באזורי הגבול המשותף לאפגניסטן, פקיסטן וחבל קשמיר שבהודו, חיים כיום כ-15 מיליון פאתאנים, הנחלקים לשבטים. לפי ספרו של נשיא ישראל השני, יצחק בן-צבי, "נידחי ישראל", מזכירים שמותיהם את שמות שבטי ישראל: ראובני (ראובן), אפרידר (אפרים), שינוורי (שמעון), ויוסף-זאי (בני-יוסף). אנשי השבטים הללו נוהגים להדליק נרות בערב שבת, ללבוש בגד עטור גדילים, הדומים לגדילי הציצית, ולמול את בניהם. הם מכנים עצמם "בני ישראל".

אני, האנתרופולוגית שבחבורה, מציגה לאנשי ה"יוסף זאי" שאלון שהוכן מראש: "האם אתם נוהגים להעמיד חופה וקידושין?" הם מתארים לי חופה, הדומה להפליא לחופה היהודית; "האם אתם מגדלים פיאות?" הם אומנם מגדלים שיער בצדעיהם; "מדוע אתם קוראים לעצמכם בני-יוסף?", אני שואלת. "יוסף, היה איבן יעקב, ויעקב נקרא ישראל. אנחנו בני ישראל", הם עונים לי בדרמטיות.

לפני שנפרדנו סיפרנו להם, שגם אנחנו מזרע ישראל. הם לא האמינו. כשנפגשתי כעבור כמה ימים עם קבוצת סטודנטים פאתאנים בעיר ניו-דלהי, הם סיפרו לי כי אבות אבותיהם הם "בני ישראל", אבל סירבו בתוקף לשייך את עצמם לעם היהודי, למדינת ישראל או לציונות.

היכן אבדו השבטים?
אגדת עשרת שבטי ישראל האבודים נפוצה כיום ברחבי העולם. במדינות רבות קיימות קבוצות הטוענות שהן מצאצאי עשרת השבטים, או נחשבות בעיני אחרים כנמנות על שבטים אלה. רבים מבני שבט הלמבה בדרום-אפריקה מאמינים כי הם קרובים קרבת דם ליהודי אתיופיה, וכי מוצאם, בדומה למוצאם של ה"פלאשים", משבט דן. בדנמרק נמצאת קבוצה נוספת, שחבריה טוענים כי הם משתייכים לשבט דן. אנשי הקבוצה מוכיחים זאת באמצעות שם ארצם. באיזור טידים שבבורמה חיה קבוצת אנשים המייחסת את שורשיה לשבט מנשה.

מי הם עשרת השבטים? היכן הם חיים? וכיצד ניתן לאשר או להפריך את תוקף ההצהרות של קבוצות מסוימות, הטוענות כי הן משתייכות להם? עשרת השבטים – ראובן, שמעון, יששכר, זבולון, מנשה, אפרים, דן, נפתלי, גד ואשר – הרכיבו את ממלכת ישראל, שנפרדה ממלכת יהודה לאחר מותו של שלמה המלך. בשנים 735-734 לפני הספירה כבש המלך האשורי, תגלת פלאסר השלישי, את ממלכת ישראל, והגלה את תושביה לאשור. בספר דברי הימים א' (פרק ה' פסוק כ"ו) אנו קוראים: "ויער אלהי ישראל את רוח… תלגת פלנסר [תגלת פלאסר] מלך אשור, ויגלם לראובני, ולגדי ולחצי שבט מנשה".

בשנים 722-721 לפני הספירה חיסל יורשו של תגלת פלאסר השלישי, שלמנאסר החמישי, את ממלכת ישראל. הוא הגלה את תושביה לארץ אשור, והפך את שומרון לחלק מן האימפריה האשורית. וכך מסופר בספר מלכים ב' (פרק י"ז, פסוק ו'): "בשנת התשעית להושע לכד מלך אשור את שמרון ויגל את ישראל אשורה וישב אותם בחלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי".

השאלה היא היכן נמצאים מקומות אלו? והאם אכן חיים בהם כיום בני עשרת השבטים האבודים? התיאורים המקראיים וממצאי מחקרים ארכיאולוגיים מאוחרים, מצביעים על כך כי העיר המקראית חלח היא העיר כלח או נמרוד שבעיראק, שם נערכו חפירות ארכיאולוגיות עניפות. אוסטרקון, שנתגלה בנמרוד בשנת 1957 ונכתב בשפה הארמית, כנראה בשנת 700 לפני הספירה, נושא שמות שמיים כמנחם, חננאל ונדבאל, ומעיד על נוכחותם של אומנים מקרב בני ישראל בבירה האשורית. גם אחד מן השנהבים, שנמצאו במקום, מסומן באותיות עבריות. היישוב חבור מזוהה כיום עם אתר תל-ח'לאף שבצפון-מזרח סוריה, בו נמצאו מכתבים, הנושאים את שמותיהם העבריים של פקידים במינהל האשורי, כנראה גולים מישראל.

