עצמאות - מסע אחר https://www.masa.co.il/masa_tags/עצמאות/ Mon, 08 Oct 2018 10:18:32 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=6.7.4 קוסובו העצמאיתhttps://www.masa.co.il/article/%d7%a7%d7%95%d7%a1%d7%95%d7%91%d7%95-%d7%94%d7%a2%d7%a6%d7%9e%d7%90%d7%99%d7%aa/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%25a7%25d7%2595%25d7%25a1%25d7%2595%25d7%2591%25d7%2595-%25d7%2594%25d7%25a2%25d7%25a6%25d7%259e%25d7%2590%25d7%2599%25d7%25aa https://www.masa.co.il/article/%d7%a7%d7%95%d7%a1%d7%95%d7%91%d7%95-%d7%94%d7%a2%d7%a6%d7%9e%d7%90%d7%99%d7%aa/#comments Thu, 28 Jun 2012 18:22:25 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%a7%d7%95%d7%a1%d7%95%d7%91%d7%95-%d7%94%d7%a2%d7%a6%d7%9e%d7%90%d7%99%d7%aa/חבל קוסובו הכריז על עצמאותו בפברואר 2008. המדינה הצעירה, בה מתגוררים כשני מיליון בני אדם, שוכנת בבלקן, מדרום לסרביה ויש לה גבולות משותפים גם עם מונטנגרו, אלבניה ומקדוניה. הרוב המכריע של התושבים בקוסובו מוסלמים אלבנים, והמיעוט, כמאה ועשרים אלף בני אדם, נוצרים סרבים

הפוסט קוסובו העצמאית הופיע ראשון במסע אחר

]]>

הפרישה של חבל קוסובו והקמת המדינה העצמאית לוותה בחששות גדולים מפני פריצה מחודשת של האלימות בבלקן. כבר לפני כמה שנים ידע האזור התפרצויות אלימות רבות בשל יחסו של שלטון מילושביץ בסרביה למיעוט המוסלמי-אלבני במדינה. ב-1999 הפציצו מטוסי האיחוד האירופי במשך שבעים ושמונה ימים מטרות בסרביה ובבירתה בלגרד כדי להביא להפסקת הפעילות האלימה, שכונתה אפילו "רצח עם", בחבל קוסובו.

עד פירוקה של יוגוסלביה היה החבל חלק מן הפדרציה הגדולה של המדינה. לאחר הקמתה של קוסובו כמדינה עצמאית אפשר כבר לספור שבע מדינות שהתפצלו מיוגוסלביה: סרביה, בוסניה, קרואטיה, מקדוניה, מונטנגרו, סלובניה ועכשיו קוסובו. הדרישות החוזרות ונשנות של הסרבים לשליטה בחבל נשענות בעיקר על טענות מסורתיות לפיהן הוא מהווה חלק חשוב מן התרבות ומסורת הסרבית, למרות העובדה שרוב אוכלוסייתו מוסלמית.

הכרזת העצמאות היתה צפויה בעיקר לאור רמזים על תמיכה של ארצות הברית ומדינות האיחוד האירופי בהכרזת עצמאות חד צדדית. נשיא ארצות הברית, ג'ורג' בוש, אכן הזדרז להכיר במדינה החדשה ובירך על הקמתה. כמוהו גם כמה ממדינות האיחוד. לעומתם, ממשלות רוסיה, סין וכמה מדינות אחרות גינו את הכרזת העצמאות וכינו אותה "מזימה אמריקאית".


ראשונת המברכות על הקמת המדינה קוסובו היתה כמובן אלבניה, שניהלה מאבק ארוך ועיקש לעצמאותה של קוסובו.

בראש המדינה החדשה עומד ראש ממשלה צעיר במיוחד – האשים טאצ'י בן ה-39. טאצ'י שכבר בשנת 1993 הצטרף לצבא השחרור של קוסובו כלוחם גרילה צעיר נהפך עם סיום המלחמה למנהיג פוליטי בולט. לצידו ניצב הנשיא פאטמיר סג'יו, פרופסור בן 56 שאינו מצטיין בכריזמה של טאצ'י ונחשב לכוח ממתן. סג'יו החליף ב-2006 את אביה הפציפיסטי של העצמאות הקוסובית – איברהים רוגובה – שמת באותה שנה. מצידו השני של המתרס ניצב בוריס טאדיץ' נשיאה הטרי הנבחר של סרביה. טאדיץ' נבחר לפני כחודש ברוב זעום ונחשב לתומך נלהב בהתקרבות של סרביה לאיחוד האירופי. הוא נתון עתה ללחץ כבד בגלל התביעה להגיב, אפילו בכוח צבאי, להכרזת העצמאות. ההנחה הרווחת היא שלמרות התלונות והמחאות טאדיץ' לא ייצא לפעולה צבאית בתגובה למהלך של קוסובו.

תעודת זהות – קוסובו

שם רישמי: קוסובה KOSOVA
בירה: פרישטינה
אוכלוסייה: 2.2 מיליון בני אדם. גבולות: סרביה, אלבניה, מונטנגרו ומקדוניה.
שטח: 10,887 קמ"ר (כחצי משטחה של ישראל)

דמוגרפיה:
90 אחוז ממוצא אלבני, כמעט כולם מוסלמים. השאר נוצרים קתולים ואורתודוקסים. 10 אחוז ממוצא סרבי. אוכלוסייתה של קוסובו נחשבת לצעירה ביותר באירופה – מחצית מהאוכלוסיה מתחת לגיל עשרים.
גיאוגרפיה:
רוב שטח המדינה שוכן על רמה מוקפת הרים בגובה 500 מטר מעל פני הים.
מעמד עד להכרזת העצמאות:
כוחות של האו"ם וברית נאטו שלטו בקוסובו וניהלו את ענייניה מאז 1999, כאשר כוחותיו הסרבים של סלובודאן מילושביץ גורשו מהחבל בכוח, בידי חיילי האו"ם. על פי ההערכות 10000 בני אדם נהרגו ויותר ממליון נותרו ללא קורת גג בעקבות המלחמה.
מידע נוסף:
המדינה מחולקת ל-29 מחוזות ויש בה כ-1500 כפרים.
כשני שלישים מהאוכלוסייה מתגוררים בכפרים.
תשע ערים מאוכלסות ביותר מ-20 אלף תושבים.

