולים וייבוא טבק מתורכיה גרמו לירידת קרנו של הענף.
לא קל לגדל טבק. לשתול, לדלל, למיין, לתפור, לייבש, לטחון וכמובן לעשן, ובחודשי הקיץ החמים, ממאי ועד יולי, כל המשפחה מתגייסת לעבודת השדה. בימים אלו אבו ג'אנם ובני משפחתו משכימים קום ויוצאים לדילול אחרון של השטח ולניכוש עשבים. הם יודעים שהמלאכה הקשה עוד לפניהם. מדי בוקר יֵצאו אל השדה, יקטפו עלים שהחלו להצהיב, יביאו אותם אל מרפסת ביתם, יֵשבו במעגל ויתפרו עלה־עלה בחוט ומחט לאגדים הנקראים בעגה המקומית בָּלוֹת. את האגדים יתלו לייבוש על גג הבית או בשולי השדה. בכל יום יצטרפו עלים חדשים וטריים לקודמיהם, ומוביילים של טבק ייתלו לתפארת על כל מסמר פנוי ואפילו על צמרות העצים. "רק שלא ירד גשם", מתפלל אבו ג'אנם.
בארץ כבר אין מגדלים טבק באופן מסחרי, ונשארו רק כמה מגדלים המייצרים לצריכה מקומית, אך נראה שלאחרונה חלה עלייה בכמות המשתמשים בטבק מקומי, הן מסיבות כלכליות והן מתוך הכרה באיכות החומר.
צאו לכם אל כפרי הגליל ותוכלו לפגוש את זקני הכפר יושבים לעת ערב, מגלגלים סיגריות ומתרפקים בין ענני עשן על ימים עברו. 
• בכפרים תרשיחא ומעיליא צריך רק לחפש גגות שעליהם תלוי טבק ולשאול בנימוס היכן אפשר לפגוש מגדלים שעדיין עוסקים במלאכה. 

סירחאן, אחד ממגדלי הטבק בתרשיחא, ליד אגדים של עלי טבק תלויים לייבוש.  מפות ומדריכים מודפסים ליעד הגליל המערבי, בהנחה לגולשי מסע אחר!

שתי וערב בעמקה
עמקה הוא כפר קטן של יוצאי תימן החבוי לו בשולי כביש שולי, ורק שלט קטן על עמוד מט לנפול מפנה אל כרמלה. הגעתי בשעת בין ערביים, וצלילי המוזיקה שבקעו מהסוכה משכו אותי פנימה כבחבלי קסם. ריח קטורת נישא באוויר, מזרקת מים השמיעה פכפוך ערב, ובתי השכנים טבלו בדמדומי היום, כמעט נוגעים זה בזה, כמו פעם, בכפר בתימן. על מחצלת בפינת הסוכה ישבה כרמלה, רגליה משוכלות בתנוחה בלתי אפשרית, וידיה עוסקות במלאכה. היא קלעה סלים מסנסנים של תמרים. טכניקת הקליעה מחייבת מיומנות, זריזות ידיים וכוח אצבעות שיניע אותן בתנועה מעגלית ומונוטונית עד כאב.
"בתימן קליעת סלים היתה מלאכתן של נשים", אומרת כרמלה, "ואני, שנולדתי כאן בארץ, למדתי את רזי הקליעה מזקנות הכפר התימניות ומערביי הגליל". סלי הקש שימשו פעם כמעט לכל דבר: לאחסון מזון במטבח, ככלי הגשה, להעברת סחורות, לשמירת חפצי ערך, ואפילו הוקצה סל מיוחד לשמירת הנדוניה של הכלה עד שתיכנס אל בית בעלה. לכל סל היה כינוי: את הלחם הכינו במחבזה, את הפיתה המוכנה אחסנו בטבאג ואת הזרעים בשאט אל־זרע. נדוניה שמרו בקופה, ולמסעות יצאו עם שאט אל־ציני, סלסלה עם רצועת עור לנשיאה על הכתף.
היו כמה וכמה סגנונות קליעה, וגם חומרי הגלם השתנו לפי זמינותם. בתימן קלעו סלים מלולבים ומצמחי קנה וגומא בשיטת "עטפה"; בארץ קלעו הערבים סלים מחוטרי זית, מסנסני תמר ומענפיה הצעירים של אלת המסטיק בשיטה "המרובעת". גם צבע נתנו לסלים בגוונים מיוחדים שמקורם בטבע: אדום מהסומק, צהוב מהזעפרן ומהפיסטוק ושחור מאגוז אל־שעאמי.
משנות השישים ואילך מיעטו ערביי הארץ לעסוק במלאכה המסורתית הייחודית של קליעת סלים לצורכי הבית, והיא הלכה ונעלמה ממחוזותינו. כרמלה עוסקת בה זה שנים, ולעת סתיו, אחרי הגדיד, היא יוצאת אל מטעי התמרים שבעמק הירדן ואוספת סנסני תמר שלימים יהיו לסלים ויקשטו את סוכתה.
את ילדותה בילתה בין זקנות הכפר. היא זוכרת במיוחד שתי נשים שמלאכת המקלעת התימנית עוד שימשה להן לצורכי הבית, ומהן למדה את הטכניקות לייצור, לצביעה ולשימוש. בשנים האחרונות אף הלכה אל קולעים מקצועיים שמנסים להחיות את הקליעה בארץ, וכך פגשה את הרצל אוסטר מקיבוץ בית ניר (ראו מטיילים "שפלת יהודה", גיליון 60, פברואר 2003) ואת רותי דניב ממושב אניעם המתמחים בקליעה הערבית.
הביקור אצל כרמלה כמוהו כמסע אל ימי תימן. סוכת תמרים ליד בית כחול־תריסים משמשת בית אירוח שבו האורחים מתרווחים על מזרנים, וכרמלה מספרת את סיפורה של מלאכה השזורה בחייה כסנסנים בסלסילת הכלה. אפשר לשלב בביקור ארוחה תימנית מסורתית עם ג'חנון וקובנה מעשה ידי אמה המוגשת אל שולחנות נמוכים בכלי קיבול שקצתם הם סלים שקלעה. אם תשרה עליה הרוח תוסיף כרמלה ותהדר במחול תימני שכולו תנועות מעשה המקלעת. 
• הביקור בתיאום מראש 
• טל': 9969706־04 (לא בשבת)