יש סבורים כי נהר גוזן הוא נהר הגאנגס שבהודו, אולם קרוב לוודאי שההתייחסות המקראית היא לנהר חבור ליד גוזן, שבחבל מסופוטמיה העילית. החוקרים משערים כי ערי מדי מצויות באיזור, הנכלל כיום בתחומי איראן, ובו התגוררו קהילות יהודיות בימי קדם. למרות שנמסר כי עשרת שבטי ישראל אכן הוגלו לאזורים אלה, נותר גורלם עד היום בגדר תעלומה. האם התבוללו הגולים בקרב תושבי המקום? האם חזרו, או יחזרו אי פעם, לארץ-ישראל? האם שרידיהם התפזרו לכל עבר, והם עדיין מקיימים במקומות אלה את מסורתם העתיקה?

אמונה באיחוד מחודש
ייחוסם של הפאתאנים לעשרת השבטים האבודים מעניין בעיקר משום שהם חיים באיזור גיאוגרפי מוגדר, לא רחוק ממקום גלותם של בני ישראל הקדומים. אבל גורלם של עשרת השבטים היה מאז ומתמיד חידה. ההנחה היא כי בני ישראל שגלו, אומנם התבוללו בקרב העמים בתוכם ישבו. אולם חזון אחרית הימים של הנביא יחזקאל, בו הובטח כי צאצאי ממלכות ישראל ויהודה יתאחדו, משקף את האמונה הרווחת עדיין, שיום יבוא ועשרת השבטים יצטרפו לבני עמם. תקווה זו מובעת גם בדברי הנביא ישעיהו, שניבא כי אלוהים יציל "את שאר עמו אשר ישאר מאשור וממצרים ומפתרוס ומכוש… ונשא נס לגויים ואסף נדחי ישראל ונפצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ" (ישעיהו, פרק י"א: פסוקים י"א-י"ב).

בניגוד לנביאים, טען רבי עקיבא שבני עשרת השבטים התבוללו בקרב העמים, שבתוכם ישבו. אולם דיעה זו היתה יוצאת דופן. במשך ההיסטוריה, היהודית והנוצרית כאחת, רווחה האמונה, כי אחת ממשימותיו של המשיח היא קיבוץ נידחי ישראל מבין הגויים, לקראת יום הגאולה. ואומנם, עד היום הזה ממשיכים אנשים להאמין בקיומם של עשרת שבטי ישראל האבודים, במקומות שונים בעולם.

על פי הספרות התלמודית שוכנים עשרת השבטים מעבר לנהר הסמבטיון. זהו נהר, שמקומו אפוף מסתורין, אך הוא מרוחק מאוד מארץ ישראל. לפי האגדה אי אפשר לחצותו, וזרימת מימיו נפסקת ביום השבת. כפי שנאמר במדרש: "עשרת השבטים גלו לפנים מנהר סבטיון ֹ]סמבטיון[ ושבט יהודה ובנימן ֹ]בנימין[ מפוזרים בכל הארצות" (בראשית רבא, פרק ע"ג: פסוק ו'). במהלך הדורות זוהה נהר הסמבטיון עם נהר הגאנגס בהודו, או עם נהר הבוספרוס שבתורכיה. אבל אולי, הרשיתי לעצמי לדמיין בזחיחות דעת, נהר הסמבטיון הוא דווקא הנהר על גדותיו ישבנו בפגישתנו עם אנשי ה"יוסף זאי" בקשמיר.
התקווה, שעשרת השבטים יצאו מעבר לנהר הסמבטיון האגדתי, וישובו לארץ ישראל ביום מן הימים, המשיכה להתקיים במרוצת הדורות. בימי הביניים הזכירו נוסעים רבים את עשרת השבטים בסיפורים וביומנים. אחד הנוסעים הראשונים היה אלדד הדני, שחי במאה התשיעית, וטען כי מוצאו הוא משבט דן. לדבריו, בני השבטים דן, נפתלי, גד ואשר, ניהלו חיים עצמאיים במדינה משלהם. בסיפור רב דמיון, שלא נעדרים ממנו פרטים על ספינה טרופה ואוכלי אדם, מדווח אלדד הדני כיצד הגיע למלכות עשרת השבטים, וכיצד "בני משה", שנבצר מהם לצלוח את נהר הסמבטיון הבלתי עביר, הצליחו בכל זאת לקיים קשר מילולי עם העולם, שמעברו השני של הנהר. החוקרים חלוקים בנוגע לזהותו האמיתית של אלדד הדני. רבים סבורים כי מוצאו מיהודי אתיופיה. בשנת 1973 הוכרזו יהודי אתיופיה (ה"פלאשים"), על ידי הראשון לציון דאז, הרב עובדיה יוסף, כצאצאי שבט דן, ועל סמך זיהוי זה, ושיוכם לעשרת השבטים האבודים, הם הובאו לארץ והפכו לאזרחי מדינת ישראל.