הפוסט קוסובו העצמאית הופיע ראשון במסע אחר

]]>
https://www.masa.co.il/article/%d7%a7%d7%95%d7%a1%d7%95%d7%91%d7%95-%d7%94%d7%a2%d7%a6%d7%9e%d7%90%d7%99%d7%aa/feed/ 2
מזרח טימור: המדינה שבדרךhttps://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%96%d7%a8%d7%97-%d7%98%d7%99%d7%9e%d7%95%d7%a8-%d7%94%d7%9e%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%94-%d7%a9%d7%91%d7%93%d7%a8%d7%9a/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%259e%25d7%2596%25d7%25a8%25d7%2597-%25d7%2598%25d7%2599%25d7%259e%25d7%2595%25d7%25a8-%25d7%2594%25d7%259e%25d7%2593%25d7%2599%25d7%25a0%25d7%2594-%25d7%25a9%25d7%2591%25d7%2593%25d7%25a8%25d7%259a https://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%96%d7%a8%d7%97-%d7%98%d7%99%d7%9e%d7%95%d7%a8-%d7%94%d7%9e%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%94-%d7%a9%d7%91%d7%93%d7%a8%d7%9a/#respond Wed, 14 Jan 2009 15:02:57 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%96%d7%a8%d7%97-%d7%98%d7%99%d7%9e%d7%95%d7%a8-%d7%94%d7%9e%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%94-%d7%a9%d7%91%d7%93%d7%a8%d7%9a/בסוף מאי 2002 באה לעולם מדינה חדשה, מזרח טימור, אחרי 24 שנות כיבוש אינדונזי ומאות אלפי הרוגים במאבק לעצמאות. יפתח מילוא, ישראלי שנטל חלק בסיוע הבינלאומי למזרח טימור, מתאר את המתרחש מאחורי הקלעים, את רגעי הקושי והיופי ואת ההתרגשות של מדינה שעושה את צעדיה הראשונים בממשל עצמי

הפוסט מזרח טימור: המדינה שבדרך הופיע ראשון במסע אחר

]]>
עשיתי את דרכי מדרווין (Darwin) שבאוסטרליה במטוס הרקולס אטום וחסר חלונות למזרח טימור (East Timor), צפונית־מערבית לאוסטרליה. כבר כמה חודשים שאני מסייע במאבק לעצמאות מזרח טימור, והנה אני כמעט שם, חלק מהניסיון להקים מדינה חדשה. ב־1999, לאחר שנים של מאבק, זכו בני טימור בהזדמנות לעצב את עתידם – האו"ם נבחר לשמש כממשלה זמנית שתתמוך

לאחר 500 שנה של כיבוש הופכים אנשי מזרח טימור לבני אנוש בעלי כבוד ושליטה בחייהם ועתידם. זהו שחרור ממאות שנים של סבל, שלטון זר, הזנחה ופחד

בהם בדרך לעצמאות. נוכחות האו"ם כוללת כוח צבאי רב לאומי ומִנהל אזרחי, שבו אני אמור ליטול חלק. מרבית יושבי המטוס הם גברים לובשי מדים: פורטוגלים, אוסטרלים, מלזים, סמואנים, חיילים ושוטרים מתריסר מדינות. מה לעזאזל אני עושה בתוך כל המאצ'ואיזם הזה?
המטוס נוחת. לעיני נגלים ים שטוח, הרים ירוקים ואוויר טחוב. אני עולה להסעה למלון עם סו־אין, מלזית סינית מקואלה לומפור (Kuala Lumpur), ודייוויד, מנהל מחוז מאוגנדה. דילי (Dili) הבירה מתעוררת. הרחוב הראשי ריק. יש כמה דוכני בנזין לאורך הכביש הארוך והנטוש. כשאנחנו מתקרבים למרכז נגלים לעינינו בתים שרופים. פיח שחור מכסה שלטי בנקים ומשרדי ממשלה. לפתע מתגלה כיכר רחבה. בצידה המזרחי ארמון לבן ומרשים. זהו מושב האו"ם העתידי, וכאן נעבוד בחודשים הקרובים.
מולו, על שפת המפרץ, שוכן מלוננו הצף, אולימפיה  – דוברה הקשורה ליבשה בגשר מתכתי. הספינה, סוריאליסטית וישנה, מנוהלת על ידי עובדים פיליפינים ומלאה כתובות בנורווגית. עובדי האו"ם משתכ

משאית של האו"ם בעיירה במזרח טימור. במשך 24 שנה ניהלו אנשי מזרח טימור מאבק עקוב מדם לעצמאות, שבמהלכו מתו כמאתיים אלף תושבים. בנובמבר, 1991, לאחר טבח בדילי, שגבה 250 קורבנות, הוחלט על מעורבות בינלאומית, כלומר שליחת כוח או"ם למקום

נים בספינה מכיוון שמרבית מבני המגורים שרופים וחסרי גגות. בערב אנחנו עולים לבר שעל הסיפון העליון ומצטרפים לתימור מטג'יקיסטאן (Tagikistan) ונביל מנָקוּרָה שבדרום לבנון. נביל מגלה בקיאות במקומות הבילוי בנהריה. יש לו הרבה מכרים בארץ. הוא מספר שאני הישראלי היחידי באי.