כרמלה מעמקה קולעת סל

מפסלים סמלים יהודיים בכליל
הדרך אל הכפר האקולוגי כליל צרה ומתפתלת בין כרמי זיתים וטרסות על מורדותיו המתונים של הגליל המערבי. הלכתי לפגוש את האיש שגר על הגבעה בכפר. במקום לקרטע ברכב במעלה שביל הכורכר, החלטתי לעשות את דרכי ברגל. אין יפה יותר מלבוא אל ביתו של אמן דרך יצירותיו, מלמלתי לעצמי בהתנשפות, וסביבי ניצבו עצי המתכת של ז'אק ז'אנו כמו נטועים בתוך השדה ומשקיפים אל העמק שלמטה. כשהגעתי אל הבית הבנתי שהוא מונומנט אמנותי כמו הפסלים המקיפים אותו; בית אבן יפה שמזכיר את קברי השיח'ים הפזורים בגליל, צבוע כחול, עם גג כיפתי לבן ועם מרפסת קשתות המשקיפה מערבה אל הים ואל נופי שפלת החוף. הביקור אצל ז'אנו הוא חוויה של כמה ממדים: הסביבה והנוף הקסום, המקום עצמו, האנשים והיצירה.
"אתה רואה את הגרוטאה עם הגלגלים שבחוץ?" מצביע לי ז'אנו על ספק רכב ספק מונומנט היסטורי, "עם הדבר הזה הבאתי את הבית מירושלים". עיניו של ז'אנו נצצו כשנזכר בימים שהיה מהלך בסמטאות עיר הקודש ומחפש בתים הרוסים. "שם בחצרות אספתי את הקירות, את הדלתות ואת החלונות, וכאן בכליל הפכתי אותם לבית שלי".
ז'אנו הוא בוגר בצלאל והאמפייר סטייט קולג' בניו יורק, ויצירותיו הוצגו ברחבי הארץ והעולם. בן שבע היה כשעלה עם משפחתו ממרוקו והגיע אל העיירה שלומי. משפחתו שומרת מסורת, ועולם הדימויים שלו נשאב משורשיו היהודיים ומתבטא בעבודותיו המשלבות אלמנטים דתיים עם סמלים מהתרבות החילונית; מריצה ועליה ספרי תורה, רצועות תפילין שנשלחו לגניזה והוסבו לאמירה פיוטית, פסוקים מהתנ"ך חרוצים עמוק בברזל וחלקי טלית ישנה המשמשים מפרש לאונייה. "הכל בכבוד הראוי", אומר ז'אנו בהתייחסו לשימוש בחפצי קודש בעבודותיו. "הגעתי לאתר שבו השליכו תשמישי קדושה פסולים, ושאלתי את עצמי איפה ראוי להם יותר להיות, כאן באתר הפסולת או אצלי, טבועים ביצירותי, עם אמירה חזקה לא פחות מזו שהיתה להם פעם". ז'אנו יוצר בברזל, אבל משתמש בחומרים נוספים שכולם נאספו בחוץ, ברחוב. מצאתי משהו מיסטי בעבודותיו כשראיתי אותן מוצגות במוזיאון הפתוח בתפן או פזורות בחצר ביתו.
הלכתי איתו אל הסטודיו שלו. ילדיו הקטנים שיחקו בחצר, ואשתו סוזן טרחה בענייני הבית. שבעה ילדים לז'אנו וסוזן. "זה יוסף", הוא אומר, "וזו לאה, והנה דוד". לכולם שמות עבריים־שורשיים, כמו עבודותיו.
• הביקור בתיאום מראש טל':  9966178־04  