הנוסע יוסף ספיר מדווח בספרו, שיצא לאור ב-1866, כי בשנת 1857 ערך מסע לתימן, שם פגש משפחה מבני שבט דן שהגיעה מן המדבר לצנעא עם נציג משבט אשר. בין היתר, הוא מספר, כי ב-1830 יצא רבי ברוך בן שמואל מפינסק מצפת לתימן, בשליחותו של הרב ישראל משקלוב, מנהיג היישוב האשכנזי בארץ ישראל, כשבידו איגרת אל עשרת השבטים. לאחר הרפתקאות רבות הוא נרצח על-ידי האימאם התימני, בטרם סיים את שליחותו.

קלף מיקוח
במהלך ההיסטוריה השתמשו קבוצות שונות במיתוס על השבטים האבודים כקלף מיקוח בוויכוחים ציבוריים. הבישוף ברתולומאו לאס קאסאס הכריז במאה ה-16 כי האינדיאנים, תושביו המקוריים של העולם החדש, הם צאצאי עשרת השבטים. את הטיעון השמיע לאס קאסאס במסגרת ויכוח ציבורי נרחב על ניצול האינדיאנים על-ידי הכובשים הספרדים. הוא נועד להגן על זכויותיהם, מול אלה שהצדיקו את הניצול, בטיעון שהם כופרים ותתי אדם. לאס קאסאס וחסידיו גרסו, כי האינדיאנים שייכים לקטגוריה של "יצורי אנוש", הזכאים ליחס אנושי ולזכויות אדם בסיסיות, אף בטרם ימירו את דתם. כדי להצדיק דעה זו רצוי היה לשייך את האינדיאנים לענף כלשהו באילן היוחסין של הנצרות. ייחוסם לעשרת השבטים פתר בעיה זו, ואף הצדיק את הטבלתם. ה"הוכחה" להיותם בני ישראל האבודים נמצאה, לטענת לאס קאסאס, בטקסטים הנבואיים של כתבי הקודש. לדבריו, תצפיות הוכיחו דמיון גופני בין האינדיאנים לשבטים האבודים, מה שחיזק את ההוכחה התנ"כית. התייחסות נאותה אל האינדיאנים בעולם הזה, טען לאס קאסאס, היא חיונית לגאולת העולם הנוצרי בעידן המשיחי.
במאה ה-17 השתמש משיח השקר שבתאי צבי בעשרת השבטים האבודים במסגרת מסע יחסי הציבור, שערך לתנועתו. בספרים ובכרוזים, שהתפרסמו באותם הימים, מתואר שבתאי צבי כמצביא צבא עשרת השבטים, כשעוזרו, נתן העזתי, מנהיגם חזרה לארצם. תחריט, שנדפס בספר תפילות, מתאר את שבתאי צבי יושב על כס מלכותו, כשהוא לומד תורה ביחד עם נציגי כל שבטי ישראל.

המיתוס של עשרת השבטים לא היה נחלת העולם היהודי בלבד, כפי שמוכיח טיעונו של לאס קאסאס. כתות נוצריות שונות חיפשו גם הן את עקבותיהם של שבטי ישראל הקדומים, כדי להטבילם לנצרות, ולקרב בכך את הגאולה. נביא המורמונים, ג'וזף סמית, טוען בספר המורמון, שראה אור בשנת 1830, כי בני ישראל הגיעו במסעם לאמריקה, וכל המורמונים הם למעשה "צאצאי בית ישראל שנפוצו בין הגויים והיו לברכה לאומות העולם". במהלך "ברכת הפטריארך", המוענקת כיום לכל מורמון, משייכים אותו לאחד משבטי ישראל. רבים מהמורמונים מוכרזים כצאצאי שבט אפרים, בנו של יוסף, אך יש המיוחסים גם לשבטים אחרים.

פגישה מפתיעה
בשנות העשרים של המאה הנוכחית טען המסיונר הסקוטי תומס טורנס, שחי ופעל בכפרים ההרריים הפזורים לאורך גבול סין-טיבט, כי שבט הצ'יאנג-מין מאיזור סצ'ואן, הוא אחד מעשרת השבטים האבודים. הוא טען כי אנשי השבט ממשיכים לקיים את הטקסים הדתיים והמצוות, שקיימו אבותיהם בממלכת ישראל לפני צאתם לגלות אשור, היינו לפני יותר מ-2,500 שנים.