500 שנות כיבוש
החלק המזרחי של האי טימור, אחד האיים הרבים באוקיינוס השקט, היה מושבה פורטוגלית מהמאה ה־16 ועד 1975. בדצמבר 1975, לאחר שעזבו הפורטוגלים את מזרח האי, פלשה אינדונזיה, שכנתה הענקית של טימור, לאי דרך האוויר והים. יחסי הכוחות לא היו שקולים: באינדונזיה היו כמאתיים מיליון תושבים (רובם מוסלמים) בעוד שאוכלוסיית מזרח טימור מנתה
כ־700 אלף תושבים (רובם נוצרים קתולים). הפלישה האינדונזית הותירה מאחוריה הרוגים רבים, אך רבים הצליחו להימלט להרים, שם ייסדו את תנועת השחרור של מזרח טימור. במשך 24 שנה ניהלו אנשי מזרח טימור מאבק עקוב מדם לעצמאות, שבמהלכו מתו כמאתיים אלף תושבים. רק בנובמבר 1991, לאחר טבח בדילי, שגבה 250 קורבנות, הוחלט על מעורבות בינלאומית במשבר במקום.
ב־22 בספטמבר 1999 פלש כוח האו"ם למזרח טימור ושחרר אותה מהמיליציות שנתמכו על ידי הצבא האינדונזי, למעט מובלעת אוקוסי (cusse-Oe), שנותקה משאר האזורים והיתה תחת מצור אינדונזי.

מספר הבנות הפוקדות את בתי הספר הוא נמוך. הן נישאות בגיל צעיר או שאין להן היכן ללון באיזור בית הספר. לכן בנינו אכסניות לתלמידות מהאזורים הכפריים

ההנהגה המקומית, שהסתתרה בהרי אוקוסי, העבירה מסר לכוחות האו"ם בדילי ובו פירטה את מצוקות האוכלוסייה במובלעת, סכנת הרעב ומעשי הרצח הרבים שיש בכפרים וביקשה התערבות מיידית. בדילי פגשתי את לאפו, נער בן 16, חצוף ואמיץ, שהעביר את המכתב מהמורדים באוקוסי, כשהוא מסכן את חייו, לידי גנרל קוסגרוב מהאו"ם. לאפו חצה את האיזור האינדונזי של טימור, המתפרש על פני כל החלק המערבי של האי, עד שהגיע בדרך לא דרך לחלקו המזרחי.
ב־20 באוקטובר, כחודש לאחר ששחררו את רוב המדינה, נחתו כוחות האו"ם בחופי אוקוסי. החודש הזה הותיר את המובלעת הרוסה: כתשעים אחוזים מהתשתית הבנויה נחרבו. לאפו זכה במלגת לימודים, אך העדיף לבלות את זמנו ברדיפה אחר בחורות, עישון סיגריות וניצול המוניטין הטריים שלו בעיר הגדולה.
האו"ם לא קובע לעובדיו באיזה תפקיד ישרתו: עלי לבחור לאיזו עבודה לנסות להתקבל. אני בוחר בפעילות באוקוסי. אני מקבל חדר במלון נטוש עם חלונות ודלתות שרופים, בלי חשמל, אך עם מים זורמים. כל בוקר אני מתעורר עם הזריחה, מרחק עשר פסיעות מהים. מולי שונית יפהפייה מאוכלסת באלמוגים ודגים בשלל צבעים, דולפינים מקפצים, לווייתנים בדרכם צפונה ודרומה, בהתאם לעונה, וצבי ים חברותיים שמבקרים מדי בוקר בחוף המלון.

עשרה ימים לסדר את העניינים
צוות המנהל המחוזי של  האו"ם באוקוסי מונה חמישה. בראשם עומד גראהם, קנדי יליד אנגליה. לבוש במדי צבא מאולתרים, הוא מוסר לידי חבילת ניירות. "יש בלגן בחינוך",

חגיגות העצמאות. ב-20 במאי 2002, בחצות, בטקס רב משתתפים, הורד דגל האומות המאוחדות, ובמקומו הונף דגל בצבע אדום, שחור וזהב, צבעי דגלה של המדינה העצמאית הראשונה של המאה ה-21, מזרח טימור

הוא אומר. "כבר שלושה חודשים ש־400 מורים לא קיבלו את שכרם. גם שכר האחיות מקוצץ בשלושים אחוז. יש לך עשרה ימים לסדר את העניינים. שיהיה בהצלחה".
עם השחרור התארגנו אנשי ארגון הגג של המחתרת והקימו בתי ספר מאולתרים. ילדים מכל הגילים ישבו על הקרקע בגשם ולמדו תחת פחונים, עצים ויריעות פלסטיק. האו"ם החליט לשלם משכורות כדי לעודד את חזרתם של הילדים למתכונת חיים נורמלית. במהרה כמעט כל יודע קרוא וכתוב הפך למורה וביקש תשלום. כיוון שתקציבה של סוכנות הסיוע לילדים של האו"ם הוא מוגבל, התבקשתי לפטר כמאתיים מורים.
מעולם לא חשבתי שאהיה ביורוקרט, והנה עלי לפטר אנשים. נוכחות האו"ם העלתה ציפיות לרווחה, תעסוקה ועתיד כלכלי משופר, אך אספקה של מזון וחומרי בנייה בחינם רק הגבירה את התלות בארגונים ההומניטריים ותרמה לחוסר יוזמה בחברה שרק לפני חודשים מעטים חירפה נפשה בפעילות מתמדת.
בעזרת וננסיו, האחראי על נושא החינוך בארגון הגג של המורדים, הצלחנו להגיע לפשרה ולחלוקה שווה של המשכורות במקום פיטורים. לאחר מכן התחלנו בבניית חמישים בתי ספר בכספי תרומות. כוח העבודה סופק ונוהל על ידי הקהילה עצמה.
כששמנו לב שמספר הבנות הפוקדות את בתי הספר הוא נמוך (הן נישאות בגיל צעיר או שאין להן היכן ללון באיזור בית הספר), בנינו אכסניות לתלמידות מהאזורים הכפריים, פתחנו במבצע ביעור הבערות בקרב נשים מבוגרות שאינן יודעות קרוא וכתוב ותמכנו בפעילות של ארגוני נוער ועודדנו פעילות כלכלית של נשים. נאלצנו גם להיאבק במסורת השחיתות שרווחה בזמן הכיבוש האינדונזי והצלחנו בבניית תשתיות ובהקמת אדמיניסטרציה לניהול שוטף של המובלעת לקראת קבלת העצמאות. המלאכה היתה רבה והאתגר עצום: להקים מדינה מחדש ללא אנשי מקצוע ועם משאבים מצומצמים.