בכתתים חרבות לאתים בתרשיחא
המילה חדאד מקורה במילה חדיד, וחדיד בערבית פירושו ברזל, לכן אין תמה שמשפחתו של אדון חדאד מתרשיחא מתפרנסת מהברזל המלובן. אפילו בנו יוסף פתח מסגרייה מודרנית בסמוך לזו הענתיקה של אביו, והם עוזרים זה לזה על אף פערי הקִדמה. ברחבת השוק העתיק (מול בית הספר למוזיקה של היום) שכנו בימים הטובים שבעה נפחים איש ליד רעהו. היום נותרו רק שניים, וביקור אצלם מאפשר הצצה אל מקצוע עתיק ואל טכניקות שפסו מן העולם. הנפחים יצרו בעבר כמעט את כל כלי המלאכה לבית ולשדה: סאג' לאפיית לחם, כלי קלייה, מלקחיים לגחלים, חרמשים ומגלים, פעמוני משכוכית ופרסות סוסים.
באפלולית המסגרייה אפשר להבחין במפוח הישן, זה שבתנועות ידיו המיומנות של חדאד מפיח אש בגחלים ומאדים את הברזל עד שיש למשוך אותו במלקחיים, להניחו על הסדן ולהכות בו בשאקוש, פטיש הברזל הכבד. חדאד מייצר כמעט את כל כלי השדה, והוא יציג לפניכם באורך רוח את סחורתו. ואתם, רק תצביעו ותקנו.
הערה חשובה: המיקוח עם אדון חדאד על מחירי הסחורה יהיה קשה מאוד שכן האיש חרש אילם, ולא ממכות הקורנס אלא כך הוא מיום שנולד.
טובי הנפחים מקורם בתרשיחא, אך יוצרי הסכינים התעלו על כולם. מספרים שבחורף 1943 נרצח בצידון אדם באבחת סכין, ושבוע אחרי כן התייצבו חוקרי משטרה אצל שאהין הנפח בכפר תרשיחא כדי לברר מי קנה ממנו את כלי הרצח. שמו של שאהין היה מוטבע על הסכין, כמיטב המסורת של הנפחים המכבדים את מקצועם.
בנפחייה של משפחת שאהין עובד הבן הצעיר אמיל, כשגבו פונה אל המפוח העתיק ופניו אל הברזל, או נכון יותר אל הסכין. אצל שאהין מייצרים סכינים. דורות על דורות של נפחים מייצרים דורות על דורות של סכינים, ופאר היצירה הוא סכינים שקתותיהן עשויות קרן של אַיִל (זְכַר הכבשים). היום קשה מאוד להשיג קרני אילים, כי רק מעט אילים מגיעים לכדי בגרות וגידול קרניים במקום אל הצלחת. כך נעשה החיפוש אחרי הקרן לחלק ממלאכתו של הנפח. משפחת שאהין לא נטשה לחלוטין את ייצור הסכינים עם קת הקרן, ואחרי תהליך ארוך של ייבוש, שיוף והתאמה, הם מחברים את הקרן אל הברזל, מטביעים את חותם המשפחה ומחכים למטיילים, לאספנים או למביני עניין שיבואו לקנות.

•  תרשיחא, בגרעין הכפר הישן , מומלץ להגיע בשעות הבוקר

הפוסט הגליל המערבי – מרכז לאמנים ובעלי מלאכה הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט רומא של העם הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט שיש איטלקי: בא מקאררה הופיע ראשון במסע אחר