במהלך הכנותי לתערוכה, שאצרתי בבית התפוצות בשם "מעבר לסמבטיון: המיתוס של עשרת השבטים האבודים", מצאתי באופן מפתיע את ספרו של הכומר תומס טורנס, הנקרא "ישראלים קדומים בסין" ("CHINA'S ANCIENT ISRAELITES"), בספרייה בירושלים. הספר יצא לאור בלונדון ב-1937. פניתי בכתב להוצאה לאור, והסברתי את התעניינותי בעשרת השבטים. המכתב חזר אלי, כשעל המעטפה נכתב: "פני לטורנס באדינבורו". הכנסתי את המכתב למעטפה אחרת, ושלחתי אותה לאדינבורו שבסקוטלנד. על מכתב התשובה היה חתום הכומר פרופ' תומס פ. טורנס, יו"ר הכנסייה הסקוטית. במכתב סיפר לי הכומר, שהמסיונר טורנס הוא אביו המנוח. הוא עצמו גדל בקרב שבט הצ'יאנג-מין והוא אף דובר את שפתם. טורנס הוסיף כי למרות שחלפו שנים רבות מאז, הוא עדיין זוכר את הנחושתן ואת ספר התורה ללא מלים של השבט, והזמין אותי לבקרו באדינבורו ולהיווכח במו עיני.
נסעתי לשם ופגשתי אדם מקסים, פרופ' לפיסיקה, פילוסוף ואוהד ישראל. הוא הסכים באדיבותו להשאיל לנו את חפצי השבט לשם הצגתם בתערוכה. הוא טען כי ממצאים אלה מאשרים את השערת אביו על הקשר בין בני השבט לעשרת השבטים. בחבילה שארזנו היו חגורות של כוהני השבט, שהקריבו קורבנות לאל בהתאם לדרישות המפורטות בספר ויקרא, נחושתן וספר תורה ללא מילים. כשהגיעה החבילה למוזיאון התפוצות בתל-אביב, נדהמנו לגלות גולגולת קוף, טמונה בספר התורה הלבן.

החיפוש נמשך
דיווחים על קיום עשרת השבטים מגיעים כיום מכל פינות תבל, בעיקר מארצות מתפתחות, כאתיופיה והודו. מספרם של הטוענים להשתייכות לשבטים האבודים גדל והדיווח עליהם מלווה, בדרך כלל, בבקשות לעלות לישראל בזכות חוק השבות, מה שמדאיג מאוד את רשויות המדינה.

מזה עשרים שנה אני שומרת על קשר עם אנשים המשתייכים לשבטים שונים בהודו, הקוקיס, והגנגטה, המכונים "שינלונג", אך קוראים לעצמם כיום "בני מנשה" ומקווים לעלות ארצה. "שינלונג" הוא שמה הקולקטיבי של קבוצת שבטים, החיים בצפון-מזרח הודו, באיזורי מניפור ומיזוראם, שהיו סגורים עד לאחרונה בפני נוסעים זרים. אלה בהם שטוענים למוצאם היהודי מספרים, כי מקורם בעיר סינלונג, שבמחוז סצ'ואן אשר בסין, לשם הגיעו, אחרי הגלייתם בידי שלמנאסר מלך אשור. לפי כמה חוברות, שהופצו בידי קבוצה זו בשנים האחרונות, התיישבו בני שינלונג במחוז יונאן שבסין וממחוז זה עברו למרכז סין, שם באו במגע עם הקהילה היהודית בקאיפנג.
בני שינלונג שמרו על מנהגיהם העתיקים, וכיוון שנרדפו על ידי הסינים, צלחו את הנהר הגדול איראוואדי, חדרו לעומקה של בורמה ומשם עברו לצפון-מזרח הודו. במאה ה-19 התנצרו רובם, ורק בשנים האחרונות החלו להביע את רצונם להיחשב ליהודים. מאז שנות השבעים הם טוענים כי מוצאם משבט המנשה, שכן השם "מנסיה" נזכר תכופות בפולחנם הדתי המקורי. לאחרונה קיבלתי מכתב מבן שבט הקוקיס, הטוען כי הוא בן שבט אפרים. בשנות ה-80 החלו בני השינלונג בהליכי גיור ו-200 מהם חיים כיום בישראל, לומדים בישיבות, עובדים ומשרתים בצה"ל.

יש לציין כי לא כל הטוענים להשתייכות לעשרת השבטים האבודים רוצים לעלות ארצה. הפאתאנים שפגשתי בפרדס בקשמיר הם דוגמה לשבט רחוק, שאגדת השתייכות אבות אבותיו ל"בני ישראל" מלווה אותו מזה שנים, אך אנשיו אפילו אינם יודעים על קיומה של מדינת ישראל.