הקורבן ה־13
קאנה, שוטר מלזי, שימש מתורגמן מול האוכלוסייה המקומית והיה מהראשונים שהגיעו למובלעת לאחר שחרורה. כאשר תכננו כמה שוטרים ואחיות מארגון סיוע לצאת לסיור ולמבצע חיסונים באיזור סיטרנה (Citrana) שבמערב המובלעת, הצטרף אליהם קאנה. כיוון שהיתה זו העונה הרטובה, ולכן היו הכבישים ודרכי העפר חסומים, הם בחרו לעשות את המסע דרך הים, בגוררת של חיל הים האוסטרלי שמוצבת באוקוסי.
במהלך השיט הם עצרו באי פאטו סינאי (Fatu Sinai), שם קפצו למים לשחייה. קאנה ובוב הסיני נסחפו בזרם החזק. החיילים האוסטרלים קפצו למים בניסיון להושיט עזרה

אשה טוחנת אורז תחת עץ. מזרח טימור ענייה במשאבים. פרט לקפה ואורז שמגדלים בה, היא תלויה לחלוטין בסחורות המגיעות מאינדונזיה. מוערך כי מזרח טימור היא המדינה הענייה במזרח אסיה

אך רק בוב ניצל. קאנה נסחף למעמקים וגופתו מעולם לא נמצאה. מאוחר יותר התברר כי קאנה הוא הקורבן ה־13 באיזור הזה. פאטו סיני הוא אי קדוש, והמסורת מספרת כי לפני שעוגנים בו יש לבקש רשות כניסה אליו בכנסייה שבאיזור סיטרנה.
האירוע פגע במורל שלנו. איש מאיתנו לא בא כדי למות רחוק מהבית. קאנה לא היה הקורבן היחיד: אנשים נוספים מהכוחות הצבאיים שעל גבול אינדונזיה איבדו את חייהם, כתוצאה ממלריה ובשל מצבם הגרוע של הכבישים.
התושבים ארגנו מיסה למען קאנה בכנסייה המקומית. הם הניחו זרים, פרחים ונרות על גלי הים ששטפו את החוף באור זהב של שקיעה ואש. כל אחד נשא תפילה או מלים בשפתו וחשב על ביתו הרחוק שמעבר לאופק. כדי להקל על העצב החלטתי לבלות את סוף השבוע עם האב ריצ'רד בבית היתומים שאותו הקים בכפר על פסגת הר מעל העיירה אוקוסי.
האב ריצ'רד, בן 63, יליד פיטסבורג (Pittsburgh) שבפנסילבניה (Pennsylvania), ארצות הברית, משמש כומר בטימור כבר 32 שנה. שיניו שחורות מלעיסת אגוז הביטל, והוא חובב של יין דקלים. טיפסנו כשעתיים על ההר המתפתל ומיתמר כצוק ענקי אל מול הים. בית היתומים ממוקם על שפת תהום שנפערה עקב מפולת שאירעה לפני שנתיים. הכפרים על ההר נודדים מזרחה בגלל המפולות המרובות, והאב ריצ'רד כבר החל בהקמת בית יתומים במקום גבוה יותר.
כבר ערב, ועשרות ילדים מתקבצים סביבנו ונועצים מבטים ביישניים. אחד־אחד אנחנו מתקלחים בחושה מבמבוק. האוויר קר, נעים וצח. ארוחת הערב, ערימת אורז שעליה מעט שעועית ואטריות, מוגשת לכולם. צלילי צחוק ושמחה מתפשטים כשהאב ריצ'רד מציג בפני את ארבעים שוכני המקום כאילו היו ארבעים ילדיו של מלך סיאם המוצגים בפני נציגי המערב. מרבית הילדים אינם יתומים. לכאן הגיעו ילדים שאמותיהם לקו במחלת נפש או שאבותיהם נטשו.
למחרת אנחנו משתתפים במיסה של יום ראשון עם כל בני הכפר, הלבושים מחלצות מסורתיות וצבעוניות המכונות "טאיש". אוקוסי ידועה בטאיש שלה: אריגי כותנה עבים המעוטרים בצבעים מסורתיים. הנשים לבושות בטאיש סגול־ורוד העוטף את גופן כשמלה הדוקה, והגברים עטופים בטאיש כתום־ירוק־שחור המלופף על מותניהם כסָרוֹנְג. הטקס מנוהל בבּאיקַנוּ – דָוואן בפי האינדונזים – שפת בני האָטוֹני, הקבוצה האתנית הגדולה ביותר במערב טימור.
למרות מעמדה החזק של הכנסייה במזרח טימור, ממשיכות מסורות מקומיות להתקיים. בטימור מערכת מסורתית של מלכים המכונים "ליאוראי". לאוקוסי שני מלכים: האחד נצר לשושלת המלכים המקורית שהודחה מהשלטון עם בוא הפורטוגלים, והשני נצר לשושלת שהוגלתה לכאן על ידי הפורטוגלים מהאי פלורס (Flores) במאה ה־17. כך שבאוקוסי מתקיימות זו לצד זו מסורות מקומיות, מסורות מיובאות מהאי פלורס, מסורת קתולית דומיניקנית ומסורת קתולית ישועית, תרבות ומנהגים איבריים, מנהגים סיניים של אוכלוסיית הסוחרים שהתיישבו באיזור ומִנהל ושחיתות אינדונזיים.

משפחה מוזרה הצטרפה לשכונה
לאחר כמה חודשים פגשתי את קון, הולנדי שהיה לבן זוגי. מצאנו בית הרוס על חוף הים ושיפצנו אותו. איבו רוזה, הרוקחת של בית החולים, ומשפחתה היו שכנינו. הפכנו למשפחה מורחבת מלאה בילדים, מוקפת ברחש אינסופי של תרנגולות ובמנגינה נעימה

ילדים בכיתת בית ספר לאחר קרב שהתנהל במקום. המאבק לעצמאות גבה קורבנות רבים וגרם הרס רב

של הים המאיים על גינתנו. איבו רוזה, קתולית מאמינה, בירכה על שהותנו במקום וכיבדה אותנו בכל בוקר בבננות מטוגנות ומסוכרות, בדגים טריים לארוחת צהריים ומדי פעם בתרנגול שמלקה וצלתה באותו יום.
בכל שנה באוקטובר נוהגים בני טימור לקיים תהלוכה שבה הם נושאים את פסלה של מריה הקדושה מבית לבית. בכל לילה מבלה המדונה בחברת בני בית אחר, הזוכים בברכתה והגנתה. והנה הגיע תורנו. מזבח מאולתר ומקושט הוקם בקדמת הבית, ובני השכונה התקבצו לברך את המשפחה המוזרה שהצטרפה לשכונה. הטקס נוהל על ידי הנשים המבוגרות בפורטוגזית, כדי שאבין במה מדובר.
משום שהיינו נציגי השלטון, הפכנו למצרך מבוקש בטקסי אירוסים. בדרך כלל  הוזמנו עלי ידי הורי הכלה כדי להשתתף במשא ומתן על שווי הנדוניה הנדרשת ממשפחת החתן. המשא ומתן מתחיל בשעות הערב ומתקיים בבית הכלה. נציגי הכלה מסתגרים בבית בעוד שנציגי החתן יושבים בחוץ. הנדוניה נמדדת במטבעות זהב סיניים מראשית המאה ובמטבעות כסף מקסיקניים מאמצע המאה ה־19. מקורם של המטבעות הוא בספינות שטבעו או בסוחרים סינים ופיליפינים שהגיעו לאי. במהלך המשא ומתן אסור לצאת מהבית, לשתות או לאכול עד שמגיעים להסכמה על המחיר. לרוע המזל התארחנו אצל משפחה שבה לא הצליחו להגיע להסכמה.
ההסכם המקורי נעשה לפני אירועי ספטמבר 1999, כששוויים של המטבעות היה נמוך. במהלך אירועי טרור שלאחר משאל העם אבדו ונבזזו מטבעות רבים ושוויים עלה. נציגי החתן סירבו לשלם את המחיר המוסכם, וכולם נותרו נבוכים. בסביבות שתיים בלילה הובן כי אין סיכוי לפשרה אך ההצגה חייבת להימשך. שולחנות נערכו, בקבוקי יין דקלים נפתחו, והדי.ג'יי המקומי פתח ברצף שירי קאנטרי נושנים. מאז לא הוזמנו לטקסים. השמועה פשטה כי ה"מלאי" (זרים) מביאים מזל רע בעניינים שבינו לבינה.

צ'ה גווארה מקומי
באביב 2001 הוכרזו בחירות למועצה זמנית שתנסח את חוקת מזרח טימור. שלב מרגש בדרך לייסוד המדינה. הגיעו מאות משקיפים, רשמי אוכלוסין ומדריכי זכויות אזרח. החלה גם תקופת הקמפיינים הפוליטיים.
מנהיג המחתרת לשעבר, שנאנָה גוזמאו, לוחם, משורר וחתיך אמיתי, צ'ה גווארה מקומי, התגלה כאיש מציאותי. הוא נמנע מתמיכה במפלגה כלשהי ופנה לעם בבקשה כי יסלח

ילד שעל מצחו כתוב "רפרנדום", קרי משאל עם, בהפגנה שהתקיימה באוניברסיטת דילי
ב-1998

לאנשי המיליציות והעם האינדונזי, שעימם יש לחיות ביחסי ידידות, שיתוף פעולה ופיתוח כלכלי. מזרח טימור ענייה במשאבים, וחוץ מקפה ואורז שמגדלים בה, היא תלויה לחלוטין בסחורות המגיעות מאינדונזיה.
יום הבחירות נקבע לשלושים באוגוסט 2001. שיירות של גברים, נשים וזקנים עשו את דרכן בהרים לנקודות ההצבעה. לבושים במיטב מחלצותיהם פנו עובדי השדות, מגדלי הבקר, נשים מיניקות וזקנות עיוורות להצביע. היתה זו חגיגה מרגשת של חופש, שחרור ממאות שנים של סבל, שלטון זר, הזנחה ופחד. לאחר 500 שנה של כיבוש הופכים אנשי מזרח טימור לבני אנוש בעלי כבוד ושליטה בחייהם ועתידם.
שהיתי במזרח טימור 18 חודשים. הרגשתי כי יש להעביר את המושכות לאנשי טימור. הגיע הזמן להיפרד מסלו ואיבו רוזה, מוננסיו ומלאפו הגיבור, שמסר לי פורטרט עצמי המוקדש "לחבר היהודי היחיד שיש לי". כשטסתי במטוס ההרקולס אל המערב, הבטתי לאחור על האי שהיה לי לבית במשך שנה וחצי, לעבר האנשים השקטים והצנומים שהיו לי למשפחה, וקיוויתי כי אנחנו, המיסיונרים החילוניים, תרמנו במשהו לעתידם. יש עוד הרבה מהמורות בדרך, אבל אני בטוח שעם קצת נחישות, סלחנות ואהבת חיים יצליחו תושבי המדינה החדשה להגשים את החלום.