ייתכן שהשאיפה של קבוצות ושבטים רחוקים להצטרף אל עם ישראל במדינתו, נובעת ממניעים כלכליים. אך אין להתעלם מכך, שהתמריץ העיקרי להמשך החיפושים אחר השבטים הללו, הוא חזון אחרית הימים, המתאר עולם מאוחד, המוצא את ביטויו הסמלי בהבטחת הנביא יחזקאל כי הגאולה תבוא שעה כשאלוהים יקבץ את שבטי ישראל "אל אדמתם…ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד" (יחזקאל, פרק ל"ז: פסוק כ"ב). רעיון נבואי פונדמנטליסטי זה הוא אולי הסיבה המרכזית להתעניינות ההיסטורית הממושכת בתעלומת עשרת השבטים.

היהודים התקבלו בברכה, והתמחו במקצוע ההולך ונעלם: דריכת שמן, ששימש לבניית הסירות. נסעתי עם אלקן לצואל (CHOUL), כפר קטן בו מתגוררים דוויד ופנינה, הוריו המבוגרים. בכפר נותרו שלוש-ארבע משפחות נוספות בלבד. ההורים ניסו לחיות בישראל, אבל פה טוב להם יותר, אומר לי אלקן, כשאביו מסיים את ההבדלה.
יהודי הקונקן היו מנותקים מהזרם המרכזי ההלכתי של היהדות עד למאה ה-18. עם השנים, בעקבות הפיתוח המואץ של האנגלים, עברו רובם להתגורר באיזור זה. ב-1948 מנתה הקהילה כ-20,000 נפש, מרביתם עלו לישראל, וכיום יש בבומביי כחמשת אלפים יהודים, ומספר קטן יותר באהמדבאד, בירת מדינת גוז'ראט.

בעיירה רוונדה (REVENDA) פתח לי דוויד וואסקאר את בית הכנסת הקטן עם מפתחות גדולים. הוא הגיע רכוב על אופנועו ועליו מודבקים מגיני דוויד צהובים. בתי הכנסת בכפרי הקונקן (בניגוד לבומביי, שם מעסיק ארגון הג'וינט רב), משמשים לתפילה רק בחגים. בחזית הכניסה לביתו של דוויד, כמו בכל בתי היהודים שנותרו בחבל הקונקן, מתנוססים סמלים יהודיים בולטים. לדת ההינדית יש הרבה יותר מ"שבעים פנים", ואין לה בעיה לקבל עוד "קסטה" על אלוהיה השונים. למדינת ישראל והרבנות הראשית היה קצת יותר קשה. מעבר למסכת ההשפלות הרגילה, שעברו העולים תחת ענני הדי.די.טי, הם הסכימו להכיר ביהדותם של "בני ישראל" רק ב-1964. הסיבה העיקרית לפסק ההלכה המכיר ביהדותם, כמו לגבי יהודי אתיופיה, היתה ההנחה שהם אכן צאצאי עשרת השבטים.

הקוצ'ינים
רבים מחלקים את יהדות הודו לשלוש קהילות: יהודי קוצ'ין, קהילת "בית ישראל" באיזור בומביי ויהודי בגדאד, שהגיעו לפני כ-200 שנה לבומביי. החל משנות ה-80 מונים בין הקהילות גם את זו של מדינות מיזוראם ומניפור ב"טריטוריות של צפון מזרח" (ראה מאמרה של שלווה וויל). מלבד אלה יש עוד קבוצה קטנה ופחות ידועה במדינת אנדרה פראדש, בדרום הודו, שחבריה רואים עצמם כיהודים ומנסים לזכות בהכרה ככאלה.

המפורסמת בקהילות הודו היא קהילת יהודי קוצ'ין, במדינת קרלה. כיום נשארו בקוצ'ין ובארנקולם רק כשלושים יהודים, אך את יהודי הודו עדיין מזהים עם ה"קוצ'ינים". הקהילה הקטנה של יהודי קוצ'ין היוותה בעבר, וגם כיום, יעד מחקר אקזוטי לחוקרים ולשליחים למיניהם, והמחקר ההיסטורי והאתנוגרפי לגביהם מפותח למדי. קהילת קוצ'ין נחלקה ליהודים "שחורים" ויהודים "לבנים" (את המינוחים הללו המציאו היהודים עצמם).

למרות האמונה שיהודי קוצ'ין "השחורים" הראשונים היו ספנים אמיצים בצי שלמה המלך, שהפליגו על מנת להביא "שנהבים, קופים ותוכיים" מתרשיש (מלכים א, י, 22), הסברה המקובלת יותר היא שיהודים אלה היו סוחרים, שהגיעו לחוף מלבר מתימן. העדויות המוצקות לכך, כבר מסביבות האלף הראשון לספירה, הם לוחות הנחושת המפורסמים, שניתנו ליוסף רבן מהמראג'ה המקומי, המעניקים להם זכויות יתר.

היהודים "הלבנים" התיישבו בקוצ'ין רק אחרי גירוש ספרד, ותוך זמן קצר השתלטו על מנהיגות הקהילה. ליצירת ההבחנה ולאפליית היהודים השחורים דאגו היהודים עצמם. כנראה פעלה כאן השפעתה של שיטת הקסטות ההודית, היוצרת ריבוד החברתי. כמה מסיונרים נוצרים ניסו לטעון בעבר שקהילת קוצ'ין, הלבנים והשחורים, הם צאצאי עשרת השבטים האבודים, ואף ניסו לשכנע בכך את היהודים עצמם.

מחכים לנס
במדינת אנדרה פראדש בדרום הודו, מאמינים כמאה כפריים, המתגוררים בשני יישובים קטנים, בניסים. אומנם בהודו קל למדי להאמין בניסים, בעיקר כי הם מתרחשים, אבל אם מדינת ישראל אומנם תכיר ביהדותם של כפריים אלה, זה ייחשב לנס מסובך. ש', מנהיג הקהילה, מוכן גם לנס קטן יותר: "שיתנו לנו להתגייר". ואם זה לא יקרה אז כדאי להתאזר בסבלנות, זה אולי ישתלם. "הסבלנות שלנו היא ארוכה מאוד", הוא מחייך. "ארוכה לפחות כמו גלות עשרת השבטים" (על פי בקשת בני המקום, החוששים מסיבוכים פוליטיים, איני מציין כאן את שמותיהם ואת שם הכפרים).

מבנה הלבנים היחיד בין בתי הבוץ של הכפר, משמש כבית כנסת. בניין צנוע ומטופח, צבוע בלבן ובכחול ומעוטר מבחוץ במגיני דוויד, ללא ריהוט וללא ספרי תורה. הנעליים והסנדלים, כמו בכל בתי התפילה האחרים בהודו, נשארים בחוץ.

ש' מנהיג הקהילה פתח בשיר בעברית, למלים מספר תהילים, במנגינה שחיבר בעצמו, והקהל חזר אחריו. הוא ערך מעין טקס הבדלה קצר, לפי המסורת האשכנזית שלמד בישראל, וסיפר בשפת טלגו המקומית, לקהל הקטן שהתאסף במיוחד, על האורחים "החשובים" מישראל. על מחצלות הקש ישבו סביבי גברי הכפר. במעגל החיצוני ישבו הנשים, מציצות מבעד לסארי. הילדים הביטו בעינים גדולות ומצפות, בולעים כל מלה ומנסים לפענח כל תנועה. הגברים שאלו שאלות, ורצו לדעת כמה שיותר על ישראל. מדי פעם פרצו בצחוק כשש' תרגם בדייקנות את התשובות.

השיחה התמשכה לתוך הלילה, והחדר היה כבר חשוך לחלוטין. בדיון פנימי קצר הוחלט להתחבר לעמוד החשמל, שעמד ליד דרך העפר. אחד הנערים טיפס למרות מחאותיי ברגליים יחפות על העמוד וחיבר את הכבל. לאורח מישראל בכפר, שבו יודעים יותר על ירושלים מאשר על ניו דלהי, אין הרבה סיכוי להתנגד.

"רשויות השלטון של המחוז הקטן מסרבות לספק חשמל לבית כנסת, בעוד שלמקדש ההינדי, ששוכן מעבר לגדר יש חשמל", התלונן ש'. הם לא היחידים שאינם מכירים בהם כיהודים. אף אחד לא מכיר בהם כיהודים, גם לא הקהילות היהודיות של הודו, ובוודאי שלא הממסד השלטוני והרבני בישראל.

בחיפוש אחר ה"יהודים האקזוטים" של עשרת השבטים מעורבים היום, כמו בעבר "מקרבי גאולה" למיניהם, אנתרופולוגים, חוקרי אוניברסיטאות מלומדים, נדבנים עשירים מאמריקה, חובבי מסעות, שזו להם הדרך היחידה לנסוע, וסתם תמהונים.
הרב אביחיל מירושלים הוא כיום הכוח המניע, בקרב הציבור הדתי, בחיפוש אחר עשרת השבטים. הרב אביחיל מחפש, אבל גם מצליח למצוא ברחבי העולם קבוצות אתניות, שהוא משייך לעשרת השבטים, החל משבטים בפרו שבאמריקה הדרומית ועד ל"בני מנשה" במניפור ובמיזוראם, שבמזרח הרחוק. במסגרת אחד ממסעותיו "גילה" את הקהילה הקטנה והמפתיעה הזו.