הפוסט מזרח טימור: המדינה שבדרך הופיע ראשון במסע אחר

]]>
https://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%96%d7%a8%d7%97-%d7%98%d7%99%d7%9e%d7%95%d7%a8-%d7%94%d7%9e%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%94-%d7%a9%d7%91%d7%93%d7%a8%d7%9a/feed/ 0
ביקור בריגהhttps://www.masa.co.il/article/%d7%94%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%91%d7%9c%d7%98%d7%99-%d7%aa%d7%92%d7%95%d7%91%d7%aa-%d7%a9%d7%a8%d7%a9%d7%a8%d7%aa/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%2594%25d7%2599%25d7%259d-%25d7%2594%25d7%2591%25d7%259c%25d7%2598%25d7%2599-%25d7%25aa%25d7%2592%25d7%2595%25d7%2591%25d7%25aa-%25d7%25a9%25d7%25a8%25d7%25a9%25d7%25a8%25d7%25aa https://www.masa.co.il/article/%d7%94%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%91%d7%9c%d7%98%d7%99-%d7%aa%d7%92%d7%95%d7%91%d7%aa-%d7%a9%d7%a8%d7%a9%d7%a8%d7%aa/#respond Wed, 23 Jan 2008 10:13:19 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%94%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%91%d7%9c%d7%98%d7%99-%d7%aa%d7%92%d7%95%d7%91%d7%aa-%d7%a9%d7%a8%d7%a9%d7%a8%d7%aa/נסיעה לריגה, בירת לטביה, היא מסע מרתק אל אחד הסיפורים הפוליטיים העצובים של המאה העשרים. יש שיאמרו שהשעבוד נגמר עם התפרקות ברית המועצות. אחרים טוענים שהוא נמשך, אלא שיש לו פנים אחרות

הפוסט ביקור בריגה הופיע ראשון במסע אחר

]]>
"רגינה בלטיקה" היא אחת מהאוניות הענקיות החוצות דרך קבע את מימיו הסוערים של הים הבלטי. יש בה תשעה מפלסים של תאי מגורים, חניונים ומסעדות, מועדוני לילה וחנויות, קזינו, סאונה, בריכה וחדרי ישיבות. התחושה סוריאליסטית לגמרי, משהו בין פרק של "ספינת האהבה" לסרט של דייוויד לינץ'. רטרו ודקדנס. בבר הקריוקי כמה בחורות מזייפות שיר לטבי ידוע, ולא הרחק משם מסיבת רווקים נשפכת מאחד התאים אל עבר המסדרון.

באולם הגדול להקה עייפה מבצעת להיטי עבר מתקתקים. האורות הנוצצים כמו בדיסקוטק משנות השמונים מאירים קצין ביטחון שגורר שיכור פיני לחדר צדדי, וכמה ילדים שרצים במסדרון. זוגות בגיל העמידה מהמרים בשולחן בלק ג'ק וריח של סיגריות ספוג עמוק בשטיחים. בבוקר שלמחרת, עם אור ראשון, האונייה עוגנת בנמל של ריגה (Riga).

אחרי הירידה מהאונייה וביקורת הדרכונים, אני מתחיל לחרוש את העיר. אומרים שריגה היא שילוב מרשים של מזרח ומערב, שיש לה היסטוריה מרתקת וסגנון בנייה מרשים. ואכן, אתרים מקוריים ומשוחזרים הבנויים בשלל סגנונות משרטטים לה קו רקיע עדין וצבעוני של צריחים, גגות רעפים, קשתות ומגדלים. כל זה נשמע מבטיח למדי, אבל אני באתי לכאן בשביל משהו אפל יותר, טרגי אפילו. הסיור בעיר חושף היסטוריה של 800 שנות כיבושים. בתוך האידיליה של העיר העתיקה אני מוצא שרידים מזמן הכיבוש הרוסי, הגרמני והשוודי ומתחיל לשקוע בסיפור הפחות אידילי שלשמו באתי. סיפור, שכמו סיפורים אירופיים רבים אחרים, מתחיל ב־1939.

ריגה. קו רקיע עדין וצבעוני של צריחים, גגות רעפים, קשתות ומגדלים
צילום: אנדריס זבדסקיס

כלים במשחק הפוליטיקה הבינלאומית

ב־23 באוגוסט 1939 חתמו במוסקבה שרי החוץ של גרמניה ורוסיה על הסכם אי התקפה ביניהן. ההסכם, שנקרא ריבנטרופ־מולוטוב, על שם שרי החוץ של שתי המדינות, כלל גם נספח סודי ובו חילקו הרוסים והגרמנים אזורי השפעה באירופה וציירו מפות חדשות של היבשת למקרה של מלחמה. כשהתחילה המלחמה, לטביה ושאר המדינות הבלטיות סופחו למעשה לברית המועצות, פולין נכבשה וחולקה, מלחמה פרצה בין פינלנד לרוסיה, ושאר מדינות אירופה נזרקו למערבולת של שינויי גבולות ומשטרים, לתופת של טבח וגירושים.

בלטביה, שזכתה להיות עצמאית רק במשך מעט יותר מעשרים שנה, היו שנות הכיבוש הראשונות קשות. כוח צבאי, סכמים כפויים ובחירות מזויפות הפכו אותה לרפובליקה סובייטית מן המניין. הרוסים השתלטו על כל תחומי החיים, ביטלו חירויות בסיסיות והטילו על המדינה משטר של פחד, עינויים וטרור. מאות אסירים נורו למוות ונקברו בקברים המוניים, ובלילה אחד ביוני 1941 גורשו יותר מ־15 אלף בני אדם, בהם אלפי ילדים ונשים, למתקני כליאה בסיביר.