ש', המנסה להעלות את בני קהילתו לישראל, עשה בתמימותו ההודית טעות קריטית, ופנה לקונסוליה הישראלית בבומביי בבקשת עזרה. הוא הופתע לגלות שהם לא בדיוק רוצים לעזור. בעבר הצליח לבקר בארץ, למד קצת עברית והביא מישראל ספרי לימוד ויהדות. בעקבות פנייתו לקונסוליה, ספק אם יקבל פעם נוספת אשרת כניסה לישראל. אם היה איש עסקים הודי, המתעניין בחקלאות הישראלית המפותחת, היה זוכה באשרה ללא בעיות מיוחדות.

החשש העיקרי ממיליוני הודים מקסטות (מעמדות) "הטמאים" (מונח שבהודו לא מעיזים להשתמש בו), שפתאום רוצים להיות יהודים, הוא חשש המדיף ריח גזעני. וזאת לא רק בגלל השאלה הסבוכה והבעייתית של מי הוא יהודי, ולמי יש את הסמכות לקבוע מהו יהודי, אלא בעיקר בגלל ההסכמה, הלא מפורשת, לאחד הפשעים הגדולים ביותר באנושות – שיטת הקסטות ההינדית. למרות כל התירוצים היפים כמו אלה המופיעים בספרו של עזריאל קרליבך על הודו, ובהסברים הארוכים המתנצלים בספרות ההודית, ההגדרה של אנשים כשייכים לקסטות "נמוכות" או "גבוהות" היא גזענית ומקוממת.
החשש ממאה אנשים כהי עור המשויכים על ידי סביבתם לקסטות הנמוכות, שעושים מאמץ בתנאים בלתי אפשריים להיות יהודים ולעלות לישראל, אינו מוצדק.

השיחה על ישראל גלשה לשעות הלילה המאוחרות. האנשים שאלו בסקרנות, על האוכל, על מזג האוויר, על משכורות, על שיטות החקלאות, על קסטות בישראל, על אפשרויות עבודה ל"פלחים פשוטים" וכדומה. מישהו הלך להכין באחת הבקתות עוד סיבוב של תה וביסקוויטים.

התרגשתי מאוד. לפתע מצאתי עצמי בתפקיד של מגלה אחד מעשרת השבטים, שליח עלייה, המתאר את קשיי החיים בישראל, ריאליסט שמנסה לא ליצור ציפיות, שקרוב לוודאי לעולם לא יתממשו, ובעיקר: אדם ללא יכולת לעזור לקבוצת אנשים, שהיהדות חשובה ומשמעותית בעיניהם הרבה יותר מאשר לרוב היהודים שאני מכיר. שאלות הזהות של "ישראליות" ו"יהדות", בסגנון "תנועות הנוער הישראליות", קיבלו לפתע משמעות הרת גורל בכפר ללא כביש, ללא חשמל, ללא מים זורמים, מאנשים שמרוויחים כעשרים רופי (שני שקל) ליום עבודה בשדות, שלעולם לא יהיו שלהם.

ביום המחרת לא הלך אף אחד לעבודה. כולם רצו לשמוע ולהשמיע עוד. הלכנו בין בתי הכפר, המוגבהים מהאדמה, כמחסום בפני גשמי המונסון. על קירות הבתים היו מצוירות מנורות שבעה קנים והמלה שלום, באותיות מעוקמות, נכתבה על כמה מן הבתים. בכל בקתה נאמרו הדברים באותה רוח, עם ניסוחים עדינים וביישניים, שתורגמו עבורי לאנגלית. כולם אמרו שהם מוכנים לכל הקשיים בישראל; רוצים לעבוד בכל עבודה; מבינים שהילדים לא יכבדו את ההורים, כמו שם בכפר השליו; יודעים אפילו שיכנו אותם בכינויי גנאי. הם מוכנים לכך שהשפה, הלבוש, האוכל וההתנהגות יהיו שונים וההסתגלות תהיה קשה. תושבי הכפר המבוגרים, שמעולם לא ניתנה להם ההזדמנות ללמוד לקרוא, מארגנים לעצמם פעם בשבוע שיעור בעברית. ברור לכולם שהדרך להכרה ולעלייה ארצה, ארוכה ומייאשת, אבל את התקוה אף אחד לא יוכל לקחת מהם.

בערפל הסמיך של הבוקר, לפני החום הכבד, פסעו הילדים מסורקים ובתלבושת אחידה לבית הספר, מרחק של כחמישה קילומטרים בדרך העפר המאובקת. כשראו אותי אמרו לי שלום בעברית. מולם פסעו בחבורות צחקניות וצבעוניות נשים, שהתמזל מזלן וקיבלו עבודה במפעל הסיגריות "בידי", כמה קילומטרים מזרחה משם.
ש' קרא לי לבוא לשתות את התה ולאכול את ארוחת הבוקר שמרים אשתו הכינה. עגלות השוורים העלו אבק איטי בדרך העפר, ונשות הכפר מילאו את כדי הנחושת הגדולים במים ופסעו בדרך כמו בגלויות הודיות צבעוניות.

שאלתי את ש' את השאלה העדינה, אבל המתבקשת, האם הרצון לעלות לישראל וההשתייכות לעם היהודי הם ניסיון להיחלץ מהדיכוי החברתי והמצב הכלכלי הקשה? ש' הקשיב בעניין וענה, כשהוא מצביע על שני ילדי השכנים, שהיו בדרכם לבית הספר: "אנחנו מעולם לא קיבלנו את ההתייחסות הסביבתית אלינו כאל קסטות נמוכות (הוא השתמש במונח הפולטיקל קורקט ההודי ,SCHEDULED CASTE להבדיל מהמונח המערבי UNTOUCHBLE) אנחנו גם לא רוצים התייחסות כזו, אבל בית הספר הממשלתי, למשל, מקבל תקציבים יותר גדולים, לפי מספר הילדים מהקסטות הנמוכות הלומדים בו, ולכן הם מעדיפים להתייחס אלינו כך.

"אבא שלי", הוא סיפר, "שירת בצבא הבריטי, ולפני מותו העביר לי את התפקיד, וביקש ממני לעשות כל מה שניתן על מנת לחזור ליהדות". ש' מייחס את המספר המועט של בני הקהילה לעובדה, שאחד הדברים שנשמרו לאורך השנים הוא ההקפדה על נישואין בין חברי הקהילה. "אחותי הגדולה התחתנה עם הינדי ממדרס, ולכן נודתה מהקהילה. מאז לא ראיתי אותה, ולעולם לא אלך לבקר אותה", אמר בשקט. "המסורת שלנו מספרת, שאנחנו צאצאי שבט דן, שהגיעו לדרום הודו דרך קשמיר ועמק הגאנגס". ש' הכיר את הסיפור של שבט הפאתאנים בגבול פקיסטאן ואפגניסטאן, "אולי אנחנו צאצאים שלהם".

אין לש' ולקהילה כל עדויות כתובות, חפצי קודש ופולחן, גם לא מהעבר הקרוב. הם גם לא פנו עם הקמת מדינת ישראל בבקשת עזרה. אין שום ידיעות לגביהם מנוסעים וחוקרים, כפי שיש על קבוצות יהודיות אחרות, והקהילות היהודיות בהודו מעולם לא שמעו עליהם. ש' מסביר את כל הבעיות הללו בניתוק ארוך ובשכחה, בגלל הדיכוי החברתי המתמשך, אך מדגיש שהם תמיד ידעו שהם יהודים, גם אם לא ידעו בדיוק מה פירושה של השתייכות זו.

ייתכן, שכמו הקהילה המרתקת של "בני מנשה" באזורים המרוחקים מניפור ומיזוראם (ש-200 מחבריה כבר נמצאים בישראל), גם הם חזרו ליהדות בהשפעת המסיונרים הנוצרים. ייתכן שש' למד את הדברים מהספרים, שהרב אביחיל מירושלים נתן לו, ועבר יחד עם אנשי קהילתו תהליך של שכנוע עצמי. ייתכן שתושבי הכפר מדקלמים את מה שלימדו אותם, שכן זה הסיכוי היחידי שלהם להחלץ מהסטיגמה ההודית האכזרית של הקסטות הנמוכות.
ואולי מאה הכפריים ההודים, שנאבקים על הישרדות יומיומית, נמצאים בעיצומו של תהליך מרתק וייחודי – גיבוש זהות חדשה, המשתלב בתופעה נפוצה של "הטמעת הרוח העברית".

באותם לילות שיחה ארוכים ומיוחדים שבתי והרהרתי בשאלה: האם יש חשיבות לקשר ההיסטורי לעשרת השבטים? האם זה בכלל משנה? אולי הרצון הכן, הנכונות והדבקות, ומעל לכל התקווה, חשובים יותר מ"העובדות ההיסטוריות", שאין לגביהן ספק?

לפני כחודשיים קיבלתי מש' מכתב שנפתח במילים "ברוך השם", ובו פנייה נרגשת לעזרה. "אנחנו לא יכולים להיות כאן יותר 'בין הגויים', האנשים שלי מוכנים לבוא לישראל כמו העובדים התאילנדים שיש בארץ", כתב. עדיין לא עניתי לו.