בסוף חודש יוני של אותה השנה פלשה גרמניה לברית המועצות והשתלטה גם על לטביה, לשמחתם של לטבים רבים, שהיו למודי סבל מהסובייטים. רבים אף שיתפו פעולה עם הנאצים מתוך תקווה לימים טובים יותר. אבל הימים רק נעשו גרועים יותר. ימי מחנות ריכוז ועבודות כפייה. עשרות אלפי יהודים רוכזו ונרצחו בבורות הריגה, לעתים בעזרת שכניהם הלא־‐יהודים. לטבים רבים גויסו לצבא הגרמני, ובסוף המלחמה, משעברו הלטבים שוב לשליטה רוסית, הם גויסו לצבא האדום. כך היו הלטבים לכלים בלוח המשחק הגדול של הפוליטיקה הבינלאומית, ועשרות אלפים מהם נקטלו בשדות הקרב של מלחמה שהם אפילו לא היו בה צד.

תחת המשטר הסטליניסטי היתה לטביה למעין בסיס צבאי ענקי וסבלה מדיכוי פוליטי קשה. המאזן הדמוגרפי שלה השתנה עם הגירת מאות אלפי רוסים אליה, וקשריה עם המערב נותקו. היא נשארה קולוניה רוסית עד סוף שנות השמונים של המאה העשרים. מוזיאון הכיבוש של לטביה (Latvijas Okupacijas Muzejs) מספר על החיים תחת משטרים טוטליטריים. הבניין השחור וחסר החלונות מציג עדויות ומסמכים היסטוריים, תמונות מימי הכיבוש ואפילו שחזור של גולאג סובייטי. עצוב שם. ליד בניין ששימש בעבר את הק.ג.ב אני מוצא אנדרטה שהוקמה לזכר מגורשי 1941: "בבניין הזה", כתוב שם, "בשנות הכיבוש הסובייטי, הארגון לביטחון המדינה (ק.ג.ב) כלא, עינה, רצח והשפיל את קורבנותיו".

השיטה הסובייטית היתה, כידוע, ההפך המוחלט מחזונו של מרקס ומתוכניותיו של לנין. במקום חברת רווחה שוויונית, מודעת ומתקדמת, יצרו סטלין ותומכיו עיוות מפלצתי של חברה אכזרית, ענייה ומפגרת. אבל במקרה הלטבי, הדיכוי הוליד גם התנגדות.

 

השרשרת האנושית של תושבי המדינות הבלטיות נתנה השראה לתנועות שונות בעולם. אבל היא מראה שגם כוחות שמנסים לחולל שינוי ממניעים טהורים יכולים להיות מנוצלים על ידי בעלי אינטרסים | צילום: אי.פי

דרוש אירוע מכונן

בקצה ה"באסטיון" (Bastejkalns) – הפארק הפסטורלי שמפריד את ריגה העתיקה מהחדשה – יצבת אנדרטת החירות
(Brivibas Piemineklis). משמר כבוד למרגלותיה, לטבים שואפי חירות מפוסלים בתחתיתה, והגברת חירות עצמה עומדת גבוה ממעל ואוחזת בשלושה כוכבים, סמל למחוזותיה ההיסטוריים של לטביה. פעם נהגו לשלוח לסיביר מקומיים שהניחו לרגליה פרחים, מפני שמאז 1935 היא מייצגת עצמאות, חירות ומאבק.

בסוף שנות השמונים אורגנו כאן ובמקומות אחרים בעיר הפגנות אנטי סובייטיות רבות משתתפים. הימים היו ימי שלטונו של גורבצ'וב בברית המועצות, ותנועות התנגדות וזכויות אדם צצו בכל רחבי האימפריה. אבל ההפגנות לא הספיקו. היה צורך באירוע מכונן, אירוע מיתי שיצפו בו בהשתאות בכל העולם, כדי להצליח להניע את תהליך העצמאות המקרטע.

זה בידיים שלנו

ב־23 באוגוסט 1989, חמישים שנה בדיוק אחרי שנחתם ההסכם שחרץ את גורלה של לטביה, כארבעה מיליון כפות ידיים בלטיות הושטו זו אל זו. למשך רבע שעה אחזו ידיים קטנות של ילדים בידי הוריהם הגדולות, ידיים צעירות חברו לידיים מבוגרות, ידיים מסוקסות פגשו בידיים עדינות, ידי פועלים החזיקו ידי סטודנטים. סך הכל כשני מיליון אנשים. זאת היתה השרשרת האנושית הארוכה ביותר בהיסטוריה שנודעה עד אז.

היא התחילה בטאלין (Tallinn), בירת אסטוניה, והסתיימה בווילנה
(Vilnius), בירת ליטא. המרכז היה בריגה. 600 קילומטרים של מחאה וזעקה לעצמאות.

שידורי רדיו סינכרנו את המשתתפים, טקסים אורגנו במקומות שונים, והתקשורת שידרה את התמונות לעולם הגדול. לא פשוט לארגן אירוע כזה. צריך תיאום, הסעות, אבטחה, צריך שילוב של לוגיסטיקה קפדנית ותמיכה עממית ספונטנית. את כל אלה ארגנו תנועות השחרור של המדינות הבלטיות.

"השרשרת שחררה אנרגיה אנושית אדירה", אמר רומואלדס רזהוקס, חבר פרלמנט לטבי ואחד מהמארגנים, "אף אחד כבר לא היה יכול להחזיר אותה לבקבוק". נשיאת לטביה, ואירה ויקה פרייברגה, קראה לזה "פעולת מחאה לא אלימה, אדירת ממדים ומקורית, שעוררה את תשומת לב המערב והסעירה את מחשבותיו". אבל לשרשרת יש הקשר רחב יותר מעניינן של המדינות הבלטיות. היא קשורה למאבק שעדיין מתרחש על עיצוב דמותה של אירופה.

בשנות השמונים התקיימו מהלכים היסטוריים במוקדי הכוח של ברית המועצות. גורבצ'וב וגורמים אחרים ניסו, במסגרת הגלסנוסט, לפתוח את המדינה הסובייטית וליצור בה תהליך של בנייה כלכלית מחודשת – "פרסטרויקה" – שמטרתה היתה להפוך את ברית המועצות למדינת רווחה סוציאליסטית, דמוקרטית ומודרנית. מרכיב חשוב בתהליך היה אמור להיות שחרור, פיתוח ודמוקרטיזציה של הקולוניות הסובייטיות. ואולם בניגוד לתוכניותיו של גורבצ'וב, מקצת האליטה ברוסיה – בתמיכתם של כוחות עולמיים בעלי עניין – העדיפו את התמוטטותה המוחלטת של האימפריה ויצירת שוק חופשי פרוע במקומה. זה היה עתיד להיות גן עדן לאוליגרכים רבי עוצמה, אבל לכל השאר – גיהינום של גזל, עוני ואבטלה, עולם של ניצול משאבי הטבע ושל ספסרות בבורסות העולם. המקרה הבלטי מראה שגם כוחות שמנסים לחולל שינוי ממניעים טהורים יכולים להיות מנוצלים על ידי בעלי אינטרסים כלכליים ופוליטיים.

בסופו של דבר ברית המועצות לא "התמוטטה" ולא "קרסה" כשם שנהוג לעתים לומר. היא עברה הפיכה מתוכננת, והמאבק בה עודנו נמשך. גם בלטביה המאבק לא הוכרע עדיין, ובכל זאת, לקראת סופו של הסיור בריגה, אני מנסה להבין מה נשאר מסיסמאות השרשרת האנושית שנראו כה מבטיחות.

המחיר הכבד של העולם החדש

אף שריגה המודרנית היא בירה מערב אירופית לכל דבר, נשאר בה משהו ממזרח אירופה. ככל שאני עושה את דרכי דרומה מהמרכז היא נוצצת פחות ופחות. בצד השני של רחוב יאנברה (Janvara) אני מוצא את השוק המרכזי (Centraltirgus) הממוקם בתוך חמישה האנגרים ענקיים, ולצדם. חקלאים פורשים כאן את מרכולתם ושוקלים אותה במאזניים עתיקים, יש דוכני בשר, דגים וגבינות, חנויות סדקית מיושנות וסופרמרקטים שמשתדלים להקרין שפע אבל לא כל כך מצליחים. בחוץ מלוכלך ורועש, פקק תנועה גדול משתרך בכביש הראשי, ובבר מקומי מהגרים שותים וודקה ושומעים שירים רוסיים מטייפ ישן.

המציאות כאן לא פשוטה עכשיו. עשרות אלפי לטבים שהיו לאזרחי האיחוד האירופי היגרו מביתם בניסיון למצוא חיים טובים יותר במערב אירופה. את מקומם תפסו מהגרים מהמזרח. אלה מעוררים את השד הלאומני. במאמר שקראתי בניו יורק טיימס מסופר על מתח גזעי, פערים חברתיים, עוני וניכור. צעיר מקומי מצוטט שם: "הרוסים פולשים אלינו כבר חמישים שנה. אנחנו לא צריכים פלישה נוספת".

בצד השני של העיר עומד בית שג'ון פ' קנדי התארח בו ב־1939
(Kenedija Nams), שנים רבות לפני שהיה לנשיא ארצות הברית. מעניין לפגוש את קנדי כאן, במדינה שהיתה, ואולי היא עדיין, קורבן לניצול אינטרסנטי תחת סיסמאות של חירות ושלום. "לאיזה שלום אני מתכוון?" שאל קנדי כמה חודשים לפני שנרצח, "לא שלום של קברים ולא ביטחון של עבדים, אלא שלום אמיתי, כזה שהחיים עלי אדמות יהיו ראויים לו, כזה שמאפשר לאומות ולבני האדם לצמוח ולצפות לחיים טובים יותר לילדיהם".

את הדרך חזרה מריגה אני עושה על אותה האונייה שהגעתי בה. החוויה כבר לא משעשעת כל כך. כבר הרבה אחרי חצות. בדיסקוטק הסתיים מופע סמי־ארוטי, בני זוג ברחבת הריקודים נתלים זה על זה, עייפים ומשועממים. צעירים ממסיבת רווקים מטרידים נערות ליווי מאסטוניה. בבר הקריוקי שתי בנות עשרה ששתו יותר מדי מתגודדות בפינה, אחת מהן בוכה. קצת עצוב כאן עכשיו, והכל מתחבר לי עם הדברים שאני קורא על לטביה שגילתה כי לעולם החדש שלה יש מחיר כבד. סחר בבני אדם, הגירת עבודה, זנות, סמים ופערים חברתיים הם חלק מהמחיר הזה.

ריגה מזכירה – למי שעוד זקוק לתזכורת – שבסופו של דבר, אחרי כל האינטרסים הכלכליים והמלחמות הפוליטיות, החברה האנושית זקוקה לפתרונות חברתיים ואנושיים יותר ממה שהוצע לה. "בחשבון אחרון", הוסיף קנדי הרבה שנים אחרי שביקר כאן והרבה שנים לפני שאני באתי, "החיבור הבסיסי ביותר בינינו הוא שכולנו חולקים את כדור הארץ הזה, כולנו נושמים את אותו האוויר, כולנו רוצים בעתיד טוב לילדינו וכולנו בני תמותה".

הפוסט ביקור בריגה הופיע ראשון במסע אחר

]]>
https://www.masa.co.il/article/%d7%94%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%91%d7%9c%d7%98%d7%99-%d7%aa%d7%92%d7%95%d7%91%d7%aa-%d7%a9%d7%a8%d7%a9%d7%a8%d7%aa/feed/ 0